גם במעלליו יתנכר נער: ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949

תמונה נדירה של הילד עמוס קלוזנר בירושלים (באדיבות נילי עוז)

לקראת יום השנה הראשון למותו של עמוס עוז, 28 בדצמבר 2018

א. כתבי יַלְדוּת של עמוס עוז

עד זה לא מכבר היה מקובל לחשוב כי רשימתו הנדפסת הראשונה של עמוס עוז (2018-1939) הייתה בעיתון הנוער הארץ שלנו, כאשר היה נער בן שלוש עשרה וחצי (4 במארס 1953). כך גם כתב פרופסור אבנר הולצמן בפוסט שפורסם בבלוג זה לפני כחצי שנה ('גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז', בלוג עונג שבת, 10 במאי 2019).

והנה מתברר שאין הדבר כן ואת ביכורי כתיבתו של עוז יש להקדים בארבע שנים. רק מובן שרשימות אלה לא סומנו בביבליוגרפיה של כתבי עוז שהכין יוסף ירושלמי (עם עובד, 1984).

לא מכבר הציג ד"ר דרור גרינבלום שלוש רשימות קצרות ולא מוכרות שחיבר הילד עמוס קלוזנר. רשימות אלה נדפסו בירחון ושמו חֲבֵרֵנוּ, שנערך ונדפס על ידי תלמידי בית הספר הירושלמי 'תחכמוני' שבו למד עמוס ('מי יודע? אולי הניחה אותו אמו לנפשו: כתבות של עמוס עוז [קלוזנר] ב"חברנו", בטאון בית הספר תחכמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באוגוסט 2019).

גרינבלום ציין כי 'בהחלט אפשר שיש עוד'. ואכן יש עוד...



אין מדובר ביצירות גדולות אלא ברשימות בוסר של נער, אבל מעריצי עוז המבוגר, חוקרי יצירתו וחובבי מורשתו בוודאי ימצאו אותן בעלות ערך ועניין.

הנה אפוא ביכורי עטו של מי שיהיה לימים הסופר הגדול עמוס עוז. תחילה שלוש הרשימות שהוזכרו על ידי דרור גרינבלום, בתוספת צילומי המקור (שלא הובאו בפרסום הקודם), ואחריהן שלוש יצירות נוספות שלא נזכרו כלל במאמרו.

1. 'ילד עזוב' (1949)

זו ככל הנראה הרשימה הראשונה של עוז שהתפרסמה בדפוס (אני מודה לדרור שהעביר לי סריקה של הגיליון). עמוס היה אז בן עשר, תלמיד בכיתה ד'...

חברנו, אייר-תמוז תש"ט (1949), גיליון ג-ה, עמ' ה

2. 'עתונים' (1950)

עמוס כבר בכיתה ה'. זו רשימה משעשעת על ניסיונותיו להוציא עיתוני ילדים בעריכתו ושמם 'משהו' ו'דבר פעוט'. האם באמת הוציא עיתונים כאלה או שרק דִּמְיֵן אותם? אם גיליונותיהם יימצאו אי-פעם זו בהחלט תהיה חדשה מרעישה.

חברנו, אייר-סיון תש"י (1950), גיליון ג-ד, עמ' ו

3. 'ספרינו החדשים' (1951)

עמוס עולה לכיתה ו'.

זו רשימת ביקורת שחיבר על ספרו הידוע של הסופר היהודי-
אמריקני הווארד פאסט, אחַי גבורי התהילה, שמספר על מרד החשמונאים מנקודת מבטו של האח שמעון, 'השורד האחרון' מבין חמשת האחים.

הספר, שראה אור לראשונה באנגלית ב-1948 ותורגם לעברית בשנת 1950 על ידי רות לבנית (הוצאת ספרית פועלים), זכה להצלחה רבה ויצא מאז ב-13 מהדורות.

חברנו, אייר-סיון תשי"א (1951), גיליון ה-ו, עמ' ט

ב. אבל יש עוד...

לרשימות שנדפסו בחברנו הגעתי עוד לפני פרסום רשימתו של דרור גרינבלום. נילי עוז, רעייתו של הסופר, פנתה אליי ביום 21 ביולי 2019 וביקשה את סיועי:

הובא לידיעתי שבבית הספר תחכמוני היה עיתון בשם 'חברנו'. עמוס כתב שם רשימה קטנה בשם 'אריה מספר'. כנראה ב-1953-1952. אני יודעת שעמוס קיבל פרס על הרשימה הזאת והיה לו כרטיס כניסה חינם לגן החיות בירושלים. אילו הייתה לך איזושהי דרך להשיג את הרשימה הזאת זה היה יכול להיות נהדר.

נרתמתי לעניין, ואכן סיפור מעניין זה נדפס שם. אגב כך נתגלו עוד שתי רשימות לא ידועות פרי עטו – שיר ורפורטאז'ה קצרה (תודה לידידי ירון סחיש, איש הספרייה הלאומית, שסייע לי).

4. אריה מספר (1950)

על פי ההערה שצירף עמוס ונדפסה בתחתית הסיפור ('אמר המחבר'), הוא קיבל את השראתו מרשימה שקרא בביטאון גן החיות התנ"כי בירושלים. סופר שם על קבוצת חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי, צדו אריה ומסרוהו במתנה לגן החיות בירושלים. סיפור זה, המובא מנקודת מבטו של אותו אריה ירושלמי, שהשתתף שלא בטובתו במלחמת השחרור, הוא המעניין ביותר, שכן ניכר בו חוש הומור ודמיון שופע שיאפיינו את כתיבתו של עוז המבוגר. עמוס הילד היה אז בכיתה ו'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"א (1950), גיליון א-ב, עמ' ד

חיפשתי את מקור ההשראה לסיפור ומצאתי את עתון גן-החיות ירושלים, מחודש כסלו תש"י (דצמבר 1949).

ושם בעמ' 2 אכן הופיע דיווח שממנו עולה כי האריה ניצוד בחבש בשנת 1943 והועבר לירושלים. הוא כבר חי שש שנים בירושלים ובימי המצור נפצע מכדור תועה. גן החיות התנ"כי, בניהול מייסדו פרופסור אהרון שׁוּלוֹב, שכן בימי מלחמת העצמאות בשכונת שמואל הנביא; לאחר המלחמה עבר הגן לחורשת שנלר (תל ארזה), וזה המקום שבו מתרחש הסיפור. כיוון שאריה אוכל רק בשר התקשו מפעילי גן החיות להאכילו באותם ימי מחסור...

הציור הוא של האדריכל אברהם צ'רניאק

5. הסביבון (1951)

לא עבר זמן רב ועמוס עלה לכיתה ז'. לכבוד חג החנוכה תרם עמוס שיר לעלון בית הספר ושמו 'הסביבון'. זהו שיר לאומני ופשטני, כפי שרק ילד בכיתה ז' יכול לכתוב, אך יש לזכור כי הוא נדפס שנתיים וחצי בסך הכול לאחר הקמת המדינה ('מדינה לנו מאילת עד דן', הוא כותב בהתפעמות), ואחרי מלחמה שבה נפלו אלפי קרבנות, בהם כמה שעמוס ובני משפחתו הכירו מקרוב ('בדם גיבורים רכשנו ארץ'). השיר נכתב במסורת שירי חנוכה לילדים, ובראשם שירי ביאליק ('מורי הביא כִּרְכָּר לי') ולוין קיפניס ('סוב נא, סוב כה וכה'), שהיו מן הסתם מוכרים לו היטב.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ' ב

6. בהקיץ ובחלום (1951)

באותו גיליון בו התפרסם 'הסביבון' פרסם עמוס רשימה קצרה נוספת שעליה חתם בשם העט 'עמוס בן אריה' (אביו הוא יהודה אריה קלוזנר). הסיבה לשם העט קשורה אולי לכך שעורכי העיתון לא רצו לפרסם באותו גיליון שני דברים של אותו תלמיד.

ברשימה עצמה דיווח עמוס על שני ביקורים – פעם אחת עם אביו ופעם נוספת עם אמו – בישיבה של הקונגרס הציוני העולמי הכ"ג שהתכנס בירושלים בחודש אוגוסט 1951. זה היה הקונגרס הציוני הראשון שנערך במדינת ישראל והוא עורר התרגשות מסוימת, מה גם שבניית בנייני האומה – מקום כינוס הקונגרס – טרם הושלמה.

כרזה שנתלתה על בניין בירושלים לקראת פתיחת הקונגרס הציוני הכ"ג, 1951 (צילום: סימור קטקוף)

הנער עמוס התבונן סביבו ודמיין את עצמו יושב באולם הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל ב-1897 בנוכחות הרצל, 'איש גבה קומה' {הרצל היה דווקא נמוך מאוד – ד"א}, בעל זקן שחור, אשר הוד מלכות לו ... ומעיניו היפות נשקף חלום גדול'.

חברנו, כסלו-טבת תשי"ב (1951), גיליון א-ב, עמ' ה-ו

ישיבת הפתיחה של הקונגרס הכ"ג בירושלים. גלוית דואר (Bidspirit)

ג. משהו על מרדכי מיכאלי

ולסיום, בין הכותבים בגיליון חנוכה תשי"ב של חברנו הופתעתי לגלות לצדו של עמוס קלוזנר את שמו של אליהו שלייפר, שפרסם סיפור ושמו 'חג החנוכה שחל בכ"ד בחשון (מספורי אמי)'. אליהו שלייפר הוא פרופסור למוזיקולוגיה, שעמד בראש בית הספר להכשרת חזנים בהיברו יוניון קולג' בירושלים, וגם קורא ותיק של הבלוג. פניתי אליו ושאלתיו: האמנם אתה האיש?

וזה מה שענה לי:

שלום רב לך, ר' דוד, 

אכן אני הוא. עד כמה שזכור לי כתבתי שני סיפורים עבור חברנו. אחד 'מסיפורי אמי' והשני 'מסיפורי אבי'. הגיליונות עדיין שמורים אתי באיזה מקום ואצטרך לחפש אותם.  

מרדכי מיכאלי (1957-1894)

המורה שעודד אותי לכתוב היה מרדכי מיכאלי, שערך את הירחון הפנימי הזה של בית הספר 'תחכמוני'. למדתי שם מכיתה ה' ועד ח' (לפני כן למדתי בחדר בישיבת 'עץ חיים') ומיכאלי גילה שיש לי כישרון לספר סיפורים. האמת היא שהוא עודד תלמידים לכתוב, אבל גם ערך את הכתוב ביד חזקה ובזרוע נטויה. מיכאלי עודד כמובן גם את עמוס קלוזנר. ועמוס, ששאף בכל נפשו להיות עיתונאי, כתב מיני רפורטאז'ות, או מאמרים על נושאים לאומיים. על נסיונותיו ליצור בתחום העיתונות באותה תקופה, אולי אכתוב לך בפעם אחרת או שנשוחח על כך. פעם אחת ויחידה הוא כתב שיר עבור חברנו. הייתה זאת קינה לזכרה של אמו שהתאבדה, שיר שריגש אותי מאוד {לא מצאתי שיר כזה – ד"א}.

אני חייב לציין שהתרעמתי על עמוס עוז בעקבות הרומן סיפור על אהבה וחושך, בין היתר כיוון שלדעתי הוא לא עשה צדק עם בית הספר 'תחכמוני', ובמיוחד לא עם מרדכי מיכאלי. בספר הוא מזכיר אותי בשם 'שלייפר' בתוך רשימה של כמה מתלמידי הכיתה {עמ' 440}. הופתעתי למצוא שם את שמי ... כשעמוס עבר לגימנסיה רחביה נותק הקשר בינינו ולצערי לא התחדש עוד. אני מודה לך על התזכורת הנחמדה לחטאי ילדותי. 

מרדכי מיכאלי, המורה האהוב שעמד מאחורי חברנו ומן הסתם גם השפיע על כתיבתו של הנער עמוס, דווקא נזכר בחיבה רבה על ידי עוז בסיפור על אהבה וחושך:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 442

מיכאלי מת בי"ט באדר ב' תשי"ז. בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים מעל עשרים ספרי ילדים, אגדות ומעשיות שחיבר ופרסם.

חברנו, ניסן תשי"ז, גיליון ג

בין הכותבים בעיתון חברנו במשך השנים שמחתי למצוא גם את שמותיהם של קוראי עונ"ש נוספים, ובהם חתן פרס ישראל פרופסור יוסף דן ואיש הספרייה הלאומית לשעבר ציון שורר.