שוד היהלומים הגדול בנתניה: תעלומת 'יהלומי בוכרה'

מאת אבי ובני עוֹרי

Diamonds are a Girl's Best Friend

ב-27 במאי 1957, יום שני בשבוע, הגיעו פועלי מפעל 'יהלומי בוכרה' שבנתניה לעוד יום עבודה שגרתי של מיון, ניקוד, חיתוך וליטוש יהלומים. כאשר נכנסו למפעל הם נדהמו לגלות כי הכספת, שבתוכה נשמרו כל היהלומים הגולמיים, הייתה ריקה. בתום יום העבודה הקודם אוכסנו בה יהלומים בשווי חמישים אלף דולרים, סכום עתק באותם ימים, ואפילו בימינו אין זה סכום של מה בכך. והנה, בלא סימני פריצה למפעל או לכספת, נעלמו היהלומים כלא היו. 

'אני לא שמעתי את אבא שלי מדבר על "יהלומי בוכרה" עד יום מותו', סיפרה לנו רותי רדר-שוורץ, בתו של אחד מעובדי המפעל. 'הוא היה איש תם וישר שהאמין לכל אדם, ולכן פשוט לא הצליח לעכל את זה. הוא היה בהלם'. כך החל סיפורם העצוב של עשרות משפחות, שהעבודה ב'יהלומי בוכרה' הייתה כל עולמם, אך עולם זה התנפץ בשוד שלא פוענח עד היום. סביב השוד נוצר קשר שתיקה, גם של אלה שעדיין איתנו ואולי יודעים מה באמת מה קרה שם, אך מסרבים לדבר. 

מפעל 'יהלומי בוכרה' הוקם בשנת 1942 בשכונת טוּבְּרוּק שבדרום נתניה. השם 'טוברוק' ניתן למקום על ידי היהלומנים שעבדו שם, וזאת כיוון שהמפעל שכן בודד בין החולות, שדמו לחולות המדבר המערבי בעיר הנמל המפורסמת טוברוק, שנמצאת היום בצפון לוב. באותם ימים הטיל צבאו של הגנרל-פלדמרשל ארווין רומל מצור כבד על העיר ולבסוף כבש אותה. חצי שנה אחר כך נחל רומל תבוסה בקרב אל עלמיין, על ידי כוחות הצבא הבריטי בפיקודו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי. 

תעשיית היהלומים בארץ ישראל החלה בשנת 1937, לאחר שהבריטים ביטלו את המכס על יבוא יהלומים לארץ. מלטשות נפתחו בבתים פרטיים, ובשנת 1939 נפתחה בנתניה מלטשת היהלומים הראשונה 'אופיר'. לימים הפכה נתניה להיות 'עיר היהלומים' של מדינת ישראל, בזכות עשרות מפעלים, גדולים וקטנים, שפעלו בה.

'מפקדי צה"ל מתבקשים לאפשר לחברינו להשתתף באספה' 
(דבר, 26 ביולי 1949)

את 'יהלומי בוכרה' ייסד יוסף יוחננוף (1993-1911), והיה זה הקואופרטיב הראשון ליהלומים בארץ ישראל שבו היו שותפים כל הפועלים. זו הייתה תופעה ייחודית לענף היהלומים הארץ-ישראלי, ועד שנת 1947 כבר הוקמו בארץ כעשרים קואופרטיבים. עם השנים נעלמה שיתופיות זו. במקום הקואופרטיבים הוקמו מפעלים פרטיים של בעלי הון, שהעסיקו פועלים כפי שנהוג היום. באותה תקופה, מקצוע היהלומנות היה מבוקש ופועלי תעשייה זאת הרוויחו פי שניים, ואף פי שלושה, משכרו של פועל רגיל. 

בספרה של שירה עמי, היהלום שבכתר: תולדות בורסת היהלומים הישראלית (הוצאת אוריין ובורסת היהלומים הישראלית, 2008) מסופר על יוחננוף: 
הוא נולד בשכונת הבוכרים בירושלים, שאביו היה בין מייסדיה. בגיל 13 עבר לגור בבית דודו בתל אביב והחל ללמוד בבית ספר התיכון למסחר 'גאולה', אך כשהחריף מצבה הכלכלי של המשפחה יצא לעבוד אצל דודו. בגיל 22 החלה פעילותו הציבורית בקרב בני העדה הבוכרית. בהמשך עבד במועצת פועלי תל אביב ובעיריית תל אביב. ב-1942 הקים וניהל במשך שנתיים את קואופרטיב 'יהלומי בוכרה' בנתניה, ובהמשך הקים סניף בתל אביב. במשך כל חייו עסק גם בפעילות למען הכלל.

דורה, בתו של יוחננוף, סיפרה שם: 'הרבה צעירים מובטלים הסתובבו אז בשכונות שפירא ופלורנטין בתל-אביב. אבא הביא אותם לנתניה ושיקם אותם. הצעירים האלה למדו את מקצוע היהלומים ועבדו במפעל'.

עובד בן עמי, ראש  עיריית נתניה, שביקש לקדם את תעשיית היהלומים בעירו, נתן את הקרקע לבית החרושת ומכר לכל חבר קואופרטיב מגרש בסך של 100 ל"י, כדי שיוכלו לבנות את ביתם סמוך למקום העבודה. אולם, הבתים לא נבנו והעובדים גרו בצריפים ובתנאים ירודים. לרווחתם הוקם במקום מטבח שסיפק את מזונם. בשנת 1947 מכר יוחננוף את הסניף הנתנייתי לחברי הקואופרטיב. הם בחרו מתוכם שלושה מנהלים (נפתלי אקרמן, אשר סולימני ודב רוזנשטיין) והמשיכו את המפעל בכוחות עצמם. 

בחוברת מס' 154 של היהלום (כתב עת לבעיות ענף היהלומים), שפורסמה ב-1998, שנת היובל למדינת ישראל, מצאנו את הצילום הבא, מיום 10 באפריל 1945.

עובדים ומנהלים מחוץ למפעל 'יהלומי בוכרה' (שלישי מימין: שלום מקורי)

באלבום התמונות של האחיות רותי ואושרה שוורץ השתמר הצילום הזה:

שני מימין (עומד): נפתלי אקרמן, אחד המנהלים; שני מימין (יושב), ישראל עורי, אבא שלנו. משמאל (מביט בצלם): אברהם שוורץ

פועלים ופועלות ב'יהלומי בוכרה' (מקור: מוזיאון העיר נתניה, המרכז לתולדות נתניה)

מרגע שהוקמו היו מפעלי היהלומים יעד לשודדים. מעשי שוד אלה היו על רקע 'אידאולוגי' (למשל, אנשי לח"י ששדדו סוחרי יהלומים וגם סוחרי זהב ובנקים, כדי לממן את פעולותיהם נגד הבריטים), וכמובן גם על רקע פלילי. כך למשל, בפברואר 1948 דיווח עיתון 'על המשמר', תחת הכותרת: 'גיבורי' העורף מוסיפים לשדוד, על טרוריסטים שבאיומי תת-מקלעים שדדו יהלומים 'בתוך-תוכי תל-אביב'. 

על המשמר, 13 בפברואר 1948

בשולי הידיעה סופר כי אלפיים לירות מתוך הסכום שנגנב, היו אמורות להיות שכר עבודתם של פועלי קואופרטיב 'יהלומי בוכרה' בנתניה. כך השתרבב לראשונה שמו של המפעל לשוד יהלומים.

ידיעה דומה התפרסמה באותו יום גם בעיתון 'דבר' (עמ' 9), שם כבר ידעו לזהות את השודדים בפירוש כטרוריסטים יהודיים. בעקיצה כלפיהם נכתב, כי אנשי לח"י בירושלים ובתל אביב 'התמסרו' בזמן האחרון ל'פעולה מסחרית'. העיתונאי, שככל הנראה הגיע למקום השוד זמן קצר אחרי המעשה, שוחח עם אנשי המפעל ההמומים, ואלה סיפרו לו כי שישה צעירים מזויינים נכנסו למשרד בשעה שבה התאספו סוכני היהלומים כדי למכור את סחורתם. אחד השודדים, שדיבר גם יידיש, פקד עליהם להרים ידיים ולהסתובב עם הפנים אל הקיר. השודדים לקחו מכל הבא ליד ולא שעו לתחינתו של אחד הסוחרים, שסיפר להם כי הוא עולה חדש וזהו כל רכושו. גם כאן ידעו לספר כי חלק מהסכום השדוד נועד לתשלום שכר עבודתם של הפועלים ב'יהלומי בוכרה', שעתה נותרו ללא משכורת.

מכאן ואילך היה מפעל 'יהלומי בוכרה' שבטוברוק יעד בלתי פוסק למעשי שוד. ב-13 במאי 1956 נערך השוד הראשון במפעל, שעליו דיווח אלכס ינאי, סופר 'מעריב' בנתניה: 

מעריב, 13 במאי 1956

מן הדיווח עולה כי לאחר שהתגלתה הגניבה הוזמנה המשטרה. נערכו חיפושים, נחקרו חמישים פועלים, אך לא התגלה דבר. בהמשך היום נעלמו עוד שתי חבילות יהלומים מלוטשים: 'היה ברור שהגניבה בוצעה בידי אדם שיש לו גישה אל ארגזי היהלומים, ומשום כך הוציאו מכלל חשבון כל אפשרות של גנבים מבחוץ'. ינאי המשיך וסיפר, שהפועלים פתחו בחקירה פנימית משלהם, וכעבור זמן קצר נפל החשד על ארבעה מהם. עורך דין הוזמן כדי לנהל את החקירה ורופא התבקש להזריק לכל פועל 'זריקת אמת' לפני חקירתו. שני פועלים לא הסכימו לקבל זריקה מה שהגביר את החשד כלפיהם.

תלוש המשכורת של ישראל עורי מינואר 1957,
ארבעה חודשים לפני השוד. גם מפא"י קיבלה את חלקה...

והנה, יום אחד לפני שכל העובדים היו אמורים לקבל את זריקות האמת, נמצא מכתב בתיבת הדואר של המפעל ובו נאמר, שהיהלומים הגנובים נמצאים בקופסה מחוץ למפעל. המנהל, נפתלי אקרמן, גילה קופסת מיץ עגבניות ובתוכה כל היהלומים הגנובים.

עברה שנה, והפעם המזל הטוב כבר לא שיחק ל'יהלומי בוכרה'.

אבא שלנו, ישראל (יוּרֶק) עוֹרי, היה אחד הפועלים בקואופרטיב 'יהלומי בוכרה'. בחופשות מבית הספר הוא לקח אתו למפעל את אבי, בנו הבכור. 'עשרות פועלים עבדו שם במקצועות השונים', נזכר אבי, 'שורות שורות של לוטשים, חותכים ומנסרים. הרעש של "צלחות" המתכת המסתובבות היה גדול. היה גם ריח מיוחד של תערובות שמנים ואבקת יהלומים. עליי הוטל לאסוף את מבני המתכת הקטנים דמויי הסביבון. היהלומים היו נעוצים באותו "סביבון", שהיה מחובר לכף שבו הלוטשים קירבו את היהלומים לדיסק מתכת, דמוי תקליט שחור, שהיה מצופה באבקת יהלומים והסתובב במהירות. אבא הסביר לי שרק יהלום יכול לחתוך וללטש יהלום'.

אברהם (רומי) שוורץ, אביהן של רותי ואושרה, עבד גם הוא ב'יהלומי בוכרה'. 'שמעתי שיש התארגנות להקמת קואופרטיב בנתניה, והחלטתי שאני רוצה להיות שותף', סיפר כעבור שנים לבנותיו. 'קניתי מנייה או משהו כזה ונכנסתי כחבר בקואופרטיב'. 

'תמיד היו סיפורים כמה טוב הלך להם וכמה הם שמחים', נזכרו האחיות, 'אבא היה הולך לעבודה מוקדם מאד, אבל תמיד חזר מספיק מוקדם, בין ארבע לחמש אחר-הצהריים, כדי להיות איתנו. היה לוקח את האופניים והולך איתנו לים, להורים היו חברים ואנחנו חיינו חיים של משפחה רגילה'.

רותי ויצחק שוורץ עם אביהם אברהם

בחודש מאי 1957 נשלח אבא שלנו, שהיה פועל פשוט, לבורסת היהלומים באנטוורפן שבבלגיה, כדי למכור שם בריפקות (מעטפות מיוחדות לשמירת יהלומים) מלאות ביהלומים שעובדו במפעל. עד היום לא ברור לנו למה בחרו דווקא בו. הוא לא ידע צרפתית, אבל הייתה לנו משפחה שם ואבא לן אצלם וחסך כסף. 'ואולי פשוט מכיוון שאבא היה איש ישר וסמכו עליו', משחזר אבי. 'הייתי אז בכיתה ג', וליווינו את אבא ללוד עם אמא וסבתא. אז עוד אפשר היה לעמוד במרפסת של נמל התעופה ולצפות בהמראות ובנחיתות. אני זוכר את אבא עולה למטוס הקונסטליישן של "אל על" ומנפנף לנו לשלום. בזמן שהוא היה בחו"ל התרחש השוד, וכשחזר כבר לא היה מפעל'.

בבוקר 27 במאי הגיעו הפועלים למפעל וגילו שכל מלאי היהלומים נגנב מן הכספת. 'ידיעות אחרונות', שהיה אז עיתון ערב אמיתי, הכניס עוד באותו היום את הידיעה לעמודו הראשון.

ידיעות אחרונות, 27 במאי 1957

'אבא סיפר לנו', נזכרת אושרה שוורץ, 'שיום אחד קם בבוקר, עלה על האופניים ונסע לעבודה כרגיל, ואז ראה שאין יותר מפעל. המבנה היה פרוץ והפועלים הבינו שהכל נשדד. הכספת הייתה ריקה, ההלם היה מוחלט'.

משטרת נתניה החלה מיד בחקירה, וכבר מן הרגע הראשון, כאשר לא נתגלו כל סימני פריצה בדלת המפעל ובדלת הכספת, היה ברור שאין זה שוד רגיל. שלושה ימים לאחר מכן פרסם העיתונאי ג' שרוני (שמו הספרותי של אהרן אבן-חן) בעיתון 'מעריב' רשימה ארוכה ובה הדלפות, שאותן קיבל מן הסתם מהמשטרה. לדבריו, הקושי שעומד בפני החוקרים הוא הזירה הנקייה שהותיר הגנב: קופת הברזל לא נפרצה, אלא נפתחה, בשלושה מפתחות שונים, וננעלה שוב לאחר שרוקנה מתוכנה. גם דלתות המפעל וחדר הקופה נפתחו במפתח ולמחרת הכול נמצא נעול. 'השאלות המעסיקות את החוקרים', כתב שרוני מפי אחד מהם, הן מי יכול היה לאפשר גישה כל כך נוחה לשודדים. האם יכול להיות שזה מישהו מחברי ההנהלה? לחוקרים היה ברור ללא צל של ספק: לפורץ האלמוני הייתה גישה אל מחסן היהלומים והוא ידע בדיוק מה לחפש ומה לקחת. 'עובדה זו העלתה את החשד ש"העבודה" היא פנימית...'. 

מעריב, 30 במאי 1957

בהמשך העלה הכתב גם תהייה לגבי שומר הלילה, שהיה אמור למנוע את השוד: 'האמנם לא הבחין השומר בכל דבר חשוד? – לא, לא הבחין. אבל בין השעות 7 ל-9 בערב הלך לקנות אוכל. מי יודע, אולי באותן שתי השעות הגורליות קרה מה שקרה...'.

החשודים המיידיים היו מנהלי המפעל ועובדיו. ושוב, כמו בשוד שאירע בדיוק שנה קודם לכן, הוחלט להזריק 'זריקות אמת' לכל הפועלים. אך עוד לפני כן נעצרו שניים משלושת מנהלי הקואופרטיב: שלום מקורי ונפתלי אקרמן.

מעריב, 3 ביוני 1957

יוסי, בנו של שלום מקורי שפתח את הכספת וגילה את הגניבה, זוכר עד היום את הפחד והאימה שליוו את מעצרו של אביו ואת השוטרים שהפכו את הבית בניסיון למצוא שם את היהלומים הגנובים. האב שוחרר כעבור כמה ימים, אך עבור הילד יוסי מקורי – היום פרופסור לרפואה ונשיא מכללת תל חי – זו הייתה הטראומה של חייו.

'אני זוכרת שאבא חזר חיוור, והרגיש לא טוב בגלל זריקת האמת', סיפרה לנו רותי רדר-שוורץ. 'ואני במיוחד זוכרת את הזריקה הזאת. איך גורמת זריקה לבן אדם להגיד אמת או שקר? אז אבא אמר שזה מטשטש את המוח ומערפל אותו. אתה לא שולט בעצמך... לא ידעתי אז מה זה ק.ג.ב. ושיטות אפלות כאלה, אבל זה נשמע רע מאוד'. היום מכוּנוֹת זריקות אלה בשם 'סם אמת' ומשתמשים בהם רק במקרים קיצוניים.

כזכור, בעת השוד, שהה אבינו, ישראל עורי, בחו"ל, בשליחות מטעם המפעל, אך כאן בארץ נכנס לסיפור השוד, בדרך מקרה, גם הדוד שלנו, אחיה של אמא, ד"ר ויטולד (חיים) לוין, שהיה אז רופא מרדים בבית החולים 'הדסה-בלפור' בתל אביב (כתבנו עליו בבלוג עונג שבת: 'חילוץ בלב ים: סיפורו של הרופא ויטק לוין', 13 בנובמבר 2013). המשטרה גייסה אותו להזריק את 'זריקות האמת' בתקווה שכך יוכלו לתפוס את השודד, שלדעתם היה אחד מאנשי המפעל. אך גם זריקות האמת והחקירות הנוספות לא פתרו את התעלומה. 

פנינו למשטרת ישראל בבקשה לעיין בתיק החקירה של השוד, אולי נמצא שם עובדות או רמזים שלא פורסמו אז בעיתונות. המענה שקיבלנו היה קצר: 'בבדיקה מול גנז המשטרה תיק החקירה לא אותר'. 

לא התייאשנו, ופנינו גם לארכיון המדינה, ושם להפתעתנו מצאנו את התיק הזה: 

התיק הכיל כמה דפים בלבד, ובהם רישומים של זירת השוד שצייר חוקר המשטרה: מפעל 'יהלומי בוכרה' מבפנים ומבחוץ. בשרטוט פנים המפעל, נרשמו מיקום המכונות, חדר הכספת, הדלתות, המרחקים ביניהם ועוד. כך גם ברישום חצר המפעל – הכול כדי לנסות ולהבין כיצד נגנבו היהלומים מבלי שנפרצה אף דלת.

שלושה ימים לאחר השוד דיווח כתב 'ידיעות אחרונות' בנתניה, שעל פי צו בית משפט, נערך חיפוש בביתו של מנהל החשבונות הראשי של המפעל, צבי בן חיים, 'אולם דבר לא נתגלה, ונתברר, כי מנהל החשבונות היה בשירות מילואים ביום הגניבה'.

מעצרם של שניים מהמנהלים, נפתלי אקרמן ושלום מקורי הוארך פעמיים, ולאחר חמישה-עשר ימי מעצר הם שוחררו בערבות של אלפיים לירות וערבות נוספת של צד שלישי. 

מעריב, 13 ביוני 1957

ידיעות אחרונות, 13 ביוני 1957

ידיעות אחרונות, 17 ביוני 1957

כל אותו הזמן נשאר המפעל סגור והפועלים לא עבדו, גם בגלל חקירת המשטרה במקום וגם בגלל שכל חומרי הגלם נגנבו. בלשונו הציורית תיאר ג' שרוני, בכתבה שהובאה לעיל, את המצב המייאש: 'זה ימים מספר מתהלכים העובדים בגינת בית החרושת, בטלים מעבודה והמומים מן המהלומה שירדה עליהם. לא נותר, פשוט, גרגיר אחד של חומר גלם לעבודה'.

בבתי הפועלים השבר היה גדול. לא רק שענן כבד ריחף מעל ראשם, אלא שאיש מהם לא ידע כיצד יצליחו עתה לפרנס את משפחותיהם. כולם חיכו לנס וקיוו שכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם היהלומים יצוצו לפתע. אבל הנס לא קרה. 

גם ילדי העובדים חוו זאת. מבעד לדלתות חדריהם הסגורות של ההורים הם שמעו את הצעקות והוויכוחים שנמשכו אל תוך הלילה. 'הייתי בת תשע כשזה קרה, ואני זוכרת את התקופה הנוראית הזאת', סיפרה לנו רותי רדר-שוורץ. 'אתה מבין שקרה משהו נוראי, שקודם הכול היה יפה ונחמד. ימי תום. היינו הדור הכי מאושר, שנחסכו מאיתנו זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה ומלחמת השחרור. הכול היה חופשי ומאושר. ואז, בום! אני לא זוכרת את אבא בוכה, אבל הוא היה בהלם ואיבד את שמחת החיים. הדודה וחברים נוספים הגיעו לעודד. הם ישבו כולם בדירה הקטנה שלנו ואבא הרגיש רע. אני קושרת את התקופה הזאת להתקף לב שהיה לו אחר כך'.

אבא שלנו גם הוא איבד את פרנסתו ובמשך זמן רב לא מצא עבודה חדשה. אבל כדי להראות לנו, ילדיו, וגם לשכנים, שהכול בסדר, הוא ניסה לשמור על השיגרה הרגילה: שתה קפה בבוקר, לקח תיק קטן עם סנדוויץ' ועיתון 'דבר', ליווה את בנו אבי לבית הספר, והמשיך 'כאילו' לעבודה שלו, שכבר לא הייתה. אנחנו לא יודעים מה עשה אבא כל אותן שעות, אבל יום אחרי יום הוא חזר אחר-הצהריים הביתה מ'העבודה'...

לפעמים הגיעו אלינו בשעות הערב המאוחרות כמה פועלים מ'בוכרה' והתווכחו בינם לבין עצמם מתחת לבית במשך שעות, באווירה של מרירות, פחד וחרדה. במצב כזה גם החלו לפרוח השמועות. 'אבא סיפר לי פעם, שבאמת הפתיע אותו שחלק מהאנשים במפעל נשארו עשירים. אני לא זוכרת שמות', סיפרה לנו אושרה שוורץ. 'הוא אמר לי: אני לא רוצה להאמין שזה אחד השותפים. הוא האמין בכך בכל ליבו ואמר: כשקנינו את המפעל, ברוב תמימותנו לא החלפנו את המנעולים'. והוסיפה אחותה רותי: 'אמא אמרה פעם: איך כולנו הגענו לפת לחם, וכמה מהשותפים נשארו עשירים, ואפילו נהיו עוד יותר עשירים'.

חודשיים וחצי לאחר השוד, המפעל היה עדיין סגור. שרוני, כתב 'מעריב' בנתניה, דיווח ב-5 באוגוסט 1957, שמזכיר מועצת פועלי נתניה, אברהם בר מנחם (לימים ראש עיריית נתניה) אמר לו, שהתקוות לחידוש העבודה במפעל הן קלושות ביותר. היהלומים שנשדדו היו אמנם מבוטחים, אבל היעדר סימני פריצה, וכמובן העובדה שהמשטרה לא פענחה את השוד, לא חייבה אז את חברת הביטוח לפצות את חברי הקואופרטיב.

הפועלים החלו לחפש עבודה במפעלים אחרים, אבל לא כולם הצליחו להשתקם מן המכה הקשה. אחד מהם, משה וולשטיין, בן 35 ואב לשניים, לא התגבר על הטראומה וב-25 בפברואר 1958, תשעה חודשים לאחר השוד, שלח יד בנפשו והתאבד. 'יותר מכולם ראה את עצמו הרוס המנוח משה וולשטיין', דיווח למחרת מ' דביר כתב 'ידיעות אחרונות' בנתניה. 'פשוט "לא הלך לו". הוא נדד ממפעל למפעל, אך לא הצליח להסתדר ... בחצר בית לא גמור, שתה וולשטיין חומצת מלח ונמצא על ידי עוברים ושבים במצב נואש. כעבור 24 שעות נפח את נשמתו'.

מודעת אבל שפורסמה בדבר, 2 במארס 1958

שוד 'יהלומי בוכרה' לא פוענח עד היום. אלמנות או קרובי משפחה אחרים של השותפים במפעל, שניסינו לשוחח איתם, ביקשו לא לעסוק בזה ולהניח להם. עיון בעיתוני התקופה מגלה שסמוך מאד לשוד בנתניה אירעו עוד כמה מקרי שוד של יהלומים בתל אביב וייתכן שיש קשר בין כולם. אך מאז חלפו כמעט שישים שנה, ומקרי השוד האלה יישארו מן הסתם תעלומות לנצח. 

ומה קרה למפעל עצמו? לאחר השוד נסגר המפעל, המבנים ננטשו ולימים גם נהרסו. לפני כשנה עברנו במקום ולא מצאנו שרידים כלשהם. הרחוב הקרוב ביותר נקרא 'היהלומן אברהמס' – זכר לעברה היהלומי של העיר. האזור עדיין פתוח ברובו ועד היום הוא נקרא 'שכונת טוברוק'. עיריית נתניה – כך מספרים לנו – מקדמת שם בנייה של שכונת מגורים חדשה בת אלפי יחידות דיור...

המבנים הנטושים של מלטשת היהלומים בשכונת 'טוברוק' (מקור: מוזיאון העיר נתניה, המרכז לתולדות נתניה) 

 __________________________________________________________

בני עורי הוא במאי ועורך בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.
פרופסור אבי עורי מאוניברסיטת תל אביב עוסק ברפואה שיקומית.