מרדכי רוזמן, גיבור 'אקסודוס'

מרדכי רוזמן, 2014-1917 (בית עדות מורשת)

ביום ראשון, י' בסיון תשע"ד (8 ביוני 2014), הובא מרדכי רוזמן למנוחת עולמים בקיבוצו העוגן. רוזמן, שנולד ב-1917 בעיירה סְטוֹלין, היה מנעוריו חבר 'השומר הצעיר'. כשפרצה המלחמה נמלט לווילנה ומשם מזרחה, לברית המועצות, שם פעל בארגון המחתרתי של התנועה, עד שנכלא בבית סוהר של הנקוו"ד. לאחר המלחמה השתתף בפעולות הבריחה וההעפלה, עד שב-1947 הפליג לארץ ישראל על סיפונה של 'אקסודוס'. 

לא רבים זוכרים את רוזמן ורק מעטים שמעו על מעשיו ועל גבורתו. הנה דברים שאמרה על קברו פרופ' אביבה חלמיש, מחברת הספר אקסודוס: הסיפור האמיתי – פרשת אוניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' (עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1990).

מאת אביבה חלמיש

שבע ימים, רב מעשים ועתיר זכויות הלך מרדכי רוזמן לעולמו. הביוגרפיה הארוכה והעשירה שלו משובצת פעילות שמשמעותה אינה רק אישית אלא גם ציבורית ולאומית, ומתוכה מזדקרת במיוחד מנהיגותו במהלך פרשת 'אקסודוס', שם הוא היה האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון. 

בן שלושים היה כשעלה על האונייה שנקראה אז 'פרזידנט וורפילד' ולאחר זמן מה נודעה בשמה 'אקסודוס 1947', ובעברית: 'יציאת אירופה תש"ז'. רוזמן, שהיה מחונן בחושים בריאים והבין את משמעותו של מאורע היסטורי כבר בעת התרחשותו, חיבר את הוראת היום לחברי 'השומר הצעיר' עם עלייתם על האנייה, בצרפת, ביולי 1947. וכך כתב, בעברית (!): 

היום אנו עולים על הספינה שהיא ספינת המלחמה של העם היהודי על קיומו. נצעד קוממיוֹת יחד עם המוני בית ישראל – בראשם, לימינם ולעזרתם, כפי שצעדו חברינו במחתרת, בגטאות, במפעל של הצלת יהודים ומלחמה על כבוד ישראל.

את דבריו חתם בסיסמת התנועה 'חזק ואמץ'.

כשהשתבשה יציאת האונייה מנמל סט, חַבָר רוזמן למפקד האנייה יוסי הראל ולרב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ ויחד הלכו להיפגש עם הרשויות כדי לשכנען לתת לאנייה להפליג. מאז ואילך קשורה פרשת אקסודוס בשמותיהם של שלושה אישים אלה.

אולם מה שעשה את אקסודוס לפרשה, ואת הפרשה למיתוס, התרחש בעיקר לאחר שירדו המעפילים מן האונייה המפורסמת בחיפה והועברו לשלוש אוניות גירוש בריטיות, שהחזירו אותם לצרפת ולבסוף – להמבורג שבגרמניה. באותם שלבים יוסי ואייק כבר סיימו את חלקם בעלילה, ומרדכי נותר המנהיג המוכר והנערץ של מעפילי האונייה, שהפכה ספינת הדגל של מפעל ההעפלה כולו.

הכרתי את מרדכי במהלך המחקר שעשיתי על הפרשה, ומאז ראיתי לעצמי זכות שנוצרו בינינו יחסי ידידות. כל פגישה וכל שיחת טלפון היו לי חוויה אינטלקטואלית מרגשת. הוא היה דמות מופת, צנועה וללא גינונים. אספר מעט מקורותיו במהלך הפרשה מתוך מה שכתבתי בספרי, לפני כרבע מאה, מפני שאין אלה דברי הספד שלוקים ב'אחרי מות קדושים – אמור'.

לאחר שהבריטים השתלטו על 'אקסודוס' הם העבירו את מעפיליה לשלוש אוניות גירוש ובראשן 'ראנימיד פארק' (Runnymede Park). זו האונייה שעליה עלה מרדכי והיה חיש מהר לַמנהיג הבלתי מעורער של נוסעיה. זאת משום שניחן בתכונות מנהיגות מובהקות, והיה בעל כושר רטורי מרשים. הוא היה מוכר לרבים מן המעפילים עוד מאירופה – שם מילא תפקידים ב'בריחה' ובמחנות העקורים והיה ראש תנועת 'השומר הצעיר' בגרמניה – והודות לפעילותו במהלך המסע של 'אקסודוס', כחבר מזכירות האונייה וכחוליית קשר בין המלווים הארץ-ישראליים דוברי העברית והמעפילים.

מעפילי 'אקסודוס' שגורשו על אוניית 'ראנימיד פארק' הניפו דגל בריטניה שעליו צויר צלב קרס (צילום: רות גרובר)

כשעלו נציגי ממשלת צרפת בלווית המפקדים הבריטים על 'ראנימיד פארק' בנמל פורט דה-בוק (Port-de-Bouc), רוזמן נשא בפניהם נאום, שעל פי הדיווחים הבריטיים (!) היה 'חוצב להבות'. מעפילה כתבה ביומנה: 'המנהל שלנו דיבר כל כך יפה, שכולנו בכינו'. ושליח ארץ-ישראלי שהיה על האנייה כתב לחבריו, שבמסיבות 'עונג שבת' על האנייה רוזמן 'דפק ציונות והוציא דמעות מעיני היהודים ... נדמה לי שזה נתן חיזוק לאנשים למשך 10 ימים, אם לא יותר'. לאחר שהבריטים הודיעו למעפילים שאם לא ירדו לחוף בצרפת הם יגורשו לגרמניה, 'מרדכי שוב דיבר יפה ורוח חדשה נכנסה בנו'.

היה למרדכי הכישרון להגדיר נכון את המטרה ואת היעדים להשגתה, אך גם לראות את התמונה הגדולה. שלא כמו המלווים הארץ-ישראלים, שהתלוננו בפני השלטונות והעיתונות על יחסם הרע של הבריטים למעפילים, רוזמן טען שהיחס אינו רע בדרך כלל, והסיט את תשומת הלב לעבר מה שהיה חשוב יותר בעיניו: ישנו רק מקום אחד בעולם שבו יהיו המעפילים מוכנים לרדת מן האוניות בשקט: ארץ ישראל. אפשר להבין ולהסביר את גישתו זו גם בכך שהוא וחבריו חוו תלאות קשות יותר בעברם מתנאי חייהם על אניות הגירוש, ויכלו להן.

המעפילים בבטן האונייה 'ראנימיד פארק' (צילום: רות גרובר)

לרוזמן היה חלק נכבד בעיצוב המסר האנושי האוניברסלי של פרשת אקסודוס, זה המצביע על כוחה של רוח האדם ועל יכולתו להתגבר על קשיים, במיוחד כאשר ניצבת בפניו משימה שהוא מאמין בה וביכולתו-שלו להשיגה.

היה לרוזמן כישרון מדהים לספר על העבר מתוך זיכרון בהיר ולנתח את ההווה בצלילות אינטלקטואלית מרשימה. וכך הוא אמר על פרשת אקסודוס: 'אתה נלחם לא רק אם יש לך סיכוי לנצח. אתה נלחם, כי אתה מאמין בצדקת דרכך. אבל, בהבדל ממלחמת הגטאות, הקרב על "אקסודוס" לא היה מלחמת מצדה'.

באחד הריאיונות אמר רוזמן, שפרשת אקסודוס היא 'ללא ספק החוויה המכוננת של חיי'. על דבריו אלה אוסיף, ונדמה לי שהיה מסכים לתוספת זו, שהחוויה המעצבת של חייו היא חברותו בתנועת 'השומר הצעיר'. הוא נשאר נאמן לה מאז ימי נעוריו ועד יומו האחרון, ולא רק בהיותו חבר קיבוץ אלא גם בעולם הערכים שלו ובתחושת המחויבות הלאומית והחברתית שקיננה בו. לדבריו, ה'קן' היה הבית הראשון שלו בנעוריו ובו רכש את השכלתו במידה רבה: 'אני ביסוד אוטודידקט של השומר הצעיר'. הוא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו, ונהג לצטט את רבי נחמן מברסלב: 'כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל'.

מרדכי רוזמן הוא אחד ממנהיגי השומר הצעיר בתקופת השואה, שמילאו תפקיד חיוני באותה עת אך לא הגיעו לעמדת הנהגה בכירה בארץ. הוא לא התלונן על כך, אלא אמר: 'השתדלתי להיות קיבוצניק מהשורה. הדבר הראשון שעשיתי בארץ – התיישבתי על הטרקטור וחרשתי תלם ארוך'. בהגדרה 'שׁוֹמרית' מוכרת יותר: הוא 'קיבל את דין התנועה' ומצא את הדרך להגשים את עצמו ואת אמונותיו.

אלה היו שני חוטי השני שקשרו את חייו של מרדכי רוזמן: מנהיגותו בפרשת אקסודוס וחברותו ב'השומר צעיר'. הוא היה איש תנועה נאמן, אבל לא פעל באופן כיתתי אלא ראה עצמו מנהיג של הציבור כולו. לאחר גירוש מעפילי אקסודוס להמבורג אמר: 'אנו מרגישים עצמנו כמשפחה אחת. מפלגות פוליטיות וארגונים קיבוציים נשכחו כמעט, ואנו יכולים לפעול עכשיו כיחידה אחת'.

אבל למרות הקו הממלכתי הזה מצדו, כאשר נערכה ב-1964 'עצרת אקסודוס' היא היתה ברוח הבלטת חלקם של השליחים הארץ-ישראלים, אנשי מפלגת השלטון דאז – מפא"י, והצנעת חלקם של המעפילים בכלל ושל מרדכי איש 'השומר הצעיר' בפרט. או אז הקהל התפרץ וקרא: 'הבו לנו את מרדכי רוזמן', 'מרדכי לבמה'... 

השנים חלפו, ובמלאת ארבעים שנה לפרשת אקסודוס, ומרדכי כבר תפס את מקומו הראוי במרכז הבמה כמייצג חלקם של המעפילים. עשר שנים לאחר מכן, הוא ריתק והקסים את צופי הטלוויזיה בתוכנית לכבוד מלאת יובל שנים לאקסודוס. וכשהגיע תורה של 'עצרת אקסודוס' בשנת 2007, היה מרדכי, אז כבר יושב בכיסא גלגלים, 'מסמר הערב'. הוא נשא נאום מרטיט לבבות, בקול רועם ומלא עצמה וביטחון, וכל מי ששמע אותו אז חשב: אם כך הוא מדבר שישים שנה לאחר מעשה, מה גדול היה הרושם שעשו דבריו אז, במרתפי אוניות הגירוש ועל סיפונן... בדבריו שם, באולם 'הקאמרי' הישן בתל אביב, ניכר בו שהוא אינו רק מנהיג מעפילים אלא גם חניך מובהק של 'השומר הצעיר'. הוא לא דיבר רק על העבר, אלא גם על חוליֶהָ של החברה הישראלית בהווה, חברה שסועה ונעדרת סולידריות שיוויונית. אבל לא איש כמרדכי רוזמן ישקע בנהי ויסתפק ב'קיטורים'. הוא הביע גם תקווה לעתיד, תקווה שתשלוט כאן ועכשיו 'רוח אקסודוס', ואזי מדינתנו תיראה אחרת. אמן, כן יהי רצון.

אם ותינוקתה בבטן האונייה 'ראנימיד פארק' (צילום: רות גרובר)

*

את הדברים הבאים כתבה ביומנה מרים שטרנברג (לימים וכסלר), שאותה פגשנו לא מכבר בפוסט המרגש 'אני נשארתי בחיים'. מרים, בת העשרים ואחד, הייתה ממעפילי 'אקסודוס' וגורשה באונייה 'ראנימיד פארק'. את הדברים כתבה בשבת בערב, 16 באוגוסט 1947. אוניות הגירוש עגנו מזה שלושה שבועות בנמל פורט דה-בוק, ועל יושביהן הופעלו לחצים כבדים לרדת לאדמת צרפת. הנה דבריה, בתיקוני כתיב קלים, ותודה לבנה, איתמר וכסלר:

מורדכי [רוזמן] מדבר יפה ותמיד שומע [אותו] הקהל בקשב רב ובהתרגשות אפילו. אבל אף פעם לא עשו דבריו רושם כביר כזה כמו היום. לבו דיבר מקרבו, לא, לא דיבר כי אם צעק, התייפח... כל נשמתו בערה במילים שיצאו מפיו. ואף אחד מהמאות הנמצאות באולם לא נע ולא זע, ואף הגה לא חילל את הדממה הקדושה שרק קולו של מורדכי, המלא יסורים ופחד נסתר נשמע בה. חבל שלא רשם מישהו והמילים רבות הערך ילכו לאבדון, כי על כל מילה ומילה חבל. מורדכי רשם היום דף חשוב בתולדות עמנו, ומי יודע אם לא בתולדות העולם כולו. השומעים כולם היו יותר מדי נרגשים כדי לשים לב לצד המעשי ולזכור מילים. אני עצמי לא אוכל ברגע זה להיזכר במילים ומשפטים. התרשמותי היתה כה גדולה. לא קשה לי עכשיו להבין כיצד אנשים בודדים הובילו המוני עם למעשים כבירים. מורדכי הוא אחד מהם. הרגשתי, וּוַדאי לא אני לבד, שאחרי נאומו מוכן היה כל ההמון הזה לקום וללכת, ולהלחם ולנצח לו רק הרים את ידו והראה לאן...  

הקהל ישב במתיחות עד אין קץ ועצר בעד הדמעות החונקות בגרון. בעיניהם של רבים נוצצו כבר, עתידות להתפרץ, דמעות, עקשנות וזעם עצור. והוא עצמו – מורדכי – נדמה לרגעים שלא יוכל יותר ולבו יתפוצץ בקרבו. האם לא ייעף גבך תחת כובד המשא? אני יודעת ששום דבר לא ישבור אותך, שום דבר לא יכפיף את ראשך ותשאר איתן וגא עד הרגע האחרון – בו ננצח! כי נצחוננו בטוח. ואל תדע אימה יותר, האנשים האלה לא יֵרדו – כמו שאמרת בעצמך היום – הם לא יֵרדו, כי אחרת לא יכול להיות. כי כמו שאמרת – גם הם, האנגלים, כבר יודעים שלא נרד, ושאת פליטי החורבן הגדול לא ישְבְּרו תנאי אונייה זו, ולא הזמן, אף לא הגשם, יכריחו אותנו לעזוב את עמדתנו. ואם גם ידרשו [את] דמנו, נקריב אותו, אבל דם תחת דם, כי באו מים עד נפש! ולו גם למות – מוכנים. כי אך דבר אחד נשאר לעודדנו, והוא שגם לרוצחנו אלה, לפושעים כלפי האנושיות כולה, יום יבוא של נקם ותגמול. ההיסטוריה חוזרת והיא תשלם! מלחמתנו היא כמלחמת דוד נגד גולית, מלחמת אדם עלוב, מחוסר מגן, נגד אימפריה אדירה ואכזרית. מובן שבכוחנו הפיזי לא נוכל להם, אך חזקים אנו ברוחנו ובהכרת צדקנו, ואלה [הם] שיאמצונו עד הסוף ולא ירשו לנו לנפול. הנה שמץ דל מדבריו. אולי בעבור התרגשותי יעלו על זיכרוני עוד מילים ואוכל לרשמם, שיישארו לכל הפחות בשבילי לימים אחרים, לימי עתיד, ימים בהירים אלה, בהירים למרות החושך השורר מסביב, בהירים וזורחים למרות הדכאון וחוסר הביטחון בנוגע לעתידנו המעורפל.