היו ימים: כשהביטלס (כמעט) הגיעו לישראל

אם לא נותנים לנו להופיע בתל אביב נסתפק בניו יורק...
הביטלס בשדה התעופה ג'ון פ' קנדי בניו יורק, 7 בפברואר 1964 (UPI, ויקיפדיה)

מאת דותן גורן  

א. על הניסיון להביא את הביטלס לארץ

הביטלס – רביעיית הבנים הבריטית ששינתה את פני עולם המוזיקה ונודעה בישראל בשמה המוזר 'חיפושיות הקצב' – אמורים היו להגיע לישראל בקיץ 1964 – לפני שישים שנה בדיוק – לסיבוב הופעות. על הניסיון הכושל להבאתם נכתב בעבר רבות (למשל, אלון גן, 'אנטומיה של החמצה היסטורית', הארץ, 18 בספטמבר 2008; מאיה פולק, 'אין כניסה: האגו שמנע את הגעת הביטלס לארץ', מקור ראשון, 22 בינואר 2020). ננסה לסכם את הפרשה ולהביא כמה חידושים.

ב-19 בדצמבר 1963 נוסח הסכם בין מנהל הלהקה בריאן אפשטיין לבין האמרגנים אברהם בוגטיר ושותפו יעקב אורי (ליכט), ועל פיו תתקיימנה בישראל עשר הופעות של 'החיפושיות' במהלך ספטמבר 1964. בארכיון המדינה (גל-1427/3) השתמר עותק בעברית מן ההסכם הזה (כתב היד בעברית הוא תרגום מאנגלית) וממנו עולה כי הביטלס אמורים היו להגיע כמה ימים לאחר ראש השנה תשכ"ה, ובערב יום כיפור, סוכות ושבת תוכנן להם חופש.

ארכיון המדינה, תיק גל-1427/3

בשבועות הבאים דווח בעיתונות הישראלית על המשא ומתן שהתנהל על הגעת הלהקה 'לסיבוב עשרת ימים בעריה הגדולות של ישראל מ-12 בספטמבר עד 21 בו'.

מעריב, 22 בינואר 1964, עמ' 12

לאישור ההופעה בארץ הגיש משרד האמרגנים בוגטיר – אורי בקשה ל'וועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל', אך זו דחתה אותה (28 בינואר 1964) מחשש שלהופעות 'עלולה להיות השפעה שלילית על הנוער'. שני האמרגנים ערערו על ההחלטה ובישיבת הוועדה הבאה (17 בפברואר) נקבע כי יש לקבל מידע נוסף על הלהקה מעיתונות הארץ ומחו"ל (ארכיון המדינה, גל-1427/12). 

העיתונאי שלמה גינוסר פרסם ב'דבר' את עמדתו של סגן מנכ"ל משרד החינוך אבנר ישראלי, אשר שימש יו"ר הוועדה. לדברי ישראלי רוב חברי הוועדה התנגדו להבאת הלהקה לארץ, 'במיוחד נוכח הידיעות על השתוללות הקהל באולמות שבהם הופיעה'. עם זאת, החברים ביקשו לבחון דיווחים של גורמים ישראליים בחו"ל על הופעות הלהקה, במיוחד באנגליה ובארה"ב, וכן דיווחים על מספר מדינות במערב אירופה שגם בהן נאסרה הופעת הביטלס ('נטיה לא לאשר הבאת להקת 'חיפושיות הקצב', דבר, 21 בפברואר 1964, עמ' 14). מרוח הדברים נראה כי הם היו מן השפה ולחוץ; חברי הוועדה היו כנראה עדיין בהלם מתגובת הקהל במהלך הופעתו של קליף ריצ'ארד בתל אביב בספטמבר 1963 (תלמה ארד, 'ההיסטריה סביב קליף ריצ'ארד', מעריב, 1 באוקטובר 1963, עמ' 8).  

פרסומת בעיתונות לקראת בואו של קליף ריצ'ארד

מתברר כי באיסוף 'החומר המרשיע' על הביטלס היה מעורב גם משרד החוץ, וליתר דיוק שגרירות ישראל בבריטניה. ואמנם, בישיבת הוועדה שהתכנסה במארס 1964 הוחלט סופית כי 'אין להתיר' את הבאת הביטלס לישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי ללהקה אין כל ערך אמנותי, ואף נטען כי הופעותיה מביאות להיסטריה ולהשתוללות של בני נוער. 

סיכום החלטות הוועדה לאישור הבאת אמנים מחו"ל, ועל פיהן ללהקות הביטלס והמחפשים 'אין כל ערך אמנותי'

בעת ההיא שהתה שרת החוץ גולדה מאיר בלונדון והתראיינה גם לעיתונות האנגלית. 'רק על שאלה אחת, שנשאלה במפתיע, לא היה בפיה מענה ממשי: מדוע פוסלת ישראל את ה"ביטלס" (החיפושיות) שלנו, שעה שכל העולם רוצה לראות אותה?' (דבר, 20 במארס 1964, עמ' 3). לימים העיד דיפלומט ישראלי, כי בהיותה בלונדון ישבה מאיר ערב שלם מול הטלוויזיה ו'צפתה מוקסמת בחיפושיות, אך כששאלוה אם תסכים להביאם לארץ, אמרה: לא' (מעריב, 20 בפברואר 1970, ימים ולילות, עמ' 3).

בעקבות החלטת הוועדה ניסו האמרגנים בוגטיר ואורי להלך אימים על הוועדה והעבירו את הטיפול בסוגיה למשרדו של עו"ד שלמה תוסייה-כהן בירושלים, בכוונה להגיש נגד הוועדה תביעה משפטית. במקביל פנה ב-7 באפריל 1964 האמרגן ברוך גילאון, יו"ר האימְפְּרֵסָרים בישראל, אל אבנר ישראלי יו"ר הוועדה, וטען כי ההחלטה כלל איננה נמצאת בסמכותה: 

במכתבי הסרוב של הועדה ... אין הועדה טוענת כי הנמוק לסרובה נובע מטעמי בטחון ו\או  מוסר. הועדה קובעת בפשטות, כי, לדעתה, אין ערך אמנותי ללהקה וכי היא גורמת להיסטריה ... אין אנו חושבים, כי בסמכות הועדה לקבוע מסמרות בנידון הערך האמנותי של להקה זו או אחרת ... אשר ל'היסטריה' – זה עניין לפסיכיאטרים ובמקרים של התפתחות בלתי רצויה בתוככי ההופעה – למשטרה. הועדה תכביד על עצמה במאד-מאד, אם תיכנס לתחומים לא לה, והארגון חושב, כי במקרה סרוב זה לגבי להקה של 'ביטלס', שיצאו לה מוניטין בתבל כולה, ולו לגבי הנוער, שהו[א] בנינו ועתידנו, אמנם חרגה הועדה הנכבדה מסמכותה (ארכיון המדינה, גל-1427/12).

באוגוסט 1964, כמה חודשים לאחר ההחלטה, האמרגנים בוגטיר ואורי פנו לאבנר ישראלי בניסיון ליישר את ההדורים. מצד אחד הם עמדו על זכויותיהם המשפטיות, 'כפי שאתם רואים, לא התחלנו בינתיים בשום פעולות רשמיות נגד החלטתכם', אך מצד שני טענו כי בהחלטת הוועדה הופלו לרעה: 'אנו מתפלאים ומשתוממים איך בכל זאת בכל מיני מועדונים ואמרגנים מביאים להקות מסוג זה, פחות מפורסמות או יותר מפורסמות, ואולי עוד יותר "משוגעות" מאלה' (ארכיון המדינה, גל-1426/7).

ב. לילה של יום מפרך

בקשת האמרגנים נדחתה, ובכל זאת הגיעו חברי הביטלס לישראל בקיץ 1964, אך עשו זאת על האקרנים בסרטם  A Hard Day's Night (לילה של יום מפרך), שנקרא בארץ בשם העברי 'ארבעת המופלאים'. זו קומדיה מוזיקלית ובה תואר יום טיפוסי לכאורה בחיי הלהקה (בריחה ממעריצים, חזרות לקראת הופעה, ריאיונות לעיתונות והופעות מול קהל). שמו של הסרט נלקח מאמירה של המתופף רינגו סטאר שתיאר כך ליל הקלטות ארוך. זה גם היה שמו של אחד מאלבומי הלהקה ובו פסקול הסרט.

כרזת הסרט המקורי (ויקיפדיה)

גם להקרנת הסרט נדרש רישיון, הפעם מטעם 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות' לה הוגשה הבקשה ביוני 1964 מטעם חברת ההפצה 'יונייטד ארטיסטס אוף ישראל' (ארכיון המדינה, ג-5210/77). כחודש לאחר מכן (6 ביולי) התקיימה בבריטניה הקרנת הבכורה של הסרט בחסות בית המלוכה. להפגת חששותיהם של חברי המועצה ובכדי להניח את דעתם, העבירה חברת ההפצה ידיעה עדכנית שעל פיה הנסיך פיליפ (דוכס אדינבורו) יצא להגנת הלהקה. 'לדעתו מצליחים אמנים אלה לסייע לאדם להתבדר, ומוטב, לדעתו, להתבדר, מאשר לצאת לתגרת ידים'. בנוסף דווח ברשימה הקצרה על מחקר סוציולוגי שבמסקנותיו נטען כי הביטלס 'השפיעו לטובה על פרחחי הרובעים העממיים של ליברפול. הללו חדלו להתפרע ולשחק בסכינים, והם מעדיפים את הסאכסופון, הגיטארה, הזמרה והמחול' (רו"ן, 'החיוב שבחיפושיות', הארץ, 22 ביולי 1964, עמ' 2). 

ב-26 ביולי התקבל מהמועצה הרישיון המיוחל, ומראשיתו של חודש אוגוסט התפרסמו בעיתונות מודעות המבשרות על הקרנת הסרט בבתי קולנוע ברחבי הארץ. 

מעריב, 4 באוגוסט 1964, עמ' 4

במוצאי שבת, 8 באוגוסט, נערכה הקרנת הבכורה הארצית בבתי הקולנוע 'ירון' בתל אביב ו'אורה' בחיפה. הביקורות היו חלוקות. כבר למחרת הקרנת הבכורה פרסם מבקר הקולנוע משה שקרשי, שלדבריו נכח בה עם מאות צעירים, ביקורת קטלנית על הסרט ועל יכולות המשחק של חברי הלהקה: 

מסתבר שה'חיפושיות' הן אלרגיות לבד (הקולנוע) ואין אלה סתם סיפורי בדים. המדובר בכשלון אמיתי בעל שלושה ממדים של שטויות, כאב ראש והרבה הרבה רעש ... כוחות משטרה מוגברים שמרו על הסדר שהיה חשש רציני להפרתו. אך במקום להשתולל מרוב הנאה השתעממו הנערים עד קצות אזניהם וצעקו בשלבים מסוימים 'א-ת ה-כ-ס-ף' כשחלק אחר של הקהל הצעיר מלווה אותם בשירה רמה של 'התקווה'... ('חי-חי-חי-פושיות: כשלון חרוץ ל"חיפושיות" על בד הקולנוע', הבוקר, 9 באוגוסט 1964, עמ' 3).

לעומתו, הבמאי ומבקר הקולנוע דוד גרינברג פרסם דווקא דברי שבח והלל. תחילה תיאר את הכנות המשטרה לרגל האירוע:

הכל היה מוכן ומזומן. כמו לקראת מבצע צבאי מלא. מכוניות משטרה עמוסות שוטרים ציפו בדריכות להתפרעויות, פקחים מיוחדים שוטטו בשטח כדי למנוע ספסרות בכרטיסים, להקות עיתונאים שוטטו בסביבה, כדי להיות הראשונים שיסקרו את ההתפרעויות הגדולות של הנוער הישראלי ... אבל הציפייה הייתה לשווא. התפרעויות לא אירעו, והקופות ממשיכות למכור בשקט כרטיסים לכל דורש, במחיר המסומן על הכרטיס.

לדעתו, הסיבה לכך היא שפשוט מדובר בסרט מעולה, שבו ארבעת חברי הלהקה מלגלגים על קהל מעריציהם האווילי. זאת ועוד,

במקום ה'שמאלץ' המקובל בסוג זה של סרטים, הופקדה הפעם המלאכה בידי אנשים צעירים, שהחליטו שזוהי הזדמנות להוכיח כי גם לאנגלים יש 'גל חדש' משלהם. הסרט 'ארבעת המופלאים' הוא אחד הסרטים האוואנגארדים ביותר שיצאו מאנגליה, והישגיו הפילמאיים הם תרומה מעודדת מאד לאמנות הקולנוע של ארץ זו ... זוהי תערובת מוזרה של הומור סוריאליסטי ... עם הרבה אהבה לקולנוע והרבה לגלוג על בנות הטיפש-עשרה.

החיסרון היחיד של הסרט, טען גרינברג, הוא אורכו, שכן בפועל 'יש בו חומר טוב לארבעים וחמש דקות בלבד' ('ארבעת המופלאים', למרחב, 14 באוגוסט 1964, עמ' 7).

המפגש עם הלהקה באולמות הקולנוע הוריד את מפלס הפחד בדבר פוטנציאל ההשפעה השלילית שיש לה על בני הנוער. כך כתב מבקר הקולנוע דן פיינרו:

מסתבר שהשד אינו נורא כפי שהוא נדמה. ייתכן מאד שהמוסיקה של הארבעה אינה דוגמה לאנינות טעם, אולם אין ספק שאישיותם הכובשת בפשטותה החביבה, היוותה גורם חשוב בהצלחתם לא פחות מהמוסיקה ... כל מה שנותר לנו לומר הוא שאם מוכרח הנוער לסבול משגעון כלשהו (וההיסטוריה מוכיחה כי אכן כך המצב) מוטב שיהיו אלה ה'חיפושיות' שיהוו נושא להערצה, ולא אידיאלים אחרים שגררו את האנושות במאה שלנו לאמבטיות של דמים ('השד אינו נורא', הארץ, 14 באוגוסט 1964, מוסף, עמ' 30).

 

ג. השפעות נוספות, 1965 

במקביל להקרנת הבכורה של 'ארבעת המופלאים', יצא לאקרנים באוגוסט 1964 סרט קומי ישראלי חדש  בבימויו של מנחם גולן – 'דליה והמלחים'. שלישיית גשר הירקון, שחבריה השתתפו בסרט, ליוותה גם את הפסקול שלו. השיר 'שייק', פרודיה על הביטלס, בוצע כשחברי השלישייה עוטים פיאות נוכריות ושרים בסגנון 'החיפושיות'. היה זה גם השיר הראשון של השלישייה שנכנס למצעד הפזמונים של גלי צה"ל. השיר נכתב על ידי רות בת-דור והולחן על ידי יצחק גרציאני.

 

סצינה מהסרט. מימין לשמאל: יוסף (בומבה) צור, בני אמדורסקי, אריק איינשטיין, יהורם גאון (אידיבי)

כמה חודשים עברו ובסוף ינואר 1965 דווח בעמוד הראשון של על המשמר על בואה המסתמן של להקת הביטלס להופעה בירושלים, וזאת למרות התנגדות הוועדה הבין-משרדית להבאת אמנים מחו"ל. ואולם אליה וקוץ בה: לא מדובר בירושלים הישראלית אלא בעיר העתיקה שבצד הירדני... 

לא ברור מהיכן צצה ידיעה זו ומה הייתה מידת אמינותה, שכן ככל הידוע ביקור כזה מעולם לא עמד על הפרק, בוודאי לא בירדן שהתנגדה בגלוי לתופעת הביטלמאניה. מכל מקום, העיתון עמד על המשמר: 'יש להניח, כמובן, כי יינקטו אמצעים נאותים, כדי למנוע הסתננות בנות טיפש-עשרה מישראל אל הופעת אליליהן...'. 

על המשמר, 26 בינואר 1965, עמ' 1

עוד ביטוי מוקדם להשפעת החיפושיות על המוזיקה הישראלית יש בתקליטון 'החיפושיות' שיצא בקיץ 1965 בהוצאת הד ארצי ובו שרים אלברט כהן (לימים שחקן תיאטרון נודע) ולהקתו שיר פרודי שכתב יוסי גמזו ל'לילה של יום מפרך'. הייתה זאת הסנונית הראשונה לגרסאות כיסוי הומוריסטיות ולשירים מתורגמים של הביטלס שנוצרו בארץ בשנים הבאות.

 

בערך על הביטלס בוויקיפדיה העברית יש סעיף מיוחד 'הביטלס וישראל', ובו גם הובאה טבלה של כל שירי הביטלס שתורגמו או עובדו לעברית.

ד. ירמי אקספרס 

ולסיום, סיפור עצוב המקשר עבר והווה. זהו סיפורו של ירמיהו (ירמי) שפיר, שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז והוא בן 75. ב-1964, והוא אז נער בן 17 שגר ברמת גן, שלח ירמי מכתב למערכת עיתון מעריב ובו התבטא נגד הבאת הביטלס לארץ וטען שיש להסתפק בזמרים ולהקות תוצרת הארץ.

מעריב, 22 במארס 1964, עמ' 15

הסתקרנתי וניסיתי לגלות מיהו אותו ירמיהו שפיר. לדאבוני מלאכת האיתור הייתה קלה. הנה קיצור תולדות חייו:

ירמיהו (ירמי), בנם של יהודית ונחמיה (הנק) שפיר, נולד בקיבוץ עין המפרץ ביום י"ט בכסלו תש"ח. בהיותו בן ארבע עזבה משפחתו לרמת גן, ולמרות המעבר לעיר, הוריו המשיכו להיות קיבוצניקים בנפשם ואנשי מפ"ם מסורים. בהגיעו לכיתה ד' בבית הספר היסודי 'תל גנים' הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל בה.

יחד עם חבריו לגרעין התגייס לנח"ל ולאחר השחרור קבע את מושבו בקיבוץ ניר עוז. בקיבוץ שימש במשך כחמישים שנים מזכיר טכני ואיש הדואר, ובשל מקצועיותו ומסירותו הרבה כונה 'ירמי אקספרס'. היה לו כובע מצחייה אדום שעליו נרקם כינויו, וירמי חבש את הכובע בגאווה רבה.

אהבתו הגדולה הייתה נתונה למוזיקה, ובדירתו ריכז אוסף ענק של תקליטים, קלטות ודיסקים, ובהם הקלטות נדירות. בני משפחתו סיפרו כי נהג לפתור חידונים במצעדי הפזמונים והיה בקשר עם שדרנים ומגישי תכניות רדיו. תקופה מסוימת אף גר ב'ספינת השלום' של אייבי נתן ושידר מאולפן 'קול השלום' שירים ומוזיקה ששיקפו את אהבתו למוזיקה עם אמונתו בהיתכנות השלום בין העמים.

ירמי שפיר (יישובניקנט)

ירמי לא התחתן וחי בגפו, אך היה מסור לאחיו ולאחותו ולבני משפחתו המורחבת. אחד מהם הגדיר זאת כ'תמיד האחר לפני האני'.

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלה מתקפת החמאס, ירמי שהה בביתו בניר עוז. בשיחת טלפון עם גיסו אברהם, בשעה 7:30 בבוקר, הוא סיפר על יריות בקיבוץ והבטיח להיכנס לממ"ד. מאוחר יותר כבר לא ענה וככל הנראה נרצח כבר בשעות הראשונות על ידי מחבלים שחדרו לביתו. הוא זוהה בזכות כובע המצחייה האדום שהיה מונח חבוט ומפויח, אך שלם, ליד גופתו. הוא הובא למנוחות בקיבוץ כפר מסריק ונטמן לצד הוריו. יהי זכרו ברוך.

הכובע המפוייח של ירמי אקספרס (יישובניקנט)

לעיון נוסף

עודד היילברונר, 'התקבלות הביטלס בקרב בני נוער בישראל הצעירה', קריאות ישראליות, 4 (יוני 2023), עמ' 196-171.

_____________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il