מפה ומשם: שריד פינת עובדיה, מילה בסלע, מבצעים, שלום קר, יתושלך

א. יוסי פינת יוסף

אי אפשר לומר שלחברי ועדת שמות הרחובות בהרצליה אין חוש הומור. הרצליה היא העיר היחידה – נקווה שלא האחרונה – שהקדישה רחוב לזכרו של חבר הכנסת והשר המנוח יוסי שריד, שהיה ממנהיגי השמאל הציוני בארץ ונפטר בטרם עת בשנת 2015. 

לרב עובדיה יוסף, שנפטר שנתיים קודם לכן, יש מליצי יושר רבים יותר מאשר לשריד, ועד לאחרונה גם מפלגת שלטון רבת כח. כמעט שאין עיר בארץ שלא הזדרזה לקרוא רחוב על שמו (ירושלים, חדרה, ראשון לציון, פתח תקוה, בית שמש, נתניה, מגדל העמק ועוד).

אבל רק בהרצליה נפגשים שני ה'יוספים' הללו, שבחייהם היו צהובים זה לזה (בלשון המעטה).

צילום: יצחק קויפמן (תודה לזאב קינן)

הן רק לפני שבועיים רגשו צדקנים וגינו את הזמרת אחינועם ניני, שהעזה לכנות את בנימין נתניהו 'המן'. שומו שמים! היא אפילו נאלצה לחזור בה ולהתנצל.

אז הנה תזכורת לקלות, שלא לומר קלילות, שבה קילל הרב יוסף את יוסי שריד בשמות 'המן', 'שטן' 'ו'עמלק'. הוא אף פעם לא התנצל על כך.

   

ב. מילה בסלע

אם במקרה אתם עוברים בצפת וזקוקים באופן דחוף לטקס פדיון הבן או למוהל עם חוש הומור – הרב ניסים כהן הוא האיש שלכם.

צילום: אלעד דנטה

הביטוי התלמודי 'מילה בְּסֶלָע, מַשְׁתוּקָא בִּתְרֵין' (מגילה, יח ע"א), שפירושו מילה שווה סלע (סוג של מטבע), אבל שתיקה שווה שני סלעים, כלומר שתיקה עדיפה על דיבור, התהפך בלשון הדיבור שלנו. היום נהוג לפרש אותו (בטעות) כאילו 'מילה בסלע' – כביכול כל מילה יצוקה בסלע... 

ג. מבצע קפה 

עמישראל אוהב מבצעים, אבל לא תמיד יודע לעשות חשבון.

ראובן ירון צילם בסניף של רמי לוי בגוש עציון. מהרו! המבצע מסתיים השבוע...

צילום: ראובן ירון

ואם אנחנו בענייני קפה ומבצעים הנה משהו על קוצו של גרש. 

איכשהו כשכותבים 'טסטר צוייס' (ולא צ'וייס), זה נשמע כמו קפה ששותים בשטעטל עם ארומה של יידיש, כשאחרי כל לגימה נאנחים על הצוּרֶס שבעולם...

צילום: איתמר לויתן

ד. שלום קר

מדרש פוליטי? לא נכחיש.

'מסעדה' הוא כמובן היישוב הדרוזי מַסְעָדֶה שברמת הגולן.

צילום: גדעון פליישמן

ה. יָתוּשָלָךְ

צילום: איתמר לויתן

גם אם נתעלם מהניקוד המשובש (יַתּוּשׁ מנקדים בפתח ולא בקמץ), עדיין נישאר תוהים על ה'לָך'. האם זה כינוי חיבה או שמא ציווי (לֶךְ-לְךָ!)?

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: נִטְּשׁוּ צְלָלִים

'ניטשו צללים' בגרסה מקוצרת (לילה טוב: מחרוזת שירי ערש, תשי"ד, עמ' 13-12)

מאת אליהו הכהן 

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה' 

א. התעורר, בן יקיר

ב. בכורי, ילדוני העברי

ג. שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

ד. צימוקים ושקדים (א)

ה. צימוקים ושקדים (ב)

ו. נומה פרח, בני מחמדי

אִם צִוָּה הָאֵל וְהוּא עָתִיד לִגְאֻלָּה / יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה 

שאול טשרניחובסקי, 'על הדם' 

'שיר ערש', משיריו המוקדמים של שאול טשרניחובסקי, מוכר וידוע יותר בשם 'נִטְשׁוּ צְלָלִים', על שום שורת הפתיחה שלו: 'נִטְשׁוּ צְלָלִים, דֹּם צִיפֳּרִים, נוּמָה, בְּנִי, אֶפְרֹחִי'. השיר נכתב באודסה בשנת 1896, בימי ההתעוררות הלאומית הנלהבת שבאה לאחר הופעת החוברת מדינת היהודים של הרצל, וחודשים אחדים לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897). שני אירועים היסטוריים אלה, שהביאו למפנה בהתפתחות התנועה הציונית, קידמו את גם שירת התחייה העברית. שירי הזמר שחוברו באותם ימים נשאו את בשורת הלאומיות המתחדשת ומילאו תפקיד חשוב בהנעת גלגלי הרעיון הציוני. השיר 'ניטשו צללים', אף שלכאורה חובר כשיר ערש, היה אחד מהם.

הבה נשמע תחילה את השיר בביצוע חבורת 'שירו שיר' בעיבודו של אריה לבנון (הקלטה מ-1964):

  

א. מיהו 'בְּנִי, אפרוחי'?

כפי שראינו ברשימה הקודמת, המשורר הראשון בזמר העברי שהקדיש שיר ערש לילד מסוים היה אפרים דב ליפשיץ, שאת שירו 'נומה פרח, בני מחמדי' הקדיש לבנו ישראל, שאותו אף הצלחנו לזהות. מאז ואילך התפשט נוהג זה, ורבים משירי הערש ושירי הילדים שהושרו בארץ בתקופת היישוב, הוקדשו לילדים אמתיים.

הנה דוגמאות אחדות: את שיר הערש 'שכב בני, שכב במנוחה', שנכתב בימי מאורעות תרפ"ט, הקדיש מחברו, עמנואל הרוסי, לבנו אבנר ('אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה, תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר'), ואכן שמו המקורי של השיר היה 'שיר ערש לאבנר'; המשורר והמחנך משה דפנא הקדיש את שירו 'למה?' ('הוּדִי חמודי') לנכדו בן השלוש אהוד דפנא, שגדל בקיבוץ מעוז חיים (כעבור שנים נהרג הבן במלחמת יום הכיפורים ולאחר מותו זכה בעיטור העוז); חיים נחמן ביאליק שלח ממרחקים (הוא היה בביקור בארה"ב) לשכנתו בתל אביב, הילדה חמוטל ריגר, שיר שובבי בשם 'שיר לחמוטל' ('מה אוכלה חמוטל'), שהתפרסם בלחנו של נחום נרדי ובביצועה של ברכה צפירה; את השיר 'יוחנן וגבריאל רכבו לָאֲפוּנִים' חיבר מתתיהו שֶׁלֶם לכבוד שני ילדים מקיבוצי עמק יזרעאל: יוחנן להמן מחפציבה (שמת כעבור שנים אחדות מהכשת נחש), וחברו גבריאל רפפורט ('גברוש') מבית אלפא, לימים מפקד מהולל בפלמ"ח ואלוף משנה בצה"ל.

לכל אלה קדם שיר הערש 'ניטשו צללים', שחיבר המשורר שאול טשרניחובסקי וגם הוא ראה מול עיניו ילד מסוים.

ב-2 בספטמבר 1896 נולד באודסה בן בכור לאסתר לבית יוניס (1975-1877) ולבעלה ניסן יֶיבין. שמו היה שמואל. זמן לא רב אחר כך פנתה אסתר (אז בת 19) אל שאול טשרניחובסקי (אז בן 21), שעמו טיפחה קשרי ידידות בחוג דוברי עברית בשם 'שפתנו אתנו', וביקשה ממנו כי יחבר עבורה שיר שעמו תוכל להרדים את הרך הנולד. טשרניחובסקי נענה לבקשתה וחיבר את 'ניטשו צללים'.

בסוף שנת 1905 עלתה אסתר ארצה עם בנה שמואל, שהיה אז בן תשע, ושתי בנותיה; הבעל ניסן הצטרף אליהם לאחר שנתיים. אסתר, שלימים תתפרסם כאחת מראשונות הלוחמות על זכויות הנשים בארץ, גרה אז בתל אביב. בנה, שמואל ייבין, למד בגימנסיה הרצליה במחזור ב', ועם תום לימודיו התגייס לצבא העות'מאני, שירת כקצין ולחם, בין היתר, גם בחזית ארץ ישראל. 

תלמידי גימנסיה הרצליה במדי הצבא הטורקי, 1916. עומדים מימין לשמאל: שמואל ייבין, משה שרת, דב הוז (ויקיפדיה)

בתום שירותו הצבאי למד ייבין ארכאולוגיה באוניברסיטאות לונדון וברלין וערך חפירות במצרים ובעיראק. בארץ כיהן בתואר פרופסור לארכאולוגיה ולאגיפטולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ניהל את אגף העתיקות ופרסם מחקרים ותגליות שעליהן זכה בפרס ביאליק ובפרס ישראל (1968).

שמואל ייבין (1982-1896)

באחת מפגישותיו עם הביבליוגרף וחוקר הספרות גצל קְרֶסֶל, סיפר לו ייבין כי מאחורי שיר הערש של טשרניחובסקי 'ניבט תינוק – וזה אני'.

ג' קרסל, 'הילד שלמענו כתב המשורר שיר ערש', מעריב, 16 באפריל 1982

מי שחשף זאת לראשונה, 35 שנים קודם לכן, היה ההיסטוריון ומבקר הספרות יוסף קלוזנר:

יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי: האדם והמשורר, ירושלים תש"ז, עמ' 47

קלוזנר הוא עֵד מהימן, שכן קרבה רבה הייתה בינו לבין טשרניחובסקי, והוא אף העריך את שירתו יותר מזו של ביאליק. שניהם למדו באוניברסיטת היידלברג ויחסי ידידות עמוקה והערכה הדדית שררו ביניהם. בימי לימודיו באוניברסיטה חיזר טשרניחובסקי יפה התואר גם אחר הסטודנטית ציפורה (שמה היה אז פאני ויירניק), אלא שהיא בחרה בסופו של דבר להינשא לידידו קלוזנר ואתו חיה כל ימיה. טשרניחובסקי זכר גם לה את ימי היידלברג, ועל מכתביו לקלוזנר נהג לחתום במילים: 'אוהבך בלב ובנפש, כולי שלך ושל ציפורה'.

שאלת זיקתו של שיר ערש זה לשמואל ייבין התבררה סופית כאשר גיל חובב, בשלן, עיתונאי וסופר (נכדו של איתמר בן אב"י), סיפר בדף הפייסבוק שלו Foodspy (20 ביוני 2014) על פגישתו עם שרון עמבור, קרובת משפחה של שמואל ייבין. שרון סיפקה לו את גרסת המשפחה, על פיה השיר נכתב לאחר שטשרניחובסקי שמע את חברתו אסתר שרה לבנה התינוק שיר ערש ברוסית, וזאת למרות שכבר דיברה עברית. כשהעיר לה המשורר הצעיר, שעם שירי ערש כאלה אין סיכוי רב שהילד יגדל דובר עברית, היא השיבה לו שאילו רק היו שירי ערש בעברית, הייתה שרה אותם בשמחה. טשרניחובסקי לא התעצל ומיד חיבר את 'ניטשו צללים'. 

שרון עמבור העבירה לגיל חובב סריקה של מילות השיר, בכתב ידו המוכר של טשרניחובסקי, ובראשו הקדשה 'לכבוד מר שמואל ייבין'. האם מדובר בכתב היד המקורי של השיר, כפי שלכאורה מצביע התאריך ליד החתימה (אדסה 96[18])? מצד אחד קשה להאמין שטשרניחובסקי יקרא לתינוק שבעריסה בשם 'מר', ומכאן שאולי מדובר בהעתקה מאוחרת שהוא העניק לייבין שעה שהשניים נפגשו לאחר עלייתו של טשרניחובסקי לארץ ישראל; מצד שני, כתב היד דומה לכתבי ידו של טשרניחובסקי הצעיר, מה גם שבבית האחרון הוא כותב את המילה המקורית 'אֲזֵנְךָ', שמאוחר יותר הוא עצמו שינה ל'מַחֲנֶךָ' ואחר כך ל'כְּלֵי זֵינְךּ'.   

ב. שירי ערש מזרי אימה

טשרניחובסקי לא חזה בשירו זה עתיד מזהיר לילדי אותו הדור. המשפט המופיע בבית השני, 'עִבְרִי הִנָּךְ, בְּנִי; אַךְ זֶה הוּא אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ', אינו מבשר טובות לתינוק הנם בעריסתו, גם לא לאמו. גם משפטים כמו 'יַד אַכְזָרִים תִּהְיֶה בָּךְ', או 'נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא תֵּבֵל', עלולים לעורר חיל ובעתה בקרב שומעיהם הרכים, לוּ רק היו מסוגלים להבין את משמעותם. למרות התוכן המאיים זכה השיר ללחנים רבים (כפי שנראה בהמשך), ואף שחובר לפני כ-125 שנים, בורך באריכות ימים והוא מושר עד היום.

דיוקן שאול טשרניחובסקי (המקהלה: גלריה של שָׁרֵי ישראל, לונדון 1903)

ב-1936, ארבעים שנה לאחר שחיבר את 'ניטשו צללים', חיבר טשרניחובסקי, שכבר השתקע בארץ, שיר ערש נוסף, אך שלא כקודמו המזל לא האיר לו פנים. השיר, שכותרתו היא 'שיר ערש', חובר בהשפעת מאורעות תרצ"ו, אך ספק אם ילדי תקופת 'חומה ומגדל' נרדמו בשלווה למשמע שיר זה. השיר נפתח כך: 

דבר, 26 במאי 1936

אמנם השיר זכה לשפע מנגינות, בהן של מלחינים נודעים כמו מרק לַבְרִי (שהלחינוֹ כבר ב-1937), דוד זהבי, עמנואל עמירן, נחום נרדי, משה ביק ויצחק אֶדֶל, אך אף אחת לא הצליחה להתקבל בציבור. רק לחנו של לברי, שהוקלט פעמים אחדות, הושמע לעתים רחוקות ברדיו.

הנה הזמרת ציפורה קופרמן עם מקהלת קול ציון לגולה עם 'שיר ערש' של טשרניחובסקי בלחנו של לברי:

 טקסטים מזרי אימה המשולבים בשירי ערש, שכמותם יש לרוב גם בשירי עמים אחרים, אינם מיוחדים לשירי העלייה הראשונה. הם הופיעו גם בשירים מאוחרים יותר מתקופת היישוב. בשיר 'תשרי סבא' ('ירושלים עיר הקודש) שכתב עמנואל הרוסי בשנת 1928, שרה האם לבנה: 'בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ / וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ / אֵין דָּבָר, סְגֹר אֶת פִּיךָ / תְּהִי חוֹצֵב כָּמוֹהוּ', ובמילים אחרות: העתיד המצפה לילד המאזין לשיר בעודו מנסה להירדם הוא לעבוד במחצבה וכמו אביו ליפול על משמרתו. 

בשיר ערש מפורסם נוסף שכתב הרוסי בעקבות מאורעות תרפ"ט, 'שכב בני שכב במנוחה', שר האב לבנו על אש ועל להבות: 'בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן', ובשיר 'לילה לילה' כתב נתן אלתרמן (בלחנו של מרדכי זעירא): 'אֶחָד הָיָה טֶרֶף ... שֵׁנִי מֵת בַּחֶרֶב ... וְזֶה שֶׁנּוֹתַר ... אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר' (על שיר זה ראו דוד אסף, 'מסע מן הכורסא: בעקבות "לילה, לילה"', בלוג עונג שבת, 31 במאי 2013). ב-1955, בצל התקפות הפדאיון על יישובים יהודיים בנגב, כתב יחיאל מוהר את 'שיר ערש נגבי' (הלחין משה וילנסקי), ובו מספרת האם לבנה שאביו נעדר מהבית כי הוא חורש את שדות המשק: 'הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק / לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן? / אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק! / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן'. וכשהבן, המנסה להירדם, שואל: 'מַה הַקּוֹל אֲנִי שׁוֹמֵעַ / וְטִרְטוּר מַפְחִיד, סוֹאֵן?', עונה לו אמו: 'זֶה הַטְּרַקְטוֹר נִיר גּוֹמֵעַ / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן'. 

לא קשה לנחש מה חשו ילדים שניסו להרדימם בניסוחי אימה כאלה, אך עובדה היא שהשירים זכו להצלחה דווקא בפיותיהם של המבוגרים.

 ג. גלגולי פרסום ונוסח

נחזור ל'ניטשו צללים'.

מרבית שירי תקופת חיבת ציון נדפסו לראשונה בעיתונים או בכתבי עת עבריים שראו אור ברוסיה הצארית או בפולין (שהייתה תחת חסות רוסית). לרשותו של טשרניחובסקי עמדו לא מעט במות כאלה, והבולטת שבהן הייתה כתב העת הספרותי השילוח, שהחל לצאת באותה שנה באודסה בעריכתו אנינת הטעם של אחד העם. טשרניחובסקי בחר לשלוח את שירו דווקא לכתב העת הירושלמי השקפה, ועורך העיתון, אליעזר בן-יהודה, אכן פרסמוֹ שם בשנת 1897. אפשר להניח כי לא היה זה מקרה אלא פרי החלטה מושכלת: טשרניחובסקי כתב את שירו קודם כל עבור אנשי העלייה הראשונה, כדי שישמיעו אותו כשיר ערש לילדיהם הגדלים בארץ. שם השיר בפרסום הראשון שוּנה מ'שיר ערש' ל'שיר עריסה'. לא ברור אם ידו של העורך בן-יהודה הייתה בשינוי זה, שהרי לשיטתו ערש ועריסה שניהם מונחים עבריים כשרים למהדרין.

פרסום ראשון של השיר בעיתון השקפה, שנה א, גיליון יג, ח' באדר ב' תרנ"ז

העדפה זו מזכירה מחווה נוספת שעשה טשרניחובסקי לילדי הארץ כעבור חצי יובל שנים, כאשר חיבר עבורם שיר ילדים לימי החורף הגשומים. בשנת 1923 הוא שלח את 'שירת גשם' למשורר אברהם סולודר, עורך עיתון הילדים אלומות שראה אור בירושלים, והוא אכן פורסם בו (שנה ב, גיליון 6, א' בסיון תרפ"ג). 

אלומות, בעריכת אברהם סולודר, שנה שנייה, גיליון 6, ירושלים תרפ"ג

אמנם באותה שנה המשורר טרם ביקר בארץ, אך הוא ביקש להקדיש את השיר לילדי היישובים 'מבאר שבע ועד דן' שאותם מנה בשיר: פתח תקווה ויבנאל, חדרה ועין חי, כנרת, הרטוב וראשון לציון. למען הקוראים שוחרי זמרת הארץ, ראוי להציג כאן את שער החוברת הנדירה של דו-שבועון זה ואת השיר כולו, במיוחד על שום ההערה הבלתי שגרתית שצירף העורך בשולי השיר:

משוררנו הנעלה, מר ש. טשרניחובסקי, מודיע לנו כי לשיר הזה ישנה מנגינה שחיבר מר י. ענגל [המלחין יואל אנגל]. הילדים, ששמות מושבותיהם לא נזכרו בשיר, יוכלו לפנות אל המשורר על ידינו, והוא יתאים את השיר גם להם.

זו כמדומני הפעם היחידה שבה משורר של שיר זמר עברי מוכן לשנות את שירו כדי שיתאים למקום מגוריו של כל ילד בארץ.

'שירת גשם' (אלומות, ב, גיליון 6, תרפ"ג)

תווי השיר שהלחין אנגל נדפסו בחוברת 'ילדי שדה', שראתה אור בברלין באותה שנה (1923) בהוצאת 'יוּבַל' שייסד אנגל; בנוסח זה, שכנראה היה מוקדם יותר, נדפסו רק חמישה בתים.

טשרניחובסקי לא כלל את השיר באסופות שירי הילדים שלו (החליל: שירים לילדים, דביר, ברלין 1923; שירי ילדים, יבנה, תש"ז) וגם לא כינס את השיר לכתביו, אולי משום שחש כי אין זה שיר מקורי שלו. אכן, את השיר כתב בעקבות שיר ביידיש 'דאָס ליד  פֿון ברויט' (שיר הלחם), שחיבר המשורר מאני לייב (פורסם לראשונה בעיתון הניו-יורקי די אידישע קינדער-וועלט, אב-אלול תרע"ז). כפי שהעידה באוזניי זמרת הסופרן רחל רוזה רוזנשטיין, שהייתה קרובה מאוד הן לטשרניחובסקי (לה הקדיש טשרניחובסקי את 'שירים לאילאיל' שלו) הן למלחין יואל אנגל, פנה האחרון לראשון בבקשה שיתרגם את שירו של מאני לייב לעברית. המשורר נענה לו, אך לא תרגמו כלשונו אלא שינה אותו מן הקצה אל הקצה. בניגוד לשיר ביידיש, המתאר נוף אירופי של טחנות רוח עם כנפיים מסתובבות, העתיק טשרניחובסקי את השיר לנופי ארץ ישראל וליישוביה והפך את 'שיר הלחם' ל'שירת גשם'. אגב, 'שיר הלחם' המקורי אכן תורגם לעברית (על ידי א"פ, שזהותו אינה ידועה) והולחן על ידי אנגל.

ניפרד מהגשם ונחזור לצללים שניטשו.

הנוסח המקורי של השיר כלל שישה בתים בני שמונה שורות, אך בפרסומו הראשון בהשקפה הושמטו ממנו שני בתים. לא ברור אם השמטה זו נעשתה על ידי העורך בן-יהודה או ביוזמת טשרניחובסקי. אחד הבתים שהושמטו פתח במילים 'מִיּוֹם מִלָּה תֶהֱגֶה, תָּבִין / סַפְךָ מַלֵא רָעַל', סַפְךּ הוא ספלך, ונראה כי לא היה טעם להפנות מילים כאלה לילדים הגדלים בארץ ולא בגולה.

כשיצא ספר שיריו הראשון של טשרניחובסקי חזיונות ומנגינות (הוצאת תושיה, ורשה תרנ"ט / 1898), פרסם בו טשרניחובסקי את 'שיר ערש' בחמישה בתים, בהשמטת הבית הרביעי. מאז התקבע נוסח השיר במתכונת זו וכך פורסם בעשרות שירונים מאז ועד היום. 

הפרסום הראשון של השיר בספרו של טשרניחובסקי חזיונות ומנגינות

פעם אחת בלבד, בשנת 1900, פורסם בדפוס השיר במלואו על ששת בתיו, ולא עוד. השיר המלא נדפס בכתב העת הציוני השבוע, שראה אור בווינה בעריכתו של יעקב שמואל פוכס (שנה ד, גיליון יב, עמ' 144, 22 במארס 1900).

 הפרסום הראשון (והיחיד) של הנוסח המלא של השיר (השבוע [וינה], כ"ט באדר ב' תר"ס)

בשיר זה, כמו גם בשירי הערש הקודמים שהזכרנו בסדרה זו, ניכרת השפעתו של 'שיר ערש קוזקי' של לרמונטוב, ועל כך עמדו כבר חוקרים רבים. בנציון כץ  אף הרחיק לכת כשטען שטשרניחובסקי צריך היה להוסיף מתחת לשם השיר את ההערה 'בעקבות לרמונטוב' (בנציון בנשלום, ארחות יצירה: מסות ומאמרים, מסדה, 1966, עמ' 104). עוזי שביט, שהקדיש לשיר מאמר מפורט ומלומד, ראה בו תגובה ל'שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת' של יחיאל הלר, שהתפרסם כבר ב-1883 ונכתב גם כן בהשפעת לרמונטוב (לשיר זה הוקדש מאמר מיוחד בסדרה זו). מול רוחות היאוש והֶעְדֵּר התקווה שנשבו בשירו של הלר, שירו של טשרניחובסקי הפיח תקווה וצייר עתיד זוהר (עוזי שביט, 'גלגוליו של שיר ערש', מאזניים, מא, תשל"ה, עמ' 221-214).

ואכן, המשפט המצוטט ביותר מכל בתי השיר היה: 'אִם גַּם יֶאֱחַר יוֹם הַגְּאֻלָּה, / יִצְעַד שַׁעַל, שַׁעַל. / אַל תִּוָּאֵשׁ אֲסִיר תִּקְוָה / עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל'. מילים אלו, שחזרו והושמעו בתקופת היישוב כדקלום בטקסים שנערכו בבתי ספר, בתנועות נוער, בנאומים ובפרסומים ציוניים, ייצגו את השיר עד כדי כך שהוצמדו לתמונת המשורר שהופיעה על גלויה מאותם ימים.

דיוקן טשרניחובסקי על גלויה מראשית המאה העשרים עם ציטוט מ'ניטשו צללים'

המשורר שטבע את המימרה 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' התפתל כל ימיו בין אהבה וגעגועים לשתי המולדות, בין נופי כפר הולדתו מיכאלובקה שבאימפריה הרוסית (היום באוקראינה) ובין נופי הארץ, שאותם תיאר בפרוטרוט בשירו 'הוי ארצי מולדתי'. עתה, בשיר הערש שחיבר לילד העברי הגדל בניכר, הוא היה נחרץ הרבה יותר: 'מוֹלַדְתְּךָ אַחַת, זֹאת אַל תִּשְׁכַּח נִסְּךָ: צִיּוֹן!'.

השפעת לרמונטוב לא פגמה במעמדו של השיר כאחד מקובעי דרכה של שירת התחייה הלאומית. הוא הושר בערבי שירה בציבור והוקלט פעמים רבות בביצוע זמרות, זמרים, חבורות זמר ומקהלות. גם בחלוף העתים זכה להשתמר ועדיין מושר עד עצם היום הזה.

בחירת הבתים על ידי מבצעי השיר השונים לא הייתה אחידה. שני הבתים הראשונים הושרו בכל הביצועים, אך מעבר לכך בחר כל מבצע בית או שניים נוספים לפי שיקול דעתו. הבית האחרון הושמט ברוב הביצועים, אולי משום שהוא מגלה את השקפותיו ה'נציות' של טשרניחובסקי: 'לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה, / גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים! / וְיוֹם יִנְהָרוּ נֹשְׂאֵי דֶגֶל, / אַל תִּמְעֲלָה מָעַל, / אֶל אֲזֵנְךָ בַּגִּבּוֹרִים / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יַעַל!'. פעמיים שינה את המילה אֲזֵנְךָ (שפירושה נִשְׁקְךָ), כנראה מחשש שהיא בלתי מוכרת, והחליפה במילים 'כְּלֵי זֵינְךָ'. כעבור זמן קצר מיתן את הנוסח וכתב 'אֶל מַחֲנֶךָ בַּגִּבּוֹרִים / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יַעַל'.

המשפט 'עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן / שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים', המופיע גם כן בבית האחרון, הושפע משירו של הלורד ביירון 'על גדות ירדן' (בחוברתו 'מנגינות עבריות'), כפי שהכירו טשרניחובסקי משירי ישורון בתרגומו של שלמה מנדלקרן: 'עַל-גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן גְּמַלֵּי הָעַרְבִים יִרְבָּצוּ'. ביירון קונן על כך שהמנגינות העבריות, שיצאה תהילתן בימי קדם, אינן נשמעות עוד (ראו מאמרי '"מנגינות עבריות" של לורד ביירון', בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2018). 

שינוי נוסף שנעשה בשיר, הפעם ביוזמת מבצעיו: בבית הראשון נוהגים לשיר 'הן אִתְּךָ אנכי', במקום הנוסח המקורי 'אִתְּךָ כי אנכי'.

הנה שמעון בר שר את 'ניטשו צללים' (הקלטה מ-1962):

ד. תשעה לחנים

השיר 'ניטשו צללים' התברך בלא פחות מתשעה לחנים שהוצמדו לו; כמחציתם לחנים מקוריים והאחרים הם לחנים 'נודדים' שהודבקו לו. רובם, פרט ללחן הנפוץ והמוכר, אינם מושרים עוד. נעקוב אחריהם אחד לאחד.

הלחן המקורי הראשון חובר בקובנה שבליטא בשנת 1901 על ידי ליאון פרלמוטר, כשנתיים לאחר שהשיר פורסם בספרו של טשרניחובסקי חזיונות ומנגינות. תווי הלחן, בעיבוד למקהלת גברים בליווי פסנתר, נדפסו יחד עם לחן לשיר 'שאו ציונה נס ודגל' בשירון Zwei jüdische Gesänge für Männerchor, mit begleitung des Pianoforte, Kovno: M. Schlner, 1901 (את השירון עצמו לא ראיתי). 

הלחן המקורי השני חובר כעבור שנה (1902) על ידי המלחין יעקב (יוסף) ביימל (1944-1879). ביימל, יליד העיירה פָּארִיץ' שבבלארוס, שכיהן כחזן בברדיצ'ב ולמד מוזיקה באודסה, עבר לברלין ושם ניצח על 'מקהלת מנדלסון'. ב-1915 היגר לארה"ב ושם שימש חזן בניו יורק ובפילדלפיה. תווי הלחן נדפסו כנספח לכתב העת הקשת, הירחון המצויר הראשון בשפה העברית.

'שיר ערש' בלחנו של יעקב (יוסף) ביימל (הקשת, הוספה לחוברת ד-ה, ברלין 1902)

הלחן השלישי נדד משיר הערש 'שכב הרדם', שחיבר אהרון ליבושיצקי בשנת 1899, אך מקורו טרם זוהה. ד"ר שאול זלוּד, לשעבר רופא בתי הספר ברמת גן ובנו של נח זלודקובסקי מלחין 'שאו ציונה נס ודגל', טען באוזניי כי המלחין הוא אברהם גולדפאדן, אך לא הצלחתי לאתר לחן זה ברשימת יצירותיו. 

בראשית המאה העשרים עבר לחן זה גלגול נוסף כשהוצמד לשיר ערש ביידיש, 'ס׳לויפֿן, ס׳יאָגן שוואַרצע וואָלקן', שחיבר הסופר היהודי-פולני הירש דוד נומברג (1927-1876). לשיר זה של נומברג יש תרגומים אחדים והמוכר שבהם הוא 'עננים קודרים יזעפו' של אברהם לוינסון. 

הנה תחילה זמרת שירי-העם מרתה שְׁלָמֶּה שרה ביידיש את שירו של נומברג על פי לחן אוקראיני עממי:

Yiddishkayt · Dark Clouds Race • ס׳לויפֿן, ס׳יאָגן שװאַרצע װאָלקנס • Martha Schlamme

פיצול אחר של שירו של נומברג, וגם של הלחן שהודבק לו, הוא 'עָטוּ שָׁמֵינוּ עָבֵי זַעַם', שזהות מתרגמו לעברית אינה ידועה, אך הוא זה שמשמר את הלחן שבו שרו את 'ניטשו צללים' בארץ. הנה 'טוביה והסבתות מיטבתה' מנגנים (ואחר כך שרים) את 'עטו שמינו':

הלחן הרביעי הוא הנפוץ מבין כל לחני השיר עד לימינו אלה. במקורו היה זה לחן אוקראיני שביטא מחאת פועלים בימי שלטון הצאר. המחנך התל-אביבי אהרן שמיר (שכטמן), יליד הורושקי שבאוקראינה (פלך וולין), זכר את שתי השורות הראשונות של השיר המקורי: 'הוֹצ'ה הוֹרה נָם רָבוֹצִ'ים / דוֹ יִדָיֶיה, דוֹ קִינְצָה' ('הנה באה צרה לנו הפועלים / נמאסה עלינו עד אין סוף'), ואף ייחס לעצמו את התאמת הלחן למילות השיר בשנת 1909 בעודו באוקראינה, אך לדבריו אין כל ביסוס.

קיימות עדויות אחרות, שמלמדות כי השיר הושר בארץ בלחן זה עוד לפני התאריך שסימן שמיר. המחנכת יהודית הררי לבית אייזנברג (1979-1885) סיפרה לי כי השיר הושר בכנסייה הארצישראלית שהתקיימה בבית הפקידוּת בזכרון יעקב בקיץ 1903. בסיפור 'הסוללים', שנדפס בשנת 1907, תיאר המחבר צבי כַּהן צעיר השר כמה שורות מ'ניטשו צללים' נוכח שיירת רוכבי גמלים ערביים על גדות הירדן.

העומר, א, חוברת א, תרס"ז, עמ' 57 

גם מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה, שר את השיר בשנת 1908, בעת עלייתה של 'הקבוצה הרומנית' לגליל (ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרין, הוצאת הדר, תשכ"ד, עמ' 299) – אפשר להניח שהעדויות הללו מתייחסות ללחן האוקראיני. בין כך ובין כך, עובדה אחת אינה שנויה במחלוקת: שירו זה של טשרניחובסקי הפך לשיר זמר שהושר בארץ ישראל עוד קודם שזכו לכך שיריו של ביאליק כמו 'אל הציפור'.

הלחן האוקראיני התגלגל גם לשיר מחאה סוציאליסטי ביידיש, שנפתח במילים 'שוועסטער, ברידער, מיר זינגען לידער' (אחיות, אחים, שרים אנו שירים). אברהם צבי אידלסון הביא את תווי השיר ומילותיו בספרו המונומנטלי אוצר נגינות ישראל (כרך 9, ברלין 1932, עמ' 69, מס' 257), כפי שמצאם באסופת שירי יידיש אַרבייט און פֿרײַהייט בעריכת שמואל לֶהְמַן (ורשה 1921, עמ' 90-89, מס' 44; הערות, עמ' 134). לא ברור אם הלחן אומץ לשירו של טשרניחובסקי ישירות מגרסתו האוקראינית או מזו שהושרה ביידיש.

תווי הלחן האוקראיני ל'שוועסטער, ברידער' שהתגלגלו ל'ניטשו צללים' (שמואל לעהמאַן, אַרבייט און פֿרײַהייט, עמ' 90)

את הלחן החמישי שרה, ואף הקליטה בקולה, תמר רוּדְנֶר (2019-1935), שהלכה לעולמה זה לא מכבר (ניתן לשמוע את הלחן מפיה באתר זמרשת). לדברי בעלה עמוס, תמר למדה את השיר בשנות ילדותה בתל אביב מפי אביה חיים בּוּמְשטיין. נכדו של בומשטיין, אלוף בן, עורך עיתון הארץ, פרסם לא מכבר מאמר מיוחד ובו שרטט את תולדות סבו, שהיה במשך כעשר שנים מנהל חשבונות במערכת העיתון הווילנאי הזמן (שהחל לצאת בשנת 1903). הוא עלה ארצה בשנת 1920 ותחילה עבד בסלילת כבישים במסגרת גדוד העבודה. לאחר שנים בהן היה מובטל הועסק בומשטיין, עד סוף ימיו (ב-1950), כמנהל חשבונות בקרן היסוד בתל אביב. את הלחן הביא עמו ככל הנראה מווילנה. 

חיים בומשטיין (הארץ)

תמר רודנר (באדיבות עמוס רודנר)

הלחן השישי הוא לחן 'שיר הערש הקוזקי' של לרמונטוב ועסקנו בו בהרחבה ברשימה קודמת על 'שיר הערש עבריה שוררת' של יחיאל הלר (לימים הותאם לחן זה גם לשירו של קדיש יהודה סילמן 'משה בתיבה').

הלחן השביעי מבוסס על מנגינת 'נומה פרח, בני מחמדי' בשינויים אחדים. תווי הלחן נדפסו באלבום של מנגינות עבריות, שהדפיס המלחין הרמן ארליך בנדבורנה שבגליציה בשנת 1911.

תווי 'ניטשו צללים' מתוך אלבום של מנגינות עבריות, חלק ב, עמ' 20

הלחן השמיני חובר על ידי המלחין והמנצח שמואל אַלמן (1947-1877), יליד אוקראינה שלמד מוזיקה באודסה ובקישינב, עבר ללונדון ובמשך שנים שימש מנצח מקהלת בית כנסת, פרסם יצירות ליטורגיות והלחין מנגינות לשירי ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור ואחרים. הדפרון ובו תווי השיר ראה אור בלונדון בשנת 1932 בהוצאת Cailingold (את הדפרון עצמו לא ראיתי).

את הלחן התשיעי חיבר החזן והמלחין לייב גְּלַנְץ (1964-1898). גלנץ, יליד קישינב, שהיגר בשנת 1926 לארצות הברית, עלה לארץ בשנת 1954 והקים בתל אביב בית ספר לחזנות. הוא נודע בסגנון ייחודי של ניגוני תפילה שהכניס לעולם החזנות ורכש לו מעריצים רבים. מזמורים אחדים שעיצב בנוסח החסידי המיוחד לו (למשל, 'נחפשה דרכינו ונחקורה') הקליט בליווי המלחין והפסנתרן נחום נרדי והם זכו למוניטין ולתפוצה רבה. לחנו ל'ניטשו צללים' נדפס בחוברת יהודה לייב גלנץ, שירים לקול ולפסנתר (המכון למוסיקה דתית יהודית, 1973, עמ' 66). את השיר שילב גלנץ  באורטוריה 'ליל שואה' שהלחין, ואפשר לצפות בו בסרטון הבא בתזמון 1:55:15.

מכל תשעת הלחנים שנימנו לעיל, בפועל גבר הרביעי, 'האוקראיני', על כל האחרים, ויותר מכל הלחנים האחרים הוא ששימר את מילות השיר והפיצן ברבים. הוא מושמע לעתים קרובות בתכניות רדיו, בעיקר בהקלטות ישנות שמקצתן שולבו ברשימה זו. ניפרד אפוא מלחן זה בשירתה של ברכה צפירה שהוקלטה בשנת 1966.

בעלי התוספות 

ד"ר יוסי גולדנברג הפנה את תשומת לבנו לשני לחנים נוספים לשיר, פרי עטו של המלחין דוד מערבי (1945-1896). האתחלות של הלחנים תועדו בכרטסת של מאיר נוי על סמך מחברת פרטית של מערבי.