פרידה מיורם טהרלב

מתוך אתר האינטרנט של יורם טהרלב

יורם טַהַרְלֵב (2022-1938) מת אתמול והוא בן 83, והיום יובא לקבר ישראל בקיבוץ הולדתו יגור. 

איך אפשר בכלל להיפרד מאדם שכתב מעל 300 שירי זמר מולחנים, שעשרות רבות מהם מוכרים כמעט לכל אחד ואחת?

טהרלב היה בן הארץ הזאת. צבר, בן קיבוץ יגור, שניחן ביכולת חריזה יוצאת דופן, בכישרון לספר סיפור ולשיר שיר, בחוש הומור שנון, עוקצני ומלטף. עם כשרונותיו אלה ליווה טהרלב את חיינו כאן, בשמחותינו ובאסונותינו, ברגעי החג וברגעי היומיום. את פרס ישראל, שהגיע לו כבר מזמן, הוא לא יקבל, אבל מורשתו תישאר אתנו לנצח, וזה אולי הפרס הגדול.

מאז כתב את שירו הראשון, 'אַת ואני והרוח' ב-1964 (שזכה, אגב, לשני לחנים: של אריה לבנון ושל נחום היימן), לא פסק ליצור. גם כשחדל לכתוב שירי זמר המשיך בהרצאות בכל רחבי הארץ, בהופעות סטנד-אפ ובכתיבת פירושים הומוריסטיים לפרשת השבוע (שמחת תורה), לפרקי אבות (על ברכי אבות) ולספר שבט מוסר (וטהר לבנו).

ובין לבין, רבים מאתנו – ואני בתוכם – אהבו וידעו לצטט בעל-פה את ספרוניו הדקיקים, שהיו מעין אוטוביוגרפיה מחורזת, חמוצה-מתוקה, של ילדוּת בקיבוץ בשנות הארבעים: משק יגור טיוטה (1976), הנשיקה הראשונה (1980), הנשיקה השנייה (1985).

מ'גבעת התחמושת' ועד 'ההר הירוק כל עונות השנה', מ'ארבע אחר הצהריים' ועד 'קום והתהלך בארץ' ו'ארצנו הקטנטונת', מ'על כפיו יביא' ועד 'בוקר לח בשנת תרל"ח', ועוד ועוד ועוד. במשך יובל שנים טהרלב היה בכל מקום. לימד אותנו, שיקף אותנו ותיעד אותנו בחיוך וברוח טובה, בלי כעס ובלי חמת זעם. התנ"ך, ארץ ישראל, הילדוּת בקיבוץ, ארון הספרים היהודי, שאליו נחשף בגיל מבוגר ונשאב לתוכו יותר ויותר, מתוך עמדה חילונית מפוכחת וטובת עין ולב.

מי שרוצה לעמוד מקרוב על חייו של האיש המיוחד הזה, מוזמן לצפות בריאיון מרתק בן כשעה ורבע, שערך עמו יואב קוטנר בפרויקט תיעוד היוצרים מטעם מפעל הפייס. שווה צפייה.

 

ומי שזמנו אינו בידו מוזמן להשתעשע במונולג מצחיק בן כשלוש דקות שבו מספר טהרלב את סיפורה של מדינת ישראל בקיצור נמרץ. הסרטון הוא מלפני שנתיים בדיוק (ינואר 2020):

      :

הנה דברים שאמר לכבודו אליהו הכהן, בערב שנערך בתיאטרון חולון בחול המועד פסח תשס"ו, לכבוד הופעת ספר שיריו אין כבר דרך חזרה: שירים וסיפורים על ישראל אחרת (משרד הביטחון, 2004).

*

מילים אחדות על יורם טהרלב

מאת אליהו הכהן

איך נגדיר את יורם: משורר, פזמונאי, תמלילן, פיליטוניסט, או שמא סתם מחבר שירי זמר? 

הביקורת הספרותית יצרה היררכיות: בדרגה הגבוהה יותר עומדת השירה הצרופה, הפואזיה. היא ליגת העל. היא זוכה להתייחסות 'רצינית', לניתוח מעמיק, היא המועדפת על ידי תלמידי המחקר ונכתבים עליה אינספור עבודות מאסטר ודוקטורט. לעומתה – שירי הזמר נחשבים ליגה ב'. הם השירה הפופולרית יותר, המוצבת בתחתית הסולם ההיררכי, פּוֹפּוֹאזיה. אם השירה הצרופה היא הגברת, תחום הזמר והפזמונאות הוא השפחה.

אולם אם נישא עינינו אל תיעוד ההווי והאקטואליה בארץ בתקופות השונות, הרי דווקא שירי הזמר והפזמונים הם המקור העיקרי והחשוב אליו נפנה את המבט. השירה הצרופה לא תמיד שיקפה את ענייני היום. ביאליק, המשורר הלאומי, ישב בארץ בתקופה של פריחת ההתיישבות בעמק, בשרון ובגליל. הוא לא כתב, אף לא שורה אחת, על המפעל שהיה עֵד לו. אלתרמן של 'כוכבים בחוץ' ושל 'שמחת עניים' היה נושא לעשרות ספרים ומחקרים ספרותיים, אך דווקא אלתרמן של שירי הזמר, אלתרמן הפזמונאי, הדובר והמשקף של התקופה, הוא שנישא על כל שפתיים.

כזה הוא יורם טהרלב: פזמונאי מתעד, ולא רק בגלל 'הבלדה על יואל משה סולומון' או 'גבעת התחמושת', או שירי הצנחנים והשריונאים וחיל הים. כמעט כל שיר שלו הוא פיסת תיעוד של פרקי הווי, פולקלור ישראלי מתהווה והולך ושפה עברית חיה, הנמצאת בתהליכי תמורה והתעדכנות מתמידים.

שירי הטבע והנוף שלו אינם מנותקים ממנו. הם בשר מבשרו. הם מקרינים אמינות, כיוון שהוא כותב על חוויות שהן חלק מעולמו האישי. הוא אינו המשורר היושב בבית קפה בעיר ומתפייט על שיבולים וקמה ועדרי צאן הגולשים אל הבאר. ילדותו עברה עליו בצל הפרדסים ובמרחבי השדמה. אביו היה רועה צאן והוא בא מן השדות וריח האפרים באפו. את כל שנות נעוריו בילה לרגלי ההר הירוק תמיד שמעל קיבוץ יגור, ומול עיניו נפרש יום יום המדרון מעל הוואדי שבו עץ השקדייה פורח.

מתוך 'משק יגור טיוטה'

כשהוא כותב 'בפרדס ליד השוקת צל ערביים וירוקת', או 'בין הברושים והכרם שנית נעבור', או כאשר הוא עורג אל שיחי הרדוף ועצי אורן, הרי חשים אנו בבירור שאין אלה הפרדסים בספרד, כרמי הגפנים בצרפת או עצי האורן של גרמניה. תיאורי הטבע והנוף בשירים של יורם נושאים תמיד חותם מקומי וניחוח ארץ-ישראלי. 'רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן ורחש ממטרות עלה מן השדות' – זה לא בדיוק גרמניה. כמעט בכל שיר שלו נטוע עץ, שתול שיח או פרח מצמחיית הארץ, על רקע נוף מקומי של אחד ממחוזות הארץ: 'לילה ירד על עצי הברושים ועלינו, טל על שיחי ההרדוף, על הבריכות והסוּף, טל על ראשך הכסוף, ועל עינינו'.

אמנם, עם כל היותו יליד קיבוץ לרגלי הכרמל ומחבר להיטים ללהקות צבאיות, יורם טהרלב הוא ה'יהודי' ביותר מבין כל פזמונאי הארץ. אילו נולד בגולה, ודאי היה מכהן כרב או מטיף. הציצו לרגע בדמות דיוקנו, הוסיפו לו בדמיונכם שטריימל ומיד ייראה לכם כראש ישיבת מריאמפול בליטא. יורם הוא דרשן וחובב מדרשים. שיריו משופעים בדמויות מעולם המקרא ובמוטיבים מהמורשת היהודית: 'מלאך מסולם יעקב', 'קום לך אל נינוה', 'משה, משה, איזה נביא', 'נח'. ניבים עבריים מן המקרא והמקורות, שהוא כה בקי בהם, אהובים עליו במיוחד: 'קום והתהלך בארץ', 'יעלה ויבוא', 'אשא עיני אל ההרים', 'כבר בגני פיתח הסמדר'. 

והוא אינו מסתפק בכך. הוא משלב גם 'מאַמע לשון' וביטויים כמו קרעפּאַלאַך ופּעקאַלאַך, ומן העבר השני – פאסוּלְייס. יורם נבר הרבה בארון הספרים היהודי ודלה משם פניני חוכמה ומוסר וקיבץ אותם בספר מיוחד שמע בני. הוא כתב פרשנות הומוריסטית לשבט מוסר, ספר מוסר יהודי מן המאה ה-17, שכתב הרב אליהו הכהן מאיזמיר. עותקי הספר, שנקרא וטהר לבנו, נידונו לשריפה על ידי הבד"ץ של העדה החרדית ויורם כמעט נידון לסקילה בשל כך.

בשירו 'היה לי חבר, היה לי אח' – שיר אח ל'שיר הרֵעוּת' של חיים גורי ממלחמת תש"ח – צופה יורם טהר לב על דרך חייו ותוהה:

במקום שאליו אני הולך
היו רבים כבר לפני,
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגליי,
ומה אני אשאיר אחריי?

שירו של טהרלב חקוק על סלע ב'דרך הנוף' (עמוד הפייסבוק של יורם טהרלב)

בפועל זוהי תהייה רטורית. שיריו של יורם טהרלב ממוקמים עמוק בליבת הזמר הישראלי של שנות המדינה. מאות השירים שכתב, מהלכים מקצה הארץ ועד קצה. הם בבואה מזומרת של הווי הולך ומשתנה המתועד ומונצח בזכותם. בין שיריו מצויים פנינים ליריים ושירי געגועים לימים אחרים, שירים המביעים תקוות ומשאלות לב של רבים מבני דורו. כזה הוא שירו 'חלקת אלוהים', מן היפים ומפעימי הלב בשירי הזמר הישראליים שנכתבו כאן, שהולחן ברגישות רבה על ידי נורית הירש:

מעיין ידעתי בין עשבי הבר
בתוך השקט הכחול,
לו ידעתי ככה לחיות:
לנבוע ולעד לא לחדול.

מי זה ייקח אותי
אל אותה השלווה שידעתי,
אל הדממה,
אל חלקת הקמה,
אל ערש ילדותי.

חלקת אלוהים ופיסת שמיים,
דבר לא אבקש, רק אבן קטנה,
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה.

הנה הוא בביצועה המרטיט של רבקה זוהר:

יהי זכרו ברוך.

*

ונסיים בפסקול של כמה משיריו האהובים של יורם טהרלב (הטעם האישי שלי).

א. הגבעטרון, 'את ואני והרוח' (לחן: נחום היימן)

 

ב. החמציצים, 'שיר פרידה לקיץ' (לחן סשה ארגוב)

ג. להקת הנח"ל, 'ארבע אחר הצהריים' (לחן: יאיר רוזנבלום)

ד. אריק איינשטיין, 'הבלדה על יואל משה סלומון' (לחן: שלום חנוך)

 

 ה. חוה אלברשטיין, 'בשביל אל הבריכות' (לחן: אלונה טוראל)

ו. מתי כספי, 'נח' (לחן: מתי כספי)

ז. דורית ראובני ודודו זכאי, 'לילות' (לחן: יאיר רוזנבלום)

בעלי התוספות

פרופ' לואיס גלינרט הפנה אותי לתקליט נדיר זה ממופע היובל של קיבוץ יגור שנערך ב-14 בספטמבר 1973, שלושה שבועות לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. את כל הפזמונים כתב כמובן יורם טהרלב.

אוצר ההקלטות היהודיות של דרטמות