סיפור מיוחד על 'עתון מיוחד'

עמוד השער, כ' באלול תש"ח (24 בספטמבר 1948)

מאת מרדכי נאור 

בין השנים 1951-1934 הופיע בתל-אביב, וזמן קצר גם בירושלים, 'עתון מיוחד' ('עתון' בכתיב חסר, כפי שמקובל היה לכתוב בעבר), שהגדיר את עצמו 'ריפורט בלתי מפלגתי ובלתי תלוי'. עיתון זה נחשב ל'ילד הרע' של העיתונות היהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל הצעירה, משום שטיפל בנושאים שערורייתיים: רצח, גנבות, שחיתויות, ואפילו, רחמנא לצלן, סיפורי מין עסיסיים. מאחוריו עמד, שבוע אחר שבוע, אלכסנדר זאובר, שנהג להתלוצץ על עצמו בשל שמו (Sauber בגרמנית משמעו: נקי, טהור). איש 'טהור' זה הוציא לאור עיתון שנחשב בתקופתו לשיא ה'לכלוך' העיתונאי...

אלכסנדר זאובר (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

זאובר, שנולד בעיירה קטנה בהונגריה ההבסבורגית ב-1903, קיבל חינוך מסורתי, אך כבר מגיל צעיר נתפס לציונות ועסק בעיתונאות. כשעלה ארצה, ב-1933, לא ידע עברית, ולמרות זאת השתלב במהירות בעולם העיתונות התל-אביבי. אחת מאגדות העיתונות העברית של אותם ימים מספרת, כי זמן קצר לאחר עלייתו הזדמן זאובר לדפוס אלכסנדר מוזס. ריח צבע הדפוס הזכיר לו נשכחות והוא החל להתעניין איזה עיתון כדאי לו להוציא. כששמע שבארץ ישראל הנבנית יש שוק טוב ל'בלשים', אמר לשלמה בן-ישראל, ממציא הסוגה ('ספרית הבלש'), שאותו פגש בבית הדפוס: 'אם קונים סיפורים על שוטרים, ייקנו בוודאי גם עיתון שיספר על גנבים'. הוא בירר אם בתל-אביב פועלים בתי משפט, וכשנענה בחיוב הכריז: 'אם יש בתי משפט, אז יש משטרה ויש בתי סוהר ויש גנבים מכל הסוגים. מכאן שיש מקום גם לעיתון שיספר על נושאים אלה'.

מציאת שם לעיתון החדש לא הייתה בעיה, ולזאובר כבר היה שם מן המוכן: 'עתון מיוחד'. עוד לא מלאה שנה לעלייתו ארצה, ובערב סוכות תרצ"ד (4 באוקטובר 1933) הופיע הגיליון הראשון. זאובר התמיד בכך עשרה חודשים, ובדרכו המיוחדת, שעדיין לא הייתה סנסציונית לגמרי, הביא לקוראים חדשות וכתבות מן החיים בארץ ובעולם.

מאיר גרוסמן (מקור: הארכיון הציוני)

בקיץ 1934, ככל הנראה בשל קשיים תקציביים, מכר זאובר את עיתונו למאיר גרוסמן, שהיה יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי בהנהגת התנועה הרוויזיוניסטית ופרש ממנה על רקע חילוקי דעות עם ז'בוטינסקי בשאלת הפרישה מן ההסתדרות הציונית. גרוסמן הקים מפלגה בשם 'המדינה העברית', השתקע בארץ ישראל בשנת 1934 ורצה שיעמוד לרשותו עיתון שיביע את עמדותיו. ב-12 באוגוסט 1934 החל 'עתון מיוחד' – עכשיו בעריכתו של גרוסמן – להופיע כ'עתון ערב בלתי תלוי' ועשה היסטוריה. זה היה עיתון הערב הראשון בארץ, אך בדיעבד הקדים את זמנו.

העיתון נכשל וחזר לידיו של זאובר. תהליך ההבראה והארגון-מחדש נמשך שנתיים תמימות, ורק בשלהי 1936 החל העידן השלישי, האחרון והממושך ביותר בקורותיו של 'עתון מיוחד'. זאובר ועיתונו עברו בתחילת השנה לירושלים אך לא התאקלמו בה, ולאחר כמה חודשים חזרו לתל-אביב. מעתה ואילך, ובמשך חמש-עשרה שנה, היה זה עיתון 'צהוב' של ממש, הראשון מסוגו בארץ ישראל. 

השנים 1939-1936 היו סוערות. אלו הן השנים הקשות של המרד הערבי הגדול ('המאורעות'), שבמהלכן נרצחו מאות יהודים. ועם זאת, זאובר עסק רוב הזמן בענייניו שלו, הרחק מן הסערות הפוליטיות והביטחוניות. הנה כמה כותרות אופיניות של 'עתון מיוחד' בעת ההיא: 'נידון למוות על אשר אהב… לאנוס'; 'כשהשודד נותן נדבה ומתפאר בה'; 'שניים אוחזין באשה אחת'; 'כדור תועה גילה לו טעות בצניעות אשתו'; 'טרגדיה של עיתנואי שנפל מפיגום'; 'זכרון רע מלילה נעים'...

בשנת 1936, עם תחילת 'המאורעות', פרסם זאובר חוברת שהוקדשה לזכרם של ההרוגים הראשונים.
לסדרה לא היה המשך.

זאובר חיפש – וכמובן גם מצא – שערוריות בכל פינה: בעיריית תל-אביב, ברבנות, בהסתדרות העובדים, בבנקים. למדור הפונים למערכת היה ייחוד משלו: זאובר פרסם רק את התשובות. הוא נהג לומר, ששולחי המכתבים יודעים בוודאי על מה מדובר ושאר הקוראים מוזמנים לנחש.

עמוד השער, 21 באוגוסט 1938, עוסק ברצח שוטר פלסטיני בידי שותפו היהודי, שנידון בשל כך למוות
(מקור: עפרי אילני, 'נגע נפוץ במזרח: תיאורים של הומוסקסואליות בעיתונות העברית של תקופת המנדט', זמנים, 131, 2015, עמ' 9)

מלחמת העולם השנייה ואירועיה בארץ ישראל היו מבחינתו של זאובר מכרה זהב ממש. שערוריות לא חסרו: עברייני שוק שחור, משתמטים מגיוס, סיפורי אהבה של בנות היישוב עם חיילים אנגלים ואוסטרלים, וכמובן נושאים שגרתיים, כגון בגידות, רמאויות קטנות וגדולות, מעילות ותרגילי 'עוקץ' למיניהם. מתחזים זכו לתיאורים מקיפים והוקעו ללא רחם: רבנים ללא הסמכה, קצינים מדומים שהתהדרו במדים, רופאים חסרי רישיון.

אזהרה ממלשינים – יהודי ('פניו פני דגנרט', כלומר הומוסקסואל) וערבי – שמשתפים פעולה עם הבריטים
עתון מיוחד, 8 בנובמבר 1933 (מקור: עפרי אילני, נגע נפוץ במזרח, עמ' 17)

קמה המדינה, מלחמת העצמאות הגיעה לסיומה וזאובר המשיך שבוע אחר שבוע להוציא את 'עתון מיוחד' שלו עד שהתעייף. משלהי 1950 ואילך, במשך כשנה, שינה את המתכונת: נעלמו הכתבות, הרשימות, הבדיחות והרכילות העסיסית, ובמקומן באו סיפורים מתקתקים על מלכים, נסיכים, בדרנים ושחקניות קולנוע  – מאגר בלתי נדלה של פרשיות רומנטיות מהעולם הגדול. מפעם לפעם הופיעו סיפורים קצרים, לרבות של סופרים ידועים מהעולם.

בתאריך לא ידוע בשנת 1951 –  בשנת ההופעה האחרונה זאובר רק מִספר את הגיליונות אך לא ציין את התאריך – הפסיק 'עתון מיוחד' לצאת. בין העיתונאים רווחה אמירה שלו, לפיה הוא חש עצמו מיותר, שכן לדבריו 'עיתוני הערב מביאים כיום הרבה יותר נושאים סנסציוניים מאשר אלה שהופיעו בעתון מיוחד'. זאובר הצטרף ל'ידיעות אחרונות' ומפעם לפעם פרסם גם מאמרים ורשימות ביומון בשפה ההונגרית 'אוי קלט'.

ב-1961 נסע זאובר, שהיה חולה לב, לניו-יורק עם קבוצה של חסידי חב"ד, כדי לבקר אצל הרבי מליובאוויץ. המוות הכריעו בניו-יורק והוא בן 58 בלבד. ארונו הוטס לישראל ובלווייתו, שהתקיימה ב-15 בספטמבר 1961, השתתפו רבים.

ברשימה לזכרו, שנדפסה בעתון 'חרות', ב-6 באוקטובר 1961, כתב ידידו אב"א אחימאיר:

החומר ברשימה זו מבוסס בחלקו על ספרי רבותי העיתונות, משרד הביטחון, 2004