עוללות מכרם עגנון: החסידות של ס. יזהר והכנפיים של חנוך ברטוב

ש"י עגנון (במרכז) וזלמן שזר (משמאל) בביקור בשדה בוקר, לרגל יום הולדתו השמונים של דוד בן-גוריון, 1966. מאחורי עגנון עומד אלחנן ישי, עוזרו האישי של בן-גוריון (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

ש"י עגנון, גדול סופרינו מאז ומעולם, היה הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל. זה היה ב-10 בדצמבר 1966, לפני חמישים שנה. קצת יותר משלוש שנים אחר כך, בי"א באדר א' תש"ל (17 בפברואר 1970), לפני 46 שנים בדיוק, הוא מת.

במלאת יובל לנובל ולזכרו הטוב של עגנון אביא לאורך השנה כמה עוללות מכרמו השופע.

בעבר כבר פרסמתי בבלוג עונ"ש הקדשות מעניינות שהקדיש עגנון (למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לגרשם שלום, למאיר חובב, ליוסף דן) וגם הקדשות מעניינות שקיבל (מעמוס עוז ומאהרן אמיר). בספרייתו, השמורה ב'בית עגנון' שבירושלים, יש עוד ספרים רבים ועליהם הקדשות מעניינות שטרם פורסמו, ועוד חזון למועד. לפי שעה, הנה טעימות קטנות מפרי עטם של שני סופרים בני דור תש"ח: ס. יזהר וחנוך ברטוב.

תחילה, הקדשה 'חסידית' קצרה, שרשם ס. יזהר על הכרך הראשון של ספרו 'ימי צקלג' (1958):

לרש"י עגנון 

מתוך הערצה ודבקות של חסיד 

ס. יזהר 

אב תשי"ח

וכאן, יזהר 'המאוחר' מספר (בין השאר) על הקשר שלו עם עגנון, ואיך הוא 'חווה' אותו.

ס. יזהר (מימין), שמעון פרס ומתילדה גז, בדרכם לטקס פתיחת מושב הכנסת השישית, 1965
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

סיפור ההקדשה של חנוך ברטוב דורש מעט דברי הסבר ורקע. עגנון קיבל את פרס נובל בשבת חנוכה, 10 בדצמבר 1966. בדרכו חזרה ארצה ערך עגנון ביקור קצר בלונדון, ומי שאירחו אותו שם ונלוו אליו בכל פגישותיו (עגנון לא ידע אנגלית) היו חנוך ברטוב, אז נספח תרבות בשגרירות ישראל באנגליה, ורעייתו המנוחה יהודית (בעצמה ילידת בוצ'אץ').

ביום האחרון של חנוכה ('זאת חנוכה'), ב' בטבת תשכ"ז (15 בדצמבר 1966), ביקש ברטוב מעגנון שיחתום לו על ספרו 'אורח נטה ללון', ועגנון – שבלי ספק הבין את העוקץ על ה'אורח' – רשם עליו את ההקדשה המחורזת הזאת (תודה לפרופסור מיכל אורון שהעבירה לי את הצילום).

לבן לויה טוב

בעל שש כנפים 

לחנוך בר טוב 

מאורח מירושלים 

ש"י עגנון 

זאת חנוכה תשכ"ז

בשורה 'בעל שש כנפים' רמז עגנון, כמובן, לרומן של ברטוב 'שש כנפיים לאחד', שראה אור לראשונה ב-1954 (ספרית פועלים). אך האמת היא שעגנון כלל לא קרא ספר זה, ובעצם עד אז לא קרא מאומה מספריו של ברטוב.

כרזת ההצגה 'שש כנפיים לאחד' בתיאטרון 'הבימה', 1958
(מקור: ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי, בית אריאלה; הספרייה הלאומית)

ברשימתו של ברטוב, 'ש"י עגנון בק"ק לונדון' (נדפסה לראשונה בעיתון מעריב, 11, 18 בדצמבר 1970; ושוב בספרו אני לא הצבר המיתולוגי, עם עובד, תשנ"ה, עמ' 264-247), הוא סיפר, כי עגנון חזר והזכיר לו, שאף פעם לא שלח לו את ספריו – ולכן גם לא קרא בהם – ושגם אף פעם לא בא לבקרו בירושלים (כמנהג הסופרים הצעירים האחרים). על 'שש כנפיים לאחד' שמע אפוא עגנון מפיו של ברטוב.

ביום ראשון, טרם שיצא עגנון מלונדון בדרכו לצרפת, הוא ביקש מברטוב שישלח לו לירושלים כמה חפצים שהתקשה באריזתם, ובכללם נעליים חדשות שקנה ברחוב אוקספורד. ברטוב נענה לבקשתו ושיגר את הנעליים בקופסתן בדואר דיפלומטי. בתוך הקופסה הכניס גם עותק מספרו האחרון 'פצעי בגרות' (עם עובד, 1965). בספר, ששמור היום בבית עגנון, רשם ברטוב את ההקדשה הבאה:

לרש"י עגנון

איש ירושלים

שהצמיח לכולנו כנפיים 

מאורח בלונדון, קטוֹן רבבות מעריציךָ 

לונדון, ז' בטבת התשכ"ז [20 בדצמבר 1966]

חנוך ברטוב

ברטוב לא התאפק ובהקדשתו רמז לעגנון שאת 'הכנפיים' שלו הוא צימח בזכותו, ושהוא עצמו גם כן אינו אלא אורח בלונדון.

(נוסח ההקדשה פורסם גם בספרו של אבנר הולצמן, מפתח הלב: אמנות הסיפור של חנוך ברטוב, מוסד ביאליק, תשע"ה, עמ' 130).

שמונה חודשים לאחר מכן קיבל ברטוב מכתב מעגנון, שאותו הוא מצטט ברשימתו:

 [...]

חנוך ברטוב, אני לא הצבר המיתולוגי, עמ' 264-263

חנוך ברטוב, 2008 (מקור: ויקיפדיה)