הגשש החיוור ואני: 'מים לדוד המלך' ו'הכתרת פופיאה'

מאת יוסי לשם

רותי פרבולוצקי, לשעבר מנהלת אגף החינוך בחברה להגנת הטבע, יזמה ומרכזת מעין 'פרלמנט' חברים חודשי, שנושא את השם 'פורום שואבה', על שם המושב בהרי יהודה שבו הוא מתכנס. אחד המרצים האחרונים היה אלון גור אריה, במאי, שחקן, מלחין, מרצה ומה לא, והנושא שלו היה 'סיפורה של להקת הגשש החיוור: אושיית הבידור והתרבות הישראלית הגדולה בכל הזמנים'. כנהוג, הרצאתו לוותה בקטעי שיר ובמערכונים, בסיפורים על ההיסטוריה של הלהקה, ובניתוח מעניין של הסיבות להצלחתם. הסתכלתי ימינה ושמאלה על הנוכחים באולם, ולא היה אפשר להתעלם מן החיוכים שבעי הרצון שלא סרו מעל פניהם, שהרי שלישיית הגשש החיוור הייתה חלק מה'פסקול' של חייהם, חיינו. 

אחד הקטעים שהוצגו נגע בי באופן אישי וריגש אותי מאוד. אני שמח לשתף בו את הקוראים. כפי שתראו בהמשך, הכול אמת חוץ מפרט זה או אחר...

בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת תש"ל / 1970 שרו חברי השלישייה – שייקה, גברי ופולי – את 'מים לדוד המלך', שכתב והלחין עקיבא נוף. השיר אומנם לא זכה בפרס, אבל הפך לאחד השירים האהובים של השלישייה. לא רק בזכות המילים המשעשעות, שמרחיבות את הסיפור התנ"כי על גיבורי דוד, ולא רק בזכות הלחן העליז, אלא גם, ואולי בעיקר, בזכות התלבושות המקוריות של הגששים, שנלקחו כביכול ממלתחת בגדים של חיילים רומאים. למותניהם חגרו ה'גיבורים' מעין טוניקות או חצאיות 'מיני', ובכל פעם ופעם שהרימו את ידיהם, נחשפו תחתוניהם לצהלת הצופים המופתעים. 

הנה כאן מספר פולי (ישראל פוליאקוב), בריאיון לאמנון לוי, על השיר ועל המופע יוצא הדופן (ההקלטה היא מ-1996):

וכאן ביתר פירוט בכתבה שששודרה בחדשות ערוץ 12 בשנת 2023:

מסופר כי אברהם דשא (פָּשָׁנֶל), שהקים והפיק את 'הגששים', התלבט יחד איתם איזה לבוש יתאים לשיר זה. המוניטין של הגששים עד אז היה של מצחיקנים, לאו דווקא של זמרים רציניים, והם חששו שהשיר הכביכול תנ"כי לא מתאים להם. פשנל הבטיח שהקהל יצחק מהשיר ומהביצוע, וכך היה. הפסטיבל התקיים בבנייני האומה בירושלים, וערב קודם לחזרה הגנרלית הוצגה שם האופרה של המלחין האיטלקי בן המאה ה-17 קלאודיו מונטוורדי, 'הכתרת פופיאה' (L'incoronazione di Poppea), שהועלתה על הבמה בפעם הראשונה בשנת 1643. 

פשנל ראה מאחורי הקלעים את התלבושות של החיילים הרומאים ומשם קיבל את הרעיון (את התלבושות עצמן לקחו הגששים מהמחזה האנטי-מלחמתי 'לִיסִיסְטְרָטֶה' של אריסטופנס, שהוצג אז בתאטרון הקאמרי בבימויו של עודד קוטלר(. סיפורו של השיר כבר סופר במקומות שונים. כולם התעניינו בגששים ובגיבוריו של דוד המלך, אף אחד לא התייחס ל'הכתרת פופיאה'.

פופיאה סבינה, שחייתה במאה הראשונה לספירה, הייתה אשתו השנייה של הקיסר נירון, וכמקובל בקרב בנות חוגה וסוגה רבות היו עלילותיה בפוליטיקה, באהבה ובמלחמה. סופר עליה ששכנעה את נירון להרעיל את אימו ולחצה עליו להתגרש מאשתו כדי שיוכלו להינשא והיא תהפוך לקיסרית רומא. לאחר שנישאו לחצה עליו להוציא להורג את אשתו הקודמת ואת אחותו... בקיצור, חומר משובח לאופרה. אגב, פופיאה נזכרת גם בכתביו של יוסף בן מתתיהו, שאף פגש אותה פנים אל פנים, והסתייע בה לטובת אחיו היהודים.

ואיפה כל זה פוגש אותי?

צוות הזמרים של האופרה (עשרה במניין) הגיע מבית האופרה הקאמרית במילאנו שבאיטליה, אבל להפקה היו דרושים גם ניצבים ('סטטיסטים'), שכל תפקידם לעמוד על הבמה ולא להוציא הגה מפיהם. כדי למצוא ניצבים כאלה, שייראו צעירים ושריריים כחיילים רומאים, פורסמה מודעה בלוחות המודעות של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. במודעה נאמר כי מפיקי האופרה מחפשים מועמדים מתאימים להיכנס בסנדליהם ובחצאיותיהם של חיילים רומאיים. דובר על שלוש הופעות: שתיים בקיסריה ואחת בבנייני האומה. 

הייתי אז תלמיד השנה הראשונה בחוג לביולוגיה, וגרתי בדירת סטודנטים עם חבריי לגרעין שח"ל (של תנועת בני עקיבא) שעימם שירתי בנח"ל. הגשנו מועמדות והתקבלנו: מנשה כהן, שגר איתי בדירה, חיים לביא (ז׳׳ל), שרגא הרט ואנוכי. התגייסנו למשימה בעיקר כדי להרוויח בקלות 'כמה לירות', שעשויות היו לשפר את חיינו כסטודנטים תפרנים, אך גם מתוך איזה יצר הרפתקני. 

ואכן, זו הייתה חוויה יוצאת דופן להופיע באופרה איטלקית בפני כ-3,000 איש! כמובן לא הבנו אף מילה מהליברטו האיטלקי, ובזמן ההצגה החלפנו בינינו דַחְקוֹת בעברית (בסגנון הגשש, כמקובל באותם ימים). הניצבים לא נדרשו לעשות הרבה חוץ מלהיות שם. אני זוכר כי אחד מתפקידיי היה, בין היתר, לגרור אל מחוץ לבמה את פופיאה שהתעלפה על הרצפה.

בביקורת שפורסמה בעיתון מעריב, כתבה מבקרת המוזיקה הוותיקה אוֹלְיָה זילברמן, כי האופרה עוררה עניין רב והייתה בסך הכול מוצלחת (למרות שהמקהלה 'הייתה הפעם חלשה למדי', וגם 'התיאום בין התזמורת, הסולנים והמקהלה לא תמיד היה אידאלי'). 'רק חבל היה שהילדים הישראלים והנערות שלנו, שהחזיקו בשובל שמלתה של פופיאה, לא היו שקטים למדי'. ה'ילדים' הללו היינו אנחנו...

מעריב, 7 באוגוסט 1969, עמ' 25

זאת ועוד, לביקורת נוספת, שכתבה מבקרת המוזיקה מרים בר בעיתון דבר, צורף הרישום הזה. אם תשימו לב, ברקע צויר גם אחד הניצבים, אבל אני מודה שלא הצלחתי לזהות את עצמי או את אחד מחבריי...

דבר, 15 באוגוסט 1969, עמ' 8 (לא הצלחתי לזהות את שם הצייר)

עדי בשן, שמנהלת את משרדי באוניברסיטת תל אביב, איתרה מייד את התמונה למזכרת מן המופע שעלה בבנייני האומה, ובה הצטלמנו יחד עם אחת הזמרות האיטלקיות (לא הצלחתי לזהותה). שימו לב לסיגריה שהיא מחזיקה בידה השמאלית, שאותה עישנה כדי להירגע אחרי שהסתיימה ההופעה. היו ימים.

מימין לשמאל: ד"ר שרגא הרט (כיום גינקולוג בכיר), מנשה כהן (כיום חקלאי במושב נוב וחוקר במיג"ל, שגם סייע לי במציאת חומר הקשור לאופרה), אחת הזמרות ממילאנו, הניצב הגבוה והממושקף הוא יוסי לשם (כותב רשימה זו), ד"ר חיים לביא ז"ל (מרצה לשעבר באוניברסיטת בר-אילן). משמאל, קסדה בידו, זמר איטלקי מן הצוות המקורי של האופרה.

מי שעומדות לרשותו שעתיים פנויות, מוזמן להאזין ולצפות באופרה המיוחדת הזו, שלקחיה המוסריים והחברתיים רלוונטיים ואקטואליים גם לימינו. מאחורי סיפור האהבה הבארוקי מסתתר סיפור נוכלים פוליטי, שעוסק בדרך שבה זכתה פופיאה בכתר המלכות הקיסרי. זהו גם סיפור על כניעה ליצרים שגוברת על עקרונות הפילוסופיה הסְטוֹאית ועל הניסיון להגבלת כוחו של השלטון.

 

אמר העורך:

סיפור נהדר ומצחיק, רק שזיכרונו של לשם – קצת לברכה...

האופרה 'הכתרת פופיאה' הוצגה בישראל בדיוק שנה אחת קודם לפסטיבל הזמר של 1970. זה היה באוגוסט 1969, חלק מ'הפסטיבל הישראלי' של אותה שנה.

הארץ, 29 ביולי 1969

סיפרתי על כך ליוסי לשם, שקיבל זאת בהומור וכתב לי: 'בכל זאת עברו מאז 57 שנים (אני כבר בן 79). התבססתי על המרצה, שאמר כי יום לפני הופעת הגששים בבנייני אומה הוצגה שם אופרה. הוא היה צריך לומר "שנה לפני" ולא יום'...

*

מה הייתה האופרה שהועלתה (אם בכלל הועלתה) בבנייני האומה כמה ימים לפני פסטיבל הזמר של 1970? כנראה שלא נדע. בכל אופן, הפותרים נכונה יזכו בכוס מים זכים מהבור בבית לחם (אבל שייסעו לשם על חשבונם).

___________________________________________

פרופ' (אמריטוס) יוסי לשם לימד ומלמד בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היה מנכ"ל החברה להגנת הטבע וייסד ומנהל עד היום את המרכז הבינלאומי לחקר נדידת ציפורים. yossile@tauex.tau.ac.il

פדיון חמוֹר, שילוח הקן ופרה אדומה (ומשהו על שירי חמורים)

א. ידע חמוֹר אבוס בעליו

העולם המופלא והמטורלל של סגולות לזרע של קיימא, לזיווג הגון, לנחת ולהצלחה מביא בכנפיו הזיות שהדמיון מתקשה להכיל.

כשאביעד הכהן שלח לי את המודעה הבאה, עניתי לו שאני מתלבט מה המדור המתאים לקוריוז זה: 'ארץ הקודש' או 'פרנסות של יהודים'...

מספרם של חמורי הבית, שהיו מחיות המשק הנפוצות בארץ, יורד בהתמדה (יש מי שמדבר על כמה אלפים בודדים, רובם כנראה בשטחים הפלסטיניים), אבל חמורים על שתיים יש בשפע.

נכנסתי לאתר המושקע של פודי החמורים, ואהבתי – כמו שאמרה חביבתנו מירי רגב, כשנשאלה פעם מה היא אוהבת בסרט של טרנטינו (שאותו כמובן לא ראתה) – 'את הכול, את כל הסיפור, את המשחק, את הנגיעות הנכונות, את המערכת המורכבת בין גברים ונשים'...

למשל, אהבתי את התמחור הקסום של 118 ש"ח, שזה 100 + ח"י (העברה בנקאית לסניף בנתיבות). וכמובן הקשר המוזר בין מעיין רשב"י ומערת רשב"י – שכביכול ישבו בה רשב"י ובנו אלעזר 13 שנה ולמדו תורה – לבין קיומה של 'המצווה הנדירה' שתתקיים ממש בתוך המערה (אגב, מי שממש מתעקש יכול לעשות את פדיון החמור גם בבית).

על המצווה הנדירה הזאת כבר כתבתי בעונ"ש כמה פעמים (למשל, 'מזל טוב, נולד לנו פטר חמור!' מ-2012, או 'פרנסות של יהודים: פטר חמור' מ-2023). זה נדיר כל כך, שכמעט בכל שנה ושנה יש מי שרוכב על החמור הזה ועושה ממנו קצת כסף.

בהזדמנות חגיגית זו הבאתי, בנספח למטה, משהו על שירי חמורים בתרבות הישראלית. 

ב. שילוח הקן

ואם במצווֹת נדירות עסקינן, מה דעתכם על שילוח הקן?

אכן, מצווה מוזרה ביותר מן התורה (דברים, כב 7-6). תילי-תילים של הסברים ופרשנויות הוקדשו לאורך הדורות להבנתה, מה גם שזו אחת משתי המצוות ששכרן הובטח במפורש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' (האחרת היא מצוות כיבוד אב ואם). 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

נו, מי לא רוצה להאריך ימים בכלל ושייטב לו בפרט?

על עץ ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים נתלו לאחרונה המודעות האלה:

צילום: טובה הרצל

נעזוב בצד את המצווה הנדירה ונתמקד בשילוב העילג והמביך של עברית חרדית ואנגלית חרדית. 

הבה נסתכל על המודעה מקרוב:

במה נתחיל? 

נתחיל בשיבושים הגסים של הפסוק ('שליח' במקום 'שַׁלֵּחַ'), hakan במקום haken, או בתמורה האינפנטילית שמובטחת למי שישתתף בכספו במצווה: תמיכה בבני תורה 'חשובים' שיודעים את ההלכה ובילדיהם (שמשווים אותם כנראה לגוזלי הציפור), והשיא – אפשר לקבל את הביצים עם השם של התורם עליהן (קצת מזכיר את ביצי פסחא)...

פסחא שמח!

הנה עוד כמה הטבות למי שיתרום: 'אריכת ימים', 'לבנים – לקוט שמונע דברים' (אני מודה שלא הבנתי), והכי חשוב, 'ומקרב לגאולה', כפי שהובטח ב'מדדש[!] רבה'.

ג. פרה אדומה

ערוץ 7

גם אלה מכם שיודעים מהי פרה אדומה (לא כיפה אדומה, פרה!) מן הסתם לא שמעו על 'פרויקט פרה אדומה', שמתנהל בהתנחלות שילה (ליד שילה הקדומה, שם היה מרכז דתי, 'משכן', בימי עלי הכהן ושמואל הנביא). מיזם זה, ובשמו הרשמי 'המרכז לחקר פרה אדומה', משתמש בהישגי מדע הגנטיקה המתקדמים ביותר על מנת להביא לעולם דור ישרים של פרות אדומות, כשרות לכל מטרה. אלא שהמטרה איננה בשרית וגם לא חלבית, אלא קדוֹשה בתכלית הקדוּשה. דהיינו, שחיטת הפרה הג'ינג'ית, שריפתה עד העצם, ושימוש באפרה על מנת לטהר את הכוהנים הטמאים (מטומאת מת) על מנת שיוכלו לעבוד את עבודתם בבית המקדש.

מדיווח בערוץ 7 ('המרוץ הטכנולוגי להצלת הפרות האדומות בשילה') למדתי כי שתיים מארבע הפרות האדומות שהובאו מארה"ב נפסלו לייעודן, אבל למרות הצער שבדבר הם המשיכו לתרום את גופם למדע:

חלוף הזמן נתן את אותותיו בפרות: שתיים מהן נפסלו לשימוש הלכתי לאחר שצמחו על גופן שערות בגווני שחור ולבן, ואילו שתי הפרות שנותרו אדומות לחלוטין ("תמימות") הגיעו כבר לגיל ארבע.  

אף על פי שאין מגבלת גיל רשמית לפי חוקי ההלכה, במרכז לחקר הפרה האדומה העדיפו שלא לקחת סיכונים מיותרים ולהיערך מבעוד מועד לעתיד. ההליך הנוכחי מיושם בשיטות חדשניות המשלבות מחקר גנטי מתקדם, במטרה להגדיל ככל הניתן את סיכויי ההצלחה להולדת עגלות בעלות שיער אדום מוחלט. הניסוי הנוכחי מתבצע דווקא על אותן הפרות שנפסלו, שכן מחקרים מדעיים מראים כי שילובן עם זרע מותאם עדיין נושא פוטנציאל גבוה במיוחד להעמדת צאצאים כשרים לחלוטין.

למתעניינים, יש גם מרכז מבקרים!

(תודה לרן לב-ארי)

נספח:  משהו על חמורים בתרבות הישראלית

יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, חמוריות: מסע בעקבות החמור, מרכז זלמן שזר, תשע"ד

על מקומו של החמור בתרבות הישראלית אפשר לכתוב סדרת מאמרים, ואנו נסתפק במועט: שלושה שירי חמורים (מתוך הרבה נוספים), לכבודם של החמוֹרים מכל המינים, של הפועלים קשי היום, של אלה שמעולם לא התלוננו וליוו את חיי היישוב והמדינה מאז ימי גדוד נהגי הפרדות, עבוֹר ב'משקי הילדים' בכל קיבוץ או מושב, ועד לגלגול ההזוי האחרון: מצוות פדיון פטר חמור.

א. החמור הקטן

תחילה השיר המיתולוגי 'החמור הקטן', שאין ישראלי – ילד או מבוגר – שאינו מכיר אותו, וכולם בטוחים שהוא עימנו מאז מתן תורה בהר סיני ומחבריו הם 'עממיים'. 

ובכן לא ולא. השיר הגיע אלינו מעמק הירדן: כותבת המילים הייתה יהודית סלע-וינר (1997-1923) מקיבוץ דגניה א', והמלחין היה יקותיאל שור (1990-1918) מקבוצת כנרת. השיר, שנכתב והולחן ב-1958, היה חלק מאופרטה לילדים (מחזמר) שנקרא 'מה טוב יחדיו' וחובר עבור חגיגות היובל לקיבוץ דגניה א' שנערכו ב-1960. 115 ילדי בית הספר האזורי של קיבוצי עמק הירדן הם ששרו אותו, יחד עם עוד כעשרה שירים שחיברו השניים.

כאן נמצאת ההקלטה הראשונה של 'החמור הקטן', 1960 (הבלוג של עינת אמיתי)

ההצלחה הייתה גדולה, ועד 1961 הופיעה חבורת הילדים עם המחזמר בשורה של אירועים, כולל בהיכל התרבות בתל אביב. גלגוליו של המחזמר נסקרו בפירוט במאמרה של עינת אמיתי, 'על חגיגות היובל לדגניה א' ועל חמור אחד מפורסם', יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים, 16 באוקטובר 2010.

ביצוע הבכורה של 'החמור הקטן' במחזמר 'מה טוב יחדיו' (הבלוג של עינת אמיתי)

המילים המקוריות (הבלוג של עינת אמיתי)

וכאן הקלטה של הביצוע המקורי מ-1960 כפי שהובאה בערוץ שיר-עד. בלשונית ההסבר ביוטיוב תוכלו למצוא מידע נוסף:

ב. דבקה החמור

שנות החמישים היו טובות לשירי חמורים. 

ב-1955 חיבר והלחין עמנואל זמיר (1962-1925) את 'דֶּבְּקָה החמור'. המיוחד בשיר היה שבתוך הטקסט העברי המליצי שילב זמיר, אולי בפעם הראשונה בתולדות הזמר העברי, גם משפט בערבית, שאותו שמע בביקוריו הרבים בכפרים ערביים:

גָּאלוּ לִלְחִמָאר: לָוֵוין?
גָּאל: יָא לִלְחַטַבּ, יָא לִלְעֵין!

שאלו את החמור: לאן? ענה: לחטוב עצים ולמעיין (כלומר להביא גזרי עצים וכַדי מים מהמעין).

הנה הדבקה בביצועם הבלתי נשכח של רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל) שהוקלט ב-1958.

  

ג. חמור קופץ בראש

ב-1959, לקראת סוף אותו עשור, שרה להקת הנח"ל את השיר המשעשע 'חמור קופץ בראש' (מוכר גם בשם 'שיר החמור'), שכתב דן אלמגור והלחין סשה ארגוב (לימים שרו את השיר גם חברי להקת התרנגולים בתוכניתם השנייה, 1963):

 

הנה המילים המלאות:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 24

נחום גוטמן, הרפתקאות חמור שכולו תכלת, הופיע בפעם הראשונה ב-1944

נא-באוזן: הגרסה התלמודית

אמר העורך:

את החיבורון הקצרצר שלפניכם פרסמתי ב-26 בדצמבר 2023 בבלוג 'הזירה הלשונית' של עמיתי ד"ר רוביק רוזנטל, שאירח אותי בפינה 'במת אורח'. במייל השבועי אז הפניתי לרשימתי זו וגם המלצתי לקוראי עונ"ש להצטרף לרשימת המכותבים החינמית של בלוג הזירה הלשונית (ההמלצה במקומה עומדת). 

השבוע העלה רוביק את רשימתי מן האוב ופרסמה שוב במייל השבועי שלו. אמרתי בליבי: טובים השניים מן האחד ויש לה אפוא מקום גם בבלוג שלי. אז הנה היא לפניכם בהוספות מעטות, מלווה באיורים משיבי נפש. הפוגה קלילה בימי חמסין.

'פרופ' דוד אסף', הקדים רוביק והזהיר, 'מביא הסבר מפתיע להולדתו של הביטוי הפוגעני "נא-באוזן". אזהרה: הטקסט לא מיועד לחובבי צניעות ותקינות פוליטית'.😄

*

מעריב, 25 בספטמבר 1989, עמ' 12

מטבעות לשון וצירופי סלנג רבים מתקשרים באוזניים ('חצי אוזן', 'אוזן המן', 'אוזניים לכותל', 'אוזני פיל', 'אוזני חמור' ועוד), אך מיוחד במינו הוא הצירוף 'נא-באוזן'. במילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה הוא מוסבר כך: 'ביטוי שמשמעותו סירוב מוחלט, סירוב משפיל' (מלון עולמי לעברית מדוברת, א, 1972, עמ' 149). והאריכו המחברים והסבירו כי זו 'קריאה גסה מאד, משפילה מאד, שמשמעותה: לא כלום, מאומה'; וכן: 'תנועת יד משפילה מאד בשרבוב אצבע האמה (תנועה מזרחית)'.

ועדיין קשה: מה עניינה של תיבת 'נא', שלכאורה מקורה ביידיש (נַא משמעו הרי לך, קח), אל האוזן דווקא? 

תשובה אפשרית נמצאת בתלמוד הבבלי, במסכת בכורות, מד ע"ב. סוגיה זו דנה בדברי הברייתא 'משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים'. ומוסיפה הגמרא: 'ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין ונמצא כריסו צבה'. 

התאפקות מהטלת השתן נתפסה כבר בימי קדם כסכנה רפואית של ממש. חז"ל, ביודעם כי דרכם של תלמידי חכמים להיות צנועים וביישנים, ביקשו להדגיש כי אין מידת הצניעות יפה בכגון זה, שכן המתאפק ועוצר עצמו מלהטיל את מימיו עלול להמיט על עצמו צרות גדולות, וכידוע 'חמירא סכנתא מאיסורא' (חמורה סכנה מאיסור).

להלן ממשיכה הגמרא ומספרת על האמורא שמואל, שנצטרך לנקביו באמצע דרשתו בפני הציבור. 'נגדו ליה גלימא', כלומר: פרסו סדין בינו לבין קהל שומעיו, והוא נפנה בצניעות והשתין. מעשה זה של שמואל הכעיס את אביו, שתבע ממנו לחזור ולהודיע בפני הציבור כי אל להם ללמוד ממעשהו. אתה איש חשוב, אמר לו אביו, ויש מי שיפרוש סדין עבורך, אך מה יעשה אדם פשוט, האם עליו 'להמתין מלהטיל מים עד שיהא לו צניעות', ונמצא מסתכן בעצמו? (על פי רש"י שם). 

'מר בר רב אשי' – ממשיכה הגמרא – 'איצטריך אגודא גמלא. אשתין. אמרו ליה: חמתך קאתיא. אמר להו: באודנא'. ובלשוננו: האמורא הבבלי מר בר רב אשי (בן המאה החמישית לספירה) ישב על הגמל ונצרך לנקביו (על פי פירושו של הרב עדין שטיינזלץ גמלא פירושו גשר, והדבר קרה כאשר הלך על הגשר). השתין. אמרו לו: 'חמותך באה'. אמר להם: 'אפילו בתוך אזנה הייתי מטיל מים אם לא היה לי מקום אחר קודם שאמתין, וכ"ש [וכל שכן] בפניה' (רש"י שם). 

אי אפשר להגיד שלחז"ל או לרש"י לא היה הומור. הייתכן כי אמירה מחודדת וגסה זו – הרואה באוזן כלי קיבול לשתן – היא המקור הקדום לביטוי הסלנג הציורי 'נא-באוזן'? ושמא אין זו אלא אטימולוגיה הלצית על 'אודנא' (בארמית: אוזן), שנתפענחה כאוזן-נא, שממנה קטן המרחק לנא-באוזן?

ואגב כך גם נמצאנו למדים משהו על מערכת היחסים המעורערת – עוד מימים ימימה – בין חתן לחותנתו, שלא לדבר על היחסים בין כלה וחמותה, שמוכרים היטב מאוצר ההומור העולמי. 

כרזת הסרט האמריקני Mothers-in-Law משנת 1923 (ויקימדיה)

הערת רוביק רוזנטל:

דומה שהגרסה המודרנית של 'נא-באוזן' מתקשרת לצליל העיצור 'נ' המשמש לעלבונות מסוגים שונים, מלווה בתנועה המרמזת לחדירה פאלית, עלבון סקסיסטי ידוע. ועוד: אנשי הסאונד למיניהם בתקשורת מכנים את האוזנייה הנתחבת לאוזנו של מרואיין 'נאבא', קיצור של 'נא באוזן'.

קיבל נא-באוזן? וינסנט ואן גוך, 'דיוקן עצמי עם אוזן חבושה', 1889 (ויקימדיה)

פרנסות של יהודים: שנורר, הלקוח תמיד טועה, סוּפֶּרִית, קפיצה בחבל

א. קבצנסק: הדור הבא

צילום: משה הררי

וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ

(ח"נ ביאליק, בְּעִיר הַהֲרֵגָה)

מי יגלה עפר מעיניך, ר' מנדלי מוכר ספרים? על פרנסה כזאת אפילו אתה לא היית יכול לחלום.

התלבטתי אם המקום המתאים לתמונה מגניבה זו יהיה במדור 'ארץ הקודש', או שמא ב'פרנסות של יהודים'. שאלתי את משה הררי, שצילם את האיש בשוק מחנה יהודה בירושלים, למי או לְמה בדיוק אוסף האיש הזה כסף (בס"ד, כמובן)?

תשובתו סייעה לי להחליט:

'יש כמה אפשרויות: למשפחה נזקקת (המשפחה שלו, כמובן), או להכנסת כלה (שם נרדף להכנסה קלה)'.

העיקר, הוא מקבל כסף גם בביט...😊. ומה הוא נותן בתמורה?

ב. פה זה לא הכותל

צילום: טובה הרצל

לעובדים במאפיית קלדרון בירושלים (רחוב יפו 131) נמאס כנראה מהקונים שסוחבים לחמניות או פיתות מהעגלה ועוד מתלוננים. 

אצלם הלקוח ('הקליינט') תמיד טועה, את התלונות – הם מציעים – תשמרו בלב בלבד, ולכל היותר תניחו בתיבה. ובכלל, פה זו מאפייה ולא הכותל!

ג. סוּפֶּרִית

צילום: גדעון פליישמן

את תחדיש הלשון הזה לא ראיתי קודם בשום מקום. 

כבוד לסוּפֶּרִית של עין כרם בירושלים, כי מי אמר שסוּפֶּר חייב להיות זכר? אם יש 'מרכולית' ויש 'אלונית' – אין סיבה שלא תהיה סוּפֶּרִית.

ד. קפיצה בחבל בסגנון ארץ-ישראלי

אם לא ידעתם, אז תדעו עכשיו: יש קפיצה סתם, ויש קפיצה ארץ-ישראלית. הכול עניין של גישה (ושל פרנסה).

בחיפה צולמה המודעה הזאת:

צילום: נדב בירן

מלבד 'הגישה (שיטה) הארץ-ישראלית', כתב לי נדב בירן, 'שעל פי המאסטר נתנאל מבוססת על ריסון – 'בלי רעש ובלי אגו', שיעשע אותי גם הקנגורו הקפצן מצד ימין למטה, שהוא כידוע חיית כיס ארץ-ישראלית'.

 

אַלטע זאַכן (ו): על כְּלֵי לָבָן וקַפְטָנִים מפוספסים

בנות בית ספר בכלי לבן. חגיגת ט"ו באב בחדרה עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשבוע הבא יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?!

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי. למה בחרו בנות ירושלים להתלבש דווקא 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים? 

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'.

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו. 

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות, בהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב היהודים בירושלים צאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז אירופה וממזרחה, ובראשם רבי יהודה החסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתבו חוקרים רבים (בהם בן-ציון דינור, זלמן שזר, מאיר בניהו ואריה מורגנשטרן). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים, מצאו בה קהילה כבת אלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורים ובית כנסת. מתחם החצר נקרא בפי שכניהם הערבים 'דיר א-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים מת רבי יהודה החסיד ממחלה. לאחר מותו פרצו סכסוכים בין תלמידיו. רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת, ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכּנז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת, שבה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים, הצליחו מתי מעט אמיצים להיכנס בכל זאת פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבָּה (או ז'וּפִּיצֶה).

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה, ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, ואנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכך התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם זה היה רב או ידוען אחר, היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כול: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. היום הוא משופץ לעילא ופעיל, ומשמש נקודת ציון תיירותית ברובע היהודי. 

חסידי 'תולדות אברהם יצחק' עטופים בקפטנים כסופים עם פסים שחורים, שהוא הלבוש הסטנדרטי של ימי החול
 (מכאן גם נובע הכינוי הנפוץ שלהם 'זברות')

תרבושים וקפטנים בחגיגות פורים של 'קהל עדת ירושלים' ('ישיבת המתמידים', ליטאים שנוהגים כחצר חסידית).
בשבתות ובימים טובים בני היישוב הישן מתעטפים בקפטנים זהובים.

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים פגש את מי שתהיה סבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק מוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי חוּר, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס שממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואות את עצמן ירושלמיות מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תיאלצנה (רחמנא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו, עטוף בכתונת פסים ירושלמית

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

סיפורי מכוניות: תימנים, ביצים ורעים, הובלות רס"ר והחלקת הליקופטר

א. תימנים

צילום: נטע אסף

איזה חוש הומור! גם תימני שלא מסיע תימנים (כי הוא לא מהחות'ים, הבנתם), וגם טוען שהוא חירש אז לא לקלל או לצפור.

על זה אומרים הלא-תימנים: גיחי גיחי.

ב. יש לך ביצים?

צילום: טובה הרצל

אכן שאלה קצת בוטה, אבל יש להודות שהיא אפקטיבית ותואמת את המוצר.

ג. חשיבותו של ניקוד

צילום: טל סגל

טל סגל, שצילם, בדק ומצא שאין שום קשר לקיבוץ רֵעים שבצפון-מערב הנגב.

ד. עבודות רס"ר

צילום: טובה הרצל

שם נאה בחרה לה חברת הובלה זו. 

יש מאיתנו כאלה, שהשם רס"ר (או הצירוף עבודות רס"ר) יקפיץ אותם מייד לדום מתוח, כולל גילוח וצחצוח, ואחר כך יעורר בהם חרדות נושנות וטראומות חשוכות מרפא...

ה. החלקת הליקופטר

צילום: איתמר לויתן

ואם אנחנו בעניינים צבאיים, על החלקת הליקופטר שמעתם?

ברור שהמשאית הזו, שצולמה בחיפה, עוסקת בענייני בטון, כולל ליטוש ביהלומים ו'ציפוי טופינג' (זה לא אותו דבר?), אבל איך הם מחליקים הליקופטר? 

הבינה המלאכותית אמרה לי כך:

החלקת הליקופטר היא שיטה להחלקת משטחי בטון באמצעות מכונה ייעודית המכונה בענף 'הליקופטר', משום שהלהבים המסתובבים שלה מזכירים רוטור של מסוק. לאחר יציקת הבטון, וכשהוא מתחיל להתקשות אך עדיין אינו קשה לגמרי, מעבירים על פניו את המכונה. הלהבים המסתובבים: מחליקים את פני השטח, דוחסים את השכבה העליונה של הבטון, יוצרים משטח אחיד, ישר ועמיד יותר. בקיצור, החלקת הליקופטר אינה סוג של בטון, אלא שלב הגימור של רצפת הבטון, המתבצע באמצעות מכונת החלקה מיוחדת.

הנה, למדתי משהו חדש.

מילים משיר: 'פגישה, חצי פגישה', 'על כנפי הכסף'

מאת דוד אסף ורפי מוזס

מי לא אוהב לשיר? כולם אוהבים לשיר. אבל האם אנו גם מבינים את כל מילות השיר המתרונן בפינו? משוררים עושים לעיתים שימוש במילים נדירות, בצורות דקדוקיות מקוריות או בביטויים מושאלים ממקורות קדומים (תנ"ך, ספרות חז"ל, מדרשים, פיוטים וכיוצא באלה) שלא תמיד מוּכּרים ובטח לא לכולם.

במדור חדש זה לא נחדש הרבה. בכל פעם נפרסם שיר או שניים, ידועים ואהובים, ולצידם הערות והארות לשון קצרות וקלילות שכתב יועץ הלשון רפי מוזס בדף הפייסבוק שלו, ועליהן ומתחתיהן הוספתי אני משהו משלי. הקוראים והקוראות מוזמנים להעיר ככל העולה על ליבם.

מתחילים.

א. פגישה, חצי פגישה

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין (1931-1890), המוכרת יותר כרחל המשוררת (בכמה מקומות הצמידו לה את השם העברי 'סלע', כשמו של אחיה יעקב [1935-1880], שאכן עִבְרֵת את שמו. ככל שידוע לי, רחל עצמה מעולם לא קראה לעצמה בשם זה).

את השיר, המוכר במילותיו הראשונות 'פגישה, חצי פגישה' (במקור אין לשיר כותרת), כתבה רחל בתל אביב, ב-13 באפריל 1925 – היא כבר הייתה אז חולת שחפת וטופלה במוסדות שונים – והוא נדפס בפעם הראשונה בקובץ שיריה הראשון סָפִיחַ (הוצאת דבר, תל אביב תרפ"ז, עמ' 20).

רחל, ספיח: שירים, עמ' 20

שיר זה הולחן פעמיים, וזו הזדמנות להיזכר בלחן הראשון, היפהפה והמוּכּר פחות. הוא נכתב כנראה ב-1967 בידי דינה עֲמֵלִי (אז גרינפלד), זמרת ומלחינה נהדרת שכמעט נשכחה (אבל מתחזקת דף פייסבוק). דינה, בת קיבוץ כפר סאלד, שירתה בצוות הווי פיקוד ההדרכה וב-1969 שרה את השיר בפעם הראשונה יחד עם צוות ההווי בתוכנית 'מותר לחלום' (העיבוד המוזיקלי הוא של אמיתי נאמן). 

אחרי שחרורה מצה"ל הקימה עם אחיה גבי את 'חמישיית כפר סאלד' והם הקליטו את השיר למופע 'ניחוחי חציר' (1971). העיבוד המוזיקלי הוא של אלברט פיאמנטה:

הלחן המוכר יותר נכתב בשנת 1974 בידי חנן יובל ל'ערב שירי המשוררת רחל' (תיאטרון יובל, במאי: צדי צרפתי). השיר הוקלט אז בפעם הראשונה בביצועם של דורית ראובני, דני כץ וחנן יובל, ששרו במסגרת אותו 'ערב' 14 שירים של רחל:

   

ומה בנוגע למילים הקשות?

מה הם 'ניבים סתומים'? 'ניב' הוא היגוי, דיבור פֶּה, או צורת ביטוי (לקוח מהצירוף 'נִיב שְׂפָתָיִם', ישעיהו, נז 19), 'סָתוּם' – בהקשר כאן אין פירושו סגור, אלא לא מובן כראוי, לא ברור. וזה כמובן מתחבר לאופי המהיר והמקוטע של המפגש המתואר בשיר (בין גבר לאשה מן הסתם), שאינו פגישה אמיתית אלא 'חצי פגישה'.

האגם הסואן הוא בוודאי אגם כנרת, שאליו התגעגעה רחל ממקום שבתה בתל אביב, והכוונה כנראה לרחש הגלים, על דרך הפסוק 'מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם' (תהלים, סה 8).

ומניין המילה 'לִרְוָיָה', שמשמעה שתייה עד כדי שובע, ונמצאת אצלנו בשימוש גם כברכה לפני שתייה? מקורה בפסוק 'דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה' (תהלים, כג 5).

בשורות האחרונות, 'ועל ברכי אכרע [...] לשתות ממנו לרויה', מהדהד לדעתי (במהופך) מבחן הקבלה לצבאו של השופט גדעון שנערך בעין חרוד. בסיפור התנ"כי (שופטים, ז 7-5) נכתב:

דה

וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ, וְכׇל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.  

הדוברת בשיר מציגה את עצמה כמי שאינה שייכת ל'שלוש מאות האיש המלקקים', גיבורי החיל, אלא ל'כל העם', אלה שכרעו על ברכיהם כדי לשתות ושוחררו לבתיהם.

ולסיום, שיר צנוע זה גם תרם לשפה העברית כמה צירופי לשון השגורים עד היום בפי כל: 'פגישה, חצי פגישה', ו'היה כלא היה'. הצירוף האחרון, אגב, מהדהד את הפסוק 'וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ' (עובדיה, א 16).

ב. על כנפי הכסף

נעמי שמר, כל השירים, לולב (מהדורת ידיעות אחרונות), 1967

את השיר 'על כנפי הכסף' כתבה והלחינה נעמי שמר לאחר הניצחון המזהיר של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים, וביצעה אותו בפעם הראשונה ביולי 1967 להקת חיל האוויר. השיר המלהיב, שנכתב כמארש (מנגינתו היא עד היום חלק לא נפרד מהרפרטואר של תזמורת צה"ל), מלא וגדוש בצירופי מקרא ופיוט. האם כולנו יודעים מה פירוש 'אבירי הרוח בעבים', או מי הם 'בני רשף', ולמה דווקא 'שבעת הרקיעים' ומניין הגיע 'נָס הים וַיִּסֹּב אחור'? 

נשמע את השיר בפיה של נעמי שמר, העיבוד המוזיקלי הוא של דוד קְרִיבוֹשֵׁי:

מה הם 'שבעת הרקיעים'? מקורם בדברי האמורא ריש לקיש, שהובאו בתלמוד הבבלי (חגיגה, יב ע"ב). לדבריו, יש בשמיים שבעה מדורים או 'רקיעים', ומתברר שיש להם גם שמות (וילון, רקיע, שחקים, זְבוּל, מעוֹן, מכוֹן, ערבות). נושא זה פּוּתח כמובן גם בספרות הקבלה, שבה השוו את הרקיעים הללו לסְפִירוֹת.

התיחום הגאוגרפי 'מגולן ועד ים-סוף', תואם כמובן את המציאות החדשה שנתהוותה אחרי מלחמת ששת הימים, והוא מחליף את הביטוי הישן 'מדן ועד אילת', שהומצא אחרי הקמת המדינה וכיבוש אילת, שבתורו החליף את הביטוי המקראי המקורי 'מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע' (שמואל ב, יז 1), שרווח גם בזמר העברי עד 1948 (למשל ב'שיר אסירי עכו' שחיבר זאב ז'בוטינסקי ב-1920 ונפתח במילים 'מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע / מִגִּלְעָד לַיָּם').

ומה בנוגע לסולם, שרגליו באדמה אך ראשו בשמי המלחמה? שמר רמזה כמובן לחלום יעקב, שבו המילה 'סולם' מופיעה בפעם היחידה בתנ"ך:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית, כח 12).

והערה לשונית קטנונית, שלא מצאנו לה הסבר. משום מה שמר ניקדה כך את המילה המקראית 'חֳרָבָה' (פעמיים!), אבל במקרא הניקוד הוא 'חָרָבָה'. מדוע ניקדה שמר בחטף-קמץ? לא ברור.

לאחר שסיימנו לכתוב פינה זו נזכרנו שדבר דומה כבר עשה המוזיקאי, המשורר ואיש הרדיו המנוח אברהם זיגמן בספרו מדרש נעמי: נעמי שמר – המקורות היהודיים בשירתה (יד יצחק בן-צבי, 2009), שם הראה את המקורות המקראיים, התלמודיים והמדרשיים ששילבה נעמי שמר בשירי הזמר שלה. הנה העמוד המתייחס ל'על כנפי הכסף' ובו התייחס זיגמן לעוד כמה מקורות.

מדרש נעמי, עמ' 58 (באדיבות תמר זיגמן)