מסע מסביב לשולחן: לטעום אוכל, לטעום חירות

נשים יהודיות בדרך לתחנת חלוקת מזון בגטו טֶרֶזין (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

מאת דליה למדני

עוגת תפוחים ביתית יכולה לשמש נשק במלחמת הישרדות, ודווקא כשהיא בלתי מושגת. כך גם גוּלאש וסלט תפוחי אדמה ועוד מאכלים שנשים כלואות, מותשות ומורעבות, דולות מזיכרונן. לפני עשרות שנים, שרבטו נשים יהודיות בגטו טֶרֶזִין (טֶרֶזְיֶינְשְׁטָט הוא השם שנתנו לו הנאצים) על פיסות נייר גנובות את המאכלים שזכרו מן הבית. הן כתבו אוכל וטעמו מחדש את החירות האבודה, נלחמו באלמוניות הכפויה והכריזו: 'לא תשברו אותנו'.

   

המתכונים של נשי טרזין ראו אור במסמך מיוחד במינו: ספר בישול שנכתב במחנה ריכוז, בעיצומה של השואה. הספר הקטן והצנוע הזה, שראה אור בשנת 1996, נקרא In Memory's Kitchen: A Legacy from the Women of Terezin (במטבח הזיכרון: מורשתן של נשי טרזין). העורכת, קארה דה סילבה (Cara De Silva), הקדימה לו מבוא מלומד ומקיף. היא תיארה את החיים במחנה שבו נכתבו המרשמים, אזכרה תעודות דומות ששרדו מהשואה וניתחה את התופעה הזאת, שהייתה עלומה עד כה.

מסמך זה לא היה רואה אור אלמלא 'חוש הריח' המיוחד של דליה כרמל, שדירתה בניו-יורק, האוצרת אוסף ענקי של ספרי אוכל ובישול, הייתה בית ועד להיסטוריונים ולחוקרים בתחום האוכל. כבר לפני שנים סיפרה לי דליה על אוסף המרשמים שגילתה ומאז אני עוקבת אחר גלגוליו. 

ומעשה שהיה כך היה: יום אחד צלצל הטלפון בביתה של אני סטרן (Annie Stern) בניו-יורק. 'הבאתי לך חבילה מאמא שלך', אמרה המטלפנת האלמונית שבאה מישראל. זה היה עשרים-וחמש שנים לאחר שאמה של סטרן, מינה פַּכְטֵר, מתה מרעב ומתשישות בטרזין בשנת 1944. לפני מותה היא הפקידה צרור ניירות בידי אחד הכלואים במחנה וביקשה, שאם יישאר בחיים ימסור אותו לבתה שחיה בארץ ישראל.

   

כל אותן שנים נדד הצרור מיד ליד, עד שהגיע לבסוף אל סטרן, שעקרה בינתיים מישראל לארה"ב. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה אומץ לבחון את הניירות שבצרור. היו שם כמה תמונות, מכתבים, שירים, וכן מחברת מאולתרת שדפיה נתפרו ביד. על הדפים המהוהים נרשמו בעיפרון, בצ'כית ובגרמנית, מתכונים של מאכלים מפתים: חזה אווז ממולא סולת, כופתאות חמאה, שטרודל שזיפים ועוד.

   

עברה עוד שנה עד שאני סטרן גמרה אומר להראות את אוסף המרשמים לדליה כרמל, ידידת המשפחה. 'קראתי את שמות המאכלים הכתובים גרמנית והתעכבתי על אלה שמדיפים ריח ניחוח של לחם ביתי, של בצל מטוגן, של עוגת שוקולד', סיפרה כרמל. 'הייתי מזועזעת, וגם נפעמת, מכושרו של אדם לחיות בבת אחת בשני הקטבים, של הרעב ושל הניחוח העולה מן הסירים'.

   

סטרן ראתה במחברת אוסף מרשמים פרטי, בעוד כרמל ראתה בו מסמך היסטורי נדיר וחשה ש'צריך לעשות עם זה משהו'. באותם ימים התוודעה לביאנקה סטיינר-בראון, שעבדה בכמה כתבי עת, בבדיקת מתכונים לפני פרסומם. מאחר שבראון דוברת צ'כית וגרמנית, הציעה לה כרמל לתרגם לאנגלית את המרשמים שבמחברת. בראון ענתה שיש לה עניין בכך, אך לא גילתה שעניינה נבע בעיקר מכך שהיא עצמה הייתה אסירה בטרזין...

   

בראון, שהייתה אז נערה, לא לקחה חלק בכתיבת המתכונים וגם לא בשיחות על אוכל, למרות שידעה כבר לבשל. 'אני זוכרת בבירור ששתיים מחברותי לחדר התווכחו מי אופה עוגת שוקולד טובה יותר', סיפרה לכרמל. 'זה נראה לי חסר תכלית, לדבר על אוכל כשרעבים'.

הנה סרטון קצר ובו מספרת ביאנקה בראון על שילוחה מפראג לטרזין בספטמבר 1942:

הספר 'הנערות של חדר 28' מספר על חברוּת והישרדות של נערות במחנה טרזין

דליה כרמל סברה שיש לשכתב את המרשמים למתכונת שימושית, כדי שאפשר יהיה לבשל לפיהם בבוא היום, כשיראו אור 'כצוואה של נשים שנספו לנשים ששרדו'. בראון הסכימה אתה. מלאכת התרגום לא הייתה פשוטה, בשל הכתב המטושטש והניסוח הלוקה בחסר. בראון השלימה את החסר על פי מה שזכרה מהבית, אף כי מצאה גם מאכלים לא מוכרים לה, כגון 'מצה-לוקש', קינוח מתוק לפסח, שמאז היא מכינה אותו מדי שנה.

תוך כדי עבודה התיידדה בראון עם אני סטרן ובישלה למענה את המאכלים של אמה המנוחה. דוד סטרן, בנה של אני, שלא ראה את סבתו מינה מאז שהיה בן שבע, בא יום אחד לבית אמו ומצא על השולחן סוכריות טופי עטופות בנייר שעווה, בדיוק כמו אלו שסבתו הכינה לו כשהיה ילד. שלושים שנה לאחר מותה, הוא התענג שוב על הטעם הנשכח שבראון הצליחה לשחזרו במדויק.

מינה פכטר, מחברת המתכונים, ונכדה דוד, 1939 (מתוך הספר)

   

עתידה של מחברת המתכונים החל להסתמן רק כשנכנסה לתמונה קארה דה סילבה, עיתונאית עצמאית שכתבותיה התפרסמו אז בעיתון New York Newsday (שנסגר בינתיים). כרמל התוודעה אליה במסגרת הפעילויות של האגודה 'היסטוריונים קולינריים', העוסקת בהקשרים התרבותיים הרחבים של עולם האוכל. תחומי העניין המשותפים לשתיים הולידו ידידות אמיצה. כרמל, שקודם לכן סירבה לדבר עם עיתונאים על המחברת של פכטר, ראתה בדה סילבה לא רק כתבת מוכשרת ומעמיקה, אלא גם 'יהודיה חמה ואוהדת' והחליטה לעניין אותה במתכונים הללו.

קארה דה סילבה (מקור: honey and schmaltz)

דה סילבה נכבשה מיד. כשראתה לראשונה את הדפים המהוהים, נפעמה. 'זה היה כמו למצוא את היומן של אנה פרנק', היא נזכרת. הכתבה המרגשת שלה על נשי טרזין, זיכתה אותה בפרס השנתי של איגוד כתבי האוכל בניו-יורק, הגם שהתפרסמה לא במדור האוכל של ה'ניוזדיי' אלא בעמודי הפובליציסטיקה שלו.

   

זו הייתה נקודת המפנה. 'עד אז האמנתי שזה יכול להיות ספר, מעתה היה לי ברור שזה צריך להיות ספר', סיפרה דה סילבה. ההיכרות עם הנשים של טרזין, דרך המאכלים שלהן, קירבה אותה אל עניין השואה, שעד אז הייתה מרוחקת ממנו. בשיחה איתה חוזרת ועולה המילה 'מחויבות', שהייתה ערך עליון בבית הוריה. 'הרגשתי מחוייבות כלפי אני סטרן וכלפי חברותיה, כי אני בת של הוריי', היא מנמקת.

   

דה סילבה ניסחה הצעה לספר והגישה אותה לכמה הוצאות ספרים, ביניהן 'שוקן', אך הן לא מצאו עניין בְּספר שלכאורה 'אין לו שוק'. היו מו"לים שנרתעו מן השילוב המוזר של רעב, מטעמים וקטעי ביוגרפיה. איך ישווקו מוצר כזה, ולאיזו סוגה הוא שייך – יודאיקה? ספרות שואה? ספרי בישול? 'הם לא הבינו שיש כאן פוטנציאל של  ,Seminal Bookזרע שיצמיח סוגה חדשה בספרות השואה', אמרה לימים דה סילבה. דוד סטרן סבר שדווקא השילוב הזה יקל על אנשים הנרתעים מספרות שואה לקבל את הספר.

   

הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, לא קשה לשער ששיקולי הסירוב הושפעו מן הדעה הקדומה, הרווחת מאוד, שמתכוני אוכל הם עניין טריוויאלי מדי, עיסוק של נשים, ועל כן לא ראוי להנצחה בהקשר נכבד כל כך. היו אפילו טענות, שהקישור בין אוכל ושואה הוא חילול קודש. מי שהבין שהמרשמים הללו הם 'ממוארים כתובים בשפת המטבח' (כהגדרתה של דה סילבה), היו אנשי הוצאת הספרים ג'ייסון ארונסון (Jason Aronson), שהתמחתה בהוצאה לאור של ספרי יהדות.

   

המתכונת התיעודית של הספר נקבעה אמנם מלכתחילה, אך לדה סילבה היו עדיין לא מעט לבטים. כדי שהספר יגיע לקוראים רבים ככל האפשר, 'אסור שיהיה ארוך מדי, אקדמי מדי או קשה מנשוא', קבעה. זה צריך להיות 'ספר שהמשכיל ימצא בו עניין, ואילו קורא האמון בעיקר על עיתונים לא יירתע ממנו'. הכשרתה האקדמית בתחום הספרות ונסיונה בכתיבה עיתונאית אפשרו לה למצוא את המזיגה המיוחלת.

   

ההתלבטות המטרידה ביותר, כמדומה, הייתה בדבר המתכונים: האם לעבד אותם לשימוש במטבח בן ימינו, או לתרגמם כפי שהם, עם ההשמטות והפגמים שבמקור? 'אמרו לי שלבשל לפי המרשמים האלה זה מעורר חלחלה, כמו חילול כבודם של המתים', סיפרה ביאנקה בראון, המתרגמת. 'איזה חילול כבוד יש באוכל? אני הייתי שם ואני יודעת מה זה חילול כבוד המתים'. הגישה המעשית שלה לא התקבלה. 'זה מסמך של אנשים שבורים ורצוצים, שאסור לשנות אותו', קבעה דה סילבה. המרשמים התפרסמו כפי שנכתבו, תרגום בצד מקור. בדיעבד, אחרי שהספר ראה אור, התברר שרבים מבקשים לבשל את המאכלים שתועדו בו, כדי לקיים את מורשתן של נשי טרזין.

נשים בגטו טרזין משחקות בקלפים בשעות הפנאי (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

מעטים ספרי הבישול, ומעטים עוד יותר ספרי השואה, שעוררו הדים נרחבים כפי שעורר ספר זה. הוא נסקר ברדיו ובטלוויזיה וכן בכל העיתונים החשובים בארה"ב, במדורי האוכל כמו גם במדורי הספרות (רשת  CNNהקדישה לו מקום פעמיים, וכן גם העיתון 'ניו-יורק טיימס'). בישראל לא הייתה כל התייחסות לספר. רק עיתון אחד פרסם רשימה של כתבו בניו-יורק, שהתרעם על כך שהספר מוצג לראווה בכל חנויות הספרים בעיר. ברור היה מהרשימה שהוא לא טרח אפילו לעיין בספר ולא היה לו מושג מה תוכנו. הוא כתב בפסקנות, שפרסום הספר הוא חילול זכר השואה. מתכונים ממחנה ריכוז? מה יהיה השלב הבא, שאל, בָּלֵט אנה פרנק?

   

דה סילבה ובראון רואיינו בכל כלי התקשורת ונשאו דברים בשני טקסים מרשימים. הראשון נערך במוזיאון השואה בוושינגטון ובו מסר דוד סטרן את האוסף של סבתו למשמרת במוזיאון. השני התקיים במסעדה יוקרתית במנהטן. הייתי שם, וכמעט לא האמנתי למראה עיני, שכן בארצנו לא יתכן להעלות את זכר השואה בתפאורה כזאת: עשרות שלהבות של נרות נשמה דולקים משתקפות בקנקן כרסתני של סליבוביץ שניצב על הבר. עשרות אנשי תקשורת ואקדמיה, בלבוש חגיגי לעילא, מתעכבים ליד הבר, מצטיידים בכוסית וממשיכים פנימה, אל אולם המסעדה ההדור. הם משוטטים בין שולחנות עמוסים במטעמים של נשי טרזין ומקשיבים להספדים עליהן.

   

שניים מאשפי המטבח הנודעים של ניו-יורק, רוזאן גולד ואנדרו ד'אמיקו, התנדבו להכין את הסלטים, התבשילים, העוגות והממתקים ששרדו מטרזין – לפי העיבודים שלא נכללו בספר. ביאנקה בראון השקיפה על האנשים היפים, האוכלים ומתפעלים, בחיוך קטן של סיפוק: הנה, פתאום זה כבר לא חילול כבודם של המתים!

   

מרשם אחד מהספר ('עוגת בריאות של פכטר'), מעובד למטבח העכשווי, פורסם ב'ניו-יורק טיימס' לפני ראש השנה, בכתבה של ג'ואן נתן. התגובות היו נרגשות. הרב ג'ונתן ג'רארד מפנסילבניה סיפר במכתב למערכת, שאפה את העוגה והרגיש כאילו 'מינה פכטר מושיטה יד מהקבר ומסבירה לי איך לאפות את העוגה'. הוא הביא את המאפה לבית הכנסת, סיפר לבני הקהילה מה מקורו וכולם טעמו ממנו. 'עוגת הבריאות של מינה פכטר ממשיכה להציב יד לזכרה', סיכם.

   

לורה שפירו, היסטוריונית של אוכל, שסקרה את הספר בשבועון 'ניוזוויק', אפתה גם היא עוגה מהספר והרגישה שמלאכת האפייה היא 'טקס זיכרון'. שפירו תיארה את טעמה של העוגה וחתמה במילים: 'יש בטעם הזה מצבה לנשי טרזין ... ששלחו מאכלים מלבן כדי לסעוד את לבנו'.

   

תגובות כאלו מחזקות את תחושתי-שלי, שראוי ונכון להפיח במאכלים האלה חיי מטבח תוססים, להגיש אותם לשולחן ולהציע אותם לנכדים ולנינים של אותן סבתות שעמלו לשמר אותם לפני שכשל כוחן. זה הגיוני, זה משכנע, אך זה לא מתיישב עם מה שקרוי בפינו 'זכר השואה'. במשך עשרות שנים הורגלנו לשמור על המראית החמורה והשגיבה, המתקיימת רק באתרים, באירועים ובמועדים המוקצים רשמית לשואה. לפיכך, רגשות האשם אינם מניחים לנו לקבל שאפשר, ואולי אף רצוי, להעביר מסמך מן השואה למסגרת של חיי חולין במקום לאתר הנצחה.

   

אם אנשים כותבים על אוכל בתנאים של רעב, הרי אין ספק שיש בנמצא עוד אוספי מרשמים שנכתבו במחנות, אמרה לעצמה דליה כרמל והחלה לחפש. 'אילו היה לנו נייר ועפרון באושוויץ, היינו גם אנחנו כותבות שם מרשמים', אמרה לה חברתה סבינה מרגוליס. לדבריה, זה היה יכול להיות ספר בישול בן אלף עמודים. ביל לוקווד, פרופסור לאנתרופולוגיה ממישיגן, הפנה את תשומת לבה של כרמל לספר 'מתכונים מביליבד', שראה אור בארה"ב ב-1946, אחרי מלחמת העולם השנייה. המתכונים נכתבו בידי חיילים אמריקאים רעבים, במחנה שבויים יפני בפיליפינים.

   

בארכיון של 'יד ושם' ראתה כרמל שני קבצי מתכונים. האחד נכתב על פתקים רבועים, שמצדם השני תמונה של היטלר. השני נכתב בספר ישן של הנהלת חשבונות, ברווח שבין עמודות עמוסות מספרים. כעבור שנים אחדות, כשרצתה דה סילבה לעיין בקבצים הללו, כבר לא הצליחו לאתרם בארכיון הלא-ממוחשב (עד אז לא קוטלגו בו מסמכים בקטגוריה 'אוכל'). לעומת זאת, שמור שם אוסף מרשמים שכתבה ואלי (מלכה) קון-צימט במחנה העבודה לאנצינג (תת-מחנה של מחנה הריכוז מאוטהאוזן), על דפי תעמולה של הרייך השלישי.

מתכון שרשמה ואלי קון-צימט על דף תעמולה נאצי (מקור: יהודית קול-ענבר, 'הקול שהואלם: האשה היהודיה בשואה')

ב'בית טרזין' שבקיבוץ גבעת חיים יש שני אוספים. אחד מהם, של המהנדס יארוסלב בודלובסקי, נכתב כיומן בעיצומה של 'צעדת המוות'. מדי יום ציין הכותב את התאריך, המיקום, המאורע החשוב (כגון, 'היום נעלמו כל החולים') ומתכון של מאכל אחד. עד כה אותרו שמונה אוספי מתכונים, אך אין ספק שיש עוד כמותם.

אוסף כזה של מתכונים נכתב במחנה הריכוז ראוונסבריק ונמסר ל'יד ושם' בידי יהודית טאובה מישראל, ומעשה שהיה כך היה: לאחר שספר המתכונים מטרזין ראה אור, פנה אל קרלה דה סילבה סטודנט מאוסטרליה, שריאיין ניצולים ל'פרויקט השואה' של סטיבן ספילברג. הוא סיפר על ניצולת שואה ששמה אדית פאר, שבהיותה במחנה ראוונסבריק אספה מרשמים של נשים מיוגוסלביה ומהונגריה. לימים כינסה אותם בספר והדפיסה אותו על חשבונה. שם הספר: 'בישול בדמיון מאחורי גדר תיל'.

   

דליה כרמל, ציידת ספרים בלתי נלאית, ניסתה להשיג את הספר באמצעות המוזיאון היהודי בסידני ונדהמה לשמוע שהוא לא הופץ מעולם וכל עותקיו נגנזו, בעטיו של ארגון יהודי נכבד. הארגון נתן את חסותו לספר ועמד להפיצו וליהנות מהכנסותיו. לאחר שהספר נדפס, גילו היהודים הטובים שיש בו מרשמים לא כשרים. הם משכו את ידם מהספר ואסרו על פאר להפיצו. הם לא חסו על רגשותיה ועל ממונה, אך היא חסה על כבודם. כדי שלא ייפגע, חלילה, הסכימה שאספר על הפרשה בתנאי שלא אזכיר את שם הארגון.

'אחרי ארוחת גורמה דמיונית הרגשנו הקלה מסוימת, לא רק בשל השובע המדומה, אלא מעצם ישיבתנו במעגל – כמו סביב שולחן בחדר האוכל המשפחתי', סיפרה פאר. את המרשמים הלא-כשרים תרמו נשים לא-יהודיות, 'אבל אפילו נשים יהודיות מרקע אורתודוקסי מאוד השתתפו בכרה הדמיונית שלנו, משום שהרעב שהתנסינו בו לא הבחין בחוקים של כשרות. לאף אחת לא היה אכפת איזה אוכל יביא לנו הקלה מן הרעב המציק'.

   

ספרה של פאר, שנדפס ארבעים שנה לאחר שנכתב, הוא ככל הנראה ספר הבישול הראשון מן השואה שהובא לדפוס. זוהי תעודה היסטורית מרתקת ויחידה במינה, לא רק בשל ראשוניותה, אלא גם משום שהמחברת עצמה היא עדה מהימנה לרקע ולנסיבות שבהם נכתבו המרשמים. באוספים אחרים, ככל הידוע לי, אין מידע נלווה (דה סילבה ביססה את המבוא לספרה על חומר שליקטה ממקורות אחרים, לא מעדויות של כותבות המתכונים).

   

אילו הייתה פאר מצנזרת את הספר על פי דקדוקי הכשרות, הייתה יכולה לראותו מופץ ברבים ולחסוך מעצמה עוגמת נפש. דווקא משום נאמנותה לאמת ההיסטורית ולמורשת של אחיותיה המיוסרות, בהן גם לא-יהודיות, עותקיו הנזופים של הספר מונחים מאז פורסמו כאבן שאין לה הופכין. האמנם אין לאיש חפץ בהם? 'במטבח הזיכרון' הוכיח שציבור קוראים גדול בשל היום לאמץ אל לבו את הנשים האלמוניות ואת מאכליהן. הוא סלל את הדרך לספרה של פאר, המחכה לגואל, ולאלה שיבואו אחריו.

ספרה של אדית פאר מוצג במוזיאון היהודי בסידני (מקור: Sydney Jewish Museum)

'אני מאמין שטעם האוכל וטעם החירות קשורים קשר אמיץ', כתב ב-1996 האנתרופולוג סידני מינץ בספרו Tasting Food, Tasting Freedom: Excursions into Eating, Culture, and the Past (לטעום אוכל, לטעום חירות), שממנו שאלתי את הכותרת לרשימה זו. להיות חופשי – הוא מסביר – פירושו לא רק חירות ממעשי אלימות ומעבודת כפייה, אלא גם החירות לבחור מה לאכול. הנשים של טרזין טעמו חירות וטעמו תקווה כשבחרו במאכלים האהובים עליהן ובישלו אותם בדמיון, בהבל פה ובעפרון.

לקריאה נוספת

• נירה רוסו, 'ארוחה אפלטונית', הארץ, 25 באפריל 2003
• יהודית קול-ענבר, 'הקול שהואלם: האשה היהודיה בשואה', היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל, גיליון 29: שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות, 2013

בעלי התוספות

לאחר פרסום פוסט זה, שלחה קארה דה סילבה, מחברת הספר שנסקר כאן, מייל נרגש לדליה למדני. הנה הוא:

Dearest Dalia—I was at a conference when your email arrived so couldn’t answer immediately, but, yes, I am so very touched and gratified to know about this. Although such manuscripts, including the one on which In Memory’s Kitchen was based, were part of an exhibit at Yad Vashem, and you reviewed IMK for LaIsha, the book received little attention in Israel, puzzling and upsetting, given the degree of attention it received (and to some degree still receives) around the world. And in critical studies, too.  So to see this, to know that for Yom Hashoa, David Assaf, the chair of Jewish studies at Tel-Aviv university, chose to include your review of it on his esteemed blog, is deeply moving. Thank you so much for telling me. Thank you so much for sending the news along. I clicked into the actual post and my heart stopped for a moment. Will share it. Love, Cara

Cara De Silva

caracara421@gmail.com