רק בירושלים: מה לפינסקר ולאוסישקין בקבר ניקנור?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

א. שערי ניקנור

אגדה תלמודית מספרת: איש יהודי היה באלכסנדריה שבמצרים, שר צבא עשיר וניקנור שמו. כששמע ניקנור שהורדוס בונה מחדש את בית המקדש, החליט לתרום את חלקו. ציווה ועשו לו זוג דלתות מפוארות, עשויות עץ ומצופות בנחושת – המילה האחרונה בארכיטקטורה. העמיס ניקנור את הדלתות על ספינה ועלה איתה ארצה, כדי להביא את תרומתו באופן אישי. בדרך פרצה סערה איומה והאנייה כמעט טבעה. קמו המלחים וזרקו דלת אחת לים, להקל את משקל הספינה, אך דלת אחת לא הספיקה. כשניסו לזרוק את השנייה נצמד אליה ניקנור וקרא: 'אם אתם משליכים גם את הדלת הזו, השליכו אותו לים איתי'. עד שסיימו להתווכח, שככה הסערה.

לאחר ימים אחדים הגיעו בשלום לנמל עכו, כשעל הסיפון דלת אחת בלבד, וניקנור, שמבכה את הדלת השנייה שצללה. פתאום ראו בועות עולות מהים, ולתדהמת כולם עלתה הדלת האבודה וצפה על פני המים.

הנה הסיפור בלשון הגמרא (בבלי מסכת יומא, לח ע"א):

ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלוּ אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: 'הטילוני עמה'. מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה 'קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים' [שיר השירים, א 17], אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'ברית ים'. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא היתה והיתה מאירה כשל זהב.

מאז היו לבית המקדש, בין שאר השערים, גם זוג שערים שהפרידו בין עזרת הנשים לעזרת ישראל, ואלה כונו שערי ניקנור. בתוספתא למסכת יומא (פרק ב) כתוב: 'כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס'. ובמילים אחרות: את כל השערים ציפו בזהב, אך את שערי ניקנור השאירו מצופים בנחושת לזכר הנס ההוא.

האם ניקנור באמת היה ונברא, או שמא הכל אגדה? 

יש אומרים שאכן היה יהודי עשיר מאלכסנדריה ושמו ניקנור, שתרם את הדלתות מכספו וליווה אותן במסען לירושלים; יש מסורת אגדית ארץ-ישראלית, שהיה זה קצין יווני בימי החשמונאים שנשבע להרוס את המקדש. לימים נתפס אותו רשע ותלוהו קצוץ אברים ליד שער זה של בית המקדש, ומכאן ואילך נקרא השער על שמו. 

המסורת התלמודית על ניקנור האלכסנדרוני אומתה במידה רבה בזכות תגלית ארכאולוגית מפתיעה מראשית המאה העשרים, שאליה נגיע בהמשך.

ב. לבירינט בהר הצופים

הייתם פעם בבנייני הפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים? מבוך כזה עדיין לא ראיתם בחיים. מפלצת בטון ענקית רבת מפלסים ומדרגות שמובילות לשום מקום. ללא עזרת חוט שני אתם עלולים לא למצוא את דרככם חזרה ולהיעלם לזמן רב בסבך המסדרונות.

בית הכנסת בקמפוס הר הצופים נבנה כמו מצודה (צילום: ברטולד וורנר, ויקיפדיה)

עד 1967 שכנו על הר הצופים – שהיה אז מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן – שרידי הקמפוס הישן של האוניברסיטה, ובלבם המכון למדעי היהדות והפקולטות למשפטים ולמדעים, מקצת הבנינים המקוריים עדיין עומדים במקומם ואפשר בקלות לזהותם. זה היה מקום מקסים. בתי אבן ישנים, טובלים בירק, עם המון אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, פשוטו כמשמעו. אבל שגעון הגדלות ותאוות הבנייה שפקדו את ראשי האוניברסיטה אחרי תהילת מלחמת ששת הימים גרמו לאסון אורבני: מחיקת ההר והגליית האוניברסיטה אל מחוץ למקומה הטבעי שהיה בתוככי העיר. הביאו אפוא בולדוזרים, משאיות עם ברזל ובטון והקימו מבצר אדיר. מכל מקום בעיר אפשר לראות את האוניברסיטה העברית שעל ההר, אבל מהאוניברסיטה עצמה אי אפשר לראות כלום. כשאומרים 'מגדל שן' – לזאת הכוונה. האוניברסיטה הסתגרה, מרצונה הטוב, ומנעה ממוריה ומתלמידיה את אחד ממראות הנוף היפים בעולם.

זיכרון נוסף ומיוחד במינו נותר מהאוניברסיטה הישנה, הפתוחה והיפה של פעם. זהו הגן הבוטני הלאומי, שנוסד ב-1931 על ידי אלכסנדר אֵייג (1938-1894), מחלוצי מדע הבוטניקה בארץ. 

אלכסנדר אייג נוטע את העץ הראשון בגן הבוטני, 1931 (ויקיפדיה)

כל מיני עצים, שיחים וצמחים שהובאו מכל חלקי הארץ נטועים בגן, בפינות המשחזרות את חברות הצומח והנוף באזורי הארץ השונים. רוב הצמחים נטעו בגן עוד בימים ההם, וביניהם נטועים שלטים מהזמן הזה, שמציינים את שמות הצמחים.

כדי להגיע לגן יש להיכנס לקמפוס מהשער הראשי שבחלק הצפוני של הקמפוס. הולכים כמאתיים מטר והכניסה היא משמאל, מול בנין המנהלה שנמצא מימין (יש שילוט). אך לא על הגן אספר, אלא על פינה מעניינת בו, שספק אם אלפי הסטודנטים שעוברים בקמפוס בכלל מודעים לה, והיא אחוזת הקבר של ניקנור.

ג. אגדה עם אמת היסטורית

סיר ג'ון אדוארד גריי היל (1914-1839) היה משפטן וחבר פרלמנט בריטי נכבד מליוורפול, שביקר בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-19 והתאהב בה. עד כדי כך התאהב בעיר, שרכש לעצמו את הר הצופים, כמעט את כולו, והקים עליו בית נופש. בכל קיץ היה בא לכאן יחד עם אשתו לחודשים אחדים. סיר ג'ון היה מפמפם במקטרתו ונהנה מהנוף הנשקף ממרפסת ביתו בעוד רעייתו ליידי קרוליין אמילי גריי היל (1924-1843), שהייתה צלמת וציירת, ציירה את הנוף הנשגב.

ג'ון אדוארד גריי היל

קרולין אמילי גריי היל

בשנת 1902, בזמן עבודות פיתוח שנעשו בגנה של המשפחה האריסטוקרטית, התגלו במכתש שנכרה בתוך סלע גיר לבן פתחי מערות קברים. איך נוצר המכתש? הקבלן שחצב בימי הבית השני את מערת הקבורה לא היה כנראה מגדולי המקצוענים ועשה את מלאכתו רמייה. בשלב מסוים התמוטט האולם המרכזי של המערה על חדריו, ארונותיו וגלוסקמאותיו, וכך נוצר המכתש שקבר את הנקברים בפעם השנייה.

המכתש

כשחפרו במערה, שלימים זכתה בשם 'מערת ניקנור', התגלו בה מספר רב של סרקופגים (ארונות אבן) וגלוסקמאות (קופסאות אבן קטנות), שבהם היה מקובל בימי הבית השני להניח את עצמות המת לאחר שלוקטו משדה הקבורה. והנה, על אחת הגלוסקמאות נמצא כתוב בעברית וביוונית:

העצמות אלה של נקנר [או 'אנשי נקנר']

איש אלכסנדריה

שעשה את הדלתות.

נקנר אלכסא 

'נקנר אלכסא' התפרש כקיצור של ניקנור האלכסנדרוני. 

כתובת ניקנור (ויקיפדיה)

היו שחשבו שמדובר בזיוף, אך הסברה המקובלת היום (בעקבות מחקרו המסכם של הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק) היא שבמערה נקברו שני אנשים (נקנור ואלכסא), שהיו כנראה צאצאיו של ניקנור האלכסנדרוני תורם הדלתות. שערי ההשערות לא ננעלו, ואולי באמת יש אגדות עם רקע היסטורי.

בין כך ובין כך, גריי היל שלח את הגלוסקמה למוזיאון הבריטי ושם היא מוצגת עד היום. 

ד. ציונות במערה

ניקנור כבר לא גר כאן יותר, גם לא צאצאיו, ואת מקומם תפסו אישים אחרים לחלוטין, ממקומות אחרים ומזמנים אחרים.

אם ניכנס לפתח הדרומי של מערכת המערות נמצא ברצפת חדרון קטן שתי מצבות אבן פשוטות, מודרניות, לא נוי להן ולא הדר. על האחת כתוב 'פ.נ. [פה נטמן] מנחם בן משה אוסישקין', ועל השנייה נכתב 'פ.נ. יהודה ליב בן שמחה פינסקר'. 

מה עושים כאן שני אבות הציונות הללו?

מנחם אוסישקין, שנולד ברוסיה ב-1863, היה מראשוני ומראשי חובבי ציון ברוסיה ודמות מרכזית בתנועה הציונית, שהתפרסם במיוחד במאבקו הבלתי מתפשר ב'תכנית אוגנדה' (1904). בשנת 1919 עלה ארצה (הוא ביקר בה כמה פעמים עוד קודם לכן), ומ-1923 ועד יום מותו עמד בראש הקרן הקיימת לישראל. בתפקידו זה היה אחראי למפעלי ענק של רכישת קרקעות, ביניהן אדמות עמק יזרעאל, עמק חפר ועמק בית שאן. עד כדי כך, שעוד בחייו הוחלט – על פי בקשתו! – לקרוא לגוש היישובים שהוקמו בין השנים 1939-1936 בצפון הגליל (כולל הקיבוצים דן ודפנה) בשם 'מצודות אוסישקין'. זו לא הייתה בקשתו היחידה בכל הקשור להנצחת שמו, כידוע גם רחוב אוסישקין ברחביה, שבו התגורר, וגם קיבוץ כפר מנחם נקראו על שמו בעודו בחיים.

מנחם אוסישקין (ויקימדיה)

סיר ג'ון גריי היל הלך לעולמו ב-1914. איש לא העלה על דעתו לקרוא בירושלים רחוב על שמו ואלמנתו הציעה למכירה את השטח שבבעלותו על הר הצופים.

חיים וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, פעל אז רבות למען הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, וכשעמדו אדמות גריי היל למכירה הוא זיהה מיד הזדמנות למימוש הרעיון. הוא שיתף את אוסישקין והלה שכנע את חובבי ציון באודסה לאסוף כספים למען רכישת הקרקע שאכן נרכשה במארס 1914. ארבע שנים אחר כך, ביולי 1918 נורתה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, בנוכחותם של כ-6,000 אורחים, ובהם כל המי ומי שהיו אז בארץ. וייצמן נשא אז את אחד הנאומים המרכזיים. נזרע הזרע ממנו צמחה האוניברסיטה העברית בירושלים, שהמבצר הגדול על ההר הוא רק חלק ממנה.

טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית, 1918 (ויקיפדיה)

אוסישקין ראה במערת ניקנור מקום עם פוטנציאל. מנקודת מבטו ניקנור היה דוגמה לציוני מעשי מלפני אלפיים שנה, שלא רק תרם מממונו אלא גם עלה בעצמו ארצה. סמיכות המקום לאוניברסיטה העברית, בית המקדש החילוני של התנועה הציונית, הוסיפה למקום עוד נדבך סמלי. הוא תכנן להחזיר למערה את ייעודה המקורי כאתר קבורה, וקיווה להפכה למעין פנתיאון לאומי שבו ייקברו גדולי התנועה הציונית.

הראשון היה ד"ר ליאון (יהודה לייב) פינסקר (1891-1821), ראש וראשון לחובבי ציון באודסה, שחיבורו אוטואמנציפציה, שפורסם בראשית שנת 1882, עורר את המפץ הציוני הגדול. פינסקר אמנם מת בסוף שנת 1891 ונקבר באודסה, אך את עצמותיו אפשר היה ללקט ולהעלות גם עשרות שנים אחר כך. כך היה, וביוני 1934 הועלו עצמותיו ארצה ונקברו במערת ניקנור.

יהודה לייב פינסקר

טקס קבורת עצמות פינסקר במערת ניקנור, יוני 1934 (צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני המרכזי)

בשנת 1941 נפטר אוסישקין והוא בן 78. בצוואתו ביקש אוסישקין להיקבר במערת ניקנור לצד פינסקר, ומבוקשו כמובן ניתן לו. טקס הקבורה היה מרשים. נציגים מ-233 היישובים ששכנו על אדמות הקק"ל בארץ הביאו כל אחד שקית אדמה מיישובו ושפכו את תוכנה על הארון.

טקס קבורת אוסישקין במערת ניקנור (הארכיון הציוני המרכזי)

חזונו של אוסישקין, שמערת ניקנור תהיה פַּנְתֵּאוֹן לאומי בו ייקברו 'אנשי שם יהודיים', לא התממש, בעיקר משום שבתום מלחמת העצמאות נותר הר הצופים מובלעת בשטח ירדן. במקום הפנתאון של הר הצופים יוחדה חלקה בהר המנוחות ובה נקברו כמה אישים, כמו פרץ סמולנסקין (1952), נפתלי צבי אימבר (1953) וצבי הרמן שפירא (1953), אך גם ניסיון זה לא צלח (ראו דוד אסף, 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת: בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין', בלוג עונג שבת, 17 ביוני 2016). חלקת גדולי האומה הוקמה לבסוף בהר הרצל בירושלים ובה נקברים עד היום, על פי חוק, ראשי האומה.

פינסקר ואוסישקין נחים אפוא לבדם את מנוחת העולמים במערת הקברים שחפר יהודי מאלכסנדריה ושמו ניקנור לפני כאלפיים שנה.

לקריאה נוספת

יאיר שפירא, 'מערת ניקנור בהר הצופים: הפנתאון שקדם להר הרצל', ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כח (ספר טדי קולק), תשס"ח, עמ' 462-454.

אלי שמיר, 'מערת ניקנור', הדפס חתום, 1985 (אוסף משפחת אסף)