מסע מסביב לשולחן: אפלייה מינית בצלחת (ב)

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

מאת דליה למדני

נשים אוכלות בסתר

באנגליה הוויקטוריאנית, ליידי שרצתה להיחשב 'רוחנית', מעודנת ואצילית, אסור היה לה שתיתפס כשהיא נהנית בעליל מאוכל או מיַיִן. משום כך נהגו נשים רבות לאכול בחדרן לפני שהצטרפו לסועדים בחדר האוכל. ערכים אלה שררו אז גם בארצות הברית. סקארלט אוהרה, הגיבורה של 'חלף עם הרוח', אכלה משהו בבית לפני שיצאה לסעודה חגיגית ולפני שהמשרתות הידקו היטב את שרוכי המחוך הלוחץ, שממילא לא אפשרו לה לטעום בחוץ יותר מאשר כזית. 

סקארלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) מהדקת מחוך, 'חלף עם הרוח', 1939.

ברבע האחרון של המאה ה-19 נולדה בארה"ב תנועת נשים שדגלה ברפורמות ושמה לה למטרה ליצור זיקה בין המדע למשק הבית. היו למגמה הזאת כמה שמות: 'ניהול-בית מדעי', 'מדעי הבית', 'ניהול-בית פרוגרסיבי' ועוד. הנשים שניסו להשתית את הבישול על בסיס מדעי ולשנות את הרגלי האכילה של אמריקה היו עדיין חדורות ערכים ויקטוריאניים, כולל אלה שראו באכילה עניין גשמי שאינו יאה לגברות כבודות.

לוֹרה שַפּירוֹ כותבת בספרה 'סלט מושלם', שנשים אלו ראו באכילה בפומבי עניין שאין מנוס ממנו, אך הקפידו שלא להתענג עליו. הן הבינו שרבים מוצאים הנאה באכילה וזה הציב בפניהן אתגר: 'לאוכל יש כוח רב. הוא מסוגל לעורר תשוקות חמדניות שיש לשלוט בהן ביד תקיפה'. הן האמינו בסגולות התזונתיות של האוכל ובכוחו לקדם צמיחה פיסית, חברתית ואפילו מוסרית.

אין פלא אפוא שבבתי הספר לבישול של ראשית המאה ה-20 עסקו באוכל מכל ההיבטים האפשריים – הרכּב, ערך תזונתי, בריאות, תכנון, קנייה, בישול, קישוט, עריכת שולחן, הגשה, פינוי, נימוסים, נושאי שיחה, אווירה סביב השולחן ועוד כיוצא באלה. מה שלא מצא ביטוי בשום קוּרס, בשום שיעור ובשום טור בישול בעיתון, היו עניינים זניחים כגון פיתוח חוש הטעם, או אוכל כמקור הנאה.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הגִזרה השדופה לא הייתה אידיאל של יופי ואיש לא עסק בדיאטות של הרזיה. לא היה צורך בכך, שהרי רווחה ברבים ההכרה שנשים מחונכות היטב הן יצורים שהאוכל אינו מלהיב אותם ולכן הם מסתפקים במועט. שרה טייסון רורר, מבית הספר לבישול של פילדלפיה, פירטה ב-1894, בעיתון 'חדשות משק הבית', את התפריט השבועי הדל שלה, שדי בו להשביע את תאבונה הקלוש. 'אני חוששת שרוב האנשים ירגישו שהם גוועים ברעב עם תפריט כזה', סיכמה. שפירו, המביאה את הדברים בספרה, מציינת שגזרתה הדשנה של רורר העידה על תיאבון מצוין דווקא.

מדריך אנגלי מ-1872, שנקרא 'נימוסים מודרניים ברשות היחיד וברשות הרבים', קובע כי 'גברות צעירות אינן אוכלות גבינה, בשר-ציד ומאכלים פיקנטיים'. במיוחד יש להקפיד על כך בארוחת הערב, מדגיש המדריך. מרגרט ויסֶר סבורה שהנימוק לכך הוא אותו נימוק האוסר על נשים ללגום משקאות חריפים: החשש שפיהן ידיף ריח שלא ינעם לגברים. בספרה 'טקסי הסעודה' קובעת ויסר שנשים עדיין מקבלות על עצמן לנהוג כפי שמצופה מהן, כלומר, 'לאכול פחות מהגברים ולהעדיף מזונות קלים יותר וחיוורים יותר – עוף וחסה, למשל, במקום בשר-ציד ותפוחי אדמה'.

יש אוכל שהוא עצמו בעל 'מהות נשית' ולכן מסמל נשיוּת ומתאים לנשים, כשם שבשר אדום הוא גברי במהותו ולכן מסמל גבריוּת ומתאים לגברים. דוגמה מפתיעה לאוכל נשי מביאה מרגרט ויסר בספר אחר שלה, 'הרבה תלוי בסעודת הערב', שבו היא דנה בארוחה אמריקאית טיפוסית, על כל מנותיה: תרנגולת, תירס, אורז, סלט חסה בשמן זית ולימון וגלידה. היא מנתחת כל אחד מרכיבי הארוחה בנפרד, מתעכבת על ההיסטוריה שלו ובוחנת את משמעותו התרבותית.

בפרק המבוא לספר מצהירה ויסר: 'עלינו להיות מודעים לכך שהארוחה הזאת, כמעט כולה, היא נשית בהקשריה. לאינדיאנים האמריקאיים, התירס הוא "אמא ומקור הזנה" ולנו, התרנגולת (בשר חיוור, בלי דם אדום ורק מעט שומן הנראה לעין) היא בבחינת בחירה "נשית"; האורז, גרגר עדין, הוא לבן כמו התרנגולת ובמקורותיו המיתולוגיים (אף כי לא בתרבות שלנו) הוא ילדה; החסה היא ... קרה, ירוקה ו[לכן] נשית; הלימון הוא בעל פטמה, שמן הזית בתולי, הגלידה קרה, חלבית ומוגשת בצורות מעוגלות, נשיות בהגדרתן'.

במקום אחר בספר היא כותבת שבעבר היה נהוג שהבת הצעירה במשפחה תערבב את הסלט באצבעותיה, מה שאשרר את נשיותה המיתולוגית של החסה. הצרפתים, כשרצו להדגיש כי אישה היא עדיין צעירה ונאה, אמרו שהיא 'מערבבת את הסלט באצבעות'. זיהויו של סלט עם נשיות הוא מעין אקסיומה שאיש מההיסטוריונים של  האוכל, ככל הידוע לי, אינו מערער עליה. אין לי ספק שזיהוי מוחלט כזה יכול היה להיווצר רק בתרבות מערבית מובהקת, ובמיוחד בתרבות האנגלו-סקסית, שהתייחסה לירקות  מבושלים  כאל סרח עודף (ירקות חיים היו מחוץ לקונסנזוס בכלל; ארה"ב הכירה במשך מאות שנים רק בשני סוגים של סלט חי, מכרוב ומחסה).

לורה שפירו מרחיקה לכת עוד יותר ממרגרט ויסר: היא סבורה שמנַת הסלט מדגישה את הנשיות של כל הארוחה. יתר על כן, היא רואה במנת הסלט 'לא-אוכל', המהווה אתנחתא 'לא-תזונתית' בסעודה. ספרה 'סלט מושלם' נקרא על שמו של סלט מפורסם מראשית המאה ה-20, המורכב מכרוב, כרפס ופלפלים אדומים, קצוצים דק ולכודים בקריש של ג'לטין שקוף. הסלט הזה שמר על המוניטין שלו במשך כמה עשורים, שבהם חל בו שינוי קל בלבד: הקריש השקוף נעשה אדמדם (ממיץ עגבניות). שפירו רואה בסלט זה את התגלמות הנשיות, אך גם סלטים שהרכבם מוצק יותר לא איבדו את הדימוי המקורי שלהם, שהוא מעין 'שבריריות עלעלית'.

תפריטים שתוכננו לנשים בלבד הדגישו תמיד את המאכלים המתוקים והקלילים, שרבים מהם היו חסרי ערך תזונתי כמעט. מבין התצוגות שהוכנו ליריד המזון של בוסטון ב-1894, המדוברות ביותר היו אלה שנקראו בשמות 'פרחים אכילים', 'סעודת הערב של בתולת הים', 'סעודת צהרים פרפרית' וכיוצא באלה. הגדילה לעשות מרגרט סידני, שזכתה בפרס על מאמר שכותרתו 'איך לאכול, לשתות ולישון כראוי לנוצרי', שהתפרסם ב'גוד האוסקיפינג'.

היא תיארה בו את מצוקתה של משפחה דמיונית, שהבן שלה מראה סימנים ברורים של נשיות בהעדפותיו הקולינריות. 'טום הצעיר נראה ומתנהג כמו ילדה', היא כותבת. ההורים עושים כמיטב יכולתם, אך לשווא. 'איך יוכלו לאלץ אותו שיאהב את הרוסטביף הנא, העסיסי והרך, ואת תפוח האדמה הצלוי שעכשיו הוא מפנה להם עורף וכובש את רעבונו עד שהרפרפת מגיעה לשולחן?'. לסידני אין ספק כי מי שמצפה בקוצר רוח לקינוח המתוק, מתנהג כמו ילדה, וכי מי שמתנהג כמו ילדה, חזקה עליו שייראה כמו ילדה.

הסעודות שתוכננו למועדוני גברים, או למסיבות רווקים, עמדו בניגוד בוטה לסעודות שהוגשו בהתכנסויות של נשים. בין המאכלים המומלצים לגברים בלטו אוּכּף כבש, עופות צייד, גבינה חריפה ולחם שחור. בהרצאה שכותרתה 'מה הבעלים אוהבים לאכול', שנערכה בבית הספר לבישול של בוסטון, הוצע תפריט ובו ארנב מטוגן, חציל ממולא אפוי, מאפה קדרה של תפוחי אדמה, גבינה מתובלת ופאטה עם פלפלות חריפות. היה בתפריט גם סלט חסה, אך כדי שהעלים הירוקים לא ייראו נשיים מדי בסעודה של גברים, הוסיפו להם רוטב של חומץ ושמן, מתובל בצ'אטני.

בסיפור שכתבה מרי ווילקינס פרימן בתחילת המאה ה-20, מתוארת ארוחת הערב של לואיזה, רווקה החיה בכפר בניו אינגלנד וסועדת בגפה. על השולחן הערוך 'קערת זכוכית מלאה דמדמניות זרויות סוכר, צלחת עם עוגות קטנות ועוד צלחת עם לחמניות בהירות. גם עלה או שניים של חסה, שאותם חתכה בעדינות'. את אלה אכלה לואיזה 'בתיאבון, אף כי באופן מעודן, כמנקרת'. זוהי, ככל הנראה, ההתגלמות של הקסם הנשי, המצליח לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה: לאכול בתיאבון ועם זאת להיראות כלא-אוכלת, רק 'מנקרת', להתמלא ולשבוע מ'לא-אוכל' (עלים של חסה). לא סתם תרתי דסתרי, אלא גשמיוּת רוחנית המעגלת זוויות ומשייפת ניגודים.

מרי וילקינס פרימן ומארק טוויין בחגיגת יום ההולדת השבעים של טוויין
(מקור: Harper's Weekly, 23 December 1905)

האידיאל הנשי הזה לא נעלם גם כעבור מאה שנים. בפתחה של המאה ה-21, העולם עדיין מתפעל מדוגמניות שדופות, דקיקות כמו נייר העיתון שבו נדפסות תמונותיהן, פחות או יותר. גם אם השידפון מחק מגופן את סממני המין, הן מוצגות עדיין כהתגלמות הנשיות. לכן, כנראה, לעולם איננו רואים אותן כשהן אוכלות.

אוכל מסורס לנשים

מי שמעוגן היטב בתרבות האוכל של אגן הים התיכון, אינו יכול להתייחס ברצינות לרעיון שסלט ירקות רענן מסמל 'מהות נשית', סברתי. טעיתי, ככל הנראה. בפרוס האלף השלישי, ישראל נוהגת על פי קודים עתיקים של נימוס אנגלו-סקסי, ממש כאן, ממש עכשיו: 'לכי תבני ארוחת נשים בלי חסה', כותבת נירה רוסו ('שבעה שקרים על חסה', מוסף הארץ, 31.5.02). מאחר שאיננה  רוצה 'להתפיח' את החברות שלה, 'רק לגרום להן אכילה של נחת', היא מגישה להן 'חסה איכותית, שמותרת לכל נקבה בכמויות'.

רוסו יודעת היטב שקביעותיה הן בגדר המלצה לקהל קוראיה, או לפחות לחברותיה הנמנות עם הקהל הזה: 'בענייני אופנות מטבח יש לי אמירה', היא מצהירה באותה כתבה. כשהיא מבטיחה כי 'חסה תמיד אפשר לאכול ולהזמין בציבור ולצאת בסדר. מעודנת' – היא מאששת את כללי הנימוס  הוויקטוריאני של שלהי המאה ה-19.

לא רק בתרבות המערב הוכן אוכל מיוחד להתכנסויות של נשים. רבקה לוי-מלוּל מספרת בספרה 'הבישול המרוקני' על מאכל מיוחד לנשים שנקרא 'קוסקוס אלעשוב'. מדבריה הקצרים והסתומים קשה להבין ממה בדיוק מורכב המאכל הזה. משמו אפשר להסיק שהוא עשוי מעלים ירוקים, או מעשבי תיבול, אך המחברת מציינת בסוגריים שמדובר ב'תערובת זרעים' ותו לא. מהמאכל הזה נהנו נשים שהתכנסו מדי ראש חודש, שהיה היום החופשי שלהן, כדי לספר בדיחות, לשיר ולרקוד. לקוסקוס הזה הייתה 'השפעה מעוררת, כמו של שיקוי אהבה', היא מדגישה.

מועד ההתכנסות מעיד כי מדובר בנשים יהודיות, אך לא מן הנמנע שגם מוסלמיות בילו ואכלו כך. גם בספרו של יעקב יהושע 'ילדוּת בירושלים הישנה', מתואר מנהג ההתכנסות של הנשים בראש חודש. הוא מצטט את דודתו, האומרת, בין השאר: 'לכבוד יום זה הכנו מטעמים ערֵבים ... ואכלנו ושרנו בצוותא ... לפעמים הצטרפו אלינו גם שכנות מוסלמיות שקיימו איתנו קשרי ידידות'.

במובנים אחדים, התנועה לשחרור האישה, שהורָתה ולידתה בארצות הברית, הייתה גם התנועה לשחרור מהסטריאוטיפ הנשי שטבע זיגמונט פרויד. דעותיו הנחרצות על נשים, על מניעיהן ועל מאוויי ליבן, שלטו בפסיכיאטריה וחלחלו לכל תחומי החיים. פרויד ידע תמיד, טוב יותר מכל אישה, מה רצוי לאישה – ובכלל זה מה עליה לאכול.

ג'יימס הילמן וצ'ארלז בר, העורכים של 'ספר הבישול של פרויד בכבודו ובעצמו', שמים בפיו של פרויד את המילים הללו: 'כשהייתי צעיר ועדיין תחת השפעתם של מוריי הפריזאים, האמנתי שהתזונה הנכונה לנקבות של המין האנושי מבוססת על מאכלים כמו פופאוברס [מעין לחמניות תפוחות], מלפפונים ממולאים, נקניק חזיר, תרנגול ביין, אגוזים ותאנים ואפילו אספרגוס לבן עבה'. אחרי שהעמיק לחדור למסתרי המיניות הנשית, הבין שעדיין חסר 'משהו חמקמק יותר, כמו שקדי עגל וכמהין' או 'מרק עם שערות מלאכים [אטריות דקיקות]'. בהמשך הקריירה שלו התחוורה לפרויד 'חשיבותה של האם בעיצוב אופייה של הבת הקטנה', ומכאן הסיק כי התפריט של 'האישה הבּשלה' צריך להתבסס על לחמניות מאפה בית, תפוחים אפויים עם חלב חם, מרקים קטיפתיים ו'ירקות שהוכנו ביד אוהבת, מכל סוג, אך במיוחד פרחיים, כמו כרוב וכרובית'.

במרוצת הזמן קבע פרויד גם מה נשים אינן רוצות לאכול: 'את המאכלים המסורסים המוגשים בסעודות צהרים לנשים בלבד'. מן המסורסים הוא מונה חמאה שנצבעה בפטל, רטבי סלט מתקתקים עם פרג, אורז בלי תבלינים, בשר בלי עצמות, לחם בלי קרום וכן 'מאכלים בצבעים של תמרוקים, המוגשים על מפיות תחרה בגוון ורוד תינוקי'.

'אילו מדורי הפרסום בעיתוני הנשים היו מטיפים לצריכה מופרזת של אלכוהול או סיגריות באותה עוצמה שהם עושים זאת לשוקולד, היו השלטונות מפסיקים את הופעתם', כותב טום מקלנסי. לדוגמה הוא מביא מודעה שאומרת: 'אם שוקולד הוא מה שיפיל אותך, מוטב כבר שתיהני מהטריפ'. שוקולד נחשב ממתק נשי מובהק ומקלנסי סבור שלא במקרה ממתקי שוקולד הם המתנה השכיחה ביותר שגברים נותנים לנשים כשהם רוצים לקנות את ליבן. יש לו הסבר מבודח לכך: אם אין לה די כוח רצון לדחות מעליה את הממתק עתיר הקלוריות הזה, האם תהיה מסוגלת לעמוד בקסמו של מי שנתן לה אותו?

הספר 'נשים פראיות במטבח', מאת ניקוֹל אַלפֶּר ולינֶט רוֹרֶר, מביא ממצאים של מחקר שבו התבקשו נשים וגברים לדרג את שלושת המזונות האהובים עליהם, לפי סדר העדיפות. 67 אחוז מהגברים ענו שאין להם מאכל מועדף, והנותרים דירגו בשר אדום במקום הראשון, פיצה במקום השני ותפוחי אדמה בשלישי. הבחירה של הנשים הייתה שוקולד במקום הראשון, לחם בשני וגלידה בשלישי.

תזונאיות המצוטטות בכתבי עת אמריקאיים אומרות כי טבעי שנשים יחשקו בשוקולד. כפי שעולה ממחקרים שהן מסתמכות עליהם, יש לתשוקתן בסיס ביולוגי, בשל ההשפעות של האסטרוגן על הכימיקלים במוח ועל רמות הסוכר בדם; הסוכר גורם לרגיעה וליציבות במצב הרוח, בעוד שהשומן מרומם את מצב הרוח. משום כך השוקולד, שחציו סוכר וחציו שומן, הוא אוכל מושלם לנשים.

המשך יבוא