'סלח לי אדון סאלח': חמישים שנה ל'סאלח שבתי'

(תקליט פס הקול של הסרט, 1964 (מקור: הספרייה הלאומית

אמר בעל העונ"ש: לפני זמן-מה ראה אור בהוצאת הספריה הציונית ספרו החדש של ד"ר מרדכי נאור, ימי התום, שעוסק בישראל של שנות החמישים והשישים. במלאת יובל לסרט סאלח שבתי, שעלה על האקרנים בארץ בראשית יוני 1964, ביקשתי ממוטקה שיכין רשימה המובססת על פרק מספרו.

סאלח שבתי, שיצר אפרים קישון (2005-1924), הוא מקרה ישראלי ייחודי של דמות ספרותית וקולנועית שהפכה למושג מושרש, שדי להזכירו וכל ישראלי יידע מיד לְמה הכוונה. זו הייתה סאטירה נפלאה, ששיקפה את כל המתחים החברתיים והפוליטיים של שנות השישים; מקצתם עברו-חלפו ומקצתם עדיין מלווים אותנו היום: עולים חדשים מול ותיקים, הקיבוץ האידאולוגי, מתחים בין-עדתיים, פוליטיקה מפא"יניקית וקבלני קולות (משהו השתנה?), תחמנוּת מפלגתית וממסדית שנענית בתחמנוּת עממית, ועל הביורוקרטיה האין-סופית. אלא שהמתחים והקלקולים נובעים בדרך כלל מתום לב או טיפשות, ולא מזדון או רשעות, ועל הכל תכסה האהבה והאופטימיות.

בין הפסקאות שיבצתי קטעים קצרים מן הסרט המקורי. הכוכב הבלתי מעורער של הסרט היה חיים טופול, ולצדו שיחקו שחקנים נהדרים רבים, מאריק איינשטיין (זיגי, חבר הקיבוץ), שמואל רודנסקי (פקיד בלשכת העבודה), שרגא פרידמן (נוימן, מזכיר הקיבוץ) ויענקלה בן-סירא (חבר קיבוץ), ועד גאולה נוני ('חבּובָּה'), זהרירה חריפאי (פרידה, מנהלת החשבונות של הקיבוץ) וגילה אלמגור (בת-שבע, העובדת הסוציאלית). לא רק נוסטלגיה (אבל גם)...

מימין לשמאל: אפרים קישון, גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל (פולי) פוליאקוב (שלישיית הגשש החיור), אברהם דשא (פשנל). בעקבות הצלחת 'סאלח שבתי' ביים קישון את הסרט 'ארבינקא' (1967), שגם בו כיכב טופול. צילום משנות השישים (מקור: קדם).

מאת מרדכי נאור

השבוע יימלאו חמישים שנה בדיוק להקרנת הבכורה של הסרט 'סאלח שבתי', שביים אפרים קישון. חיים טופול כיכב בסרט בתפקיד בלתי נשכח כסאלח, העולה החדש הפיקח, הערמומי ובעל ההמצאות.

זו הזדמנות להעלות מאוב פרק עלום הקשור לסרט: ימים ספורים לפני הקרנת הבכורה יצאתי עם צלם ועם חיים טופול לרחובות תל אביב. טופול התלבש כמו סאלח והפעיל את כישוריו ואת הקסם האישי הבלתי נדלה שלו על עוברים ושבים, תוך שחשף, לעיתים, יחס מתנשא לשונֶה, לאיש לבוש הסחבות, למזרחי. זה היה יחס 'נטו', מכיוון שהסרט טרם הוקרן וההילה סביב סאלח-טופול טרם נוצרה. 

הכתבה על המסע עם סאלח ברחובות תל-אביב התפרסמה בגיליון 1 ביוני 1964 של העיתון 'במחנה נח"ל' ונכללת בשלמותה בספרי החדש, ימי התום, עמ' 371-166.

בקיבוץ

השעה הייתה אחת בצהריים. ל'מטבח זול לנצרכים', שעמד כבר לסגור את דלתותיו לאותו יום, נכנסה דמות מסמורטטת, כפופה קמעא, מתנודדת מצד לצד, אך החלטית ביותר לגבי הכיוון: דלפק האוכל. המגישה מיהרה למלא את צלחתו של הבא, וכאשר הוציא הלה מכיס מעילו הבלוי חופן של מטבעות אליהם נלוו מסמר אחד, שני אסימוני טלפון (אחד ישראלי ואחד צרפתי) וצרור מפתחות מצלצל – והגישו למגישה, הסתפקה זו במטבע של 10 אגורות, למרות שמחיר הארוחה הוא 60 אגורות [כאלה היו המחירים בעת ההיא – מ"נ].

הבא התיישב ליד אחד האוכלים והחל לטרוף ברעבתנות את ארוחת הצהריים. תנועותיו היו עצבניות וכל מי שהתקרב לשולחנו נתקל במבטיו מזרי האימה. 'זה אחד מהלא נורמאליים הבאים הנה לפעמים', הסביר המנהל, בהוסיפו: 'צריך להיזהר ממנו. הוא יכול לזרוק צלחת אוכל בפרצוף'.

עשר דקות לאחר מכן ישבנו במכוניתו של חיים טופול, הוא סאלח שבתי, הוא 'האיש הלא נורמאלי' שאכל ב'מטבח הזול לנצרכים' והפחיד את כל הסובבים אותו, וגיבור הפרשה סיכם: 'ראשית, האוכל מצוין. בחיי. שנית, ריחמתי על האיש שישבתי לידו. הוא כל כך פחד ממני. ושלישית, הייתי בטוח שכל העסק "יידפק" כבר בהתחלה, כאשר הגשתי למגישה, עם כל המטבעות והמסמרים גם את מפתחות המכונית שלי...'

משיח הזקן

תחנה נוספת הייתה בלובי של מלון 'דן'.

עשרות אנשים, רבים מהם תיירים, גודשים אותו. לתוך ההמולה הקוסמופוליטית הזו, חודר סאלח שבתי, בצעדיו האיטיים, ההססניים. הוא נבוך. נבוכים כמותו ממש עובדי המלון. אחד מהם ניגש אליו ושואל: 'מחפש מישהו?'

'כן', משיב סאלח, 'את אפרים קישון'. 

עובד המלון, בבגדי אדמירל מבהיקים, נוטל את סאלח בזרועו ומובילו לאשנב המודיעין. כאן מתפתח הדו-שיח הבא: 
מודיעין (בזלזול): מה אתה רוצה פה?
סאלח (בשקט, כמנהגו): באתי להיפגש עם אפרים קישון (שלא היה, ולא היה צריך להיות אותה שעה במקום).
מודיעין: הוא איננו.
סאלח: למה?
מודיעין: הלך.
סאלח: מתי?
מודיעין: באחת וחצי.
סאלח: ולי אמר לבוא לכאן בשתיים.
מודיעין: אמר, אמר. עכשיו הוא איננו פה.

בינתיים החלו יותר ויותר אנשים ב'לובי' לזהות את טופול וכמה מעובדי המלון ניסו לרמוז לאיש המודיעין שבעצם 'מותחים' אותו. זה, לאחר תדהמה רגעית, העלה על פניו ארשת ידענות, כמו אמר: 'מצאתם את מי למתוח. מהתחלה ידעתי מיהו'. 

הדקות הבאות היו משעשעות למדי. אחד מעובדיו הבכירים של המלון הסביר לסאלח-טופול שאין להם, כמובן, כל התנגדות שיישאר ב'לובי', 'אך אתה צריך להבין כי האורחים הטוּריסטים לא יודעים מי אתה, והם עוד עשויים לחשוב ...'

בתור ללשכת העבודה

'בואו ניסע לגלמידי', מציע טופול. 

למי שאינו יודע – גלמידי הוא 'סַפָּר האמנים' התל-אביבי. רבים מהאמנים, כשמגיע הזמן להשאיר חלק ממחלפות ראשם במספרה, עושים זאת במספרתו הצרה של גלמידי, בקצה רחוב הכובשים, לא הרחק משוק הכרמל וממסגד חסן בק.

נכנסנו פנימה בלי טופול. שוחחנו עם גלמידי ושמענו מפיו על האמנים המסתפרים אצלו. הוא מנה את האמנים 'המסירים בפניו את הכובע': חיים טופול, רביעיית המועדון...

'מדוע טופול ראשון?', אנו שואלים. לגלמידי אין תשובה. סתם כך  אמר את השם הראשון שחשב. טופול, בינתיים התיישב ליד פתח המספרה, כשגבו לגלמידי. מבפנים הוא נראה כזקן עייף, ששערותיו זועקות לתספורת דחופה...

חיים טופול מפתיע את הסַפָּר גלמידי. באמצע, אוחז במיקרופון: מרדכי נאור (אוסף מוטקה נאור).

משוחחים כמה דקות נוספות עם גלמידי ומזכירים את טופול פעמים אחדות, כששני ה'קליינטים' המצויים אותה שעה במספרה, מאזינים בהתעניינות לנאמר. טופול, תוך כדי כך, קם באיטיות ממקומו, מסתובב ופונה לתוך המספרה. גלמידי, תחילה, אינו מזהה אותו ונדמה אפילו שאינו שבע רצון מהאורח המוזר, אך לאחר שניות אחדות פורצת מפיו קריאה, זעקה ממש. כשהוא שולח את ידיו קדימה בהתרגשות: 'הוי, בחיי, זה חיים  טופול!' ההתרגשות מקיפה גם את כל הנוכחים במספרה – שני הספרים האחרים והלקוחות. גלמידי מתאושש ומציע להכין קפה. טופול דוחה את ההצעה באדיבות. סאלח שבתי לא סיים עדיין את מסעו, שהוא יכול להרשות לעצמו 'הפסקת קפה'.

בהמשך ניסה טופול-סאלח לקנות כרטיסים במכירה המוקדמת לסרט 'סאלח שבתי' בקולנוע 'הוד', אך נדחה. הכרטיסים יימכרו רק מחר והקופאית לא מזהה אותו. 'אז תרשמי אותי', מבקש 'סאלח'. היא אומרת שאין רישום מראש, אבל הסרט 'ירוץ' בוודאי שלושה חודשים. כידוע הוא 'רץ' הרבה יותר והיה הסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים.

בחירות

הכתבה הופיעה, כאמור, ב-1 ביוני 1964. למחרת נערכה הצגת הבכורה של הסרט  באולם קולנוע 'חן' בירושלים. זה היה אירוע ממלכתי ובו נוכחו נציגי האליטות שלהן לעג הסרט – נשיא המדינה, שרים, חברי כנסת, נשיא בית המשפט העליון ושופטיו, אלופי צה"ל וצמרת המשטרה, עורכי עיתונים ועיתונאים. הנשיא שזר הגיע מלווה בשר האוצר, המסחר והתעשייה פנחס ספיר. התשואות בסיומו של הסרט נמשכו דקות ארוכות.

השגת כרטיסי הזמנה להקרנת הבכורה הייתה משימה קשה. בין אלה שלא קיבלו ונעלבו, היו חברי הכנסת שקיבלו כרטיס בודד ולא זוגי. כמה מהם אף החרימו בכעסם את ההקרנה... לעומתם, חבר הכנסת אריה בן-אליעזר מ'חרות', ניבא לפני כניסתו לאולם: 'אנחנו הולכים להצגה. הרי אנשי סלח שבתי נמנים על חוגי הבוחרים הקבועים שלנו...'.

13 שנה אחרי כן, במהפך 1977, התברר כי הצדק היה עמו... 

מעריב, 3 ביוני 1964

פתק בשביל שיכון

הסרט זכה מיד עם הקרנתו להצלחה אדירה, אך מי שלא אהב אותו היו מבקרי הקולנוע. כך נכתב למשל בעיתון 'דבר':

דבר, 20 ביוני 1964

לי ולך

ולסיום, הנה הדואט המקסים ששרו בסרט הקיבוצניק זיגי (אריק איינשטיין) ואהובתו חבּוּבָּה שבתי (גאולה נוני). מילים: דידי מנוסי; לחן: יוחנן זראי.