מגלה הטמירין: הקדשות לשמואל ורסס וממנו

שמואל ורסס (2010-1915)

השבוע ראה אור, בהוצאת המרכז לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל-אביב, בית שלום עליכם ומרכז זלמן שזר, ספרו האחרון של פרופסור שמואל ורסס המנוח – גנזי יוסף פרל.

ורסס, חוקר הספרות העברית ותנועת ההשכלה, נפטר בשיבה טובה בדיוק לפני שנתיים, באוקטובר 2010. מקום מיוחד בעולמו תפסה הסאטירה המשכילית, במיוחד זו האנטי-חסידית מייסודו של יוסף פרל (1839-1773). לא פעם אמר ורסס לתלמידיו ולידידיו, כי אם יגלו משהו חדש על פרל הם רשאים להתקשר אליו אפילו באמצע הלילה...

שנים רבות חלם ורסס לכנס את מאמריו הפזורים על פרל, אך התכנית המעשית קרמה עור וגידים כשנה לפני מותו והיא גרמה לו שמחה רבה וסיפוק. הוא עצמו היה מעורב בבחירת המאמרים ובקביעת סדרם, אך לא הספיק לעדכנם ומלאכה זו נמסרה לפרופסור יונתן מאיר מאוניברסיטת בן-גוריון, שערך את המאמרים והוסיף לכל אחד נספח ביבליוגרפי של תיקונים ועדכונים.

ורסס, 'האיש המתוק', כבר לא יהנה מספרו החדש. הוא לא יחבוש עוד את משקפי הקריאה, יתרווח על מושבו ב'אולם קריאה יהדות' בספריה הלאומית וידפדף בין דפיו בעונג כשחיוך של קורת רוח שפוך על פניו. אבל הספר הוא מצבה ראויה לזכרו של מי שספרים וכתבי יד גנוזים היו עולמו.

להזמנות: המרכז לחקר תולדות יהודי פולין – 03-6409799 (אורה או שרה); 
מרכז זלמן שזר: 02-5650444 (מזי)

לאחר שנפטר ורסס ניטלה הנשמה גם מספרייתו המפורסמת, בקומת הקרקע של ביתו ברחוב הבנאי 38, שבשכונת בית הכרם בירושלים. תלמידים וחברים נקראו למקום ונטלו ספרים הקרובים ללבם. גם אני הייתי שם ולקחתי עמי כמה ספרים למזכרת מהמורה והחבר.

שני ספרים שנטלתי מעיזבונו הם ספרי שירה שקיבל במתנה ממשורר היידיש הגדול אברהם סוּצְקֶבֶר, שכמו ורסס גם הוא היה יליד וילנה. שלא כמו ורסס, שהגיע ארצה לפני השואה, סוצקבר עלה לארץ רק אחריה (1947). הוא התיישב בתל אביב, ערך במשך שנים רבות את כתב העת הספרותי ביידיש 'די גאָלדענע קייט' (שרשרת הזהב), זכה להוקרה רבה ובשנת 1985 גם בפרס ישראל בתחום ספרות יידיש. סוצקבר נפטר בינואר 2010, עשרה חודשים לפני פטירת ורסס, חברו הווילנאי.

ההקדשה הראשונה נכתבה בשער הכרך הראשון של אוסף שירי סוצקבר, 'פּאָעטישע ווערק' (יצירות שיריות), שנדפס בשנת 1963:

הספר ניתן לוורסס בשנת 1970 וכך כתב לו סוצקבר שאף הוסיף להקדשה ציור עצמי פרי עטו:

פֿאַר מײַן חבר                                       לחברי
שמואל ווערסעס                                    שמואל ורסס
אָט די לידער                                         הנה השירים
וואָס ירשען מיך                                     היורשים אותי
בײַם לעבן...                                         כל עוד אני חי...

 דײַן                                                   שלך
סוצקעווער                                          סוצקבר
1970

'וואָס ירשען מיך בײַם לעבן' – העיר לי יצחק ניבורסקי – פירושו: השירים היורשים אותי בחיי, כלומר שהמשורר נמצא כל כולו בתוך אוסף שיריו. הביטוי 'בײַם לעבן' פירושו תמיד: בעודני / בעודך/ בעודו חי או בעודכם / בעודם חיים.

אם ביידיש, אז עד הסוף. סוצקבר הקפיד כמובן לכתוב את שמו של ורסס בכתיב הנהוג ביידיש ('ווערסעס') ולא בצורה העברית שבה היה מוכר.

ההקדשה השנייה נרשמה על חוברת שיריו של סוצקבר 'די ערשטע נאַכט אין געטאָ' (הלילה הראשון בגטו), שנדפסה בתל אביב בשנת 1979 בהוצאת 'די גאָלדענע קייט'. זו חוברת צנועה (32 עמודים), מעוטרת בציוריו של שמואל בָּק.

בעמוד השער כתב סוצקבר כך:

פאַר מײַן חבר                                                             לחברי
און מײַן בן-עיר                                                           ולבן עירי
שמואל ווערסעס                                                         שמואל ורסס
מיט ברכה                                                                  בברכה
אַברהם סוצקעווער                                                      אברהם סוצקבר

יולי 1979

לכאורה הקדשה פשוטה, אך המטען הרגשי העמוק שיש במונח העברי 'בן-עיר' (לאַנדסמאַן) בפי דוברי יידיש, מבטא אינטימיוּת וחברוּת שנכרתו בין אנשים שבמקרה נולדו באותה עיר או עיירה, אך קשר זה הוא עבורם עולם ומלואו גם אם לא הכירו זה את זה בהיותם שם. כל מוסד ה'לאַנדסמאַנשאַפֿט', מבוסס על תחושת הסולידריות והמחויבות של ילידי אותה עיירה זה לזה. אינני יודע אם ורסס וסוצקבר הכירו איש את רעהו בימי וילנה, אך הצירוף 'בן-עיר' מטשטש את השאלה העובדתית הזו והופך אותה לבלתי חשובה.

אברהם סוצקבר (2010-1913)

*

ואינני יכול שלא לסיים רשימה זו בנימה אישית.

קשה לקרוא 'חבר' לאדם שהיה מבוגר ממך בארבעים שנה, אבל במובנים רבים פרופסור שמואל ורסס היה חבר שלי, ולא רק שלי. מעולם לא ישבתי בשיעוריו באוניברסיטה, אבל הוא היה חבר קרוב לכל מי שעסק בתחומים הקרובים אליו, נדיב וטוב לב שהאיר פניו לכל אדם – לקטנים ולגדולים, לבכירים ולצעירים, לקרובים ולרחוקים.

התיידדנו עם השנים, ככל שעיסוקַי האקדמיים התקרבו לעיסוקיו. יזמתי וערכתי כמה ממאמריו, ואילו הוא התעניין בעבודתי, קרא את פרסומַי והעניק לי דרך קבע את פרסומיו שלו, כמובן עם הקדשות.

מתוכן בחרתי אחת, שאותה הקדיש לי בשנת 2002 על גבי מאמרו 'החסידות בעולמו של ברדיצ'בסקי לאור חיבורו שנגנז', שנדפס בספר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מחקרים ותעודות, בעריכת אבנר הולצמן (מוסד ביאליק, תשס"ב).

לפרופ' דוד אסף,
מגלה הטמירין של תנועת החסידות,
בברכה,
מאת שמואל ורסס

ירושלים,
אדר תשס"ב

לקבל מחמאה כזו מורסס, הקושרת את עבודתי עם 'מגלה טמירין' של פרל, היה עבורי אות של כבוד וגילוי מרגש של נדיבות.

ואסיים בדבריו המרגשים של פרופסור דן לאור, שנאמרו בטקס לוויתו של ורסס, ב-18 באוקטובר 2010:

ספר היובל לכבודו של שמואל ורסס, מאגנס, ירושלים תשס"ב

מדוע אהבנו כל כך את פרופ' ורסס, מדוע אהבנו אותו יותר ויותר משנה לשנה? כיוון שככל שבגרנו, ככל שהוספנו דעת ומכאוב, ככל שהשכלנו להבדיל בין עיקר לטפל, כן גברה הערכתנו לו וכן התחזקה אהבתנו אליו. ורסס היה מצבור של ידע שאין דומה לו – ספרות עברית, ספרות יידיש, תרבות יהודית, היסטוריה של עם ישראל, מזרח אירופה, יהדות פולין, עיתונות וכתבי עת, ספריות וארכיונים, מקורות ראשונים וכתבי יד, וילנה וירושלים. לגבינו, ילידי הארץ וגידוליה, היה ורסס גשר איתן ומוצק המחבר בינינו לבין תרבות האבות. הפגישה עם ורסס – בכיתה, מחוץ לכיתה, בקפטריה של הספריה, בקונגרסים למדעי היהדות – הייתה תמיד פגישה עם עולמות ידע שרצינו להתחבר אליהם ושתמיד היה לנו נעים ונוח להתחבר אליהם דרכו. הזיכרון שלו היה פנומנאלי, הידע שלו היה עצום, ההתמצאות בפרטים הייתה מעוררת השתאות. כל זה נשקף היטב מבעד לערימת מאמריו וספריו שהלכה והתגבהה בשני העשורים האחרונים, אך הם באו לידי ביטוי גם בשיח ושיג היומיומיים אתו: ורסס היה נדיב, נדיב מאין כמוהו, הוא התחלק בידע שלו עם אחרים, הוא ענה על כל השאלות, הוא סיפר לך בפרוטרוט על כל מה שרצית לשמוע, מעולם לא הסתיר מתחת לשולחן משהו שרצית בו. במיוחד היה טוב לתפוש אותו בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בבוקר, בקפטריה הצנועה של הספריה, כשהוא שותה קפה ובוצע בהנאה גלויה את עוגת השבלול האהובה עליו. רגע נדיר של נהנתנות. וזה היה הרגע המתאים להסב לצדו ולהציג בפניו שאלות – באחת היית מפליג יחד אתו למרחבים שהיו חבויים בתוך קפלי מוחו, והנה הם נעשו גלויים, מוחשיים וציוריים להפליא; ואנחנו הקשבנו למילים, אבל גם למנגינה, שהרי המוסיקה היא לפני ומעל כל הדברים. אחר כך היית חוזר אל הספרייה, עושה את שעורי הבית וממלא את הפערים החסרים, כשבידך מטה הקסמים שהעמיד ברשותך ורסס, שעשה את הרחוק לקרוב, את הלא ידוע למוכר ואת הלא מושג לנגיש.

שלטים מקומיים / לונדון בידינו

צילם וכתב איתמר וכסלר

דע את היקום. פרדס כץ, המרכז המסחרי, יולי 2012.

להוציא כמה פטריוטים אמיתיים, כולנו יודעים להסביר עד כמה אנחנו מפגרים לעומת העולם הנאור. עובר ושב אחד, שראה אותי מצלם את מרכזיית הטלפונים הבינלאומית 'הטלפון העקום' שבפרדס כץ, ניגש אלי ואמר: 'עולם שלישי נעשינו, עם כל הסודנים האלה'. 'נעשינו עוד הרבה לפניהם, כמעט מההתחלה', עניתי. הוא הרהר לרגע ואמר: 'ואללה אתה צודק'. בכך הסתיימה השיחה, כי מה כבר יש להוסיף על המובן מאליו. אני לא בטוח שאני יודע בדיוק מה הוא העולם הראשון, ובוודאי שאין לי מושג מה הוא העולם השני, אבל בעולם השלישי אני מומחה גדול. נדמה לי שאין מטפורה מדויקת יותר מן הטלפון כדי להדגים עד כמה מושרשת בנו שלישיותו של עולמנו. 

במסגרת 'מהפכת התקשורת' שעברנו לאחרונה, החלטתי גם אני לברר איך ניתן לקצץ בהוצאות הטלפון העצומות של המשפחה. האמת היא שניסיתי לעשות זאת מיד כש'סלקום', חברת הסלולר שלי, בישרה לנו שמעתה נוכל לקבל הרבה יותר תמורת שליש ממה ששילמנו קודם; כיוון שבטלפון אי אפשר היה להשיג אותם בשום אופן, היה ברור לי שאצטרך לכתת את רגלי לאחד ממרכזי השרות, שבהם אנשים צעירים מאוד מתעניינים בהתלהבות בשלומי ונותנים לי לחכות המון זמן שאין לי.

וכך, לפני מספר שבועות, פיניתי כמה שעות כדי ללכת ולהסדיר סופסוף את העניין. לאחר שלוש שעות של המתנה לצדם של עוד לקוחות שגדשו את החלל בצפיפות, התקבלתי במאור פנים על ידי צעיר נמרץ ושופע בטחון. 

'איתמר, מה שלומך?' הוא התעניין. 'אם אצא מכאן תוך שעה, יהיה בסדר', השבתי. ובאמת, אחרי שעה וחצי יצאתי משם עם חבילה משפחתית ב-350 ש"ח לחודש, בתוספת מכשיר אייפד, שאולי אצטרך פעם, במחיר מגוחך, והחלפת הטלפון הישן בסמרטפון חדש עבור עוד כמה שקלים. 

מה שקסם לי יותר מכל בסידור החדש היה, שמעכשיו אני יכול להתקשר מן הסמרטפון החדש שלי בחינם (!) לכל מקום בעולם. רק מי שכמוני חווה לפני שנים רבות את התחושה המרטיטה של עצם השיחה בטלפון עם מישהו מעבר לים, יוכל להבין ללבי. על הבנים שלי, למשל, זה לא עושה שום רושם.

לא הזדרזתי לממש את האפשרות החדשה, כי העדפתי להשתעשע בדמיוני באפשרויות העומדות לפני חינם אין כסף. אני יכול, למשל, לצלצל לבית הלבן ולהתעניין בשלום הנשיא. או לנאס"א – 'רק רציתי לברר מתי החללית הבאה למאדים', או לפאריז, להזמין מקום במסעדה עם שלושה כוכבי מישלן. אני יכול גם להתקשר לקרובת משפחה רחוקה שמחלקת את זמנה בין לונדון לליסבון ומדי פעם מזמינה אותי להתארח אצלה. אין מה להגיד, העולם בכף ידי. 

שלשום החלטתי ללכת על האפשרות האחרונה, כי סוף השנה האזרחית מתקרב וקרובתי ציינה בפירוש שתשמח לארח אותנו בביתה היפה שבלונדון בערב השנה החדשה. התקשרתי ללונדון אבל קיבלתי מענה מוקלט שאין אפשרות ליצור קשר עם המספר המבוקש. אחרי שני נסיונות נוספים החלטתי לחפש אותה בביתה בליסבון, אבל גם כאן חזרה אותה הודעה. אין עם מי לדבר.

התקשרתי לסלקום. בסיום טקס הזיהוי, תפריטי המשנה וההאזנה הממושכת למוסיקת מעליות, שאלה אותי מישהי עם קול אופטימי, 'איתמר, מה שלומך?', והתעניינה כיצד תוכל לעזור. הסברתי לה את הבעיה והיא העבירה אותי לאחראית על השיחות לחו"ל, לא לפני שאיחלה שיהיה לי אחלה המשך של יום. האחראית הציגה את עצמה בשם יוּדית וגם היא שאלה לשלומי. שוב שטחתי בפניה את הבעיה.

'אתה יודע שאתה יכול להתקשר חינם ל-55 ארצות', בישרה לי יודית, 'לאן אתה מתקשר?'

'כרגע רק לשתיים', עניתי, 'לפורטוגל ולאנגליה. אם אצליח שם, אולי אנסה גם את ה-53 האחרות'.

היא עברה על הרשימה והודיעה: 'פורטוגל יש לי, אנגליה אין לי'.

'אנגליה... לונדון...', גיששתי.

'רגע, קודם אמרת שני מקומות, עכשיו אתה כבר אומר שלושה'. היא היתה רצינית כמו קבר.

'לונדון זה באנגליה. עיר הבירה', הסברתי בעדינות.

'אנגליה אין לי', היא הודיעה, 'נראה לי שזה שייך לבלגיה'.

הרגשתי שכאן המקום לעשות קצת סדר בתפישת העולם של יודית. 'תראי', אמרתי, 'יכול להיות שחלק מן האנגלים היו רוצים להשתייך לבלגיה. יכול להיות גם שחלק מן הבלגים היו רוצים להיות אנגלים, אבל אפילו בוויקיפדיה כתוב שאנגליה לא שייכת לבלגיה'.

'אז אני לא יודעת', הודתה יודית.

פתאום הייתה לי הארה. 'בריטניה, תנסי בריטניה'.

'זה כבר ארבע', מלמלה יודית. ואז הודיעה: 'יש בריטניה, אבל מה הקשר?'

'בריטניה ואנגליה זה אותו דבר', גנחתי. 'רק תסבירי לי למה אני לא מצליח להתקשר לשם?'

היא שמה אותי בהמתנה והלכה לבדוק עם האחראית (מוסיקת מעליות). כשחזרה סופסוף היא בישרה לי בנזיפה קלה: 'המספר שלך לא מחובר לשרות. לא ביקשת שיחברו אותך'. 

אני רגיל להיות אשם ולכן לא התווכחתי. 'מתי יחברו?' שאלתי.

'איתמר, כרגע חיברתי אותך. פשוט היית צריך להתקשר ולבקש', ענתה לי יודית, האחראית על השיחות לחו"ל. 'ושיהיה לך אחלה סופ"ש', נפרדה ממני בלבביות.

אלה הם הרגעים שבהם אתה יודע שיש לך גֵּנים של שורד אמיתי. נפרדתי מיודית וכהרף עין התקשרתי לקרובתי, וסיכמנו שנתראה בקרוב. אחרי זה, כשאתאושש וכשיהיה לי קצת יותר זמן, אתקשר ל-51 הארצות שעוד נותרו לי, כדי להיות בטוח שהעסק באמת משתלם כפי שהבטיחו.

פרנסות של יהודים: המתקשרת של המדינה

כבר ראינו מתקשרים ומתקשרות מכל הסוגים, גם כזאת שמשוחחת עם המלאך רפאל. אבל אחת כמו אהובה שעשוע אין. הגברת שעשוע היא המתקשרת של המדינה, ואם לא של המדינה כולה אז לפחות של ראשי המדינה ושל עובדי המדינה.

כך נראה עלון הפרסומת שלה, שקיבלתי לא מכבר בדואר האלקטרוני:

אם לא נתקטנן על העברית העילגת של הפרסומת העצמית שלה, הרי מדובר בגברת שהשפעתה על חיינו לא תשוער, גם אם מעולם לא שמענו עליה.

אכן, גברת שעשוע עושה עבודתה בסתר. היא נפגשה ונפגשת עם ראשי המדינה בעבר ובהווה והשפיעה על החלטותיהם – עזר וייצמן ואריאל שרון כבר לא יכחישו, אבל עם אלי ישי עוד אפשר לברר. 'שיניתי מהלכים מדיניים', היא מתפארת בצניעות, ו'עזרתי לגדולי האומה בימים הכי קשים שלהם'.

אהובה שעשוע – מה אתם יודעים – גם הצליחה לחשוף סוכנים כפולים! ויש לה אפילו המלצות (לא אחת אלא כמה) ממשרד ראש הממשלה.

ובעידן זה של לחץ כלכלי מציעה הגברת שעשוע מבצע שלא מהעולם הזה. קודם כל, עשר דקות ראשונות חינם! ושנית, הנחה של 'בעל הבית השתגע' – במקום 1,000 ש"ח רק 420 ש"ח והמע"מ עלינו.

אני שואל את עצמי: איך בעצם מודדים את עלויות התקשור ומתמחרים אותו?

האם לפי יחידות זמן ('עשר דקות ראשונות חינם')? לפי פגישה שזמנה נקבע מראש, כמו אצל פסיכולוג או עורך דין? לפי מידת ההצלחה ואיכות התקשור (מצטערת, היו הפרעות בתקשורת, הקווים עמוסים)? אבל את השאלה הזו כנראה לא אצליח לפתור בכוחות עצמי.

מכל מקום, המבצע ממש מפתה. התחשק לי לצלצל ולהזמין תור, ולא לשכוח לבקש לראות את ההמלצה ממשרד ראש הממשלה ולבדוק מי בדיוק מעובדי הלשכה חתום עליה.

אבל נזכרתי שאני לא עובד מדינה, ורק בקושי עובד במדינה, ו-1,000 ש"ח לא כולל מע"מ זה לא מעט כסף.

'אִישׁ זָקֵן וּבַעַל נִסָּיוֹן עָשִׁיר': שיר חדש של חיים גורי

חיים גורי בלווייתו של חיים חפר, 19 בספטמבר 2012 (צילום: גרשון גירון)

המשורר חיים גורי חגג לא מכבר את יום הולדתו השמונים ותשע (כ"ט בתשרי תרפ"ד; 9 באוקטובר 1923).

איזו מתנה מעניקים למי שכבר נחל את כל הכבוד והאהבה שבעולם? 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם הם זיכרונם' (ירושלמי שקלים, פרק ב, הלכה ה).

ביום הולדתו הקודם הגשנו לחגו"ר את שירו 'מעשה ביונה', יחד עם עוד שירי יונה ועלה של זית.

אתמול שלח לי זאב רז שיר חדש שכתב גורי לא מכבר וביקשוֹ שיפיצוֹ ברבים. זאב, שאחד מתחביביו הוא ניקוד שיריו של גורי (ושל עוד כמה משוררים), עשה כמצוותו והנה השיר לפניכם.

ונאחל לגורי, בשם כל אוהביו ומעריציו, עוד שנים רבות של בריאות טובה ויצירה.

הִבְהוּב  – חיים גורי                

----------                           

 חַכֵּה עַד שֶׁיֵּעוֹר, עַד שֶׁיָּשׁוּב וִיהֻבְהַב בְּךָ,

 רָצוּי מְאֹד לְהַאֲמִין בְּכִשּׁוּפִי, שֶׁיִּתְרַחֵשׁ לְאוֹר הַיּוֹם,

 אוֹ בְּלֵילוֹת הַחֲשֵׁכָה.

 זֶה לֹא בָּרוּר עֲדַיִן, זֶה כְּמוֹ קָזִינוֹ,

 שֶׁבּוֹ מְהַמְרִים עַל הַתִּקְוָה הַהִיא, כְּמוֹ עַל כָּל הַקֻּפָּה.

 זְמַנְּךָ עוֹבֵר, נוֹטֵל מִמְּךָ, מוֹסֵר לַאֲחֵרִים.

 אַתָּה שְׁתִיקָה הוֹלֶכֶת וְנִמְשֶׁכֶת,

 בְּסֵתֶר הַדְּבָרִים.

 אוּלַי תִּזְכֶּה בַּאֲבֵדָה מוּשֶׁבֶת.

 בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב, לְלֹא תַּאֲרִיך מֻסְכָּם מֵרֹאשׁ,

 תָּשׁוּב אֵלֶיךָ הַשָּׁעָה הַנִּפְלָאָה, זוֹ שֶׁחִכְּתָה לְךָ,

 סַבְלָנִית, כְּמוֹ אוֹהֶבֶת.

 אַתָּה תִּמְצָא לֹא מְעַט מֵהַמִּלִּים שֶׁאָבְדוּ בְּךָ.

 אַתָּה כְּבָר אִישׁ זָקֵן וּבַעַל נִסָּיוֹן עָשִׁיר.

 אֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ.

 חַכֵּה. אַל תֵּלֵךְ מִמְּךָ, לִפְנֵי שֶׁיִּקְרְאוּ גַּם בְּשִׁמְךָ.

יונים וחריונים: על יונים בשובך ובחלון

מאת דן אלמגור ודוד אסף

לאחר שברשימות קודמות עסקנו ביונים עם עלה של זית, ביוני דואר ובשירת ימי הביניים (והשפעתה על אלתרמן), נפנה עתה לכמה דוגמאות של שירים על יונים, שובכים וחלונות, ולסיום כמה זוטות שקשורות ביונים ובחריונים.

רשימות קודמות על יונים:

• מעשה ביונה עם עלה של זית

• 'מבקשי השלום': האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?

• פרידה (זמנית) מן היונה

• יונת השלום הפלסטינית

• שלח יונה מבשרת: על יונה ודואר

א. ה'שובך' של ביאליק

מי היתה 'צפורה נחמדת' המפורסמת, שעליה כתב משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק ב-1890 את שירו 'אל הצפור'? כנראה שלא היתה זו יונה, שטווח התעופה שלה הוא לכל היותר עשרים ק"מ (המין המכונה 'יונה נודדת' לא היה מצוי במזרח אירופה והוכחד בידי אדם בראשית המאה העשרים). אבל היונים לא היו זרות לביאליק.

'שובך' (שביאליק החליט לנקדו בסגול: שׁוֹבֶךְ) הוא שיר ילדים חביב, שחובר בשנת 1922. השיר נדפס לראשונה ב'ספר הדברים' (הוצאת 'אופיר', ירושלים וברלין תרפ"ב), עם איוריה הנפלאים של תּוֹם זידמן-פרויד.

במהדורות השונות של 'שירים ופזמונות לילדים' (דביר תרצ"ג ואילך; וכאן כבר נוקד השובָך בקמץ) נלוו לשירים איוריו של נחום גוטמן, וכאן יונה המאכילה את גוזליה:

שבעה לחנים חוברו לשיר זה של ביאליק – גרשון אפרת, תרזה גויטיין, מרדכי סתר, צלינה לפובסקי-טוכלר, ניסן כהן-מלמד, נחום נרדי וי' אבישמר (התווים נרשמו אצל מאיר נוי, שירי ביאליק לילדים, ב, הוצאה עצמית 1998, עמ' 66-62) – אך אף לא אחד מהם זכה לפרסום.

באתר 'זמרשת' אפשר לשמוע את חנה אהרוני שרה את 'שובך' בלחנו של ניסן כהן-מלמד.

ב. 'שני אורחים לי בחלון'

שיר יונים אחר, שגם הוא כבר נשכח מזמן מלב, הוא 'שני אורחים', שאת מילותיו חיבר שמואל בס ואת הצלילים הלחין מרק לברי.

שְׁנֵי אוֹרְחִים לִי בַּחַלּוֹן:
זוּג יוֹנִים – יוֹנָה וָיוֹן.
מִשּׁוֹבָךְ אֲשֶׁר בַּגַּן
לְבַקְּרֵנִי בָּאוּ כָּאן.

רֹאשׁ הֵנִיעַ יוֹן בְּלִי סוֹף:
"בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר טוֹב!"
וְיוֹנָה הוֹסִיפָה כֵּן:
"בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר חֵן!"

אָז זָרַקְתִּי עַל הַסַּף
זֵרְעוֹנִים מְלוֹא הַכַּף,
"יוֹם יוֹם בּוֹאוּ וְאֶתֵּן"
רֹאשׁ הֵנִיעוּ: "חֵן, חֵן, חֵן!"

שני אורחים לי בחלון
זוג יונים יונה ויון
משובך אשר בגן
לבקרני באו כאן.

‏ראש הניע יון בלי סוף:
‏בקר, בקר, בקר טוב!
ויונה הוסיפה כן:
‏"בוקר, בוקר, בוקר חן"

‏אז זרקתי על הסף
זרעונים מלוא הכף,
"יום יום בואו ואתן"
‏ראש הניעו: "חן, חן, חן!"

שמואל בס (1949-1899)

באתר זמרשת ניתן לשמוע כמה וכמה ביצועים של השיר:

• אורי ביתן
• חבורת שהם
• חיה קורן

כאן הקלטה משנת 1953 של זמרת הסופרן אתל זוסמן.

וכאן ביצוע יפה של חוה אלברשטיין:


ג. 'שׁוֹב-שׁוֹב שובך יונים'

השיר הידוע ביותר על השובך הוא 'שובך יונים', שכתב בשנת 1961 אברהם בן זאב והלחין אפי נצר. השיר היה לאחד הפופולריים ביותר בישראל של ראשית שנות השישים.

בן זאב, שנולד בוינה בשנת 1923 ועלה לארץ בשנת 1938, חיבר גם שירים ידועים אחרים, כמו 'זמר זמר לך', 'הורה נעורים', 'אני ושירי', ו'הנשיקה הראשונה', ואילו אפי נצר היה אז בראשית דרכו וזהו השיר הראשון שפרסם אותו ברבים. השיר התפרסם בביצועה של עליזה קאשי (בעצם שמה המקורי הוא קַשִׁי), שמאז כבר העתיקה את מגוריה לארה"ב.

כאן אפשר לשמוע את השיר המלא בביצוע המקורי (1962):



מה נבקש, ילדתי הקטנה, ועל מה, כן על מה נחלום?
על שובך יונים שם בקצה הגינה
וגג רעפים לו אדום.
על שובך יונים שם בקצה הגינה
וגג רעפים לו אדום.

שו שו שובך יונים
לו היה לנו מול חלוננו,
והיינו אז שנינו פחות בודדים,
נאהב זה את זו כשתיים יונים,
כשתיים יונינו.

שוב לא נאמר, היער שותק,
האביב על ביתנו פסח.
הנה למולנו הומה ושוקק
השובך שלי ושלך.
הנה למולנו הומה ושוקק
השובך שלי ושלך.

שו שו שובך יונים...

בוקר יאיר את ביתנו הדל,
נשחר את פניו צוחקים,
נטבול מחדש בבושמו של הטל,
נקשיב להמית היונים.
נטבול מחדש בבושמו של הטל,
נקשיב להמית היונים.

עליזה קאשי התארחה בשנת 1988 בתכנית 'סיבה למסיבה' בהנחייתה של רבקה מיכאלי, ושרה קטע קצר מהשיר:



ד. 'שיר על יונה בחלוני'

זה לא שיר לילדים אלא למבוגרים. זהו שיר של מחאה חברתית.

אברהם חלפי כתב, יוני רכטר הלחין ואריק איינשטיין שר (1988):



על חלוני יונה
בשׂוּמָה יוֹנִיוּת עדינה.
מול חלוני חלון.
מול החלון חלוני.
אתמול היה יום ראשון,
היום שני.

אל תלעגו לרש,
אם לבן הוא ואם כושי.
יש בו במי שחלש
מה ה–
אנושי אנושי.

כתר על ראש מלכים,
ועל כתפיהם המלוכה.
אבל ילדים שלרחוב מושלכים –
קומתם נמוכה.

אומרים: השמיים - גן
אומרים: בשמיים טוב.
ירדו נא שמיים לשבת כאן,
עם הילדים ברחוב.

הנה הם באים. הנה.
אינני יודע מי.
האם כל חיי אהיה שונא?
למי? 


וכאן שרה יהודית רביץ:



ה. 'יונה של דואר ושמה זוהר'

אחד מפזמוניו הראשונים של דן אלמגור, 'זוהר', שהושר בשנת 1957 על ידי להקת פיקוד הצפון ללחנו של מאיר נוי, עוסק ביונת דואר. לצערנו לא הצלחנו למצוא הקלטה של השיר.

הצ'ופצ'יק של הקומקיום: משירי דן אלמגור, כנרת, זמורה, ביתן תשע"ב, עמ' 22

וכשיצא הרומן 'יונה ונער', שלח דן את הפזמון למחבר, מאיר שלו, ואז התברר כי זֹהר הוא גם שמה של בתו הבכורה...

ו. חר-יונים

על ההיבט הזה של היונים אין הרבה שירים...

עד עכשיו התעלמנו והדחקנו. לא אמרנו כלום על היונים שמטנפות את כיכרות העולם בלשלשת לבנה, מסריחה ומאוסה, שמאכלת אבן, ממיסה מתכות, נושאת מחלות ומהווה מפגע תברואתי. בחשבון הכללי צריך לזכור גם את זה.

1. מוריס והיונים

חריוני היונים מתקשרים כמובן למערכון המצחיק 'מוריס והיונים', שחיבר מתי כספי על פי ההצגה 'קריזה' של יהושע סובול.

הנה עיבוד אנימציה משנת 2007:


ואלה המילים:

אני, יש לי מכרה
קוראים אותה שרה
שרה היא אם למשפחה מרובת בעל והרבה ילדים
קטנים
היא רוחצת ת'ילדים שלה
היא מכבסת את הבגדים של הילדים שלה, של הבעל שלה
מה שהיא עושה כל היום זה
היא מכבסת, תולה.
מכבסת, תולה.
מכבסת, תולה.

יש לי גם חבר, קוראים אותו מוריס
יש לו אולי שתיים שלוש, ככה מאתיים חמישים יונים
יש לו גם שובך
מכבס, תולה.

הוא, הוא אוהב אותם את היונים שלו
הוא אוהב אותם כמו העיניים שלי
הוא אוהב אותם יותר מהאישה שלו את הילדים שלו
הוא גם אוהב קצת את שרה,
היא מכבסת תולה מכבסת תולה.
אבל הוא אוהב גם את היונים שלו
כמו, כמו, כמו העיניים שלו
בחיית העיניים שלי, שהוא אוהב את העיניים שלו
פחות מאת היונים שלה
שלו.

הם עפים וחוזרות,
הם עפים וחוזרות,
הם עפות וחוזרים.

היונים אתה, אתה רואה את הקשר שלו ליונה
הקשר הנפשי המשפחתי שלו יותר רעוע
מהקשר הנפשי המשפחתי שלו ליונה.
הבנת?

עכשיו.
יום אחד באו איזה חמישים ואחד יונים לכביסה
של שרה
רכבו על הכביסה שלה
היא כל היום מכבסת תולה מכבסת תולה
באו את היונים של מוריס
עומדים על הכביסה של שרה
ומ-ח-ר-ב-נ-י-ם על הכביסה.

שרה הלכה למוריס ואמרה למוריס
אתה חירבנת את היונים שלי, אני אחרבן לך את הנשמה!
שמע אותה מוריס ככה,
הלך בבית שלה, לקח הכביסה שלה, ושם אותה בבוץ.

שמעה שרה,
קראה את הדוד שלה שיש לו מפעל עם מאה חמישים פועל ופועלת
באו כולם, נתנו מכות למוריס.

הביא מוריס החברים שלו מאשדוד, מבאר שבע, מאשקלון
מקרית שמונה, מהקריה, משער ויקטור
וויקטור
לקחו קרשים, לקחו אבנים, לקחו בלוקים, לומים, ברזלים, גרזנים
והעיפו אחד על השני
והביאו את המשטרה
והביאו את המשמר האזרחי
והביאו את ה את ה... הג"א
והביאו כל מיני כוחות שאתה קורא אותם כוחות הבטחון
וכל מיני כוחות כאלה מאולתרים
והיה שם מלחמת עולם,
מלחמה ע-נ-ק-י-ת, ע-נ-ק-י-ת, ע-נ-ק-י-ת

אז
אני לא מבין
למה אומרים שהיונה
מביאה את השלום!

2. שיטה נתעבת לריפוי צהבת

ויש עוד היבט מוזר שקשור ליונים. בפולקלור היהודי מייחסים לחריוני יונים סגולות ריפוי... לא מאמינים? הנה המודעה שתשכנע אתכם, כולל הטלפון: 

ז. היונה המתהפכת

ולסיום, הנה סרטון מרשת 'דיסקברי' על סוג לא מוכר של יונים מאנגליה הנקראות 'בירמינגהאם רולר'. חוץ מלהטיל צואה הן יודעות גם לעשות תרגילים אווירובטיים תוך כדי תעופה. מהאתר בא במייל למדנו כי זן זה הוא מבוית, ויש לו תכונה גנטית מולדת לבצע היפוכים לאחור בזמן התעופה. החוקרים אינם יודעים מה מקור היכולת הזו ולמה היא משמשת, אבל התצוגה האווירית מרשימה ביותר.

גלגולו של ניגון: פריד אל-אטרש מת בקהיר וחי בהרצליה

פריד אל-אטרש היה מלחין וזמר מצרי נערץ ממוצא דרוזי (הוא נולד בסוריה, אך הגיע למצרים כילד ושם פעל רוב חייו), שגם שיחק בעשרות סרטים ערביים. אני אמנם גדלתי על זמירות מסוג אחר לגמרי, אבל לא אכחיש שהיו לו, לאל-אטרש, מעריצים רבים.

אפילו חיים חפר, אללה ירחמו, ניבא, בשירו 'כשיבוא שלום', ששרה שלישיית גשר הירקון:

אבל כשיבוא סוף סוף השלום פריד אל-אטרש כבר לא ישיר 'אִיזָה בְּסִיר' (מה זה בכלל?), משום שהזמר האהוב מת מזמן (1974), או לפחות כך חשבנו.

אתמול ביקר איתמר וכסלר בחנות לחומרי בניין בהרצליה, והאיש שעמד לפניו בקופה נראה לו מוכר. כשהלך האיש והשאיר את החשבונית על הדלפק, התברר מיהו.

'בילדותי', מספר איתמר, 'היו לנו שכנים מצרים שאהבו מאוד את פריד אל-אטרש. יותר מאוחר חשבנו שהוא מת, אבל מתברר שזו היתה טעות, או איזה סוג של קונספירציה. עכשיו מסתבר שהוא עלה ארצה ומתפרנס משיפוצים'.

גלגולו של ניגון

ואם כבר אז כבר.

השיר הכי ידוע של פריד אל-אטרש הוא 'יא עוואזי פלפילו'. אם לא די בכך שהגשש החיוור חיקה אותו ועשה ממנו צחוקים, הנה אפילו נכתב הפיוט 'מול אלי וגדלו' לפי הלחן שלו.

זה המקור:



ואלה כמה ביצועים של 'מול אלי וגדלו', הגלגול הרשמי של פריד אל-אטרש לתוככי שירת הקודש היהודית (למיטב ידיעתי איש מהזמרים אינו מזכיר את המקור הערבי של הפיוט). המילים הם של הפייטן נסים בן יצחק הלוי מחאלב.

החזן יעקב שוואקי:



איציק אשל ויניב בן משיח:

על ספרים ואנשים (א): בית הספר הצרפתי למקרא

חזית מנזר סנט אטיין ומשמאלה המגדל. במרכז – פסלו של הקדוש סטפנוס

כתב וצילם ברוך גיאן

בסדרה חדשה זו נערוך ביקורים מצולמים בספריות מרתקות ולא כל כך מוכרות בירושלים ובסביבתה. נפתח בביקור בבית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, ששוכן בדרך שכם 6, בעיר המזרחית של ירושלים.

ברחוב זה, שבו כבר עסקנו ברשימה קודמת, לא הרחק משער שכם – הגדול, הקדום והמפואר שבשערי העיר העתיקה – שוכנים כמה בנייניים חשובים ובעלי נוכחות, שמייצגים את מה שמכונה 'מסע הצלב הלבן' – הבנייה האירופית החדשה בארץ ישראל של המאה התשע-עשרה. בין האתרים המעניינים שנבנו בדרך שכם אפשר להזכיר את אכסניית סנט פאולוס הגרמנית, את 'גן הקבר' הפרוטסנטי, את קתדרלת סנט ג'ורג' האנגלית, את המלון 'אמריקן קולוני' האמריקני, וגם את מושא ביקורנו.

בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, שנוסד בשנת 1890, מוכר עד היום בשמו המקוצר 'אֶקוֹל בִּיבְּלִיק' (École biblique et archéologique française de Jérusalem). הוא נבנה בלב המתחם מוקף החומה של המנזר הדומיניקני סנט אטיין (אטיין [Étienne] הוא שמו הצרפתי של הקדוש סטפנוס, הנחשב למרטיר הנוצרי הראשון). כדי להיכנס פנימה ולבקר באוצרות המוסד צריך לתאם את הביקור מראש.

מאז ייסודו של המנזר משלבים אנשיו עולם דתי של תפילות וטקסים עם עולם אקדמי של מחקר היסטורי וארכאולוגי של ארץ ישראל וסביבתה. לאורך השנים השתתפו הנזירים בחפירות עיר דוד, בגילוי המגילות בקומראן ובואדי מורבעת, בתל פארעה שמצפון לשכם ובעוד מפעלי חפירה ידועים. במערות הקדומות שבחצר המנזר טמונות עצמותיהם של אבות המנזר, שנודעו גם כחוקריה החשובים של הארץ, ובהם הארכאולוגים לואי איג ונסאן (1960-1872), רולאן דה-וו (1971-1903), חוקר המקרא וימי הבית השני פליקס-מארי אבֶּל (1953-1878), והצלם רפאל סוויניאק (1951-1874). כאן, בתוך מערות קבורה קדומות מימי הבית הראשון, הם זכו למנוחת עולם מכובדת.

קבריהם של ונסאן, סוויניאק, דה-וו, אבל ועוד

האב טרגון, שאחראי על ארכיון הצילומים במנזר וליווה אותי בביקורי, הוא אדם חד וחריף, משכיל ויודע ספר. לפני שנים פגשתי אותו כשהכנתי את הצילומים לספר 'אל גן נעול: סיורים במנזרי הארץ' (כינרת, 2005). הפעם ביקשתי מהאב טרגון כי יאפשר לי להציץ בספרייה ובארכיון הצילומים. הספרייה עוררה בי עניין, כי זכרתי שאליעזר בן-יהודה פקד אותה כאשר חיבר את מילונו המפורסם...

לספרייה שתי קומות. מאוחסנים בה כ-140,000 ספרים וכתבי עת והיא משמשת חוקרים וסטודנטים להיסטוריה וארכאולוגיה מכל העולם.

'עיקר גאוותנו', מספר האב הצרפתי באנגלית, 'שברשותנו נמצא אוסף שלם מכל ספרי המחקר על התנ"ך וארץ ישראל שראו אור לאורך השנים, מהכרך הראשון והלאה'. כך למשל נמצאים כאן כרכי כתב העת 'רוויו ביבליק', שנדפס החל משנת 1892 ולא פסק להופיע אף לא בימי המלחמות, פרסומי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF), או כתב העת של האגודה הגרמנית לחקר ארץ ישראל (ZDPV).

כרכי כתב העת הגרמני Zeitschrift des deutschen Palaestina-Vereins, החל משנת 1878

כרכי Proceedings of the Society of Biblical Archaeology, החל משנת 1882

כתבי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund)

דפדפנו בספרים עתיקים מן המאה השבע-עשרה, כמו למשל פירוש בלטינית לספרי יחזקאל ודניאל, שנדפס בפאריס בשנת 1630:

גם כרך זה, מכתביו של הקדוש אוגוסטינוס, נדפס בפאריס בשנת 1688.

את תשומת לבי משך ספר על כיפת הסלע, ובו איורים צבעוניים יפים, שיצא באוקספורד שבאנגליה בשנת 1924.

The Dome of the Rock in Jerusalem, Oxford 1924

הצצנו גם בספרו המפורסם של הצייר הבריטי ויליאם הנרי ברטלט (Bartlett) על ירושלים Jerusalem Revisited, שנדפס בלונדון 1855, זמן לא רב לאחר מותו של הצייר. האיורים שבספר מחופים בנייר פרגמנט.

בולטים גם הספרים הרבים והנדירים על מצריים הפרעונית ותרבותה, שמסודרים בשפע על המדפים.

ספר ענק על רעמסס השלישי בהוצאת אוניברסיטת שיקגו (Earlier Historical Records of Ramses III)

נכנסנו לחדר עבודתו של האב טרגון. זהו חלל מקומר ונישא, שבארונותיו מאוחסנים אוצרות צילום בנגטיבים מזכוכית בגדלים שונים – כשלושים אלף נגטיבים וכארבעת אלפים פוזיטיבים (שקופיות). 

בחדר הצילום אין צורך בבקרת אקלים - קר פה...

ארון הנגטיבים והפוזיטיבים

קופסת נגטיבים תוצרת המפעל של האחים לומייר (ממציאי הראינוע) בליון שבצרפת

וזהו הסטריאוסקופ המאפשר התבוננות בפוזיטיבים:

אני מביט בסקרנות ובהתרגשות בכמה מהפוזיטיבים באמצעות הסטריאוסקופ ורואה את נופי הארץ בתלת מימד ובשחור לבן.

פוזיטיב של משלחת מונטגיו פרקר (שחפר בשיתוף עם לואי איג ונסאן) בפתח פיר וורן, 1911-1909

השיקופיות הוקרנו ב'פנס קסם' לצרכי לימוד ומחקר

האב טרגון מספר לי מעט על עבודתו הארכיונאית: עד לא מכבר אוחסנו הנגטיבים בקופסאות קרטון סטנדרטיות, אך בימים אלו ממש החומר מועבר לאריזות חדשניות, מסוג אנטי-אסיד, שנקנו בפאריס, וכך יישמרו הנגטיבים טוב יותר. החומר ההיסטורי הזה, שכולל צילומי שחור-לבן של נופי הארץ, אתרים ארכאולוגיים, טיפוסים ואישים ומה לא?, עובר תהליך של סריקה דיגיטלית וכבר יותר ממחציתו נמצא על כונן קשיח. למרות אמונתו הדתית העמוקה, הוא אינו סומך על המזל, ואת החומר המצולם גיבה חמש פעמים ועותק אחד שלח לרובע השלושה-עשר בפאריס, שם נמצא מנזר דומיניקני ובו ספרייה גדולה של המסדר. 'לעולם אין לדעת מה ילד יום', הוא אומר, 'ירושלים נמצאת קרוב מדי לשבר הסורי-האפריקאי ורעידת אדמה היא רק עניין של זמן'...

הדיסק הקשיח של אוצרות האקול ביבליק

ואלה המצלמות העתיקות – מוצגים ארכאולוגיים בפני עצמם שנשמרים בוויטרינה מיוחדת – ששימשו את חוקרי ה'אקול ביבליק' במחקריהם:

בין השנים 1910-1900 השתמשו חוקרי בית הספר במצלמת אקורדיון מיוחדת שידעה לצלם תמונות בפורמט ענק של 18X24:

כשני צלמים ותיקים גם השתעשענו מעט זה על חשבונו של זה. האב טרגון הביט בסקרנות במצלמה המודרנית שהבאתי אתי. 'קאנון?', שאל ואמר בלגלוג, 'זה נחמד. אבל אני מעדיף לייקה...'

האב טרגון משתעשע במצלמת 'לייקה' עתיקה שעדיין ניתן לצלם בה