לודוויג בלום: מבְּרְנוֹ לירושלים וחזרה

ירושלים מבט מהר הזיתים, ציור שמן מאת לודוויג בלום, 1937 (התמונה באדיבות נכדותיו של הצייר)
הקליקו על התמונה כדי להגדילה

מאת יואל שֶׁר

בְּרְנוֹ (Brno), בירת מורביה, היא עיר גדולה במזרח צ'כיה. יש לה היסטוריה יהודית מרשימה כבר מהמאה ה-13 (במקורות היהודיים היא נקראת בְּרוּנא או בְּרִין). במאה ה-15 כיהן כרב הקהילה רבי ישראל מברונא, שהיה מגדולי הרבנים האשכנזים בדורו. כ-300 שנים אחריו, בשנת 1772, הגיע לעיר וחי בה במשך 13 שנים, טיפוס אחר, הפוך לחלוטין: יעקב פרנק, אז כבר בגלגולו הנוצרי. בין האישים המוכרים שנולדו בה במאה העשרים נזכיר את הזמר ושחקן התיאטרון האהוב גדעון זינגר (2015-1926) ואת הצייר הירושלמי לודוויג בלום (1974-1891), שבו נעסוק ברשימה זו.

בברנו נמצא גם המנזר האוגוסטיני סנט תומס, ובו השתמרו עד היום חלקים גותיים מימי הביניים. למן שנת 1867 ועד מותו ב-1884 ראש המנזר היה גרגור מֶנְדֶל, הנחשב אבי הגנטיקה ומי שניסח את מה שמכונה 'חוקי התורשה של מנדל'. בגינת המנזר, הרחק ממרכזי מדע או אוניברסיטאות, הוא עשה את ניסוייו המפורסמים, כאשר הכליא פרחי אפונה ריחנית אדומים ולבנים, וקיבל צאצאים שמחציתם ורודים, רִבעם אדומים ורִבעם הנותר לבנים. את גרגור מנדל אני מעריץ עוד מימי לימודי בתיכון, בזכותו של עמנואל ליכטנשטיין (לוליק), המורה המיתולוגי לביולוגיה בתיכון בית הכרם בירושלים. 

גרגור מנדל (1884-1822)

בסרטון הקצר הזה, שהופק על ידי מכון דוידסון לחינוך מדעי (שפועל במכון ויצמן), גם הדיוטות גמורים יוכלו להבין את הגילויים המדהימים של הנזיר מנדל, שראשיתם כאמור בגרגירי אפונה:

אין צריך לומר עד כמה התרגשתי לקראת הביקור הראשון שערכתי עם רעייתי בברנו ובמנזר שבתוכה, כשנה אחרי 'מהפכת הקטיפה' (1989) ושחרורה של צ'כוסלובקיה מהסיוט הקומוניסטי.

סימני העידן הקומוניסטי עוד נראו בעליל. זכרו של מנדל כמעט שנמחק מן המקום ואת פסלו, שהוצב בשנת 1910 בחזית המנזר, העתיקו בשנת 1950 לחצר אחורית. 

פסלו המקורי של גרגור מנדל הוקם ב-1910

חצר המנזר בברנו. בצד שמאל, בין העצים, נמצא פסלו של מנדל (ויקיפדיה)

את מה שהיה מוזיאון להנצחת פעלו של מנדל הסבו השלטונות הקומוניסטים לתפארתם של איוון מיצ'ורין וטרופים לִיסֶנקוֹ, ביולוגים סובייטים שרלטנים, שזכו להערצה בתקופת סטאלין ובפועל גרמו נזקים עצומים לכלכלת ברית המועצות. רק בשנים האחרונות החלו אט אט להחזיר עטרה ליושנה.

אך המנזר אצר בחובו פנינה מרגשת נוספת, במיוחד ליהודים, לישראלים ולירושלמים. 

בשנת 1936 החליטו הנזירים האוגוסטינים להקים במנזר מוזיאון של התנ"ך (כולל הברית החדשה כמובן), ולהקדיש את האולם הגותי לירושלים. ברצותם לקשט את האולם בתמונה יפה של עיר הקודש, נזכרו שבן עירם, הצייר לודוויג בלום, חי ומצייר בירושלים מאז עלייתו ארצה ב-1923.

לודוויג בלום (1974-1891) 

אבי המנזר (Abbot) לא התעצל, נסע לירושלים, פגש את לודוויג בלום ושאל אותו אם יהיה מוכן לצייר עבורם את העיר העתיקה, כפי שהיא נגלית לעיני העולים לרגל אליה הבאים מכיוון מזרח. בלום השיב בחיוב ואמר שלכבוד יהיה לו לצייר את העיר הקדושה שבה הוא חי, עבור מוזיאון תנ"ך בעיר שבה נולד. 'אבל האולם הגותי שלנו גדול מאד', אמר לו אבי המנזר, 'והציור חייב להיות באורך של שמונה מטרים'. 'כאשר אבדתי עבדתי', ענה לו בלום, 'נתתי לך את הסכמתי ולא אחזור בי'.   

וכך, במשך שישה שבועות, מדי בוקר לפני הזריחה, עלה לודוויג בלום להר הזיתים, ומשם צייר את ירושלים כשהשמש העולה שבגבו מאירה באור נגֹוהות את ירושלים של זהב. הוא הכין ציור בגודל של שני מטרים ואחר כך חיפש מקום שבו יוכל לפרוש יריעת בד קנבס של שמונה מטרים ולהגדיל אותו למידות המבוקשות. 

שלוש שנים קודם לכן חנכו את בניין ימק"א בירושלים (1933). מנהלי הבית העמידו לרשותו של בלום אולם ובו עבד שלושה חודשים נוספים כדי להגדיל את הציור המקורי. התוצאה הייתה נפלאה. ציור שופע אור מהשתקפות השמש העולה על אבני החומה המזרחית של העיר העתיקה. עם סיום המלאכה, בראשית שנת 1937, נערך טקס שבו נכח ונאם הקונסול הצ'כוסלובקי, ובד הציור נגלל ונארז לקראת משלוח, שכן לא ניתן היה לשגרו במסגרת קשוחה בעלת ממדים כאלה. 

שתי תחנות היו לציור בדרכו מירושלים לברנו: הראשונה הייתה בלונדון שם הוצג הציור (אינני יודע היכן בדיוק); השנייה הייתה בביתן הארץ-ישראלי בתערוכה העולמית בפריז, שנפתחה במאי 1937 ליד מגדל אייפל (שמו הרשמי של הביתן היה 'ישראל בפלשתינה'). הימים היו שלהי 'ממשלת החזית העממית' בראשותו של בלום אחר – לאון בלום. הייתי אז ילד בן ארבע והוריי לקחו אותי לתערוכה ולביתן 'שלנו'. למען האמת, אינני זוכר אם ראיתי כבר אז לראשונה את ציור ירושלים, אבל אני זוכר היטב שאוֹצֵר הביתן, חיים גמזו, שלמד אז אמנות בפריז, נתן לי טבלת שוקולד 'עלית'... ב-1938 נסע בלום שוב ללונדון, הפעם עם הציור 'הקטן', שהוצג ב'רויאל אקדמי'.

הציור הגדול הגיע ליעדו הסופי זמן מועט קודם פלישתו של הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה בראשית 1939, בעקבות הסכם מינכן. הנזירים מסגרו את הציור הענק אך לא היה סיפק בידם לתלותו באולם הגותי שאליו יועד. ליתר בטחון, הם הסתירו את הציור במקום מבטחים במרתף המנזר. אמנם הגרמנים מצאו אותו שם, אך לא בזזו אותו – אולי בשל מידותיו הגדולות – והותירוהו במקומו.

אחרי המלחמה סברו הנזירים שהגיע הזמן לממש את התכנית המקורית והעלו את הציור מן המרתף. אלא שבינתיים תפסו הקומוניסטים את השלטון, ובעיניהם נתפס הציור כמבטא של תעמולה ציונית מסוכנת. הציור לא נתלה במקום שנועד לו אלא אוכסן ונשכח.

הפלמ"חניקית הירושלמית דבורה חרמון (2015-1924), בתו של לודוויג בלום, זכרה את פרשת הציור ואת שני ביקורי המשפחה בברנו בשנות השלושים, שבהם השתתפה גם היא. ב-1990 נסעה דבורה לברנו כדי לאתר את הציור ומצאה אותו במצב גרוע ביותר, חבוי מאחורי מדפי ספרים באחד מפרוזדורי המנזר. הציור נמסר לשיקום במוזיאון העירוני של ברנו, וב-9 באוקטובר 1991 – בדיוק לפני שלושים שנה! – הוצג סוף סוף, בטקס חגיגי, מרשים ומרגש באולם הגותי של המנזר. 

כשגריר ישראל ונציג ירושלים בצ'כוסלובקיה זכיתי לנאום בטקס לצד אבי המנזר האוגוסטיני דאז, תומאש מרטינץ. אחרי נאומי הברכות הרצה שלום חרמון (1992-1920), בן-זוגה של דבורה, על התמונה והצביע על האתרים שבה. שלום, מאבות ענף ריקודי העם בישראל, שהיה גם שנים רבות מפקח ארצי על החינוך הגופני במשרד החינוך, הפך מורה דרך מוסמך אחרי פרישתו לגמלאות.

עיריית ברנו העניקה לבן העיר לודוויג בלום כבוד נוסף כשקבעה בשנת 2000 על קיר בית הולדתו שלט זיכרון תלת-לשוני:

בית ילדותו של לודוויג בלום (Waymarking)

מאז 1937, כשעמד בלום על פסגת הר הזיתים וצייר את ירושלים, השתנתה העיר מאוד, אבל באופן מופלא רק מעט השתנה בין הר הזיתים לחומת העיר העתיקה. אם נתעלם מן הבניינים הגבוהים שנוספו בירושלים המערבית ומקו הרקיע החדש שיצרו, ניתן להתבלבל ולחשוב שהציור נעשה בימינו. הוא יפה להפליא, וראוי לנסיעה מיוחדת לברנו כדי לחזות בו. הרפרודוקציות שלו נותנות רק רושם קלוש. 

לצורך הכנת רשימה זו התכתבתי עם כמה נזירים אוגוסטינים שפעילים במנזר היום, ותהיתי אם יוכלו לשלוח לי צילום מעודכן ואיכותי של הציור הענקי שברשותם. לשמחתי הם נענו ברצון ולאחר כמה חודשים קיבלתי את הצילום הבא, שמצליח 'לדחוס' את הציור ב'פריים' אחד. הקליקו על התמונה כדי להגדילה.

ירושלים מהר הזיתים' (בצ'כית). צילום: Vratislav Medek

מן החתימה בשולי הציור עולה בבירור כי הוא הושלם בשנת 1937:

שבועיים לפני טקס חנוכת הציור בברנו ב-1991 נערך בבית הנשיא חיים הרצוג בירושלים כנס של ותיקי הפלמ"ח. דבורה  חרמון, שהתגייסה ב-1942 לפלוגה ו' הירושלמית, הייתה בין המוזמנים. מן העניין לציין שאחיה אליהו בלום (1946-1926), שהתגייס לפלמ"ח שנתיים אחריה, נפל בליל הגשרים בפיצוץ גשר א-זיב (היום גשר הזיו). נפילת הבן, שהיה בשיא פריחתו, שברה כמובן את לבם של הוריו, לודוויג ודינה, והאב השכול שיקע את יגונו בסדרת ציורים של לוחמי הפלמ"ח. בשנת 2018 הוציא חוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת את הספר לודוויג בלום: תש"ח (קרן לוין לאמנות), ובו הובאו ונדונו תמונותיו של בלום מאותן שנים.

דיוקנאות הנופלים בקרב גשר הזיו. אליהו, בנו של לודוויג בלום, צויר שני מימין בשורה התחתונה (קרן לוין לאמנות)

הנשיא הרצוג סיפר באותו מעמד שהוא עומד לערוך ביקור בצ'כוסלובקיה ובו ייפגש עם וטרנים שהדריכו את חברי ההגנה בתש"ח. דבורה אמרה לו, שהנה גם היא עומדת לנסוע לשם על מנת לחנוך את ציור ירושלים של אביה. היא סיפרה כיצד הכין אביה תחילה ציור באורך שני מטרים, שאותו הגדיל אחר כך לשמונה. לשאלת הנשיא היכן המקור הקטן של הציור, השיבה דבורה בפשטות כי הוא נמצא בביתה... הרצוג הביע את משאלתו שהציור 'הקטן' יימסר למשמרת במשכן נשיאי ישראל. דבורה נתנה את הסכמתה ואמרה שהדבר יבוצע בשובם מחו"ל. 

ביקורו הממלכתי של הנשיא הרצוג בצ'כוסלובקיה התקיים ימים אחדים אחרי חנוכת הציור של לודוויג בלום במנזר בברנו. במסגרתו נערך בכיכר וצלב ההיסטורית שבלב פראג טקס עיטורם באותות ההגנה ועל"ה (עיטור לוחמי המדינה) של כתריסר מוותיקי הצבא הצ'כוסלובקי, שאימנו והדריכו את אנשינו בתש"ח – טייסים, צנחנים, תותחנים ואנשי תחזוקת מטוסים. הטקס, שהתקיים ב-15 באוקטובר 1991, משך קהל רב, שהתקבץ סביב הכיכר מאחורי גדרות שהציבה המשטרה. הנשיא התעלם מכל כללי הבטחון וניגש ללחוץ ידיים לקהל, שבו היו גם דבורה ושלום חרמון. דבורה נופפה לו וקראה: 'שלום, הנשיא הרצוג! אתה זוכר שהייתי אצלך לפני שבועיים בכנס ותיקי הפלמ"ח?', והוא ענה לה על המקום: 'כמובן, ואת חייבת לי משהו'.

ואכן התמונה 'הקטנה', בת שני המטרים, הועברה על ידי דבורה חרמון למשכן הנשיא והיא מוצגת שם עד היום, ב'טרקלין ירושלים' שליד אולם הטקסים הרשמיים. בטקסים הקבועים של הגשת כתבי אמנה בידי שגרירים זרים, שמתקיימים תמיד באולם בית הנשיא, נהוג להזמינם אחר כך לשיחת חולין ושתיית כוס קפה בסלון הסמוך, שם תלוי הציור, בדיוק מאחורי שתי הכורסאות שבהן יושבים הנשיא והשגריר החדש. אגב, הנשיא החדש יצחק הרצוג ורעייתו מיכל היו בין המשתתפים באותו טקס מרגש בפראג לפני שלושים שנה... 

עם סיום כהונתו של הנשיא חיים הרצוג תפס את מקומו במשכן הנשיא השביעי עזר ויצמן. בראשית 1996 ערך ויצמן ביקור ממלכתי בצ'כיה, שאמור היה לכלול גם ביקור בבסיס חיל האוויר בעיר צ'סקה-בודייוביצה שבדרום צ'כיה, מקום שבו עבר ויצמן ב-1948 קורס הסבה מספיטפייר למסרשמיט. למרבית הצער, הביקור לא יצא לפועל, שכן באמצע הביקור מת נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן ועזר ויצמן קטע את הביקור, טס לפריז לטקס הלוויה ולקח עמו במטוסו את מארחו, נשיא צ'כיה ואצלב האוול. 

יום אחד קיבל הנשיא ויצמן במשכנו מקבץ כתבי אמנה של חמישה שגרירים, זה אחר זה. כמי שהיה ממונה אז על מזרח אירופה ומדינות ברית המועצות לשעבר השתתפתי בטקס הראשון, של שגריר לטביה, ואמור הייתי לשוב לקראת הגשת כתב האמנה של שגריר צ'כיה החדש. אמרתי לנשיא, שכאשר יישב עם השגריר הצ'כי בסלון האורחים, מתחת לציור ירושלים, יהיה נחמד אם יאמר לו שציור זה הוא פרי מכחולו של בן-ארצו לודוויג בלום. כשחזרתי למשכן אמר לי ויצמן בהומור האופייני לו: 'יואל, סיפרתי את הסיפור שלך על הציור לשגריר אורוגואי, והוא לא כל כך הבין מה אני רוצה מהחיים שלו'... 

ועוד זיכרון: ב-1988 אורגנה בגלריה מעיינות, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, תערוכה גדולה של ציורי לודוויג בלום. בהקדמה לקטלוג היפה שנדפס לכבוד האירוע כתב ראש העיר דאז טדי קולק: 

בשבילי תמיד הייתה קיימת זהות בין ירושלים והצייר לודויג בלום. עוד הרבה זמן לפני שהכרתיו אישית הכרתי את תמונת הפנורמה הגדולה של ירושלים ונראה לי שעד היום לא קיימת תמונה יפה יותר של העיר ... כאשר יצרנו את התואר 'יקיר ירושלים' היה לודויג בלום בין הראשונים שזכו לקבל תואר זה.

הציור עדיין תלוי בסלון במשכן הנשיא וחדי העין יכלו לראותו בבירור בדיווחי הטלוויזיה כאשר הנשיא היוצא רובי ריבלין קיבל את נציגי הסיעות להתייעצויות בעקבות מערכות הבחירות הרבות שנפלו עלינו בשנתיים האחרונות.  

שימו לב לציור שתלוי מעל ראשיהם של נציגי 'תקווה חדשה', בית הנשיא, אפריל 2021 (לע"מ)

לבקשתי, עובדי משכן הנשיא העבירו לי באדיבותם צילום מלא של הציור 'הקטן' שברשותם, ואני שמח להביאו כאן במלאת שלושים שנה לחנוכתו מחדש של הציור 'הגדול' במנזר האוגוסטיני בברנו. הקליקו על הציור כדי לראותו בצורה נוחה.

ציור ירושלים 'הקטן' בבית הנשיא (באדיבות בית הנשיא)

ולסיום, לודוויג בלום היה צייר נפלא של ארץ ישראל, נופיה ודמויותיה, אך עם הזמן, איך שהוא, שמו נשכח והוא נפקד מרשימת הגדולים שבציירי ישראל. בסרטון הקצר הזה, 'סבא שלי צייר את ארץ ישראל', מספרת נכדתו טלי אשל מעט על הסבא הדגול שלה.

מידע רב נוסף על לודוויג בלום וציוריו נמצא במרשתת באתר 'לודוויג בלום, 1974-1891', שאותו הקימו נכדותיו של הצייר הדגול.

_________________________________

יואל שר הוא דיפלומט בדימוס וגמלאי של משרד החוץ. ב-1990 זכה להיות השגריר הראשון בצ'כוסלובקיה והקים מחדש נציגות ישראלית בפראג אחר נתק של 23 שנים.