גלויה מאמא ומכתב לא ידוע של מאניה וחיים נחמן ביאליק

חבורת הסופרים העבריים שיצאו מאודסה ב-1921 נפגשים עם חלוצים העולים לארץ ב'בית העולים' בקושטא (אוסף מישקה לוין)
בשורה הראשונה ליד השולחן: בן ציון דינבורג  (שלישי מימין), אביגדור המאירי, ח"נ ביאליק, זינובי טיומקין, [לא מזוהה], 
אלתר דרויאנוב, אריה סמיאטיצקי, מיכאל וילנסקי 

אמר העורך:

מיכאל (מישקה) לוין הוא גרפיקאי ישראלי שגר בפריז. עוד בימי נעוריו בתל אביב החל לאסוף חתימות, צילומים, ושאר ירקות (ראו ברשימתו 'מתל אביב לפריז: מגילת העצמאות שלי', שפורסמה בבלוג עונג שבת ב-26 באפריל 2015). 

הנה למשל מעטפת 'יום ראשון', שהוכנה בשנה העשרים וחמש למותו של ביאליק (1959) ועליה החתים מישקה, לאורך השנים, שלושים סופרים ומשוררים (אצ"ג, למשל, חתם בערב פסח תשל"ג). אפשר לקבוע בצער, שהיחיד מן החותמים שעודנו חי היום הוא עמוס עוז. ב-1959 היה עוז קיבוצניק צעיר בן עשרים (יליד 1939), והיום הוא כבר כמעט בן שמונים, עד מאה ועשרים!

 קוראי הבלוג מוזמנים להשתעשע בזיהוי החתימות. המלאכה לא קשה במיוחד... (הקלקה על התמונה תגדיל אותה). 

לאחר פרסום מאמרי על ביקורי בביתו של ביאליק באודסה ('ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה', בלוג עונג שבת, 6 ביולי 2018), כתב לי מישקה:

אני נפעם תמיד לקרוא את רשמי מסעותיך. הרשימה על אודסה של ביאליק עניינה אותי במיוחד. סבתי בלה ספקטור, שנולדה ביקטרינוסלב בסוף המאה ה-19 ודיברה וכתבה עברית מילדותה, חיה שנים אחדות באודסה. היא אהבה שירה וכתבה שירה ותמיד הייתה קרובה לשירה ולמשוררים. מה פלא שהייתה גם ידידת נעורים של שלונסקי ובת זוגו של פרץ מרקיש קודם נישואיו. היא נפטרה בתל אביב בשנת 1992 והיא בת 95.

בשנת 1969, ראשית לימודיי בתיכון, התחלתי את המצוד הגדול שלי אחר אוטוגרפים וכתבי אישים. בחוצפת נעורים התדפקתי ללא הודעה מוקדמת על דלתות חלוצי היישוב ובוניו או קרוביהם, שאותם איתרתי לא אחת בזכות מפעלו של דוד תדהר, הבלש העברי הראשון וכרכי 'האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו' שהדפיס (והיום הם זמינים במרשתת לכל דורש). וכך ביקרתי כמה מזקני הדורות הקודמים שעוד חיו, ובהן פניה מטמון-כהן, שהייתה אז בת כמעט מאה, שסיפרה לי על פגישתה עם הרצל בקוגרס הציוני! וכך גם נדהמתי לגלות שמאניה ביאליק, אשת המשורר הלאומי, עודנה חיה, והיא כבר למעלה מתשעים (היא מתה בספטמבר 1972, כבת תשעים וחמש, לאחר כארבעים שנות אלמנוּת).

דפקתי על דלת דירתה של מאניה ברחוב מלצ׳ט 3 (פינת מזא"ה), והגברת שסייעה בידה נאותה להכניס אותי לסלון הבית. הצגתי את עצמי בפני מאניה כתלמיד תיכון ואספן נלהב, והעזתי לשאול אם אוכל לקבל כמה שורות בכתב ידו של ביאליק, פתק, גלויה, מעטפה, משהו… לאט ובעדינות השיבה לי מאניה שהכל שמור ב'בית ביאליק' (ואת קנאותו של משה אונגרפלד, מנהל הבית ו'שומר הסף', כבר הכרתי), 'אבל, יש מגירה אחת בשידה סמוך לכניסה עם קצת ניירת ישנה. קח אם תמצא משהו שמעניין אותך'. 

בין חשבונות ישנים, מעטפות ריקות וכרטיסי ברכה דליתי מכתב קצר של הנשיא זלמן שזר, גלויה ברוסית עם חותמת מאודסה 1909, ומכתב בן ארבעה עמודים ברוסית שעליו חתמה מאניה ובתחתית העמוד האחרון, תשע שורות בעברית, בכתב ידו ובחתימתו של ביאליק.  

בבית תרגמה לי סבתי בלה את מכתבה של מאניה. מכתב נפלא על הקיץ הראשון של הביאליקים בתל-אביב ועל בניית ביתם. עדיין תמוה בעיני כיצד הגיעו, המכתב והגלויה, למגירה בנאלית של ניירת יום-יומית בדירתה של מאניה עשרות שנים לאחר שמסרה את ביתה ותכולתו – וכמובן ארכיונו! – לעירייה ולבית ביאליק.  

מכתבים לא ידועים של בני משפחת ביאליק אינם דבר של מה בכך, שכן מאז מותו לוקטו מכתביו של המשורר הלאומי בשקידה רבה. גוף האגרות העיקרי הודפס בחמישה כרכים מוערים שערך פישל לחובר (אגרות חיים נחמן ביאליק, דביר, תרצ"ח-תרצ"ט), ואחר כך נדפסו השלמות רבות גם בספרים נוספים (למשל, אגרות אל רעיתו מאניה, מוסד ביאליק ודביר, תשט"ז) ובמאמרים בכתבי עת ובעיתונות. ברור שמכתבים רבים ולא ידועים עוד גנוזים בארכיונים ובאוספים במקומות שונים בעולם, וכל מכתב חדש-ישן כזה, שממנו משתקפים חייו, מעשיו והשקפותיו, הוא חגיגה לאוהבי ביאליק ומורשתו.

ביקשתי אפוא מידידי פרופסור אבנר הולצמן שיכתוב דברי רקע קצרים למכתבים הללו, והוא נענה ברצון. הגלויה פוענחה ותורגמה מרוסית על ידי מרינה אלטשולר-רודיך ותודתנו נתונה לה; מכתבה של מאניה ביאליק פוענח ותורגם על ידי בלה ספקטור, סבתו המנוחה של מישקה.

גלויה מאמא ומכתב ממאניה

מאת אבנר הולצמן

שני צדדיה של הגלויה

חותמת הדואר: אודסה, 8 [21] ביוני 1909

כתובת המשלוח: מלאיה ארנאוטסקה מס' 9

ח.נ. ביאליק

חיים נחמן היקר,  

אני מברכת אותך בשובך הביתה. במכתבי הקודם התעלמתי לחלוטין מכך שרק עכשיו חזרת ממסע רחוק כל כך, ממקומות אשר יקרים לנו. הזֶפֶק שלי [כנראה תסמין של מחלה] משתפר לאיטו [מילולית: מתעופף לאן שהוא]. דרישת שלום לבבית למאניה. 

אני מנשקת אותך, אמא

גלויה זו נחתמה בדואר ב-8 ביוני 1909 (על פי התאריך היוליאני הישן), ומן הסתם נכתבה ימים ספורים קודם לכן בידי חיה לאה אוֹיֶרבּוּך, חמותו של ביאליק, ונשלחה ממקום מגוריה אז בעיירה הקטנה קורוסטישב שבמחוז ז'יטומיר. זה היה ימים או שבועות מעטים אחרי ששב לביתו באודסה מנסיעתו לארץ ישראל (מרץ-מאי 1909), 'מקומות אשר יקרים לנו', בלשון הכותבת. קבלות הפנים הנרגשות שערכו אנשי היישוב העברי לכבוד המשורר הלאומי הנערץ, ופגישתו הראשונה עם 'הארץ החמה, היפה', על נופיה ואתריה הקדומים שהיו משאת נפשו מנעוריו, לא הפיגו את הדכדוך הכבד שאפף אותו בתקופה ההיא. הלך הנפש הקודר שהיה שרוי בו תועד היטב במכתבים ששיגר מן הדרך לרעייתו מאניה. כעבור כשנתיים, אחרי פרסום השיר המר והמיואש 'צנח לו זלזל', השתתקה יצירתו השירית למשך שנים.

חיה לאה ושבח אוירבוך, עם מאניה וחיים נחמן ביאליק על המדרגות היורדות לגינת בית ביאליק בתל אביב

מאז נכנס ביאליק למשפחתם, עם נישואיו למאניה (מאי 1893), אימצו אותו הוריה של מאניה אל לבם כבן. הוא עצמו היה אסיר תודה כל ימיו על החום והחיבה שהורעפו עליו במשפחת אוירבוך, ואולי העניקו לו פיצוי-מה על חוויות העוני, היתמות, ההינטשות בידי אמו והעזובה הרגשית שהיו מנת חלקו בילדותו ובנעוריו. ב-1925, כשנה לאחר שעלו בני הזוג ביאליק לארץ ישראל, הצליח ביאליק להסדיר גם את יציאתם של הורי אשתו מברית המועצות, ומאז התגוררו הארבעה יחד בבית ביאליק בתל אביב. 

כאשר נפטרה חיה לאה בתחילת 1932 התאבל עליה ביאליק אבל כבד, ובשעה שבחר את חלקת קברה בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור קבע בצמוד אליה גם את מקום המנוחה האחרון לו ולרעייתו. חותנו, שבח אוירבוך, האריך ימים אחריו, ובהספד שנשא בלווייתו של ביאליק הוא תיאר בדמע כיצד נהג חתנו כבן אוהב ומסור בו וברעייתו המנוחה:

כתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. בזכות כיבוד אב ואם זוכים לאריכות ימים. מעיד אני שלא היה איש שקיים מצווה זו יותר ממנו. לא יום אחד, אלא ארבעים שנה. והנה, זו תורה וזו שכרה? התלונה החרישית נשארה תלויה באויר... 

(דבר, 17 ביולי 1934, עמ' 5)

שבח אוירבוך עצמו מת בזקנה מופלגת, וב-17 בפברואר 1946 נקבר גם הוא סמוך למשורר.

שמץ מן החום ההדדי שבין ביאליק לחמותו ניכר מן הגלויה שלפנינו. דאגתו לבריאותה משתקפת בעדכון שהיא מוסרת לו על מצב מחלתה. הקפדתה לברכו עם שובו ממסעו הממושך (אחרי שנזכרה שלא עשתה זאת במכתב קודם), כמו גם הפנייה האינטימית בשם הפרטי, הנשיקות והחתימה 'אמא', אף הם עדות בלתי-אמצעית על המשפחתיות הקרובה ששררה ביניהם.

מצבותיהם של חיים נחמן ומאניה ביאליק ולצדן מצבותיהם של שבח וחיה לאה אוירבוך בבית הקברות הישן (צילום: איתמר לויתן)

מכתב ממאניה ובשוליו מכתב מביאליק

 

/ הקלקה על הצילומים תגדיל אותם /

11 בנובמבר 1924

הלנה נאומובנה היקרה,  

אני מאוד מבקשת את סליחתך על שלא כתבתי זמן כה רב. האמיני שהסיבה אינה חוסר רצון ולא שִכחה. אַת אצלי בשוּרה אחת ברשימת הידידים הכי טובים שלי, אבל לא כתבתי, לא היה מצב רוח ולא הרגשתי את עצמי בטוב. דורה ס' כותבת אלי לעתים קרובות ואנו בכלל לא סופרות את המכתבים [כלומר, לא מתחשבנות]. יש מצב רוח – כותבת. אין – לא כותבת. כבר כל כך הרבה התכתבנו שכבר אין אנו מחפשות לא משפטים יפים ולא סגנון יפה. מה שעל הנשמה – זה במכתב.  

הנה, גם עם הסֶמְיַאטִיצְקִים איני מתכתבת, והרי אני אוהבת אותם מאוד.  

קיבלנו את מכתב בעלך בו הוא מבקש אשרה לבוא ארצה, אבל ויזה בלי צילומים אי אפשר לקבל. מהרו לשלוח את הצילומים ונוכל לטפל בעניין.  

נו, איך את מרגישה, איך את חיה, האם באותה דירה, מה שלום בעלך, האם אתם נפגשים לעיתים קרובות עם כל המכרים, האם אצלכם כבר קר? אצלנו קיץ בעיצומו, זאת אומרת כמו קיץ באירופה. במשך היום חם פה מאוד, אם כי עכשיו כבר פחות בוער מאשר בקיץ. במשך היום כולם לבושים בלבן. בערבים מתלבשים על פי רוב בכהה היות והערבים כבר קרירים אבל מאוד נעימים. האוויר כאן כה נקי, שקוף, יַמִּי, עד כדי כך שאני מנומנמת עדיין. בערב, בשעה 9, אני פשוט לא יכולה להמשיך לשבת – עד כדי כך אני רוצה לישון. לעיתים קרובות אני צריכה לצאת מהחדר ולשכב לחצי שעה-שעה.  

אומרים שבקיץ הראשון זו תופעה רגילה אצל כולם. טוב תעשו אם תבואו לכאן. אמרו לי שלוּ בעלך היה כאן בוודאי היה מקבל משרה, אולם לדרוש את בואו אינם יכולים ואינם רוצים. הנה, בגימנסיה בשנה זו הרבה מורים חדשים ולגמרי צעירים. נדמה לי שעם עולים חדשים חותמים חוזה לשנה אחת בלבד.  

מה את עושה כל הימים? האם את מנגנת? האם יש לך תלמידים? איך מרגישים המכרים? האם הם בריאים?  

הבית שלנו יהיה מוכן רק בעוד חודשיים, אם כי כבר הגיעו לקומה השנייה, זאת אומרת הקירות כבר עומדים ואת התקרה בקומה השנייה יעשו השבוע. הבית יהיה יפה, עם נוחיות רבה, אולי אפילו יותר מאשר בהומבורג ובברלין. הבתים שבונים פה מאוד יפים. יש לי תחושה שאני גרה במקום נופש, כה יפה פה הנוף של תל אביב. כל אלה שבאים לכאן מתפעלים. במיוחד הגרמנים, הם לגמרי משתגעים.  

דבר אחד חסר כאן – קצת יותר ירק. הרי בונים פה על חולות, ועל חולות אלה תוך 4-3 שנים קמה עיר גדולה. סמוך לבתים הישנים יש הרבה ירק ועצים.  

רק לא טוב שבונים חנויות רבות בכל הרחובות. העירייה [המילה 'עיריה' כתובה כאן ובהמשך בעברית] אשמה בכך. אני חושבת שזה באישורה ובאמת אפשר היה להקים כאן גן עדן, כי למרות החולות העמוקים כים, הכול גדֵל פה כעל שמרים.  

אנו נקים לנו גן יפה, כי יש לנו 2,500 פיק אדמה. מי שאינו בונה לשם עסק מקים גן, אבל כאלה יש מעטים.  

אולם העירייה שמה כבר ליבה לכך ותעמיד תנאים שליד כל בית יהיה קצת ירק ושהבתים יהיו במרחק מה מן הכביש.  

אני מחכה למכתבך, דרישת שלום לבבית לבעלך הנכבד ולכל המכרים.  

כל טוב לך,  

ידידתך הטובה,  

מאניה

בעמוד האחרון של המכתב הוסיף ביאליק מכתב בעברית:

יקירי ברוך,  

מכתבך קבלתי. אני וטשרנוביץ נעשה כל מה שבכֹחנו לשלוח אליך וויזה, ואולם בשביל זה עליך להמציא לכאן שתים שתים תמונות שלך ושל אשתך. ובנוגע למשרה – אִלו היית פה אין ספק בידי שהיית מוצא אותה. הישוב הולך ומתרבה ובשנה זו נפתחו בתי ספר חדשים – כלומר מחלקות הרבה מקבילות לאלה הקימים, ואין ספק כי אתה בתור מורה מובהק לא היית מן האחרונים להחזיק באחד המקומות הפנויים, ואולם שלא בפניך קשה לסדר את הדבר. על כל פנים נותנים דין קדימה לאלה הנמצאים פה, וגם לאלה הצעירים שגמרו את הסמנריון בא"י. אם החלטת לעלות לא"י, עצתי שלא תשב ותחכה עד שיבֹא אליהו ויַעלך אלא בֹא ואלהים הרועה אותך בחו"ל הוא ירעך גם פה. 

ושלום לגברתך ולכל אנשי שלומנו. שלך, ח"נ ביאליק

מאניה וחיים נחמן ביאליק, ברלין 1922 או 1923

מי הם 'הלנה נאומובנה [בת נחום]' ובעלה 'ברוך'? מלאכת הזיהוי לא הייתה פשוטה כלל (ואנו מודים לשמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, שסייע לנו), אך כדי לקצר בסיפור הארוך נגיע לסיכומו: המכתב נשלח מאת בני הזוג ביאליק בתל אביב אל הסופר ד"ר יצחק ליב ברוך (ברוכוביץ) (1953-1874) ואל רעייתו איטה. איטה, ששמה הרוסי היה הלנה, הייתה בתו של נחמן (נחום) ליכטנשטיין. את דורה ס' הנזכרת במכתב לא הצלחנו לזהות.

זה היה הקיץ הראשון של חיים נחמן ביאליק ורעייתו מאניה בארץ ישראל. כשמונה חודשים לפני כתיבת המכתב, במרץ 1924, עלו בני הזוג לארץ ישראל וקבעו את מושבם בתל אביב. באותם ימים הייתה בניית ביתם בעיצומה, ובינתיים התגוררו השניים בדירת עראי ברחוב הֶס הסמוך. 

ביאליק (שני מימין) בחברת הפועלים שבנו את ביתו, 15 באוקטובר 1924 (שולה וידריך, בית ביאליק)

הידידות בין שני הזוגות התרקמה כאשר התגוררו בבאד הוֹמְבּוּרג, עיר קיט קטנה ויפת נוף בשוליה הצפוניים של פרנקפורט שעל נהר מיין. בני הזוג ביאליק התיישבו בה בקיץ 1922, כשנה אחרי יציאתם מרוסיה, אחרי שביקרו שם אצל משפחת עגנון ונכבשו בקסמו של המקום. בשביל ביאליק שימשה באד הומבורג מפלט ממהומת החיים בברלין, שהיה נוסע אליה מפעם לפעם לרגל עסקי המו"לות שלו.

י"ל ברוך (המקהלה או גלריה של שׁרי ישראל, לונדון 1903)

עד מהרה התעשרה החבורה העברית בבאד הומבורג בקבוצה של סופרים, מו"לים ועורכים שהתלכדו לחוג חברתי של ממש, וביאליק שימש בו הרוח החיה. סופרים עברים שבאו לגרמניה פקדו את באד הומבורג ונהנו מחברתו ומשיחתו השופעת. חלקם אף התיישבו בה לתקופת מה, והיא נהפכה לסניף מלא חיים של 'ברלין העברית'. אחד מהם היה י"ל ברוך, שפרסם שירה וסיפורת מאז ראשית המאה העשרים, אך נודע בעיקר כמתרגם פורה מרוסית, מגרמנית ומאנגלית. בימי הגאות של הפעילות הספרותית העברית בגרמניה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מצא ברוך את פרנסתו בעבודות עריכה ותרגום בהוצאות הספרים העבריות, ובעיקר היה קשור להוצאת 'אמנות' בבעלותה של שושנה פרסיץ. אולם ב-1924 כבר שקע המרכז העברי קצר הימים בברלין והתפוגג, והמו"לים והסופרים נטשו אותו בזה אחר זה. מי שחפץ חיים כסופר עברי ידע שעליו לחפש את דרכו אל ארץ ישראל, שהלכה והתבססה במהירות כמרכז העיקרי של התרבות העברית.

זה היה הרקע לפנייתם של י"ל ברוך ורעייתו איטה אל בני הזוג ביאליק. המכתב שלפנינו הוא מענה לבקשתם לסייע להם בהשגת אשרת כניסה לארץ, ובעיקר – לסייע לי"ל ברוך למצוא פרנסה כמורה. רעייתו איטה (שאליה פנתה מאניה בשמה הרוסי הלנה) הייתה מורה לפסנתר ומאניה התייחסה למקצוע זה במכתבה.

ביאליק, כדרכו לעזור לכל מי שפנה אליו, נענה ברצון לסייע בהשגת האשרה. הוא הבטיח לגייס לצורך זה את ידידם המשותף, העיתונאי, הסופר ופעיל הציבור שמואל טשרנוביץ (שנודע בשם העט 'ספוג'), והוסיף שרבים סיכוייו של ברוך למצוא משרת הוראה אם רק יזדרז ויבוא ארצה.

ואכן, בני הזוג ברוך עלו ב-1926, וי"ל ברוך קיבל משרת מורה בגימנסיה הרצליה ובד בבד המשיך בעבודתו הספרותית כעורך ומתרגם. ביאליק אף אָצַל לו ברכה פומבית עם בואו, בנאום שנשא בפתח ועידת הסופרים העברים ב-1927. לימים גמל לו מעריצו י"ל ברוך בשיר הספד נוגע ללב, 'על קברו', שהתפרסם לראשונה בעיתון הארץ, 14 ביולי 1936.

שיר השרים לח"נ ביאליק, הוצאת 'מעריצי ביאליק', תל אביב תש"ך, עמ' 35-34

אולם דברי ביאליק היו רק ספיח לעיקר, שכן רובו של המכתב נכתב ברוסית בידי מאניה אל הלנה, רעייתו של ברוך, שמתגלה במכתב כאחת מידידותיה הטובות. על הלנה, ששמה העברי היה איטה (יהודית), ידוע מעט מאוד. היא נפטרה בא' באדר תשכ"ג ונטמנה, לצד בעלה שנפטר עשר שנים קודם (א' בכסלו תשי"ג), בבית הקברות בקריית שאול. על הלוח האופקי שהונח למראשות מצבתה של איטה נרשם שם אביה נחמן ליכטנשטיין. תאריך לידתה לא נחקק כמקובל על המצבה; הזוג היה חשוך ילדים וככל הנראה כבר לא היה מי שיידע פרט זה. 

בצוואתו הוריש י"ל ברוך את דירתו להסתדרות המורים, אך התנה שהדירה תעבור לרשותם רק לאחר מות רעייתו. איטה, שגם בארץ המשיכה ללמד שיעורי פסנתר, התפרנסה בדוחק רב והסתדרות המורים תמכה בה בימי אלמנותה עד יום מותה (הד החינוך, 41, 1966, עמ' 11-10).

מצבת קבורתם של איטה (הלנה) וי"ל ברוך בבית הקברות קריית שאול (צילום: אבנר הולצמן)

מאניה מתרפקת על הווי החבורה שהתגבשה בבאד הומבורג (היא מזכירה במפורש את משפחתו של העורך והמתרגם אריה לייב סמיאטיצקי), אולם עיקר דבריה הוא דיווח בלתי אמצעי על רשמיה הראשונים מן הארץ. היא מספרת על ביתה הנבנה והולך ברחוב ביאליק, ובעיקר על תל אביב, המתרחבת בקצב מסחרר ונהפכת לנגד עיניה מעיירת חוף לכרך של ממש. בצד ההתפעלות מיופיה של העיר הצעירה בולטת בדבריה ההתרשמות הדו-משמעית מן האור העז והחום הלוהט והמתיש, השונים כל כך מן האקלים האירופי הממוזג שהורגלה בו.

מעניינת התייחסותה המפורטת לחזותה של העיר הנבנית, ובעיקר דאגתה לכך ששַׂלְמַת הבטון והמלט תקפח את מרבדי הגנים שתושבי העיר זקוקים להם למען רווחתם הנפשית. מן הבחינה הזו דבריה של מאניה מהדהדים את דעותיו של ביאליק, שהקדיש מחשבה רבה לחזותה של תל אביב, התריע על מיעוט הגנים והירק והשתדל להשפיע בדיבור ובמעשה על שיפור איכות החיים בה (ראו בפירוט במאמרו של שמואל אבנרי 'ביאליק והצעירה הקירחת', nrg, 2 במאי 2009). 

בית ביאליק בהיבנותו

מעבר לכך, המכתב המלבב שלפנינו מעניק הזדמנות נדירה לשמוע את קולה החי של מאניה, שהצניעה לכת ונחבאה כל ימיה בצל דמות הענק של המשורר הלאומי.

מאניה ביאליק, 1896

נספח: קטעי זיכרון על ביאליק 

לספרות הזיכרונות הרבה על ביאליק נוסיף גם את זיכרונות ילדותה של נלי לוין, אמו של מישקה, בת התשעים וחמש, שחיה עמנו בתל אביב. זיכרונותיה נרשמו בשנת 2012.

בעלי התוספות

כפי שקורה פעמים רבות בבלוג עונג שבת, גם הפעם הצלחנו למלא את המשבצת החסרה בזכות קוראים עירנים וידענים. שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק, מיהר והעביר לנו סריקה של מכתב ששלח ד"ר י"ל ברוך לביאליק ב-28 באוקטובר 1924. על מכתב זה כתב ביאליק לעיל 'מכתבך קיבלתי'...

וזה דבר המכתב:

הומבורג, 28 באוקטובר 24[19]

ידידי היקר ח.נ. ביאליק! 

החלטתי לעלות לארץ ויהי מה. המצב כאן – הרי יודע אתה מהו. באחת: כלו כל הקצים. 

הנני מבקש ממך איפוא לבוא בדברים עם עסקני החנוך שבארץ, אולי תמָצֵא בשבילי איזו עבודה באחד מבתי הספר. סבור אני שזכותך תעמוד לי למצוא איזו משרה. 

זאת האחת. 

והשנית: הנני זקוק לרשיון עליה. בשנה שעברה, בהיות כאן הדר. [משה] גליקסון, מסרתי לו את כל הידיעות הנצרכות על אודותי והוא הבטיחני להשתדל להמציא לי את הרשיון. עברה שנה תמימה ועדיין לא קיבלתי אותו. ובכן הנני מבקש ממך, יקירי, להשתדל שישָלַח לי הרשיון לאלתר, כי אחת החלטתי לצאת מכאן במהרה בקרוב. 

קראתי על ה'מהפכה' שאתה אומר לעשות בארץ. יישר כחך. הך הכפתור וירעשו הספים! 

מה שלומך? מה שלום אשתך? ודביר, בן טיפוחך, מה תקוותו? העתיד הוא להתעורר לחיים? 

כי תראה את גליקסון תאמר לו שיש לי תרעומות עליו, שעד היום לא מילא את הבטחתו בדבר רשיון עליה בשבילי. 

עגנון ודאי כבר בא לארץ. מסור לו ברכת שלום חמה ממני ומאשתי. 

והנני מברכך, אותך ואת אשתך, בשלום ובכל טוב, בשמי ובשם אשתי, ומצפה ממך שתמלא את בקשתי האמורה לעיל. 

ברגשי ידידות, 

שלך, 

דר. י"ל ברוך

סיפורי מכוניות: שמחת תורה, אומן אקספרס, מלכוּת ומיזוג, מפונק וארור

א. תנו כבוד לתורה

בכניסה לבאר שבע, ובלי קשר לחג שמחת תורה, צילם לא מכבר יפתח מזור רכב ייעודי ומפואר להכנסת ספר תורה, מקושט ומאובזר במערכת רמקולים אימתנית. הרכב כל כך מפואר עד שה'נגרר' לא נכנס למסגרת של התמונה.

אני תוהה כמה רכבים כאלה מפוזרים בארץ (אני עצמי רואה בירושלים, מפעם לפעם, רכב כזה או דומה לו), והאם יש לבעליו פרנסה לכל ימות השנה.

ובאמת, מה אפשר לעשות עם האוטו הזה בסתם יום של חול כשאין טקס הכנסת ספר תורה? עורכים קניות בסוּפֶּר? נוסעים לפיקניק עם הילדים?

צילומים: יפתח מזור (לחיצה על התמונות תגדיל אותן)

ב. מאוקראינה לישראל ובחזרה

אם יש מילה באוקראינית שכל ישראלי שמטייל שם מכיר, זו המילה 'פָּאיֶיכָלֶה' שפירושה סע, צא לדרך...

שעל כן מה מוזר היה לראות ברחוב הנביאים בירושלים רכב הסעות מהודר שמתגדר בשם זה. חשד שלי: חסידי ברסלב הם שייבאו את השֵׁם.

צילומים: הלל אסף

ועל בסיס ההדדיות אני יכול לדווח לכם כי בסיור שהדרכתי באוקראינה בקיץ האחרון עמד לרשותנו אוטובוס מופלא של חברת 'אוּמָן אקספרס', שנמצאת בבעלות יהודית-חסידית. את האוטובוס נהגו שני אוקראינים חביבים וכשרים, דור עשירי לחמי"ל ימ"ש.

צילומים: דוד אסף

ג. המלך ואני

ועוד שילוט על מכוניות, ועוד קצת ברסלב.

המלך הזה – ישראל דב אודסר בעל 'הפתק' – כבר מת מזמן. אבל אם אתם מתעקשים להחזיר את המלכוּת לישראל, אז שככה יהיה...

צילום: איתמר לויתן

ד. מיזוג גלויות

פרס הבלוג לחידוד לשון מקסים מוענק לקיבוצניקים ממשמר השרון!

צילום: גדעון נח

ה. מפונק

אני  לא הצלחתי להבין מה כתוב כאן...

צילום: צביקי תמרי

ו. רכב ארור

צילום: צבי פיש

לא מדובר בשגיאת כתיב ולא בקללה קדמונית, אלא במעשה לצון שבו חתך מאן דהוא (אפשר להניח שלא מדובר בבעל המשאית) את האות הסופית ך והפך אותה ל-ר.

סיפורי רחובות: ישיבת וולוז'ין, ועידת קטוביץ, הרבי מראדזין

א. 'ישיבת וולז'ן המפורסמת'

בפברואר 2017 הקדשתי פוסט מיוחד לרחוב הנצי"ב בירושלים ולשיבושי השילוט שם (סיפורי רחובות: מיהו הנציב של ירושלים?). הבאתי בין השאר צילום של השלט שבו שובשו גם הניקוד וגם התעתיק הלועזי.

השלט הישן (צילום: דוד אסף)

לא מכבר עברתי במקום והנה הפתעה.

השלט הישן הוחלף בחדש. הפעם נוקד השם הנציב כמו שצריך (אמנם בלי גרשיים, שאמורות לציין שמדובר בראשי תיבות, אבל לא נתקטנן ונסתפק במה שיש), ואפילו נוסף הסבר.

השלט החדש (צילום: דוד אסף)

אלא מאי? אין שמחה בלי עצב, ואין תיקון בלי שיבוש חדש.

הנצי"ב (1893-1816) אכן היה ראש ישיבה מפורסמת, אבל קראו לה וולוז'ין (Volozhin) ולא וולז'ן כפי שכתוב. מי יודע, אולי האחראי חשב על ז'אן וולז'אן, מגיבורי הרומן עלובי החיים של ויקטור הוגו?

ישיבת וולוז'ין אז (גלוית דואר מסוף המאה ה-19) והיום (צילום: דוד אסף)

ב. מתי התכנסה ועידת קטוביץ?

צילום: גדעון פליישמן

בצפון הישן של תל אביב נמצא רחוב המוקדש לוועידת קטוביץ.

ועידה זו נערכה ביום חמישי, י"ח בחשוון תרמ"ה. לפי התאריך הכללי זה היה ב-6 בנובמבר 1884 (25 באוקטובר על פי הלוח הרוסי הישן). שישה ימים נמשכה הוועידה והשתתפו בה כל המי ומי של תנועת 'חובבי ציון', ובהם ליאון פינסקר, משה ליליינבלום ורבנים רבים ובראשם הרב שמואל מוהליבר. קטוביץ נמצאה היום בפולין, אך כשכונסה הוועידה הייתה העיר חלק מפרוסיה (גרמניה).

משתתפי ועידת קטוביץ, 1884 (ויקיפדיה, ושם פירוט שמות המצולמים)

חודש חשון תרמ"ה היה חלק בלתי נפרד משנת 1884 ולא 1885. אכן, שלושה חודשים בשנה העברית – תשרי, חשון וכסלו – נופלים תמיד בחלקה של השנה האזרחית הקודמת, שמסתיימת כידוע רק בדצמבר, שמקביל בדרך כלל לראשית חודש טבת.

אבל רבים אינם נותנים דעתם לכך ושוגים ב'תרגום' התאריך העברי. חבל שזה קורה גם בשלטי רחובות, שמנסחיהם היו אמורים להקפיד קצת יותר על דיוק.

ג. מיהו שלמה לָיענֵר?

בדרום תל אביב נמצא רחוב שלמה ליענר.

מיהו איש זה? קשה להאמין כמה עילג יכול להיות שלט רחוב וכמה מעט אפשר ללמוד ממנו!

צילום: מנחם רוזנברג

ובכן, מדובר בצדיק החסידי שמואל שלמה ליינר, האדמו"ר החמישי בשושלת חסידות איזביצה-ראדזין. הוא נרצח בשואה בגטו וְלוֹדָבָה ואגדות התהלכו על אומץ לבו מול הגרמנים. יצחק קצנלסון כתב עליו את הפואמה 'דאָס ליד וועגן ראַדזינער' (השיר על הרבי מראדזין). השיר הארוך נכתב ביידיש ב-1942 ותורגם לעברית על ידי מ"ז ולפובסקי. הנה סופו:

יצחק קצנלסון, 'השיר על הרבי מראדזין' (ספר זכרון של טומשוב-לוב., תשל"ב, עמ' 86)

מכל מקום, צורת היידיש של השם ליינר היא 'ליינער', ולא הברייה המשונה שבשלט; לא מדובר בנכדו של 'מייסד חסידות ראדזין' אלא כאמור בדור החמישי (החסידות עצמה נוסדה באיזביצה בשנת 1839 בידי רבי מרדכי יוסף ליינר, תלמידו של רבי מנחם מנדל מקוצק, שפרש ממנו בסערה).

רבי שמואל שלמה ליינר (שני משמאל) עם חסידיו (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

נתן אלתרמן 'המורה לטבע'?

מאת אליהו הכהן

צריך פעם לחקור מה הייתה תרומתם של הספרות, השירה והזֶמֶר לעובדה שישראל היא כיום אחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם בתחום החקלאות. מחקר כזה יגלה כי מי שהכשירו את עצמם לקידום הידע החקלאי בארץ, היו לא רק איכרים, אגרונומים, חוקרים ואנשי ההתיישבות העובדת, אלא גם פרחי סופרים, משוררים ומלחינים.

הנה רשימה חלקית, ולא בסדר כרונולוגי: המשוררת רחל בילתה שנתיים מחייה הקצרים (1914-1913) בלימודים אקדמיים בעיר טולוז שבצרפת. היא לא בחרה ללמוד את תחומי אמנות הפואטיקה, הכישרון שבו התברכה, או ציור, האמנות שבה ביקשה להשתלם באיטליה, אלא יצאה לשם במצוות חנה מייזל, מנהלת 'חוות העלמות' בכנרת, כדי להכשיר את עצמה במקצוע החקלאות ולשוב ארצה כאגרונומית.

משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, שנודע כסופר וכמתעד קורות היישוב החדש, החל את דרכו בארץ כפועל, איכר ופרדסן. במשך עשר שנים (1939-1929) ערך את כתב העת החקלאי בוסתנאי, שעודד וקידם את המחקר החקלאי בארץ. 

קדם

הסופר והמחנך אליעזר שמאלי למד בברלין מדעי הטבע (1936-1934) וכשחזר ארצה החל לעסוק בטיבוע עופות. חלקים גדולים מיצירתו מוקדשים לאהבת הטבע ועבודת האדמה.

המשורר ע. הלל, בן קיבוץ משמר העמק, מחבר ארץ הצהרים ויוצרם של עשרות שירים ופזמונים למבוגרים ולילדים, למד בצרפת אדריכלות גנים ונוף. לצד ספרי שירה כתב מאמרים מקצועיים על תכנון נוף וגננות וגם תכנן כמה מן היפים בגני הארץ.

הסופר שלמה צמח, חתן פרס ישראל לספרות ומראשוני העלייה השנייה, היה מהנדס חקלאי שהכשיר דורות של חקלאים, תחילה כמורה בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, כחוקר בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, שבה פרסם כמה ממחקריו, ואחר כך כמנהל בית הספר החקלאי כדורי.

הסופר נתן שחם, שחיבר קרוב לחמישים ספרים ומחזות ונפטר לפני כמה חודשים, ראה את עצמו כל שנות חייו כחקלאי וחבר משק. עד גיל שיבה עבד בשדות הפלחה של קיבוצו, בית אלפא, והקדיש לו את ספרו ההר והבית (1984).

חיים גורי, שאף הוא נסתלק מאתנו בתחילת 2018, למד בבית הספר החקלאי כדורי, וס. יזהר לימד במשך שנים אחדות בבית הספר החקלאי בכפר הנוער בן שמן. שניהם שיקפו ביצירותיהם זיקה עמוקה לעבודת האדמה, מאז 'אפרים חוזר לאספסת' (1938), ספרו הראשון של יזהר, ועד שירו של גורי 'על השדות הרחבים' (1951): 'זֶה שִׁיר אִכָּר עַל אַדְמָתוֹ / עַל לֶחֶם יְבוּלָיו'.

גם חלקים גדולים מיצרתו של הסופר מאיר שלו, ייבדל לחיים ארוכים, נטועים באדמת עמק יזרעאל והמושב נהלל. ספרו האחרון גינת בר (2017) הוא שיר הלל לטבע ולחקלאות הביתית.

ולא נרשום כאן כמובן את שמותיהם של מאות היוצרים (משוררים, מלחינים ומבצעים) שהיו קשורים בהתיישבות העובדת לדורותיה, בקיבוצים ובמושבים. במיזם האינטרנט 'שירה עובדת' נאספו עד היום כ-4,500 שירים מולחנים שנוצרו בקיבוצים.

איור של הגר חורן, 'שנה טובה', קיבוץ יפעת, תשכ"א (יפעת@אינטרנט)

לא פחות מן הספרות תרם גם הזֶמֶר העברי לתודעת חשיבות החקלאות ופיתוחה. עוד לפני שנוסדה המדינה והוקם משרד לחקלאות, כבר שרו בארץ שירים לכבוד העגבנייה ('עגבנייה, עגבנייה, אתמול רק באנו באנייה' של יהודה קרני ויואל אנגל), המלפפון ('מלפפון צמח בגן, מלפפון ירוק' של לוין קיפניס) והגזר ('אליעזר והגזר' של לוין קיפניס ומנשה רבינא). שלא לדבר על 'בגינה' של חיים נחמן ביאליק ורבינא, על ערוגת הגינה, שבה 'עמדו לרקד כרוב עם כרובית', ולצדם סלק ועַגְבָנית שמחים ופּוֹל עצוב. באיזו עוד ארץ בעולם שרים בהתלהבות 'הורה כרוב והורה תרד ... הורה חסה, הורה צנון', ובאיזו מדינה משפט כמו 'יודע חקלאי פיקח ... שאת הזן יש לשַׁבֵּחַ ולהיטיב בהרכבה', מופיע בשיר ('הורה האחזות' של יחיאל מוהר ודובי זלצר) ולא בדפי הוראות לחקלאים?

שירי הזמר המריצו את הפיתוח החקלאי של הארץ. כל משוררי הארץ ומלחיניה שרו שירי הלל לענפיה השונים של עבודת האדמה. דוד זהבי, חבר קיבוץ נען, הלחין שיר לקטיף ושיר לתפוחי הזהב, שיר לזורעים ושיר לקוצרים, שיר לבציר ושיר לאסיף, שיר לגורן ושיר להיט לאסם ('מלאו אסמינו בר ויקבינו יין'). זהבי, כמו מלחינים נוספים ובראשם מתתיהו שלם מרמת יוחנן ויהודה שרת מיגור, חיבר שירים וקנטטות לחגים החקלאיים, ולא שקט עד שהלחין את הפסוקים החותמים את ספר עמוס, המבשרים את שגשוגה העתידי של ההתיישבות החקלאית בארץ: 

הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִיגַשׁ חוֹרֵשׁ בַּקוֹצֵר וְדוֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמוֹשֵׁךְ הַזָרַע. וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשָׁמוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַּנוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם, וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם.

השיר הנודע 'והטיפו ההרים עסיס', שהולחן על ידי זהבי בסוכות תרצ"ג (1932), הוא חלק מקנטטה זו.

יכולנו להמשיך עד אין קץ, אך עלינו להגיע סוף סוף לאלתרמן.

נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

נתן אלתרמן (1970-1910), שלכל הדעות נמנה עם גדולי המשוררים הישראליים בדורות האחרונים, היה גם הוא מאלה שנסעו בצעירותם לחו"ל כדי להשתלם באוניברסיטה, אך לא במדעי הרוח כי אם במדעי הטבע והחקלאות. 

בשנת 1929, והוא בן תשע-עשרה, יצא נתן הצעיר מארץ ישראל לצרפת כדי ללמוד מדעי הטבע בסורבון ואגרונומיה בננסי. שלוש שנים למד שם, וברביעית, בקיץ 1932, שב ארצה מצויד בתואר אקדמי של מהנדס חקלאי. יחד עם המשורר פנחס לנדר (לימים אלעד; מחבר המילים של 'מלאו אסמנו בר'), החל לעבוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, אך עד מהרה הבין שאינו כשיר לעבודה חקלאית. מכאן ואילך המיר אלתרמן את האת בעט.

ובינתיים, יצחק אלטרמן, אביו המודאג של נתן, שניהל באותה עת את מחלקת הגנים (גני הילדים, כמובן) בעיריית תל אביב, פנה אל שושנה פרסיץ (1969-1893), מנהלת מחלקת החינוך בעירייה ומייסדת הוצאת הספרים 'אמנות'. הוא ביקש ממנה שתסייע לבנו בצעדיו הראשונים בארץ כאגרונום. מן המכתב שיובא להלן מתברר שנתן סיפר לאביו, כי היה רוצה להשתלם בהוראה בחסותו של המחנך וחוקר הטבע יהושע מרגולין ('הדוד יהושע'). באותה עת לימד מרגולין טבע במקווה ישראל, וגם ניהל 'מכון ביולוגי-פדגוגי' בצריף שנבנה על מגרש ברחוב יהודה הלוי בתל אביב (שאותו קיבל בזכות התערבותה של שושנה פרסיץ). 

יהושע מרגולין (יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות ילדים בקיבוצים)

פרסיץ הכירה היטב את מרגולין, שגם פרסם חוברות בנושאי טבע בהוצאת 'אמנות', והריצה אליו מכתב בעניין ביום כ"ה בתשרי תרצ"ג (25 באוקטובר 1932). עותק ממכתב זה, הנמצא ברשותי, לא פורסם אף פעם ואינו מוכר. וזה לשונו:

למר יהושע מרגולין, כאן 

ידידי,  

בנו של מר אלטרמן, נתן, גמר את חק למודיו בתור אגרונום. אתה יודע שהוא גם משורר מחונן ומבטיח הרבה. רצונו להשתלם למען הוראה ללמודי הטבע בבתי-הספר. לשם זה היה רוצה לעב[ו]ד תחת הדרכתך ואצלך. היש איזו אפשרות לכך – אם לחש[ו]ב שהוא [גם] צריך להרויח איזה לירות 2-3 בשביל הדברים ההכרחיים. הלא היה מן ההגיון להזמינו במקום הילד הטבען – שאיננו טבען? 

 מה דעתך? 

שלך, שושנה פרסיץ

פרסיץ, שהייתה אשה נמרצת ורבת השפעה, לא הייתה צריכה לכתוב דברים במפורש. היא הסתפקה ברמזים, כולל השתיים-שלוש לירות שיש לשלם לבן של מר אלטרמן...

מיהו 'הילד הטבען שאיננו טבען', שפרסיץ רמזה כי רצוי להחליפו? לפי שעה לא נדע. אך 'טבען' הוא שוחר טבע. מרגולין עצמו ערך עיתון פנימי ומשוכפל בשם 'הטבען הצעיר', שבו פרסמו תלמידיו במקווה ישראל את מחקריהם (ראו: ק. [אורי קיסרי?], 'פנה-חיה', דאר היום, 15 באוגוסט 1928; עותק של עיתון זה, משנת תרפ"ט שמור בארכיונו של זאב סמילנסקי בספרייה הלאומית).

מי חידש את המילה העברית 'טבען' (שאינה רשומה במילוני בן יהודה ואבן שושן, ואף לא במאגר הלשון העברית ההיסטורית)? אולי מרגולין עצמו.

הטבען הצעיר, חוברת ב, ניסן תרפ"ט, יוצא לאור על ידי חוג הטבענים הצעירים
בביה"ס החקלאי 'מקוה ישראל'. 
בין הכותבים בחוברת י'[שראל] סמילנסקי, אחיו הבכור של ס. יזהר, שכתב על 'הירקון הסורי' 
(ארכיון זאב סמילנסקי, הספריה הלאומית; תודה לד"ר חזי עמיאור)

הקשר בין פרסיץ לבין מרגולין היה קשר הדוק של תלמידה למורֶה שלה. בזיכרונותיו היפים (דרכו של מחנך עברי: פרקי זכרונות, ספרית פועלים, 1948) סיפר מרגולין כי במשך שנתיים תמימות, מאז 1910, עוד כאשר הייתה שושנה נערה בת שש-עשרה, בבית אביה בקייב (היא הייתה בתו של הבנקאי והציוני הנודע הלל זלטופולסקי), הוא לימד אותה ואת אחיה לדבר עברית בהברה הספרדית. באותה עת גם העניק לה מרגולין את השם שושנה (שם נעוריה היה רוזה).

שושנה פרסיץ (ויקיפדיה)

מרגולין, שכבר שהה לפני כן בארץ (1907-1905), שב ארצה ב-1924 לאחר סיום לימודיו, ובאותה שנה גם עלתה פרסיץ עם בנותיה (עוד קודם לכן ערכו היא ובעלה ביקור קצר בארץ). מרגולין החל לעבוד במקווה ישראל כפועל, אך לאחר שבוע הציע לו אליהו קְרָאוּזֶה, מנהל בית הספר החקלאי, לקבל את משרת המורה לטבע, שעד אז מילא אותה שלמה צמח. מרגולין התלבט ולבסוף הסכים. לאחר שראה שבבית הספר אין אף אוסף לימודי מטבע הארץ, החליט לשתף את תלמידיו באיסוף מוצגים למה שנקרא בלשון מקווה 'פינה חיה' (בקיבוצים קראו לזה 'פינת חי'), ובהתמדה גדל האוסף והתפתח והפך למין מוזיאון קטן. חמש שנים לימד מרגולין במקווה ישראל.

'חיי הצמח בנסיונות' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"ב

'הפשוש' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"א

זהו הרקע לבקשתה של פרסיץ ממרגולין שיקבל את אלתרמן תחת חסותו. לשמחתנו, השתדלנות לא נשאה פרי. בסופו של דבר, ספק אם מערכת החינוך הארץ-ישראלית איבדה מורה לטבע שאין לו תחליף. אלתרמן המופנם, שסבל מקשיי דיבור, ממילא לא היה בנוי לעמוד בכיתה מול תלמידים וספק אם היה מתמיד במקצוע ההוראה. במקום זאת זכתה הספרות העברית במשורר 'במשרה מלאה', שלא היה צריך להשקיע את זמנו ומרצו בבדיקת מבחני תלמידים בשיעורי טבע.

שנתיים לאחר מכן, עוד לפני שפרסם את ספרי שיריו ואת מאות פזמוניו, כתב אלתרמן, המשורר העירוני והמהנדס החקלאי בדימוס, את 'שיר בוקר', שמבשר את פיתוחה ושגשוגה העתידי של הארץ, בנוסח המזכיר את נבואתו של עמוס:

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח  

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,  

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,  

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד  [...]

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת  

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הנה מקהלת צה"ל מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני, שרה את 'שיר בוקר' בלחנו האהוב של דניאל סמבורסקי:



חג סוכות שמח לקוראי הבלוג.