'אויב הציבור מספר אחד': מאה שנה להצהרת בלפור

מאת דותן גורן

גלוית הצהרת בלפור בעיצובו של יעקב בן דוב מ'בצלאל'

השבוע מלאו מאה שנה למתן 'הצהרת בלפור', שבה הכריזה ממשלת בריטניה על תמיכתה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. החלטה זו התקבלה למעשה בקבינט ממשלת בריטניה ב-31 באוקטובר 1917 (ט"ו בחשוון תרע"ח). יומיים לאחר מכן (2 בנובמבר), הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי (ובעברו ראש הממשלה), שלח את נוסח ההחלטה במכתב לידי הלורד ליונל וולטר רוטשילד, שהתבקש להעביר את תוכנו לידיעת ההסתדרות הציונית. במקביל ניהלה בריטניה את המערכה לכיבוש ארץ ישראל מידי השלטון העות'מאני. בערב חנוכה תרע"ח (9 בדצמבר 1917) נכנעה ירושלים ללא קרב וכשנה לאחר מכן (ספטמבר 1918) השלימו הבריטים את כיבוש הארץ.

הצהרת בלפור המקורית

לאחר כיבוש ירושלים הכריז הגנרל אדמונד אלנבי על כינון משטר צבאי, במסגרתו ניתנה לבני הדתות והעדות השונות התחייבות לשמירת הסטטוס-קוו בענייני הדת במקומות הקדושים. מאוחר יותר קיבלה התחייבות זו יתר תוקף בסעיף 13 לכתב המנדט. סעיף זה סימן את המשך השליטה של מוסדות האסלאם במקומות הקדושים למוסלמים בעיר, ובעיקר את המשך קיומם של ההקדשים המוסלמיים במתחם הר הבית.

בעקבות הצהרת בלפור והישגי הצבא הבריטי בשדה הקרב שלחה ההסתדרות הציונית לארץ ישראל את 'ועד הצירים' בראשותו של ד"ר חיים ויצמן. בשיחות שניהל ויצמן עם מנהיגים ערבים בקהיר (אפריל 1918), הוא סיפר להם על עבודתו של הוועד, אולם בני שיחו, לדבריו, הפיצו שמועות שווא על כוונותיו, כביכול קיבלו אנשי הוועד 'את הסכמתה של ממשלת בריטניה להרוס את מסגד עומר בעתיד הקרוב ולבנות בית מקדש חדש באתר זה'. בקיץ תרע"ח (יולי 1918) שוב עלה נושא זה בפגישתו של ויצמן עם הסולטאן המצרי פואד הראשון. ויצמן הציג בפניו את מטרות הציונות והניח את דעתו בכל הנוגע למקומות הקדושים לאסלאם (כתבי חיים ויצמן: אגרות, ח, תשל"ז, עמ' 163-162, 182-172, 270-267). דברים דומים נשא ויצמן גם בנאומו הראשון בירושלים (27 באפריל 1918) בפני ראשי העדות הדתיות בעיר ובו התווה, הלכה למעשה, את מדיניות ההנהלה הציונית שמטרתה הייתה שימור הסטטוס-קוו במקומות הקדושים והבטחת חופש הפולחן בהם לבני כל הדתות: 

ירושלים ... עיר הקודש היא לנו. ולכן מסוגלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום אופן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המוסלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כולם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוצאת חשדים מן הלבבות ותעורר בהם את התקוה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה (מכון גנזים, כ22/1281-).

בחודשים הבאים חידש הממסד הציוני בהנהגתו של ויצמן את היוזמה לרכישת רחבת הכותל המערבי ולפינוי שכונת המוגרבים (ניסיונות אלה תוארו במאמרי, 'מאמצי היהודים לקניית אחיזה בכותל המערבי ובסביבתו', אריאל, 181-180, 2007). על מנת לקדם את תוכניתו ניסה ויצמן לקבל מהממשל הבריטי אישור לעסקת המקרקעין ואף התכתב בנושא עם שר החוץ בלפור. דעותיהם של הבריטים בסוגיה זו היו חלוקות, אך מספר בעלי תפקידים, וביניהם מושל ירושלים רונלד סטורס, החלו לנהל מגעים חשאיים עם ההנהגה המוסלמית. בד בבד התנהל משא ומתן בין נציגים מטעם הקהילה היהודית בירושלים לבין נאמני הקדש אבו-מדין שבבעלותו היו הבתים בשכונת המוגרבים. יוזמה מקומית זו צמחה בהובלת המחנך הירושלמי יוסף בר"נ מיוחס וללא ידיעתו של ויצמן, ועם פרסומה ברבים התבטלה התוכנית כולה. מתכתובות מאוחרות יותר נרמז כי הסיבה לכישלון הייתה למעשה אי-יכולתו של 'ועד הצירים' לגייס את הסכום הנדרש לרכישת השטח. יוזמה זו, גם אם נכשלה, הייתה אבן דרך במדיניות ההנהלה הציונית וראשי 'המדינה שבדרך' בסוגיית המקומות הקדושים בירושלים: הדגשת חשיבותו של הכותל המערבי בתודעה היהודית הלאומית ודחיקת הר הבית לשוליים. 

קבלת פנים בתל אביב לאנשי ועד הצירים, 1918 (ויקיפדיה)

בשנים הבאות נודעה משמעות סמלית לציון יום השנה להצהרת בלפור ועימותים אלימים פרצו בין ערבים ליהודים. כך למשל, ב-2 בנובמבר 1921, בוקר יום השנה הרביעי להצהרת בלפור, התקיימה ליד שער יפו הפגנה של כמה עשרות ערבים. שוטרים ליוו את המפגינים בתהלוכה להר הבית ובדרכם השליכו מקצת המשתתפים אבנים לעבר חנויות של יהודים. זמן קצר לאחר מכן התנפלו ערבים בנשק קר ובאקדחים על יהודים בעיר העתיקה ומספר התקפות על הרובע היהודי נהדפו בשל היערכות מוקדמת של אנשי ה'הגנה'. באירועי אותו יום בירושלים נרצחו חמישה יהודים (דוד ישעיהו כהן דרעי, אברהם מסנר, יששכר דב זלטוביצקי, אהרן אריה פריינד וזלמן ברוך רובין, שמת מפצעיו כשבוע לאחר מכן) ושלושים ושניים נפצעו. בקרב הערבים נמנו הרוג אחד ושישה פצועים. ביום זה נהרג גם דוד פינסקר, שומר במושבה יבנאל, שנהג בעגלה בדרכו למושבה כנרת והותקף על ידי שודדים ערבים.

דיווח על אירועי 2 בנובמבר 1921 בעיתון 'הפועל הצעיר'. שמות ההרוגים הועתקו בצורה משובשת.

דאר היום, 6 בנובמבר 1921, עמ' 3

בימים הבאים דווח בעיתונות העברית כי לארץ ישראל נשלחו כרוזים ממצרים ובהם קריאה לערבים לקיים שביתה ויום אבל ביום השנה להצהרת בלפור. בד בבד התפרסמו עדויות מפי תושבים יהודים בעיר העתיקה שתיארו את ההתרחשויות בזירות השונות. אחת העדוֹת הייתה זהבה פריצקי, שהתגוררה בחצר אליעזר ליפא ברנבלום (שכּוּנה אלתר קוסובר), סמוך ל'שער המשגיח' ברחוב עלא א-דין (על ההתיישבות היהודית באזור זה ראו שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, 1998, עמ' 274-249). היא תיארה כיצד נחלצו ערביי הרובע המוסלמי להגנה על שכניהם היהודים והצביעה על השימוש בהר הבית כבמה להסתה ואלימות: 

אחרי הצהרים כשיצאו הערבים מבית המקדש [הר הבית], התנפלו על החצר הקרובה לביתנו והרגו את הזקן המרוקני דוד כהן, ואנו שמענו את קול הערבים וצעקותיהם, ושמענו גם כן שכולם רוצים להתנפל על חצרנו. לבשתי 'מלאייה' ששכנתי הערבייה הלוותה לי, ויחד עם בן שכננו, ילד ערבי קטן, הלכנו אל המשטרה לבקש עזרה. 

ערבים רבים עמדו סביב החצר וצעקו 'בידנא נדבח אל יהוד' (אנו רוצים לשחוט את היהודים). השכנים הערבים לא נתנו להם להיכנס, ואני ביקשתי מהמשטרה שיתנו לנו שוטרים ויחזירו אותנו העירה [לעיר החדשה]. אך השוטרים ענו שיעשו זאת בעוד שעה. אחר כך שלחו איתנו שוטרים ערבים ולקחו אותנו מביתנו וליוונו עד מאה שערים. הערבי הקטן שליווה אותי לא רצה לעבור דרך הרחוב, מפחדו מהערבים המתנפלים. הוא דרש דווקא שנעבור דרך מקום המקדש. בפנים המקדש ראיתי הרבה ערבים, כעשרים או שלושים במספר, כולם מזוינים במקלות וסכינים גדולים כשהם קוראים: 'נדבח אל יהוד ונבלס מנהום מרא ווחדה' (נשחט את היהודים וניפטר מהם בפעם אחת). אף שוטר לא היה בכל הדרך. 

מראשית תקופת המנדט הותרה הכניסה להר הבית גם ללא-מוסלמים (מלבד בחגים מוסלמיים או בשעות התפילה) והוסדרה בזמנים ידועים ובתשלום. באפריל 1921, כחצי שנה לפני המאורעות שהוזכרו, פרסם רונלד סטורס, מושל מחוז ירושלים, הודעה רשמית ובה פירוט של זמני הביקור:

השעות למבקרים לשטח מקום המקדש ... ביום השישי: משעה שמונה עד עשר וחצי לפני הצהרים או מאחת עד שקיעת החמה; ביתר ימי השבוע: משעה שמונה עד אחת-עשרה וחצי לפני הצהרים או מאחת אחר הצהרים עד שקיעת החמה, בתנאי שמסגד עומר ומסגד אל-עקסה יהיו סגורים למבקרים בשעת התפילה אחר הצהרים, היינו משלוש וחצי עד ארבע פחות רבע ... השעות דלעיל לא תהיינה בתוקפן במשך חודש רמדאן.

בהמשך הודעתו הדגיש סטורס את קדושתה של רחבת הר הבית ועמד על כללי ההתנהגות הנדרשים מהמבקרים במתחם:

מעירים בזה לכל המבקרים, שכל המגרש מסביב למסגד עומר הוא מקום קדוש ולכן מתבקשים המבקרים להתנהג באופן מנומס במקום הזה ולא להשתמש במגרש לשם טיול. בייחוד מעירים את תשומת לב המבקרים, שעישון והכנסת כלבים במקום הנ"ל אסור (דאר היום, 12 באפריל 1921, עמ' 4).

כרזה בחתימת הרב אברהם יצחק קוק האוסרת על יהודים לעלות להר הבית (לפני 1935)

למרות הסדרת זמני הכניסה להר הבית נוצרו בפתחו חיכוכים בין מוסלמים ליהודים, שגלשו לעיתים לאלימות. כך גם מנעו הערבים את כניסתו של לורד בלפור להר הבית במהלך ביקורו בארץ ישראל (מרץ-אפריל 1925) לכבוד טקס הפתיחה הרשמי של האוניברסיטה העברית. העיתון הירושלמי דאר היום, בעריכתו של איתמר בן אב"י, יצא אז מכליו מרוב שמחה והקדיש את כותרתו הראשית, ולמעשה כמעט את כל הגיליון, לדמותו ופועלו של מי שכונה 'מלאך הצדק'. לצד תיאורי השמחה והחגיגות שנערכו לכבוד בלפור בכל רחבי הארץ ציטט העיתון מתוך ריאיון עם נכבד ערבי ירושלמי עלום שם, שנדפס בעיתון הבריטי דיילי אקספרס, ועל פיו בלפור הוא אישות לא רצויה במקום הקדוש: 

על דבר אחד נעמוד בכל תוקף: שלורד בלפור לא יבקר את מקום המקדש. וכבר הודענו לממשלה כי לא נרשהו להיכנס לבית הזה בשום אופן. קראנו לכל הערבים להתפלל בו יום-יום למען יהיה המקום דחוס ומלא וממילא לא יוכל הלורד להיכנס אליו. כמובן שאם ירצה לורד בלפור לבקר את הבית דווקא לא נוכל להיות אחראים למה שיקרה (דאר היום, 25 במרץ 1925, עמ' 4). 

הרמז על מי תהיה מוטלת האחריות במקרה שתתעוררנה מהומות היה ברור.

הלורד בלפור (מניף את ידו הימנית) ולצדו המושל רונלד סטורס, ירושלים 1925 (ארכיון צילומי קק"ל)

ואכן, הביקור בהר הבית לא יצא לפועל ובמקומו הסתפק בלפור בביקור בכנסיית הקבר. לימים העיד על כך סטורס בזיכרונותיו:

קשה היה להאמין שאדם כה מהולל ונחמד יהא נחשב על ידי הערבים כאויב ציבורי מספר 1, אך יומם ולילה לא יכולתי להשתחרר מן החרדה והדאגה פן יצליחו הערבים להתייחס אליו כאל אדם ממין זה. לא הוא ולא בני לוויתו, לא היה להם כל מושג מן הסכנה שהייתה מרחפת על ראשו, או מן המתיחות שנוכחותו יצרה. כיצד יכול היה להעריך את עומקם של רגשותיהם של הערבים, כשמזכירו קרע את עשרות טלגרמי הגידופים שחיכו לו בבית הממשלה, מבלי להודיע לו גם על מציאותם? ... המשטרה הזהירתני כי האווירה עכורה, וביקשתני בכל לשון של בקשה להסתלק מתכנית הביקור. קודם לכן הסכמתי לותר על הביקור במסגד עומר, כי הייתה זו זכות מיוחדת ששום נוצרי לא יאבה לתבוע לעצמו אם מידת דרך ארץ של המופתי [חאג' אמין אל-חוסייני] סירבה לתתה. ואולם הכניסה לכנסיית הקבר הקדוש הייתה זכות ... החלטתי אפוא להוציא את הביקור לפועל – ויהי מה (רונלד סטורס, זכרונות, ג, תרגם: יצחק א' עבאדי, תרצ"ח, עמ’ 686-685).

דגלים שחורים קידמו את פני בלפור בסמטאות העיר העתיקה (אוסף המושבה האמריקנית)

ארבע שנים קודם לכן, ב-1921, זכה וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי (ולימים ראש ממשלת בריטניה), לקבלת פנים שונה לגמרי ואף התכבד בביקור בהר הבית. בוועידת קהיר (מרץ 1921) בה השתתף צ'רצ'יל, כמו גם במהלך שהותו בירושלים לאחר מכן, הונחו היסודות להחלטת הממשל הבריטי להוציא את עבר הירדן המזרחי מגבולות הבית הלאומי שהובטחו ליהודים בהצהרת בלפור. ביטוי רשמי לכך ניתן בחלוף שנה, בספר הלבן הראשון (יוני 1922) שעליו היה חתום צ'רצ'יל. 

עדות מכלי ראשון למהות ביקורו של צ'רצ'יל ולחשיבותו יש בדבריו של סטורס: 

ביקורו של מר וינסטון טשרטשיל בארץ ישראל היה קצר, אך היסטורי. בהחלטתו המהירה וההיסטורית להכיר בשריף עבדאללה כאמיר של עבר הירדן ולמנותו מיד לאיצטלא זו, יצר נסיכות חדשה ברגעים מספר. הוא נהנה הנאה כה מרובה מן היופי שהיה נסוך על מקום המקדש לאור הירח (סטורס, זכרונות, עמ' 684; השוו הצפירה, 8 באפריל 1921, עמ' 2).

וינסטון צ'רצ'יל ורעייתו, הנציב הרברט סמואל (במרכז) והאמיר עבדאללה בפתח בית הממשל הבריטי באוגוסטה ויקטוריה

יום הצהרת בלפור המשיך ללוות כצל את יחסי היהודים והערבים, והקרין גם על הר הבית. כך למשל, ביום השנה החמישה-עשר להצהרת בלפור, הותקף תייר נוצרי-אמריקני ממוצא איטלקי סמוך לשער הרחמים על ידי פרחחים ערבים שיידו עליו אבנים ממתחם הר הבית בחושבם כי הוא יהודי (דאר היום, 6 בנובמבר 1932, עמ' 4). גם לאחר סיום המנדט הבריטי הוסיף השם בלפור להטיל מורא על הערבים, עד כי בשנת 1950 מנעו חיילי הלגיון הערבי את כניסתו לירדן של דיפלומט בריטי בשם דיוויד בלפור בחשד שהוא קרוב משפחתו של 'הלורד בעל "הצהרת בלפור", והוא ידוע כידיד ציוני' (פנחס אלפרט ודותן גורן, יומנו של מוכתר בירושלים, 2013, עמ' 250).

בול לרגל מלאת חמישים שנה להצהרת בלפור, 1967

יחסם של היהודים לבלפור וליום ההצהרה היה כמובן הפוך לחלוטין. שמו הונצח בבתי ספר, ברחובות ובכיכרות בכל רחבי הארץ, וגם בשמות ילדים. יום פרסום 'הצהרת בלפור' נחוג בטקסים ובאספות עם בארץ ובתפוצות, וב-2 בנובמבר 1922, במלאת חמש שנים להצהרה, אף הוקם יישוב חדש הנושא את שמו של בלפור. זהו המושב בלפוריה בעמק יזרעאל, הסמוך לעפולה, שהוקם על אדמות שנקנו בידי חברת 'קהילת ציון אמריקאית' (לימים הועברה אדמת המושב לבעלות קק"ל). 

הכניסה למושב בלפוריה (ויקיפדיה)

חמש שנים לאחר מכן, ב-1927, ציינו פעילי קק"ל באנגליה עשור להצהרה והחליטו לטעת יער בארץ על שמו של בלפור. היה זה היער הראשון שנטעה קק"ל לכבוד אישיות לא-יהודית ותרומות לנטיעתו נאספו מיהודים באנגליה וברחבי העולם. בחורף תרפ"ח (23 בפברואר 1928) נחנך 'יער בלפור' על מורדות הרי נצרת, סמוך לקיבוץ גניגר. ראשון הנוטעים היה הנציב העליון הלורד הרברט פלומר, ואחריו התכבדו בנטיעות ראשי המוסדות הלאומיים בארץ ובחו"ל: אלפרד מונד (לורד מלצ'ט), שהיה ממנהיגי יהדות בריטניה, נציג ההנהלה הציונית הארי סאקר, יו"ר הוועד הלאומי דוד ילין, נשיא קק"ל מנחם אוסישקין ונציגי היישובים בלפוריה וגניגר.

דבר, 24 בפברואר 1928, עמ' 1

שלושה ימים לאחר מכן סיפר ז' דויד (הוא העיתונאי, איש העלייה השנייה, דוד זכאי) במדורו 'קצרות' שבעיתון דבר (27 בפברואר 1928, עמ' 3) על חלום שחלם ובו ראה 'עץ משונה' ביער בלפור, שאינו 'לא ברוש ולא אורן, לא תומר ולא זית, לא חרוב ולא תאנה, לא תפוח ולא אגוז', אלא 'סתם עץ', שחמישים אלף מבני מינו אמורים להינטע ביער. מהו עץ זה? שאל זכאי. 

התשובה התקבלה בחלוף שלושה חודשים, בסעודה לכבודו של בלפור שערכה הקהילה היהודית בלונדון: 'העצים הראשונים שניטעו בזמן האחרון על ידי לורד פלומר ... הם ארזי הלבנון שבהם השתמשו לפנים לבניין בית המקדש בירושלים' (דאר היום, 6 ביולי 1928, עמ' 1). עם זאת, עיון בתמונות של הנטיעות הראשונות, ובסרטון הקצרצר שהשתמר מהטקס, מצביע על כך שמדובר בשתילי אורן. 

הנטיעות הראשונות ביער בלפור, פברואר 1928 (צילום: יוסף שוויג; ארכיון צילומי קק"ל)

חיזוק לכך המציא לימים, יוסף ויץ, שהיה אז מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל. לדבריו ניטעו בשנה הראשונה (תרפ"ח) 5,000 עצים מזן אורן ירושלים. ארזי הלבנון כלל לא הוזכרו ברשימותיו על יער בלפור, מלבד אזכור לנטיעתם באותה שנה בידי אגף הייעור של ממשלת המנדט מצפון לנצרת (יוסף ויץ, היער והיעור בישראל, 1970, עמ' 209, 227(.

מה מקור אי ההבנה? האורן והארז משתייכים למשפחת האורניים (Pinaceae), הכוללת עצים ושיחים מחטניים. בנוסף לכך היו חוקרים שזיהו את אחד ממיני האורנים (אורן ירושלים) עם 'עץ שמן' המקראי, שממנו הוכנו הכרובים ונבנו דלתות הדביר (מלכים א, ו 33-23). עץ זה אף נזכר בתלמוד כאחד ממיני הארז (ראש השנה, כג, ע"א). אפשרות נוספת היא כי מדובר באי-הבנה לשונית, מאחר שבאנגלית המדוברת נעשה שימוש בשם Cedar (ארז) גם לגבי עצים מחטניים אחרים. 

בשנות השלושים נפגע יער בלפור מהצתות חוזרות ונשנות, ואולי גם שמו של 'אויב הציבור מספר אחד' הוא שגירה את דמיונם של המציתים. היער שוקם בזכות התחדשות טבעית כמו גם נטיעות חדשות. עד להקמת המדינה נמנו בו למעלה מ-400,000 עצים בשטח של כ-1,460 דונם (נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, נלבישך שלמת ירק: הייעור בארץ-ישראל – מאה שנים ראשונות, 1950-1850, 2000, עמ 85–90). היום משמש היער מקום נופש וספורט לתושבי האזור ולמבקרים מכל הארץ.

יער בלפור, 1935 (צילום: יוסף שוויג; ארכיון צילומי קק"ל)

במאי 1958 נחנכה ביער בלפור 'יד' לזכרה של בלאנש אליזבט (באפי) דאגדייל (1948-1880), אחייניתו של בלפור, במלאת עשור למותה. בחייה היא הייתה מקורבת לחוגו המצומצם של ויצמן ופעלה ללא לאות להגשמת ה'הצהרה' של דודהּ ולהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. בנאומו בטקס הזיכרון ציין ראש הממשלה דוד בן-גוריון, כי אהבתה ונאמנותה של באפי לעם ישראל ולתנועה הציונית עלו על כל ידידיה האחרים והרבים של ישראל בבריטניה. כששמעה על הקמת המדינה התרגשה ואמרה כי זהו היום המאושר בחייה, ולמחרת, ב-15 במאי 1948, נפטרה. מצבת השיש תוכננה על ידי בנה, האדריכל מייקל דאגדייל, והוצבה בראש דרך היער, שנקראה בשם 'טיילת בלאנש דאגדייל'. 

בתה של בלנש דגדייל מסירה את הלוט מעל מצבת הזיכרון, 1958  (צילום: אברהם מלבסקי; ארכיון צילומי קק"ל)

ברבות השנים נהרסה המצבה וכיום נותר ביער רק בסיס האבן שלה, ולפיכך פעלו חברי קיבוץ גניגר הסמוך להנצחתה בהקימם יד זיכרון חלופית בשטח הקיבוץ. 

יד זיכרון בקיבוץ גניגר (צילום: דותן גורן)

ולסיום, השפעתה של הצהרת בלפור על בני היישוב היהודי בארץ ישראל הייתה כה עמוקה עד שמחדש השפה העברית, אליעזר בן יהודה, שעד אז לא השתמש במניין השנים בלוח העברי המקובל אלא מנה את השנים מחורבן בית המקדש השני, חש במועד זה את פעמי הגאולה ושינה את מניינו ל'כך וכך שנים להצהרת בלפור' (המשקיף, 29 בדצמבר 1939, עמ' 7).

העיתון 'דאר היום', שערך איתמר בן אב"י, תיארך את גילונותיו גם לפי מניין הצהרת בלפור

 ואכן, במצבה שהניחו בני משפחתו על קברו החליטו בני משפחתו לציין את יום פטירתו על פי מניין הצהרת בלפור.

אב"י מת בשנת תרפ"ג ( 1922) אך על המצבה צוינה שנת ו' להצהרת בלפור
(צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)

_____________________________________

ד"ר דותן גורן מלמד בחוג לגיאוגרפיה במכללה האקדמית לחינוך הרצוג ומשמש עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר-אילן. לאחרונה יצא לאור ספרו ובא לציון גואל.

גרסה מקוצרת של רשימה זו נדפסה בעיתון מקור ראשון, 21 בנובמבר 2014.