יום ראשון, 26 באפריל 2015

מתל אביב לפריס: מגילת העצמאות שלי



מאת מיכאל (מישקה) לוין*

רשימתו של ד"ר מוטקה נאור, 'עוללות מטקס הכרזת העצמאות', שפורסמה בעונ"ש בשבוע שעבר, עוררה בי זיכרונות אישיים ומקצועיים, שאני שמח לחלוק עם קוראי הבלוג.

לקראת שנת השישים למדינה (2008), פנתה אלי מנהלת המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז בבקשה לעצב תערוכה קטנה בנושא מגילת העצמאות, שתתבסס על כמה מסמכים מאוסף המוזיאון. כמעצב גרפי, היושב בפריז זה שנים, עיקר עבודתי היא בתחום האמנות, עיצוב תערוכות וקטלוגים למוזיאונים. הצעתי לה להציץ תחילה באוסף הפרטי שלי ומיד ניתנה לי יד חפשית לאצור ולעצב את התערוכה, שהוצגה תחת השם: '14 במאי 1948: חקירתו של אספן'.

תמונות בתערוכה

כנער תל-אביבי בסוף שנות השישים הייתי אספן נלהב של אוטוגרפים וכתבי יד. תחילת האוסף היתה בחתימות שחקנים וזמרים, אך האוסף שינה כיוון כאשר אמי, שניהלה את לשכתו של שמעון פרס, אז סגן שר הבטחון, הביאה לי חתימה של דוד בן-גוריון. התחלתי אז לכתוב, ולעיתים ממש להתכתב, עם אישים נודעים בארץ ובעולם.

מנהיגים וראשי מדינות, סופרים ומשוררים, אנשי מדע, אמנים, אסטרונאוטים, מוסיקאים, מי לא? דווקא באותם ימים, טרם הולדת האי-מייל, הגישה לאישים דגולים היתה קלה יחסית ותיבת הדואר שלי קרסה. ניקסון, טרומן, צאנג קאי שק, אגתה כריסטי, הרברט מרקוזה, צ'רלי צ'פלין, אנדי וורהול, איגור סטרווינסקי, מרק שאגאל, הנרי מילר...
                                                                                                         
אחד הנושאים שריתקו אותי, במיוחד בחלקו הישראלי של האוסף, היו מגילת העצמאות וטקס ההכרזה על הקמת המדינה. מי ניסח את המגילה וכיצד היא נוסחה, מי היו חותמיה, כיצד אורגן הטקס?

כשליש מחותמי המגילה היו אז עדיין בחיים וכתבו לי את זיכרונותיהם מאותו יום, חלקם אף נאותו לפגישה. במשך הזמן השלמתי את אוסף כל 37 החותמים. קשים במיוחד להשגה היו אלה שלא המשיכו בתפקידים בצמרת המדינה אך הונצחו בחתימתם על מגילת עצמאותה.



הנה זוטות מאוספיי המתייחסות לכמה מן השאלות שהועלו ברשימתו של מרדכי נאור:

חברי מועצת המדינה הזמנית ש'נתקעו' בירושלים הנצורה

ערב יום העצמאות השלושים כתב לי משה קול (קולודני), שהיה אז ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות ומאוחר יותר שר בממשלות ישראל:
משה קול (1989-1911)
חתמתי על מגילת העצמאות בהפסקת האש הראשונה, כאשר הטיסו אותי באוירון קטן לישיבת מועצת המדינה הזמנית. בזמן טקס ההכרזה הייתי במצור בירושלים, עם עוד אחדים מחברי המועצה. לאחר הפסקת האש חזרתי לירושלים כי המצור נמשך. סרבתי לעזוב את ירושלים בזמן המלחמה ודירתנו היתה על גבול שכונת קטמון בה שלטו העירקים וכנופיות ערביות. נשארנו ברחוב הרב קוק בקרית שמואל רק שלש משפחות כי הרוב עזב לתל אביב או לרחובות אחרים. 
ב-12/5 שִׁגַרְנו שֶדֶר לבן-גוריון שאנו נגד הדחיה על הכרזת המדינה. על השדר היו חתומים: הרב י.ל. פישמן, יצחק גרינבוים, אליהו דובקין ואנֹכי. 
חששנו מהלחץ האמריקאי לדחות את ההכרזה, ולכן תבענו שיקחו בחשבון הצבעתנו בעד ההכרזה ב-14/5. שמענו על ההכרזה ברדיו בקושי, כי החשמל לא פעל כראוי בעיר. דַאַגָתִי היתה לירושלים שהופגזה יומם ולילה. הייתי אחראי לעלית הנוער ועמדתי בקשר עם מקומות הקליטה. פינינו את כפר הנוער בן-שמן שהיה בחזית והעברנו ילדים ממוסדות בפרוזדור ירושלים לעיר. הנוער נשאר בישובים בפרוזדור ושִׁמֵשׁ כְּקַשָׁרִים בין העמדות של המגינים. יהודֵי ירושלים הצילו את העיר שהופקרה על ידי האו"ם והמעצמות. איש לא דאג למקומות הקדושים. האמנו בנצחון אולם ידענו שהמחיר שנשלם עבור העצמאות יהיה קשה.



מדוע לא חתם חיים וייצמן, נשיא המדינה הראשון, על מגילת העצמאות?

כתב לי זאב שרף, שהיה מזכיר מועצת המדינה הזמנית ומאוחר יותר מזכיר הממשלה הראשון, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל:
זאב שרף (1984-1906)
ד"ר ח. ויצמן לא היה חבר מועצת העם, שקמה בעקבות החלטת האו"מ של נובמבר 1947. רק חבריה בלבד חתמו על המגילה. מועצת העם הפכה בחצות ה-15-14 במאי למועצת המדינה. יומיים או שלושה לאחר מכן, נבחר ד"ר ויצמן לנשיא הכבוד של מועצת המדינה. אילו הציע מישהו כי חתימתו תתוסף על ל"ז חבריה של מועצת המדינה, ודאי היתה ההצעה מתקבלת. אך הצעה כזו לא הועלתה, לא בימים ההם ולא לאחר מכן, כאשר שב ד"ר ויצמן לארץ. מדוע לא הוצעה הצעה כזו ומי היה צריך לדאוג לכך, אינני יודע. דוד בן גוריון לא ידע כי יש הצעה כזו או רעיון כזה בחוגים המקורבים לד"ר ויצמן  בכך אני בטוח. אלי[עזר] קפלן שהביא לדב"ג ההצעה לבחירתו של ד"ר ויצמן כנשיא כבוד של מועצת המדינה לא דיבר בהזדמנות זו על צרוף חתימתו. הייתי נוכח בשיחה זו בין אל. קפלן ודב"ג והייתי זוכר זאת. הייתי בימים ההם גם מזכיר מועצת המדינה והייתי דואג לכך. אח"כ הורדו התפקידים ונבחר איש אחר לתפקיד המזכיר של מועצת המדינה לכן לא עקבתי אחר הדברים במועצת המדינה. אף היום אינני חושב שהייתי צריך לדאוג לכך, מכל מקום בתקופה ההיא לא עלתה על דעתי הצעה כזו.

מיהו הרצל ורדי?

העיתונאי הרצל רוזנבלום, נציג הרוויזיוניסטים ולימים הכותב המיתולוגי של טורי המערכת בעיתון 'ידיעות אחרונות', סיפר לי מדוע חתם בשמו העברי 'ורדי':
הרצל רוזנבלום (1991-1903)
בשעתו, כאשר כתבתי בעיתון 'הבוקר', נהגתי לעתים לחתום על מאמרים בשם 'ורדי'. כאשר עמדתי לחתום על מגילת העצמאות יעץ לי בן-גוריון, שידע על אותו פסבדונים והיה חסיד שמות עבריים, כידוע, לחתום בשם 'ורדי'  וכך עשיתי. 
למרות זאת, המשכתי לפרסם את מאמרי ב'ידיעות אחרונות' תחת השם ד"ר רוזנבלום ורק שנים רבות לאחר מכן החלטתי, מסיבות טכניות בעיקר, להחליף את השם רשמית לורדי. אני ממשיך לחתום גם עתה בשם רוזנבלום, פשוט על מנת למנוע בלבול.


ומה עוד יש לי באוסף?

העסקן החרדי מאיר דוד לוינשטיין שלח לי את טיוטת השגות הנציגים הדתיים על הנוסח; צבי ברנזון, ממנסחי המגילה ולימים שופט עליון, מסר לי עותק טיוטה חתום בו מצוין 'שם המדינה יהיה' ומקום ריק ממתין לשם. עותק זה הוכן חמישה ימים לפני הקמת המדינה; הצלם רודי ויסנשטיין הדפיס עבורי צילומים מהנגטיבים המקוריים; רלף הלינגר מ'רדיו דוקטור' שהקליט את הטקס, הראה לי את מכשיר ההקלטה טרם שמסרוֹ למוזיאון. לשווא חיפשתי את הקבלה לקניית העט בו נחתמה המגילה בחנות מכשירי הכתיבה לאוטמן. ארכיונם נשרף זה מכבר...

את התערוכה הקטנה חתמתי בפרק שהוקדש לגרפיקאים, מעצבי תדמיתה הגרפית של המדינה: אוטֶה וָלִישׁ, שכתב במו ידיו את המגילה ועיצב את הבולים הראשונים; האחים גבריאל ומקסים שמיר, מעצבי סמל המדינה ושטרות הכסף; פרנצסקה ברוך, מעצבת הדרכון וסמלי משרדים ממשלתיים (וגם את הלוגו של עיתון ה'ארץ'); האדריכל אריה אלחנני, מתכנן המצעד הראשון, שסיפר לי כיצד דוד בן-גוריון, שגר בשכנותו, קרא לו מהמרפסת וביקש שיעצב סמל לצה"ל...

היו ימים.

 

* מיכאל לוין הוא מעצב גרפי החי בפריס. רשימה על אביו, ד"ר ויטולד (ויטק) לוין, התפרסמה בעונ"ש ('חילוץ בלב ים: סיפורו של הרופא ויטק לוין').

6 תגובות:

  1. מישקה, זה מרתק! העובדה שהיית ילד עם תודעה היסטורית ממשיכה להדהים אותי מהרגע ששמעתי על כך לראשונה. שאלה: על מה אתה מסתמך כשאתה כותב שאבא אלחנני תכנן את מצעד צה"ל הראשון בכ' בתמוז תש"ח (27 ביולי 1948), שנערך באחת ההפוגות במלחמת העצמאות? זה מידע שניסיתי לאתר בשעתו כשאצרתי תערוכה על טקסי הריבונות הישראלית, אבל לא עלה בידי למצאו.

    השבמחק
    תשובות
    1. מיכאל (מישקה) לוין26 באפריל 2015 בשעה 18:56

      בתיה, תודה! בעת לימודי בבצלאל חקרתי קצת על עיצוב התדמית הגרפית של מדינת ישראל ואף נפגשתי עם אחדים מהיוצרים: מקסים שמיר, פרנצסקה ברוך (פשוט: שכנתי בקומה מעל…) —שבנוסף לדרכון עיצבה ניירת לב"ג ושרת ואת סמל העיר ירושלים, פרנץ קראוס (נס הנשיא)— ואחרים. בגנזך המדינה מצאתי שועדת הסמל והדגל של מועצת המדינה מינתה "ועדת מומחים" שייעצו ופיקחו על הליכי הבחירה והביצוע מבחינה אמנותית ובראשה האדריכל אריה אלחנני (במאמרי ציינתי בטעות את האדריכל אבא אלחנני, סליחה). אריה אלחנני אירח אותי במשרדו לשיחה עתירת קוריוזים שהקלטתי אך לא פרסמתי ושלוותה ברישום סקיצות. בנושא דגל המדינה הציע אלחנני שמגן הדוד יופיע לא בעיבוד קווי של שני משולשים אלא "ככוכב בעל ששה קצוות אשר כולו מכוסה צבע" - ביטוי נאמן להיותו מגן.
      כשבן-גוריון ביקשו לארגן ולתכנן את המצעד הראשון הזמין אלחנני על דעת עצמו ומבלי שאיש יבחין בכך, עשרות דגלים בגרסה שלו, ה"נכונה", ואלה עיטרו את מסלול המצעד לכל ארכו... ב"ג רתח.
      בתצלום האחרון בכתבה נראה קטע מגליון "במחנה" מדצמבר 1948 ובשערו צילום דגלי המצעד של אלחנני וכן הסקיצה ששירטט עבורי (מעל הדגל ניתן להבחין גם בתרשים פסל הפועל מיריד המזרח).

      מחק
    2. אריה אלחנני (ספוז'ניקוב) נשמע יותר הגיוני... עם זאת, נתקלתי בארכיון צה"ל בפקודת המבצע (של המצעד) ובה המשפט הבא: "בראש המצעד יעבור רק דגל לאומי אחד. לא יינשאו דגלים נוספים - דגלי יחידות, שרותים או חילות". המונח דגל לאומי התייחס לדגלה של ההסתדרות הציונית (דגל ישראל אושר רק ב-12 בנובמבר). ההחלטה לשאת במצעד דגל אחד בלבד היא הצהרה של סמכות שלטונית, שהגדירה את מקומו, תפקידו ואופיו של צה"ל כצבא העם. סביר להניח שהשתתפותן של יחידות פלמ"ח במצעד זה האיצה במידה רבה את ההחלטה הזו של בן-גוריון. ובאשר לדגל של אלחנני - דגם כזה הופיע פה ושם בהקשר של ההסתדרות הציונית לפני הקמת המדינה, כפי שהופיעו וריאציות נוספות.

      מחק
    3. וכמובן הופיע עם סיום מלחמת השחרור, בהנפת 'דגל הדיו'' באילת.
      כמובן, גם שם יש לדון האם הצורה שם נעשתה בשגגה (נשפך דיו במרכז הדגל), מחוסר הכרה נכונה בצורת הדגל או בכוונה - בדגם הדגל שאכן היה קיים תקופה קודם לכן.

      מחק
  2. במאמר מובא מכתבו של משה קול : חתמתי על מגילת העצמאות בהפסקת האש הראשונה, כאשר הטיסו אותי באוירון קטן לישיבת מועצת המדינה הזמנית. בזמן טקס ההכרזה הייתי במצור בירושלים, עם עוד אחדים מחברי המועצה. לאחר הפסקת האש חזרתי לירושלים כי המצור נמשך. סרבתי לעזוב את ירושלים בזמן המלחמה ודירתנו היתה על גבול שכונת קטמון בה שלטו העירקים וכנופיות ערביות. נשארנו ברחוב הרב קוק בקרית שמואל רק שלש משפחות כי הרוב עזב לתל אביב או לרחובות אחרים״ לעניות דעתי משה קול טעה בכמה עובדות. הפסקת האש הראשונה ,או כפי שהיא נקראה ״ההפוגה הראשונה״ היתה בין 11-6-1948 ו 7-7-1948. באותו זמן שכונת קטמון כבר היתה כבושה (או משוחררת), שכונת קטמון נכבשה סופית ב 2 לחודש מאי 1948, כלומר שבועיים לפני הכרזת המדינה. כך שהוא כותב שהוא חזר לירושלים לשכונת קרית שמואל ששכנה על גבול קטמון ובה היו עוד ערבים וחילים עיראקים ,הוא משה קול טועה בגדול. שנית אני גרתי באותה תקופה בבתי ״מרחביה״ (היום ליד רחוב הפלמ״ח,ליד מוזיאון האיסלאם) ואני יודע בודאות שרוב התושבים של קרית שמואל לא עזבו את בתיהם במלחמת העצמאות למרות הקרבה של של קטמון (עד חודש מאי 1948). הוא משה קול כותב שרק שלושה משפחות נשארו והשאר עזבו לתל אביב או לרחובות אחרים.,דבר שנוגד באופן מולט למציאות שהיתה. אפילו בזמן ההפוגה הראשונה היה קשה למשפחות לעזוב את ירושלים (מלבד מקרים בודדים) ובודאי לא היתה נהירה המונית לשפלה באותה תקופה. מה שמפליא שמשה קול כתב את מכתבו בשנת 1978 כלומר 30 שנה לאחר מלחמת העצמאות וכנראה כבר אז בגד בו זכרונו לצערי הרב.

    השבמחק
  3. חדי עין ודאי שמו לב שהרב מימון (מנהיג המזרחי) היה חתום על המברק של חברי המועצה בירושלים, אך בניגוד אליהם, השתתף בטקס הכרזת העצמאות, וגם בדיונים ערב ההכרזה . מה שקרה באמצע כנראה הוא שהרב מימון התרעם שאינו במרכז ההחלטות, למרות מעמדו הבכיר אז בהנהגת הישוב (+ידידות אישית חזקה עם בן גוריון), ולבקשתו נשלח מטוס פרימוס שהטיס אותו מירושלים לתל אביב. הוא תיאר זאת בכתביו כיצד קשרו אותו למין מטוס קל יחד עם הטלית והתפילין, והטיסו אותו לתל אביב.

    במסגרת הויכוחים על נוסח המגילה והפשרה של 'צור ישראל', הרב מימון (שישב מצידו של בן גוריון בטקס ההכרזה) סיכם עם בן גוריון שבסיום המגילה הוא מברך 'שהחיינו'. בהקלטה של הטקס בן גוריון קורא: "נכבד את המגילה בעמידה", הציבור נעמד, והרב מימון מברך 'שהחיינו' (במבטא אשכנזי).

    רוב המקורות לסיפור של הרב מימון הם מהספר הביוגרפי שכתבה בתו (גאולה בת יהודה): הרב מימון בדורותיו.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.