סיבוב בתל אביב: העיר הריקה, חניה, סירות, מזגן הפוך, לא לעלות

א. סיבוב בעיר ריקה

צילומים: איתמר לויתן

מראות מוכרים ואהובים של 'עיר ללא הפסקה' נראים אחרת לגמרי בימי קורונה.

כשהרחובות שוממים מאדם וממסחר, וכשחוף הים, הנמל והטיילת ריקים, מתעוררים בך געגועים לימי חולין, למה שנעמי שמר ניסחה בשיר 'העיר הלבנה': 'כִּי בָא הַשַּׁחַר וְהָאוֹר / וְכָל עִירִי תֵּצֵא לִסְחֹר / וַעֲמוּסָה הִיא מַשָּׂא לַעֲיֵפָה'. 

אבל העיר אינה יוצאת לסחור. העיר ריקה...

כך נראית הטיילת של נמל תל אביב

ביתו של מייסד המדינה סגור ומסוגר

רחבת ריקודי העם בחוף גורדון שוממה

ושוממה היא גם אנדרטת 'לא נפסיק לרקוד' לזכר הרוגי הפיגוע בדולפינריום

בן-גוריון עומד על הראש, לבד, לבד...

ואין יורד לים התיכון בדרך אלנבי

מלונית קורונה ברחוב טרומפלדור

הנה שלומית אהרן ב'עיר לבנה'. עוד יהיו ימים יפים מאלה...

ב. הפרסום בעונ"ש עובד

לא מכבר (ב-10 בפברואר 2020) פרסמנו כאן את השלט המשובש בכניסה לחניה בבית לסין.

לא עבר זמן רב, שבוע או שבועיים, והשלט תוקן (הצילום הוא מראשית חודש מרס).

החיים חזרו למסלולם התקין (ואז הגיעה הקורונה)...

צילומים: עפר גביש

ג. סירות ברחוב אבן גבירול

זר כי יראה תמונה זו יחשוב כי הנה נעשות ההכנות לפתיחה מחודשת של תעלת בלאומילך, הפעם לא בכיכר מוגרבי אלא בשדרות אבן גבירול...

צריך להפנות את המבט מעט הלאה ולהבין שמדובר באבן גבירול פינת נהר הירקון, ממש מתחת לגשר...

צילום: איתמר לויתן

ד. מזגן הפוך

משהו לא מסתדר בתמונה הזו, שצולמה ברחוב ההגנה פינת לבנדה. המזגן, שלפי כל הגיון אמור להיות בתוך הבית פנימה, פונה החוצה...

אולי זה הפיתרון להתחממות הגלובלית? פשוט לקרר את האוויר שבחוץ...

צילום: אבי זיו

ה. כלבים שימו לב!

ברמת אביב ג', ובמיוחד ב'פרוייקט אביב בגימל', גרים כלבים אינטליגנטים במיוחד.

'כלבים! אין לעלות על הדשא', או 'אין להעלות כלבים על הדשא'?

צילום: ישראל ברדה

שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' (א)

חלוצים רוקדים, מתוך סדרת 'החלוצים' של מאיר גור אריה, ירושלים תרפ"ה

לקראת יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל

מאת אליהו הכהן

באחד ממפגשי הסיפורים והזמר, שנערכו מדי שנה בסוכתו של הגאוגרף ואיש ידיעת הארץ מנשה (מנשקה) הראל (2014-1917) במוצא, סיפר ההיסטוריון דב לוין (2016-1925) על חוויה מרגשת שנותרה צרובה בזיכרונו מאז שנות ילדותו בעיר קוֹבְנָה בליטא: 

מדי בוקר, עם הנץ השחר, היה אבי מתקרב אל מיטתי, מרים בעדינות את שולי שמיכתי, ומתחיל לשיר בקולו הערב והצלול את השיר 'שאו ציונה נס ודגל'. זו הייתה תרועת ההשכמה הקבועה שהעירה אותי משנתי, ומאז נשתל השיר הזה במחוזות הגעגועים המלווים אותי כל ימי.

להבדיל מ'להיטי' העלייה הראשונה, כמו 'חושו אחים חושו', 'יה חי לילי', וכמובן 'התקווה' ('תקוותנו'), שהושרו לראשונה בפי חלוצי המתיישבים בארץ ויוּצְאוּ מכאן לגולה, השיר 'שאו ציונה נס ודגל' הובא מהגולה לכאן. 

'נס ציונה' – זה היה שמו המקורי של השיר – חובר על ידי נח רוזנבלום (1915-1864) בשלהי המאה ה-19 בסנקט פטרבורג שברוסיה, הולחן סמוך לכך בידי נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי (1931-1864) בעיר קאליש שבפולין, ורק בראשית המאה העשרים הגיע לארץ. מאז ועד היום שיר זה הוא אחד מן השירים המלהיבים של ימי ראשיתה של הציונות שלא נס ליחו ולא אבד טעמו. 

הבה ניזכר בשיר לצלילי תזמורת צה"ל ומקהלת צה"ל בעיבודו המוזיקלי המוכר של יצחק (זיקו) גרציאני:

 

אין זה דבר של מה בכך, ובוודאי לא דבר המובן מאליו, ששיר בן יותר ממאה ועשרים שנה עדיין מושר בימינו. והנה, 'שאו ציונה' מושר דרך קבע בטקסי העלאת המשואות של יום העצמאות שנערכים בכל שנה בהר הרצל בירושלים. 

הנה 'שאו ציונה' כפי שהושר בטקס של שנת 2016:



א. שאו נס ציונה: גלגוליו של פסוק

'בארצנו', צללית של חריש, אהל ועץ תמר (ליפה שָׁפֶר, לִמְדוּ עברית, ורשה: א' גיטלין, 1935, עמ' 101)

להצלחת השיר תרם גם עיתוי פרסומו. הוא חובר בשנת 1898, בימים שבהם רשמי הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שנה קודם לכן, הדהדו בכל תפוצות הגולה ועוררו תקוות לשחר חדש. מנהיגותו המרשימה של הרצל, שנחשפה לראשונה בפומבי, האיצה את ההתעוררות הלאומית והפיחה רוח חיים בכל ענפי היצירה. גם הזמר העברי פרש אז כנפיים. התפשטותם של השירים הלאומיים החדשים, ובראשם 'התקווה', 'שם במקום ארזים' ו'שאו ציונה נס ודגל', כמו גם הופעתם של שירונים עבריים חדשים, הביאו את השירים הללו גם לקהילות קטנות ורחוקות ובכך קירבו אותם לציונות ולזמר העברי. יחסי גומלין נוצרו בין התסיסה הלאומית לבין הזמר העברי: ההתעוררות הלאומית הובילה לחיבור שירי ציון חדשים, ובה בעת שירים אלו תרמו לקידום הרעיון הציוני. בזכות ההשפעה המלהיבה של השירים, יישוב הארץ לא נראה משאת נפש ערטילאית אלא חזון בר מימוש. המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, איש העלייה השנייה, העיד כי שירו של מרדכי צבי מאנה, 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה'), שינה את עולמו והיה שיקול מכריע בהחלטתו לעלות לארץ ישראל. הוא לא היה היחיד.

הקריאה 'שאו נס ציונה', שמקורה בדברי ירמיהו 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ' (ד 6), לא הייתה חדשה. היא הופיעה עוד לפני כן בשירי חיבת ציון, והנה כמה דוגמאות:

אברהם בער גוטלובר (1899-1811) חיבר בשנת 1882 שיר בשם 'נס ציונה' (כל שירי מהללאל, א, ורשה 1890, עמ' 236-233), וכמוטו לשירו בחר בפסוק הנזכר מירמיהו. גוטלובר, מן המשכילים בני הדור הישן שנתפסו לחיבת ציון, כתב שיר זה בערוב ימיו ובפאתוס מרומם:

הַאֵין הַקּוֹל קֹרֵא: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה? / צִיּוֹנָה! צִיּוֹנָה! קֵדְמָה מִזְרָחָה! / שָׁם יִשְׂרָאֵל גֶּפֶן אָשְׁרְךָ פָּרָחָה, / שָֹם עֶרֶשׂ יַלְדוּתְךָ, שָׁם לְעָם הָיִיתָ / ... שָׁמָּה תַּזְכִּירְךָ כָּל מַצֶבֶת קֶבֶר / כִּי עַם אַתָּה וּלְךָ תִּקְוָה וָשֶׁבֶר.

הוא הציע לאֶחיו, יהודי רוסיה, לזנוח את הנהירה לאמריקה ('הארץ החדשה') והטיף לעלות לארץ כנען:

הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת, / אוּלָם לא לְךָ עַמִּי שָׁמָּה לָלֶכֶת, / ... אֲבוֹתֶיךָ אַדְמָתָהּ לא חָרָשׁוּ, / וּבַעֲפָרָהּ גִּזְעֶיךָ לֹא שֹׁרָשׁוּ, / ... לֹא כֵן  אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ אֶרֶץ כְּנַעַן, / שָׁם כָּל כָּפִיס מֵעֵץ יִתֶּן קוֹל וְיַעַן: / אֲבוֹתֶיךָ מֵעוֹלָם פֹּה יָשָׁבוּ! / הֵן פֹּה גִּבּוֹרֶיךָ כָּבוֹד נָחָלוּ. 

אני מזכיר שיר קדם-ציוני זה כמענה למשאלה נוגעת ללב שהביע גוטלובר הישיש בבית האחרון:

הֵן זָקֵן אָנֹכִי וְיָמִים שָׂבֵעַ, / אִם אֶרְאֶה פְדוּתְךִ עַמִּי, מִי יוֹדֵעַ? / ... אַךְ בֹּא יָבֹא יוֹם שֶׁקִּיוִּיתִי אָנִי, / בֹּא יָבֹא! – וּבְבוֹאוֹ וּזְכַרְתָּנִי!  

אברהם דב גוטלובר (המקהלה או גלריה של שָׁרֵי ישראל, לונדון 1903, מס' 6)

שנה אחר כך, 1883, חתם פטרון הביל"ויים יחיאל מיכל פינס את שירו 'חושו אחים חושו' במשפט 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה, כְּעַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה'. 

שער הקובץ לוית חן, ורשה תרמ"ז

בשנת 1887 אנו נפגשים שוב בצירוף מילים זה, הפעם מעטו של המשורר מרדכי צבי מאנה (1886-1859),
שמת בדמי ימיו. מאנה, שכבר שכב אז על ערש דווי, הפליא לתרגם מרוסית את 'משיח בן דוד', יצירתו הנשכחת של שמעון פרוג (1916-1860), גדול משוררי חיבת ציון בשפות לעז. תרגומו של מאנה פורסם בקובץ לוית חן (בעריכת שאול פנחס רבינוביץ), שראה אור שנה לאחר פטירתו של מאנה. התרגום, שנדפס בניקוד מלא, הוא מלאכת מחשבת של לשון עברית דשנה וקולחת. 

הפרק האחרון ביצירתו של פרוג הוקדש להתחדשות ההתיישבות היהודית בארץ, ובין היתר נכתב בו (בתרגום מאנה):

רוח חדש, רוח החופש והדרור, רוח אהבת מורשת קדומים, רוח אהבת עבודת האדמה בא עתה כטל תחייה ללב עמנו האנוש. העם אשר נתן גוו למכים ולחייו לְמוֹרְטִים יתנשא עתה על כנפי נשרים על פני האדמה המלאה חמס ושוד ונהי, ויכונן מעופו אל המקום אשר אלהי הצבאות ינחהו שמה, לִמְקוֹם 'שָׁם זִכְרֹנוֹת קֶדֶם עֲלֵי כָּל שַׁעַל / יַזְכִּירוּנוּ כִּי שִׁמְשֵׁנוּ עוֹד תַּעַל!' (עמ' 70-69)

בבית המסיים פנה פרוג בקריאה הפטריוטית: 'הרימו דגל ושאו נס ציונה!' (עמ' 71).

ב-1896, תשע שנים אחר כך, יעשה שאול טשרניחובסקי שימוש באותם מילים ממש בשירו 'ניטשו צללים': 'אִם גַּם יֶאֱחַר יוֹם הַגְּאֻלָּה,/ יִצְעַד שַׁעַל, שַׁעַל. / אַל תִּוָּאֵשׁ אֲסִיר תִּקְוָה – / עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!'

לא יצא זמן רב וטשרניחובסקי הצעיר נזקק גם לפסוקי 'נס ציונה'. ב-1897, שנה קודם שכתב נח רוזנבלום בפטרבורג את שירו 'נס ציונה', חיבר טשרניחובסקי באודסה שיר בשם זהה שאותו הקדיש לאגודה ציונית בשם זה, אלא ששירו של רוזנבלום נדפס קודם... 'נס ציונה' של רוזנבלום פורסם בכרך הראשון של כתב העת האשכול (קרקוב תרנ"ח), ואילו 'נס ציונה' של טשרניחובסקי פורסם רק כעבור שנתיים, בכרך השלישי של אותו כתב עת (תר"ס). 

השם המשותף של שני השירים וסמיכות זמן חיבורם גרמו לא פעם לאי-הבחנה ביניהם. בראשית הדרך שניהם נפוצו באותה מידה, אך עד מהרה נטה היקף התפוצה לעבר שירו של רוזנבלום, מן הסתם בזכות הלחן המלהיב שחובר לו. 

נס ציונה, האשכול, ג, קרקוב תר"ס, עמ' 9

הנה דורית פרקש שרה את 'נס ציונה' של טשרניחובסקי. הלחן מיוחס לניסן בלומנטל, החזן המפורסם של בית הכנסת של יוצאי ברודי באודסה.



ב. איך שיר נולד

הדפס אבן של 'נס ציונה' עם תרגום לגרמנית 
חתום: 'חִירָם', הוא הגרפיקאי והאנתרופולג אריך בְּרַאוּאֶר, 1919-1915
(תודה לד"ר גיל וייסבלאי על הזיהוי)
התווים, שנרשמו מימין לשמאל, הם כנראה של אברהם צבי אידלסון

אגדות רבות נפוצו על נסיבות לידתו של השיר. המוזיקאי יששכר פַאטֶר (2004-1912) סבר כי הולחן לכבוד ועידת קטוביץ, הוועידה הראשונה של חובבי ציון, שהתכנסה בשנת 1884 בעיר קטוביץ שבשלזיה (מוסיקה יהודית בפולין בין שתי מלחמות עולם, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 281). לפי גרסה אחרת, השיר הושר לראשונה כהמנון בטקס שנערך בשנת 1891 ובו ניתן השם 'נס ציונה' למושבה שנקראה עד אז ואדי חנין או נחלת ראובן. ירמיהו הלפרין הביא בספרו תיאור של הטקס הססגוני שבו אביו מיכאל הלפרן (1919-1860) דהר על סוסו, הניף דגל תכלת לבן שבמרכזו מגן דוד מוזהב, ולקריאת הקהל 'יחי הדגל העברי, דגל מחנה יהודה', החלו אנשי 'העשרות' – חבורת אנשי חיל שהקים הלפרן כדי להגן על המושבות – לשיר את 'ההמנון הצבאי שלנו'. ומה היה ההמנון? 'שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה' (ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, הדר, תשכ"ד, עמ' 198-197). 

לשתי הגרסאות הללו אין כל ביסוס והן פרי הדמיון. כאשר התרחשו אירועים אלה שירו של רוזנבלום טרם בא לעולם. השיר, כפי שכבר נאמר לעיל, נכתב לקראת הקונגרס הציוני השני, שהתכנס בבזל באוגוסט 1898, ופורסם לראשונה בדפוס רק באותה שנה. 

כדי להבין כיצד נולד השיר עלינו להרחיב מעט את היריעה ולהתבונן ברקע ההיסטורי: אחת התופעות שליוו את ראשית הציונות הייתה הקמתן הספונטנית, 'מלמטה', של אגודות חובבי ציון ('חובבים'), כמעט בכל עיר ועיירה שהייתה בה קהילה יהודית. לא פחות מ-650 אגודות כאלה הוקמו תוך שנים ספורות. כל אגודה פעלה באורח עצמאי, ללא קשר ליתר האגודות, בחרה לעצמה שם עברי נאה (בדרך כלל בשילוב המילה 'ציון'), תיקנה תקנון משלה, מינתה יושב ראש, גזבר וממלאי תפקידים, וקיימה אספות ומפגשים. לפני זמן מה ריכזתי לעצמי רשימה של אגודות כאלה. עד מהרה גיליתי כי זו רשימה חלקית מאוד שרחוקה מלמצות את היקף התופעה: 

רשימה חלקית של אגודות חובבי ציון

שמות כמו 'ציונה' או 'נס ציונה', אומצו על ידי עשרות אגודות, ואין מדובר רק בקהילות יהודיות במזרח אירופה, שכן אגודות 'חובבים' רבות צצו גם במערב אירופה ובארצות הברית. חודשים ספורים לפני שראה אור שירו של רוזנבלום לגלג הסופר היהודי האמריקני הלל מַלָכוֹבְסְקִי, שגר בפילדלפיה, על נחשול האגודות הציוניות שהציף את הקהילות היהודיות בארצות הברית. בניו יורק לבדה – העיד – יש אגודות כמספר בתי הכנסת. משעשע לקרוא את רשימת השמות שבהן התעטרו האגודות הללו:

'מעבר לים', המליץ, 31 במרס 1898, עמ' 1

עם זאת הוא לא התכחש לתועלתן: 'ואף כי לא כולן לשם שמים תתכוונה, כי מתוך שלא לשמה יבוא גם לשמה, תרבינה החברות וישגשג הרעיון הלאומי, ובין כך ישובו בנים רבים לגבולם, ליהדותם, לעמם ולשפתם'. 

התפתחויות מהירות אלה הניעו את רוזנבלום לחבר את 'נס ציונה' כשיר לעידוד העלייה לארץ. הוא שלח אותו למערכת המאסף הספרותי האשכול, שיצא בקרקוב בעריכת יעקב שמואל פוכס ועזריאל גינציג. השיר אכן נדפס בכרך הראשון שכאמור לעיל ראה אור בשנת 1898:

הפרסום הראשון של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' מאת נח רוזנבלום (האשכול, א, 1898, עמ' 88)

על השיר חתם רוזנבלום בקיצור נפ"ש. חתימה זו עוררה תהיות והיו שטעו לחשוב כי זהו שיר ביכורים של הסופרת הארץ-ישראלית נחמה פוחצ'בסקי (1934-1869), שגם היא חתמה על יצירותיה בקיצור זה. ואולם אלה היו ראשי התיבות של שמו העברי של רוזנבלום: נח פרח שושן ('רוזן' הוא שושן; 'בלום' הוא פרח). מעניין לציין, שמיד אחרי שיר זה נדפס שיר נוסף פרי עטו, ושמו 'שומר ישראל' (עמ' 89-88), ועליו חתם רוזנבלום בשמו המלא. על כמה ממאמריו חתם רוזנבלום בשם בדוי אחר 'בן זרח'.

לבד מעידוד העלייה לארץ ישראל השיר מבטא גם כמיהה לאחדות, שכן ריבוי הסיעות והפלגים נתפס בעיניו של רוזנבלום כגורם המחליש ומפצל את המאמץ הלאומי. זה פשר הקריאה להתאחד יחד וללכד את האגודות הרבות לאגודה אחת. את המילים 'נעש נא לאגודה', שבסוף הבית הראשון, שאל מן הפיוט שנאמר בתפילות ראש השנה: 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'. גם את הבית השני של השיר פתח ברוח אותה משאלה לאחדות: 'יחד נלכה נא'. 

המילים 'דגל מחנה יהודה' מקורן גם כן בפסוקי מקרא (במדבר, ב 3; י 14), שמתארים את מסעותיהם של בני ישראל במדבר סיני בדרכם ארצה, כשחייליו של נחשון בן עמינדב צועדים בראש עם דגל שבט יהודה.

שילוב ביטוי זה בהקשר ציוני אינו פרי רוחו של רוזנבלום, וכבר קדמוהו בכך ראשוני תנועת ביל"ו ברוסיה במנשר ההיסטורי 'קול בני הנעורים'. המנשר נשלח בניסן תרמ"ב (1882), לפני יציאת קבוצת הביל"ויים הראשונה לארץ, ובסיומו נכתב: 'ציונה! ציונה! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לעשות דגל מחנה יהודה' (ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, מרכז זלמן שזר, תשמ"א, עמ' 153-152). 

מאז שב והופיע ביטוי זה בכותרות שירים ובמאמרים רבים. גם בארץ ישראל הציע הנער איתמר בן אב"י, דגל לצבא ישראל בשם 'דגל מחנה יהודה', ודוד יודילוביץ, המורה הביל"ויי מראשון לציון, צייר על בד לבן את הכתובת הזאת: 

 דגל מחנה יהודה בידי הנער איתמר בן אב"י (מתוך ספרו עם שחר עצמאותנו, תל אביב 1961, עמ' 48)

'נס ציונה' לא היה השיר היחיד שבו הטיף רוזנבלום לאחדות השורות בתנועה הציונית. שנה קודם לכן חיבר שיר לכבוד הקונגרס הציוני הראשון. השיר 'ברכת לֵב', שהוקדש 'לראש הציונים', הלא הוא הרצל, נדפס יומיים לאחר נעילת הקונגרס בעמוד השער של העיתון המגיד. רוזנבלום טען בו כי רק איחוד הפלגים בעם יביא למימוש חזון המדינה היהודית: 'הִתְאַחֲדוּ – וַעֲלֵיכֶם  / תִּשְׁרָה גַּם הַשְּׁכִינָה.  / אָז יְצַו גַּם אֱלֹהֵיכֶם  / וּתְהִי לַיְהוּדִים מְדִינָה'. 

המגיד, 2 בספטמבר 1897

ג. על נח רוזנבלום, מחבר השיר  

מי היה נח רוזנבלום? לא הרבה נכתב עליו, ולמרות שירו המפורסם הוא נותר בצל ודמותו לא נחשפה ברבים. בשירונים רבים שמו כלל לא נזכר, ואם נזכר – נזכר בשיבוש (פעמים כונה 'רוזנבוים' ופעמים 'רוזנפלד'). נביא אפוא מן המעט שידוע. 

הוא נולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶלִיץ שבפלך מינסק (היום בבלארוס) ובצעירותו עבר לבסרביה (היום מולדובה). הוא היה מורה ב'חדר מתוקן' בעיר בֶּלְצִי ואחר כך בסוֹרוֹקָה, שם נשא אשה שהתפרנסה מחנוונות, ושם גם נולדו לו ילדיו.

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה לשָׁרי ישראל, לונדון 1903, מס' 88)

הסופר שלמה הלל'ס, שהיה תלמידו בסורוקה ואחר כך חברו, שרטט את דמותו בפרקי זיכרונות יפים ('סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 792-790):

נמוך קומה, רחב כתפיים, בעל ראש עגול ועשיר בשערות משיות שחורות ומצח רחב, לבן וחלק ... מקפיד היה על מראהו החיצוני ועל תלבושתו וטיפל בהם בקפדנות ... סתם יהודים חשבוהו לאפיקורס, כי ראוהו מגהץ [מצחצח] את נעליו בשבת ... הוא היה מעורב עם הבריות, ידע לשיר ולספר בדיחות ... בשעת הפנויות מעבודתו היה בוחר לשכב על הדרגש ולעיין בספר. בקושי רב הייתי מוציא אותו לפעמים מחדרו החוצה לשם טיול. מצב רוח זה בא לו לפי דבריו משום שנולד בתשעה באב...

וכך תיאר הלל'ס את זיקתו של רוזנבלום לשירי זמר:

'סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 790

הלל'ס המשיך וסיפר כי המשורר המשכיל יהודה לייב לוין (יהל"ל), שנקלע פעם לסורוקה, הדהים אותו ואת רוזנבלום כאשר דקלם בפניהם את אחד משיריו של רוזנבלום (שיר זה נדפס בקובץ פרי הארץ של זאב יעבץ, א, ורשה 1892, עמ' 56-54): 'לתמהוננו הגדול קם [יהל"ל] על רגליו ודיקלם על-פה את שירו 'בְּזָכְרִי את ציון' וקרא בהתלהבות: זהו שיר ציוני אמיתי!'

בינתיים התפרסם שמו של רוזנבלום וכשהזמינוֹ לאון רבינוביץ, מעורכי המליץ, לקבל על עצמו משרת עוזר קבוע לעורך, נענה לו אחרי היסוסים רבים. הוא עבר אפוא לבירה סנקט פטרבורג, תחילה לבדו ואחרי שנה הצטרפו אליו רעייתו ושלושת ילדיו. הוא הועסק בעבודות עריכה חדגוניות ומפרכות ולא רווה נחת מן העיר הגדולה ('אני נמצא כאן זה כשנתיים ואני יודע רק את הדרך מדירתי אל המערכת ובחזרה ולא יותר', כתב להלל'ס). בד בבד פרסם שירים ומאמרים בעיתונו, בכתבי עת ובמאספים שונים. 

באביב 1903 הוא השתתף בנשף של 'חובבי שפת עבר' בפטרבורג. הנשף נערך בבית פרטי, בנוכחותם של הברון דוד גינזבורג והסופרים דוד פרישמן ויהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי) ובהשתתפות זמרים ונגנים (וביניהם 'הנער מ. עלמן', הוא הכנר היהודי המפורסם מישה אֶלְמָן). רוזנבלום קרא בפני הנאספים את אחד משיריו האחרונים, 'מַצָּה בַּדָּם', שמתייחס לעלילת הדם על פיה יהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות (דיווח על האסיפה נדפס בעיתון הזמן, 9 באפריל 1903, עמ' 9-8; השיר עצמו התפרסם למחרת בעיתון המליץ, 10 באפריל 1903, עמ' 6). מאז ואילך נדם קולו של רוזנבלום כמעט כליל והוא לא פרסם עוד שירים או מאמרים (למעט תרגום מרוסית של שיר ילדים 'ליבנה קטן', שפורסם כעבור עשר שנים בעיתון הילדים הפרחים בעריכת ישראל לבנר, גיליון 6, תרע"ג). 

שנותיו האחרונות היו קשות. המליץ נסגר ב-1904 ומטה לחמו נשבר. בימי מהפכת 1905 נעצרו בתו הגדולה ובנו בנימין, הוגלו לקווקז ומאז נעלמו עקבותיהם. את שנותיו האחרונות חי ברעב ובעוני, ובשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הלך לעולמו והוא בן 51.

הרקע המוזיקלי של רוזנבלום קשור בוודאי לעניין שגילה בשירי עם ובשירי זמר ולהערכתו את חשיבות הצלילים העוטפים את המילים. ניתן ללמוד על כך מהסיפור הבא: ב-23 במרס 1898 פרסמו חוקר הפולקלור היהודי פסח מארֶק וההיסטוריון שאול גינזבורג מכתב אל מו"ל המליץ ('על דבר אוסף שירי עם עברים'). הם הודיעו על תוכניתם לאסוף שירי עם יהודיים ביידיש וביקשו מן הקוראים לשלוח אליהם שירים. ואכן, תוך זמן קצר נשלחו אליהם מאות שירי עם מכל רחבי תחום המושב הרוסי. רוזנבלום, שהבין כי שני החוקרים עומדים להוציא את הקובץ ללא תווים, פרסם יום למחרת מאמר בשם 'שירי עם' (המליץ, 24 במרס 1898). הוא טען כי שירי זמר אי אפשר שיודפסו ללא תווים, שכן בשירי העם אף פעם לא נאמרו המילים ללא ניגונם. הוא פנה אפוא אל הקוראים בבקשה לשלוח לשני החוקרים את השירים יחד עם תוויהם, ולצורך התיווי הציע כי יסתייעו ביודעי נגן שבסביבתם. 'על  פי רוב', ציין רוזנבלום, 'יש בכל עיר ועיר איזה חזן, או איזה מנגן בכלי זמר, היודעים את תווי הזמרה, אם מעט ואם הרבה'. 

מאמרו של רוזנבלום פורסם שלוש שנים לפני פרסומו של הקובץ, בעת ששני החוקרים המכובדים עסקו בהכנתו ובעריכתו. פנייתו, שהתריעה על הכֶּשֶׁל מבעוד מועד, לא מצאה אוזן קשבת. הקובץ Еврейские народные песни (יברייסקייה נרודנייה פייסני; שירי עם יהודיים ברוסיה) ראה אור בסנקט פטרבורג בשנת 1901 וכלל בתוכו 376 שירי-עם ללא תווים. זו הייתה החמצה היסטורית, שכן לחניהם של רבים משירי הקובץ החשוב הזה אבדו לעולם ולא ניתן עוד לשחזרם. 

שער הקובץ שירי עם יהודיים ברוסיה, סנקט פטרבורג 1901 (דפוס צילום: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א)

רוזנבלום תרגם לעברית את שירו של אליקום צונזר 'די סאָכע' (המחרשה) וקרא לו 'שירת הָאִכָּר' (פרי הארץ, שם, עמ' 54-51), אך תרגום זה לא הצליח ודווקא תרגומו של נח שפירא ('במחרשתי') הוא שהתנחל בלבבות ובפיות.

ניסיון נוסף שלא צלח היה חיבור 'שיר-רֹעִי' (גאון הארץ, א, בעריכת זאב יעבץ, ורשה 1893, עמ' 64-63). שיר רועים מוקדם זה גם הוא לא זכה לתפוצה, אולי מפני שבבית הראשון והאחרון, כאשר קרא הרועה לצאן להתפזר, השתמש רוזנבלום בשורש 'פוץ' בציווי – צורת פועל בלתי שגרתית, שעוררה אסוציאציות בלתי נעימות: 'צְאֶינָה, צֹאנִי, לֵכְנָה, רֹצְנָה / אֶל הַשָּׂדֶה, צֹאנִי, לֵכְנָה! / עַל כַּר נִרְחָב שָׁמָּה פֹּצְנָה / דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב, שָׁם לַכֵחְנָה!'. שיר זה שב ונדפס בקובץ בסרביה-ארץ ישראל (הוצאת עין הקורא, תל אביב תרצ"ח). העורך מ' דודזון (מנחם מנדל בית-דוד) פרסם לצדו גם הספד קצר לזכרו של רוזנבלום ('ציון לנפ"ש הנשכח') והעיד כי שיר רועים זה, שהותאם כנראה ללחן מקומי, היה חביב על ילדים יהודים בבסרביה.

רוזנבלום גם תרגם לעברית את שירו של יצחק פֶלְד 'דאָרט וווּ די צעדער', והכתירו בשם 'ארץ ישראל'. היה זה אחד התרגומים המוקדמים של שיר המנוני זה ('מקום שם ארזים ועבים יִשָּקוּ'), אלא שנוהגו של רוזנבלום לעדכן את נוסחי שיריו ותרגומיו אחרי פרסומם הראשון, גרם לכך שנוסח מאוחר שלו שׁוּנה עד כדי כך שנחשב לתרגום חדש ויוחס בשירונים (וגם בזמרשת) בטעות לאהרון אליהו פומפיאנסקי. גם את נוסח שירו 'נס ציונה' שינה רוזנבלום פעמיים, כפי שנראה בחלק השני של הרשימה. 

בחלק הבא נדון בין השאר במלחין נח זלודקובסקי, נתחקה אחר צעדיו הראשונים של השיר ונסקור את הלחנים האחרים והלא מוכרים שלו.

אתרי הזיכרון לגירוש יהודי ברלין

לוח הנצחה ברציף 17 בגרונוואלד מתעד משלוח של 1,160 יהודים לטרייזנשטט, 17 במארס 1943 (ויקיפדיה)

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ף
לזכר אנה בונוויט-ארון, ברלין משלוח מספר 18

מאת שאול כוכבי    

מה קובע את האופן שבו מוזכרים ומונצחים אירועים מסוימים דווקא, בעוד אחרים נשכחים או מושכחים? לא נחדש מאומה אם נאמר שסוגיה רגישה זו, שתמיד מעורבות בה השקפות עולם ותפיסות פוליטיות, משתקפת גם בדרך שבה בוחרים לשמר אתרים היסטוריים שנושאים עמם זיכרון קשה ורגשות אשמה. הדוגמה שנעסוק בה כאן היא הדרך שבה הונצח בברלין של ימינו גירוש היהודים מהעיר, שהחל ב-1942.

בתקופה שקדמה לגירוש אִפשר המשטר הנאצי יציאה מגרמניה בתנאים מסוימים, אך החסמים היו רבים. בכל הקשור לעלייה לארץ ישראל, החסם העיקרי היה הדרישה הבריטית להצטייד ב'סרטיפיקטים', אישורי עלייה, שעלותם הייתה רבה ומספרם היה מוגבל. רבים מחברי קיבוץ הזורע, שבו אני חבר, הגיעו כחלוצים מגרמניה. הם ניסו להיחלץ לעזרת חברים והורים שנלכדו שם בימי המלחמה, אך יכולתם הכספית הייתה דלה. הוסכם שתיערך הגרלה, והגרלה זו חרצה גורלות, פשוטו כמשמעו: מי לחיים ומי למוות איום. 

בתודעת הציבור היהודי והגרמני, כמו גם אצל חוקרים ומתעדים, התקבע דווקא רציף המטענים 17 בתחנת הרכבת גרונוואלד Gleis 17)) שבמערב העיר, כאתר ההנצחה והזיכרון העיקרי של גירוש יהודי ברלין אל השמדתם. אכן, הרציף עוצב כמונומנט מרשים, שמתעד את כל המשלוחים, על תאריכיהם, ייעודם ומספר המגורשים בכל אחד, אך ללא ציון תחנות הגירוש האחרות שפעלו בברלין באותם ימים.

הכניסה לתחנת גרונוואלד (צילום: מנחם רוזנברג)

בשני אתרי שילוח אחרים – ברציף המטענים אלט מואביט (Alt Moabit) בצפון-מזרח העיר, שבמרוצת השנים נודע בשמות נוספים: תחנת פוטליץ (Putlitz), תחנת מואביט, או תחנת הנמל המערבי; ובתחנת הרכבת של אנהאלט (Anhalter Banhof) בדרום-מערב העיר – לא נעשה במשך עשרות שנים כל ניסיון להנצחת האירועים שהתרחשו שם. רק לאחרונה חל שינוי.

העובדות המספריות הן אלה: מתחנת מואביט נשלחו כ-32,000 יהודים, מרציף 17 בגרונוואלד נשלחו כ-10,000, ומתחנת אנהאלט כ-9,500. לכאורה, דווקא תחנת מואביט היא שהייתה אמורה להיות אתר ההנצחה המרכזי לשילוח היהודים מברלין, ואף על פי כן 'זכתה' בכך תחנת גרונוואלד, שם החלו מאמצי ההנצחה בשנים 1953, 1979 ולבסוף ב-1987.

מה היו הסיבות להזנחה הפיזית והתודעתית של אתר אלט מואביט?

האנדרטה הראשונה להנצחת המשלוחים ממסוף המטענים מואביט הוקמה ב-1987, על גשר פוטליץ העובר מעל המסוף ומשקיף על רציף 69, שממנו יצאו מרבית המשלוחים. בתחנת אנהאלט ההרוסה הוצב לראשונה שלט הסברה רק ב-2008. ההסבר לכך הוא גיאוגרפי, פוליטי, כלכלי ורעיוני, וביסודו קשור בחלוקת גרמניה למערבית ולמזרחית.

הרכבת הגרמנית בימי השלטון הנאצי, 'דויטשה רייכסבאן' (Deutsche Reichsbahn), על כל קווי השירות שלה, כולל הקווים הבין-עירוניים והרכוש הנדל"ני, נשארה תחת שמה זה בתום המלחמה והועברה לרשות גרמניה המזרחית, אף כי קווי הרכבת פעלו גם בתחומי גרמניה המערבית ובמובלעת ברלין. מסוף מואביט היה כלול גם הוא בעסקה, ובו עברו הקווים הבין-עירוניים לצפון גרמניה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גם מסוף המטענים היה פעיל מאד והכניסה למתחם עצמו הייתה כמובן אסורה.

על כך יש להוסיף, שהמשטרים הקומוניסטיים התעלמו במכוון ובמודע מן ההיבטים היהודיים של השואה. ובשל 'המלחמה הקרה', שהתחילה להשתלט על סדר היום של שני חלקי גרמניה, לא נאכף בחומרה תהליך הדה-נאציפיקציה ובמוקדי ההשפעה והשלטון, בעיקר בדרגי הביניים, המשיכו לשרת נאצים לשעבר. הנצחת אירועי העבר, ובכללם גירוש יהודי ברלין, הודחקה ככל שניתן. ארבעת התנאים ההכרחיים לזיכרון והנצחה – ידע, מוּדעוּת, הכרה ונגישות – לא התקיימו.

עד לפני שני עשורים המידע על מה שהתרחש במואביט (בעיקר סדרי הגודל של המשלוחים) היה מועט: בעדויותיהם של ניצולים או שורדים כמעט שלא הייתה התייחסות לתחנת המוצא, ובנוסף ארכיוני 'דויטשה רייכסבאן' לא היו נגישים לציבור. היות שבפועל לא ניתן היה להיכנס לשטח המסוף נהרסו גם הרציפים המקוריים בפעולות בינוי שונות. רק בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת יזם הסנט של ברלין המערבית את הקמת האנדרטה, שהוצבה במקום היחיד ממנו ניתן היה לצפות על המסוף ועל רציפי השילוח.

גם בתחנת אנהאלט המצב היה דומה, ואפילו מורכב יותר. תחנת הרכבת נהרסה כמעט כליל בהפצצות במלחמה, ופרט לניסיונות ספורים (של האמריקנים בעיקר) היא לא שוקמה ולא הופעלה מחדש. המקום עצמו, שהיה סמוך לחומת ברלין, לא היה נגיש וננטש למחצה. הרכבת התחתית וה-S-Bahn הופעלו מהחלק המזרחי של ברלין והתחנה התת-קרקעית, שהייתה בגבול בין מזרח העיר למערבה, הפכה למעשה תחנת רפאים.

בניגוד לתנאים הפיזיים והסביבתיים של תחנות מואביט ואנהאלט, תחנת גרונוואלד הייתה בברלין המערבית והופעלה על ידי DB, חברת הרכבות של גרמניה המערבית. זה היה המקום הנגיש היחיד במערב העיר, הן לקהילה היהודית (שמרכזה היה ברובע שרלוטנבורג שבמערב) הן לגופים שהיו מעורבים בפעילויות הזיכרון וההנצחה. למרות היותה תחנה של ה-DB לא נעשה כל מהלך רשמי של שימור או הנצחה, אך גופים כנסייתיים ואזרחיים החלו לפעול באופן וולונטרי. בנובמבר 1953 הוצב שלט זיכרון ראשון מסוגו בתחנה, אך הוסר. השלט השני הוצב ב-1973 ונגנב ב-1986. ב-1987 הציבה קבוצת נשים המשתייכות לכנסייה האוונגלית של גרונוואלד יד זיכרון צנועה. בחלוף השנים הכירה חברת הרכבות באחריותה ויזמה מכרז שבעקבותיו עוצב מחדש רציף 17 בסוף ינואר 1998.

מאז ועד היום רציף זה הוא מוקד ההנצחה של גירוש יהודי ברלין. אלא שהכרה זו אינה כנה ואף שקרית. נוסח הכיתוב בשלט הוא פתלתל ומעוות, ואף גרוע מהנוסחאות שהיו רווחות בגוש המזרחי: האחריות מוטלת על 'דויטשה רייכסבאן', כביכול לא היו אלה אנשי ה'דויטשה בּוּנְדֶסְבָּאן' שהפעילו את הרכבות בתקופה זו. הגרוע מכל הוא שאין אזכור כלל ועיקר לזהותם של אלה שנשלחו ל'מחנות המוות באמצעות הרכבות' – 'בני אדם' אינם מוזכרים, ובוודאי לא 'יהודים'.

השילוט ברציף 17

אתרי הגירוש והאנדרטאות כיום

תחנת היציאה של המשלוחים הראשונים הייתה ברציף 17 בגרונוואלד. אורכו של מסלול הליכת המגורשים, מבית הכנסת החרב למחצה ברחוב לֶוֶוצוֹב (להלן) ועד למסוף, היה כשמונה ק"מ. מסלול זה חצה את רובעיה המפוארים של ברלין, שהיו כבר 'אריים', ובאופן אירוני נאסר על יהודים לעבור בהם. המגורשים, ובהם זקנים ועוללים, הועמסו על משאיות פתוחות, ועד סוף ינואר 1942 שולחו מתחנה זו כ-10,000 איש בעשרה טרנספורטים. המשלוחים נעצרו לחודשיים וכאשר התחדשו הם יצאו ממסוף אלט-מואביט. בהֵעָדֵר תיעוד, לא ברור מי החליט על כך ולמה. האם היה זה הגסטפו, שהיה הגוף המפקח על המשלוחים, או אולי הנהלת 'דויטשה רייכסבאן'?

המסלול מבית הכנסת למסוף אלט מואביט – או בשמה האחר 'תחנת רחוב קיטצוֹב' (Quitzow Strasse) – היה קצר בשני ק"מ, מה שהקל, מנקודת המבט הגרמנית, על ניהול הטרנספורטים. בין 28 במרץ ל-15 באוגוסט 1942 הפכה מואביט לתחנת הגירוש העיקרית. מחנה האיסוף נשאר בתחומי בית הכנסת ברחוב לווצוב. יעד המשלוח הוודאי הראשון שיצא מאלט מואביט [מס' 18] ב-15 באוגוסט, נועד להגיע לטרזיינשטט, אך הוא שוּנָה והופנה לריגה שבלטביה. מרבית המגורשים נרצחו ביערות עוד בטרם הגיעו ליעד הסופי. כיום מונצח גירושם של למעלה מ-52,000 יהודי ברלין והסביבה הקרובה (מחוז ברנדנבורג ואף פליטים מערים מרוחקות יותר), בחמישה אתרים שונים, ובכל אחד הוטמעה דרך שונה של הנצחה.

שלט ההנצחה בתחנת אלט מואביט

א. 'מחנה האיסוף' 

בית הכנסת של הקהילה הליברלית, ברחוב לווצוב ((Levetzow Strasse שברובע טירגארטן, נחנך ב-1914, ניזוק בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), אך עמד על תילו עד שנהרס כליל בהפצצות בימי המלחמה. 

בית הכנסת ברחוב לווצוב (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

ביום הכיפורים תש"ב (1941) – ולא במקרה נבחר מועד זה – הורה הגסטפו להנהלת הקהילה היהודית להתאים את המקום לייעודו החדש כמחנה איסוף (Sammellager), לפני שילוח 'למזרח' או לטרזיינשטט בדרום. ההיקף הנדרש לאחסון: אלף איש. כך החל מבצע  Umsiedlung – 'העברה' או 'יישוב מחדש', ובמילים אחרות גירוש להשמדה, של כ-73,000 יהודי ברלין. המשלוחים מוספרו וההגדרה הייתה כללית: Nach Osten ([משלוחים] למזרח).

לוח זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח (ויקיפדיה)

מה קורה באתר כיום?

במקום הוצב לוח פלדה גבוה שעליו נצרבו באותיות חלולות רשימת המשלוחים עם פירוט של מספרים ויעדים. מהלוח הגדול מוביל כבש אל מיצג דמוי קרון רכבת. על הכבש ובתוך הקרון הוצבו גושי אבן גדולים שעליהם נחקקו דמויות אנשים ומטענם. על הקרקע, בין הכבש והלוח, הונח משטח מתכת ריבועי ועליו תבליטים שטוחים של בתי הכנסת שנשרפו בליל הבדולח. כל בית כנסת הוצב בתוך ריבוע, וכולם יחד יוצרים מעין אֵפוד של אבני חושן. מן הקרון נמשכים פסי רכבת לאורך המדרכה והרחוב, עד לרחבה שמוקפת משני עבריה קירות לבֵנים אדומות, ובה נקבע שלט שמספר על האתר ועל האירועים הקשורים בו.

ב. האנדרטה על גשר פוטליץ 
אנדרטה זו היא חלק מאתר ההנצחה של מסוף אלט מואביט. היא הוקמה ב-1987 במקום הקרוב היחיד שקיים. על לוח פלדת אל-חלד נחקק סמל גדול של מגן דוד. השואה, המוות ו'היעלמות' היהודים מסומלים במדרגות שעולות מלוח פלדה נוסף אל ה'אֵין'. הגירוש והמשלוחים מוזכרים במשפט אחד, על גבי שלט מאוחר, שגם מעיד על השחתת האנדרטה המקורית בידי ניאו-נאצים ועל כך שהמונומנט הנוכחי אינו אלא שחזור.

אתר זה לא שימש אף פעם מקום לקיום עצרות או טקסים. הסיבה לכך ברורה: האנדרטה הוקמה על מדרכה לצד עורק תחבורה ראשי, מה שאינו מאפשר התכנסויות ציבוריות.

ג. 'החורשה'
על הקמת אתר זיכרון זה, שנמצא גם הוא במסוף אלט מואביט, הוחלט רק ב-2016, יותר מ-25 שנים לאחר איחוד העיר. יש בו ארבע יחידות שמצטרפות למכלול הנצחה אחד:

1. 'דרך המגורשים' – זו הדרך המקורית שבה צעדו המגורשים, והיא מרוצפת באבנים קטנות בהן רוצף הרחוב באותן שנים. הדרך מחברת את רחוב קיטצוב (הקטע האחרון של מסלול המגורשים) עד לרציפים.

2. שרידי רציף מס' 69 וקטע הפסים שלידו – קטע אחד הוא שימור של הרציף המקורי, ואילו הקטע השני הוא חדש. שלושה רציפים הועמדו על ידי הרייכסבאן לרשות האס. אס., שאנשיו היו אחראים למבצע: רציף 69 (שממנו יצאו מרבית המשלוחים), 81 ו-82. בעת הקמת האנדרטה נחשפו קטע מקורי של רציף 69 והמסילה, שהוארכה בקטע נוסף.

3. 'החורשה' (Hain) – עצי אורן ירוקי-עד נשתלו ברחבה טבעית קטנה שגובלת בפסי רציף 69 וברחוב הלן אפשטיין, שמתחתיו קבורים רציפים 81 ו-82. 

4. לוחות תיעוד והסבר מפלדה – לוחות מתכת הוצבו במפגש רחוב קיטצוב ודרך המגורשים, בסופה של הדרך ליד רציפים 81 ו-82, וכן בפאתי החורשה. על הלוחות נחקקו הסברים ומפות (כולל מפת מסלול המגורשים ברחובות העיר, מבית הכנסת ועד למסוף).

ד. רציף 17

הרציף שבתחנת גרונוואלד בנוי בתחום מסוף המטענים. על הרציף משטחי ברזל חלולים ולאורכם חקוקים המשלוחים ויעדם. בקצה הרציף לוחות אבן ומקום מיועד להתכנסות. על קיר התמך החיצוני של הרציף, הפונה אל הרחוב, חקוקות דמויות חלולות של מגורשים (מוטיב ה'חלל', ה'ריק', ה'אין' – מופיע במרבית האנדרטאות).

פסי ההנצחה ברציף 17, בשוליהם תיעוד המשלוחים (ויקיפדיה)

צילום: מנחם רוזנברג

ה. תחנת אנהאלט

FHXB Museum

מתחנה זו, ברובע קרויצברג (סמוך מאוד לאזור מִיטֶה), יצאו הרכבות לדרום ובהם גם המשלוחים  לטרייזנשטט. כ-9,600 מגורשים נשלחו מכאן ב'טרנספורט הזקנים' (Alterstransporte) ל'חיי השלווה בחסות הרייך השלישי'. רק לוח הנצחה יחיד מזכיר זאת. בניגוד למשלוחים 'הרגילים' משתי התחנות האחרות, המשלוחים מתחנה זו היו קטנים ובקרונות נוסעים, לכאורה חלק מקווי הרכבת הסדירים לדרום.

לוח ההנצחה הוצב ביום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר 2008. השלט נמצא מחוץ למבואת התחנה, בכיכר אסקאניה (Askanischer Platz), וכותרתו הדו-לשונית (גרמנית ואנגלית): 'לזכר המשלוחים לטרייזנשטט'. בצד הגרמני מפורטים בהרחבה 116 המשלוחים שיצאו מתחנה זו.

*

סוגית ההנצחה ושימור הזכרון בגוש המזרחי לשעבר בעייתית וידועה; אך גם במה שהיה מערב גרמניה נשאר נושא זה מורכב ביותר. השנים הראשונות לאחר המלחמה – שנות הישרדותה הכלכלית של ברלין המנותקת, 'המלחמה הקרה' ונוכחותו בחיים של דור האבות שהשתתף במלחמה – לא אפשרו תרבות הנצחה וזיכרון ראויים לשמם וההתעלמות הרשמית הייתה כמעט מוחלטת. לכך יש להוסיף גם את חולשתה של הקהילה היהודית ששרדה בברלין. ההכרה בחשיבות ההנצחה, הן לשמה הן כסוג של הודאה באשמה וכפרה, הייתה בעיקרה נחלתם של גופים כנסייתיים או קבוצות אידאולוגיות כמו קומוניסטים לשעבר או מתנגדי משטר. רק ב-1987 הצטרפו גם פוליטיקאים למאבק על הזיכרון והחלטות הסנט של מערב ברלין (מועצת העיר ומועצת המדינה) על הקמת אנדרטאות הן שהביאו לראשיתו של תהליך ההנצחה והרחבתו.
____________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע שעוסק בשימור הזיכרון

בעלי התוספות

פרופסור מנחם בן ששון מוסיף:

יוזמה חדשה יחסית: מול תחנת האוטובוסים של רציף 17, ממש במורד הרציף ומול הכניסה לאס-באהן של גרונוואלד, הקימו תחנת ספרים שכותרתה העברית היא 'לקרוא ולהבין'. הספרים שנמצאים שם עוסקים בענייני שואה ויהדות והמבקרים במקום יכולים לקרוא, לשאול ולהביא ספרים נוספים.