מאת יואל רפל
'סע, סע, אסור לך לשכוח' הוא ציטוט מ'הוראות לגניבת הגבול', שירו של חוקר הספרות פרופסור דן פגיס, שבעקבותיו ובגללו נסעה ד"ר רוחמה אלבג לעיר רָדָאוּץ שבבוקובינה (היום בשטחה של רומניה). עיר זו, שמדריכי טיולים אינם מתעכבים עליה בדרך כלל, ולכל היותר מסתפקים בשניים או שלושה משפטים, אם בכלל, זכתה עכשיו לתיאור מקיף בפרק ארוך ועשיר במיוחד. ואכן, ככל שהדברים אמורים באלבג, אין זה מפתיע. רוחמה, חוקרת הספרות העברית ומרצה אהובה, היא גם מן הוותיקים והמנוסים שבין המדריכים בשבילי מזרח אירופה היהודית, וכבר הובילה אחריה מאות רבות של טיילים וטיילות בעקבות סופרים וספרים. ואכן, עבורה, גם עיר נידחת כמו רדאוץ היא עולם שלם ומלא, שממנו ודרכו ניתן להכיר את יצירתו הנפלאה של פגיס ולהבינה טוב יותר. מסעה לרדאוץ זכה לפרק מיוחד בספרה החדש, והמרגש עד מאוד, אל הבית, שהוא בעצמו המשך טבעי ורציף של ספרה הקודם אל המקום (מכון מופ"ת, 2015; על ספר זה ראו ברשימתו של אליהו הכהן, שפורסמה בבלוג זה ב-10 בפברואר 2015).
כתבתי
כי הספר 'מרגש', וקביעה זו מחייבת הסבר. ככלות הכול, מדובר בסיפורי מסע אל ערים ועיירות ישנות ועשנות במזרח אירופה, שרובן חבוטות וחבולות ממכות שקיבלו מידי הטבע ומידי אדם. בכל אחד ואחד מאותם מקומות שכוחים נולד או גדל סופר או משורר חשוב, ששמו נודע בדרך כלל רק
לאחר שעזב את בית הולדתו. הרושם הראשון מחזותם של רוב המקומות הללו – כולל הערים הגדולות – הוא מדכא. עליבות, עזובה ועוני באין תקווה שוררים עליהם. המבקר המזדמן, האורח הנוטה ללון – וביקרתי ברוב המקומות הללו יותר מפעם אחת – צריך להתאמץ כדי למצוא בהן את המעניין והחשוב.
רוחמה אלבג בספרה נופחת במקומות הללו רוח חיים ומחזירה אותם לימי תפארתם, לימים שבהן פרחו, לימים שעליהם
חלם והרהר הסופר או המשורר כשהוא יושב הרחק משם – בעיר המזרח-אירופית הגדולה שאליה נמלט מן העיירה, בארץ ישראל או במדינת ישראל. אוהבי ההיסטוריה היהודית והספרות העברית מכירים אותם ואת יצירותיהם, אך לרובנו אותם יוצרים הם לא יותר מאשר שמות רחובות בערי ישראל. בסדרת ספריה של אלבג עולות דמויות אלה וערש הולדתן לקדמת הבמה ומציגות את עצמן, בבחינת 'אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'.
בזכות בקיאותה הרבה
במכמני הספרות העברית, כמו גם בספרות המחקר, מצליחה אלבג, כמעין ארכאולוגית ספרותית, לחשוף את עברן הגלוי והסמוי של אותן
עיירות, את ימי הבראשית שלהן, את ימי הפריחה והסערה ואת חורבנן הנורא.
אך לא רק בקיאות וכשרון כתיבה יש כאן. בעליל ניכר כי שני הספרים נובעים מנשמתה ורוחה של המחברת, ודבר זה כשלעצמו מפליא
ומרגש. רוחמה אלבג איננה נצר למשפחה מזרח-אירופית ושורשיה הפרטיים נשתלו במקום רחוק ושונה. היא בת להורים ילידי עיראק, שנשמו וחיו את תרבותם של עמי המזרח
התיכון, ובינם לבין התרבות והספרות בעברית וביידיש של יהודי מזרח אירופה לא היה דבר וחצי דבר. התפנית בתחום עניינה, שהפכה לעיקר עיסוקה, לדרך חיים ולמעין זהות שנייה, התחולל במהלך שיעורי הספרות בבית הספר התיכון שבו למדה. אז נדלק בה הניצוץ, שהפך לאש גדולה של הערצה ליוצרים הגדולים של התרבות היהודית שנולדו ובאו משם, מן העולם השונה והרחוק כל כך מזה שבו גדלה. היא התאהבה והתמכרה ליצירותיהם של עגנון (עליו כתבה את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן), ביאליק,
טשרניחובסקי, לאה גולדברג, אצ"ג, אורלנד, ברנר ואחרים, שהפכו לעיקר עיסוקה והתמחותה.
את הידע והאהבה הנחילה רוחמה אלבג בעשרות סיורים מודרכים שערכה במזרח אירופה היהודית, תוך שהיא משתפת פעולה עם מדריכים רבים אחרים שהתמחו בחבל ארץ זה (ובהם דוד אסף, הסופר חיים באר, הרב בני לאו, אברהם נוברשטרן, מיכאל בר-אל וכותב שורות אלה), שעתה חלק הארי שבו – אוקראינה – נמצא לצערנו מחוץ לתחום.
 |
| רוחמה אלבג מדריכה בבוצ'אץ', 2016 (צילום: דוד אסף) |
שניים משנים-עשר פרקי הספר נכתבו בידי פרופסור דוד אסף, עורך עונ"ש, שגם הוא מן המנוסים והוותיקים שבמדריכים. הוא כתב על העיירה הנידחת לישטין, שביאליק 'זיכה' את תושביה בשיר הפרודי 'מי יודע עיר לישטינא'. אסף ואלבג, והמטיילים אשר עמם, היו ככל הנראה הישראלים הראשונים שדרכה רגלם במקום נידח זה, שנמצא לא הרחק מהעיר ז'יטומיר. היו חוקרים שפקפקו אם מקום כזה אכן קיים במציאות, שכן פרט למה שכתב ביאליק איש לא שמע עליו – לא יצא משם רב או רבי, לא עסקן ציוני ולא סופר שהתפקר. ובכל זאת, המקום קיים גם קיים וחלקים ממנו אף שמרו על צורתם המקורית מאז ביקר בו ביאליק.
פרק נוסף שכתב אסף מוקדש לקאפולי, עיר הולדתו של שלום יעקב אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים. מנדלי עצמו תיאר את עיירתו, שנמצאת היום בבלארוס, לא הרחק ממינסק, 'קן בודד היא באחת הפינות הנשכחות מני רגל'. כאשר כתב מילים אלה לא יכול היה 'הסבא' של ספרות יידיש המודרנית לתאר לעצמו, שיום יבוא, כמאה
שנים לאחר מותו באודסה, וחבורת מטיילים ישראלים, מונהגים על ידי שני אנשי אקדמיה, יבקרו בעיירה השכוחה. על אותו ביקור כתב אסף פרק יפה, מעניין
ומחדש. ספק גדול אם קאפולי של ימינו זוכה ולוּ לקבוצת תיירים אחת בשנה, פרט לישראלים 'משוגעים
לדבר', שגם בהם, כמו במדריכיהם, בוערת הסקרנות והאהבה לעבר היהודי באותם מקומות שכוחי אל. מה היה בה באותה עיירה פרט לכך שמנדלי נולד בה? למעשה כמעט כלום, רק 'כבוד הטבע ... הדר יערים
והוד החיים, עמקים ושדי חמד סביבה', כפי שכתב מנדלי עצמו. אך הקריאה בפרק זה מראה, כפי שמוכיח אסף, כי 'מנדלי עזב את
קאפולי בערך בשנת 1850, אולם היא לא עזבה אותו ואת דמיונותיו' (עמ' 49).
 |
| רוחמה אלבג ודוד אסף, המוזיאון העירוני בקאפולי, 2015 (צילום: רמי נוידרפר) |
הספר אל הבית מוסיף, כביכול, עוד דלתות וחלונות לבית שהחל להיבנות בספר הקודם אל המקום. שנים-עשר יוצרים, סופרים
ומשוררים מוצגים כאן דרך שתים-עשרה ערים ועיירות, שאליהן יצאה רוחמה במה שראשיתו הייתה מסע צליינות פרטי, בעקבות סופרים נערצים ואהובים עליה, וסופו שהפך, בזכותה ובזכות עמיתיה להדרכה, למסע צליינות לאומי, שעד לא מכבר השתתפו בו אלפי ישראלים.
הספר כולל בתוכו חמישה פרקי מסע לעיירות באוקראינה, מדינה שמאז יצאה לעצמאותה ריתקה את דמיונם וסקרנותם של אלפי ישראלים שטיילו בה (איני מונה כאן את מאות-האלפים שנסעו על מנת להשתטח על קברי צדיקים, באומן או במז'יבוז', ושום דבר אחר לא עניין אותם) – לִישְׁטִין של ביאליק, נוֹבִי-מְלִינִי של ברנר, בֶּלָאיָה צֶרְקוֹב של יעקב שטיינברג, לוּפָּאטִין של אשר ברש ומְלִינוֹב של יצחק למדן; שתי
ערים בבלארוס – קָאפּוּלִי של מנדלי ודֶרֶצִ'ין של חיים לֶנסקי; שתיים במולדובה – קישינב של הפוגרום, שביאליק כמובן במרכזו, וטֶלֶנֶשְׁטִי של ש. בן-ציון ובנו נחום גוטמן; עיר אחת בפולין – זָמוֹשְׁץ' של י"ל פרץ; עיר אחת בליטא – קובנה של לאה גולדברג; ועיר אחת ברומניה – רדאוץ של דן פגיס.
רק שתיים מן הערים או העיירות הללו מוכרות מעט לישראלים: קישינב, בירת מולדובה של ימינו, 'בזכות' הפוגרום שאירע בה בשנת 1903, וקובנה שבליטא, שממנה באו לאה גולדברג, השופט בדימוס אהרן ברק, וכן ההורים של נעמי שמר, יורם טהרלב ורבים נוספים. העיירות האחרות שברשימה הן בלתי ידועות לרובנו. והנה, בכל פרק ופרק מקלפת רוחמה ביסודיות את השכבות ההיסטוריות והספרותיות, ובאמצעות ציטוטים שנבחרו בקפידה, היא מסירה את האבק והאשפה שכיסו את המקום ואת שרשרת הדורות, וככל שהחיטוט מעמיק יותר ויורד
לשורשים, כך סיפור המקום וסיפורו של היוצר שבא ממנו מרתק יותר ומעניין יותר.
ביקשתי להשוות את אל הבית, החדש, עם קודמו, אל המקום וההבדל ניכר מיד. בספר הראשון הוקדשו 11 פרקים לסופרים ומשוררים שבאו מערים באוקראינה, שני פרקים לבלארוס
ופרק אחד לפולין. הפרק על רובנה היה חריג, כיוון שנסמך על סופר שנולד, חי וכתב
בישראל ומעולם לא היה ברובנה – עמוס עוז וסיפור על אהבה וחושך. בשבע השנים שעברו מאז הופעת הספר הראשון (2015), שכאמור רובו הוקדש לאוקראינה, ועד הופעת הספר השני (2022), עשתה אלבג מסעות רבים נוספים. פקדה מקומות חדשים והרחיבה את ידיעותיה על המקומות הישנים והמוכרים. ההבדלים ניכרים גם ברמה הגבוהה של עיצוב הכרך החדש, שכולל עשרות רבות של תמונות צבע איכותיות.
אלבג ראויה גם לכל שבח על שמצאה דרך יפה ומכובדת לשלב בספרה שני פרקים שכתב עמיתה פרופסור דוד אסף. אין זה דבר של מה בכך: אסף כותב כהיסטוריון, שמתמחה בתנועות
חברתיות ובזרמים הדתיים שרווחו בחברה היהודית של מזרח אירופה בעת החדשה, בעוד אלבג כותבת כחוקרת הספרות העברית. גיא עמוק פעור בין שני תחומי המחקר הללו, אך בספר זה הם
משתלבים באופן אורגני ויוצרים תמונה יפה, עשירת צבעים, שמאפשרת לקוראים להלך כביכול בעקבות 'המדריכים', להאזין לתורתם וכך לדעת
ולהבין את העולם המורכב של יהודי מזרח אירופה ואת הקרקע שממנה צמחו גדולי עמנו.
 |
| בשוק בקולומיאה רוחמה מראה לקשישה מקומית את תמונתה שנדפסה ב'אל המקום', 2016 (צילום: דוד אסף) |
גילוי
נאות: השותפות הקרובה שלי עם רוחמה אלבג בהדרכת
מסעות וסמינרים מטיילים במזרח אירופה החלה לפני יותר מעשרים שנה. ברבים מן המקומות היינו
הראשונים לבקר, וכמובן שהסתייענו במדריכים מקומיים נפלאים, שכבר הכירו את המקומות הללו גם אם לא פענחו את כל סודותיהם. בכל סיור היו גילויים חדשים והפתעות. בכל מקום ניסתה רוחמה לבדוק עד כמה המציאות כפי שנגלתה לעינינו תואמת את התיאור
הספרותי, שבמקרים רבים נכתב מאה שנה ויותר קודם לכן. ככל שגדלה ההתעניינות בנסיעות כן נרתמו גופים ומוסדות שונים לארגן אותם, ובהם בולטים 'בית שלום עליכם' ו'בית עגנון', שהקפידו לבחור את טובי המדריכים ובכך העניקו חסות אקדמית אמיתית לנסיעות.
נשוב לעיירה.
'עיר אפופת
הילה רומנטית, המוקפת יערות עבותים, שערמונים ופעמונים, מגדלים וגשרים מעטרים
אותה' (עמ' 338), כך כותבת אלבג בפרק על רדאוץ. תיאור זה מזכיר ציטוט
שהביא אסף, בפרק שהוזכר לעיל על 'עיר לישטינא'. על הכניסה ללישטין כתב ביאליק בטיוטת סיפור שמעולם לא הושלם: 'שטוחה על רפידה ירוקה של דשאים
ועשבים הגדלים מזה ומזה בשפוע ההר. עגל, סיח ועז עומדים ומלחכים שם לתומם. על
גבי ההר תיכף לעליה נמשך המשעול ועובר דרך חלקת-אדמה קטנה, אוכלת כשלישית שטח ההר,
מוקפת ברקנים זרועה אבטיחים ... חן ההר והדר היערות על העיירה ל'[לישטין]' (עמ' 148). בפרק זה, שעניינו חידת מקומה של העיר לישטינא וטיבה, זוכה הקורא לא רק למענה אלא גם לפירוש מלא ונרחב של השיר.
חיפוש מקומו של בית הכנסת, כמו גם אתרים יהודיים נוספים, עומד במרכז ביקוריה של אלבג בעיירות השונות. כך למשל, בעיירה נובי-מליני, שבה נולד הסופר יוסף חיים ברנר. המסע הזה, כתבה אלבג, היה עבורה 'אתגר של ממש'. בניסיונה לפענח את אישיותו המסובכת היא חוזרת לימי ילדותו בעיירה ומסתמכת על הרומן בחורף, שהותיר בה רושם ניכר כיוון שהוא "העלה את דיוקנה של עוד אחת מאותן עיירות, מאלו שפקדתי בשנים האחרונות' (עמ' 162-161). ליד אנדרטה סובייטית, ובסיוע תושבי המקום, היא איתרה 'בית עץ דו-קומתי, גדול, צבוע בירוק עָז ולו גג צהוב. פיתוחי עץ נאים וחלונות בתבנית מגן דוד. "זהו בית הכנסת" אומרת לנו בעלת הצרכניה'. קונה מזדמנת שנכחה במקום הוסיפה וסיפרה על גלגולי הבניין: 'היה בית כנסת, אחר כך מתפרה, עכשיו מחלבה' (עמ' 167).
 |
| נובי-מליני: בית כנסת, מחלבה או מתפרה? |
העיר קובנה, שבה גדלה המשוררת לאה גולדברג, היא ממושאי אהבתה של רוחמה, ואהבה זו משתקפת כמעט בכל עמוד בפרק זה. ארבע שנים לאחר שעזבה את ערי אירופה והתיישבה בעיר העברית הראשונה שנבנתה על חולות, כתבה לאה גולדברג על החצר הקובנאית שבה גדלה וזכורה לה בחיבה רבה: 'בזכות יופייה, ההולך וכלה מן העולם, מחבבת אני אותה. עוד מעט ולא יהיו עוד בשום עיר שבעולם חצרות כאלה. בתי העץ הקטנים הצבועים ירוק, וגינה ליד כל בית, תשע מספרן. וגן גדול בתוך החצר...' (עמ' 192). את הקטע הזה, ודומים לו, קוראים כל המדריכים שמגיעים לאותה חצר שברחוב קסטוצ'ו 16, ואחר כך שרים בצוותא את שירי ארץ אהבתה של גולדברג – 'מכורה שלי, ארץ נוי אביונה'...
אלבג שוזרת היטב את קטעי המקורות והציטוטים, שמקצתם מוכרים לחובבי הספרות ורובם אינם מוכרים, והם הופכים להיות חלק אורגני מסיפור המסע. כתיבתה מאופקת ומותאמת ליוצר עליו היא כותבת. היא מספרת על מראה העיירה ועל חיי הגרים בה, על
המבנים הציבוריים שנותרו בה, על עולמם היומיומי של התושבים ועל מקומן המרכזי של הכנסיות השונות. בניגוד לבתי
הכנסת, שרבים מהם שינו את צורתם וייעודם, הרי שבתי יראתם נותרו בדרך כלל על מקומם לבטח והם בולטים בשטח.
אני זוכר היטב את ביקורנו הראשון בעיירה דּוּבּוֹבָה – דומני שהיינו הראשונים לבקר
בעיירה זו – עיירתו הדחוקה והרחוקה מכל יישוב של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. מרבית זמן שהותנו במקום הוקדשה לניסיונות כושלים לאיתור בית הכנסת. ומשירדה החשיכה, החלטנו כי בניין מסוים, שנראה כמתאים לתפקידו, הוא-הוא בית הכנסת. הנה כך כותבת אלבג על טֶלֶנֶשְׁטִי, העיירה שבה נולד וגדל ש. בן-ציון:
אנחנו משוטטים
בטלנשטי, ללא כיוון ובאין מטרה. בתים, חצרות, גינות, ואנשים בה אין. לנגד עינינו
עולים בסך בתי אבן, שהדרם לשעבר ניכר בהם. כנסייה עתיקת ימים, בעלת בצלצלים
ירקרקים מוקפת גדר עץ נושנה, טובעת בדשא גבוה וסבוך. שלוש כיפותיה מבהיקות למרחוק,
ומנעולה החלוד מצביע על כך שאינה בשימוש. ברקע מבצבצים שיכונים סובייטים, זרים
ומוזרים בסביבה הפסטורלית. עובר אורח שהזדמן לכאן ידע להצביע על שטח ריק סמוך
לכנסייה, שעשבים שוטים עולים בו, ולהעיד שכאן היו בתי כנסת (עמ' 111).
אמת או בדיה? ביקור חטוף במקום אינו מאפשר לקבוע דברים כאלה בוודאות, והם יצטרכו להמתין למחקר יסודי יותר. תיאור זה הזכיר לי חוויה דומה, שעה שביקרתי עם רוחמה בעיירה שכוחת-האל בילאקמין,
שבה נולד אורי צבי גרינברג. אלא ששם לא מצאנו אפילו עובר אורח שניתן לדובב אותו ולחלץ מידע כלשהו על מיקומו של בית הכנסת.
יהיו ודאי קוראים שעוד בטרם יקראו את הספר יביטו בצילומים הצבעוניים הרבים שמעטרים אותו. אנו רואים את העיירות המתוארות בספר בשפע צילומים מרהיבים, שרבים מהם צולמו
על ידי המטיילים שהשתתפו במסעות השונים. הצילומים, כמו גם ההערות המחכימות והביבליוגרפיה שצמודה לכל פרק, מעשירים את הספר, והופכים את שני ספריה לא רק מעניינים כשלעצמם אלא גם ספרי הכנה שימושיים עבור אלה שחשקה נפשם במסע אל העולם היהודי המזרח-אירופי, הקרוב כל כך אך גם מרוחק מידיעותינו ותודעתינו.
רק מתי מעט ויחידי סגולה, מאלה שגרים היום באותן עיירות, שמעו מעודם על היוצרים העבריים שהוציאו את שמען של העיירות הללו למרחוק ולדורות. חוששני שגם רבים מאד מהישראלים כבר לא מכירים את שמם של חלק גדול
מן היוצרים הללו, ודאי לא את ספריהם. אל הבית הוא ספר מעולה, שעשוי, לפחות אצלנו, כאן בארץ, לתקן, ולוּ במעט, את העוול שעושה מערכת החינוך בתחום הוראת ההיסטוריה
והספרות העברית.
במרוצת השנים נכתבו אלפי ספרים על העולם היהודי שהתקיים מאות בשנים וחרב בשואה. עולמה של העיירה תואר באין ספור ספרים ומאמרים, ובולטים בהם ספרי היזכור לקהילות הרבות, יותר מאלף כרכים שבם תועדו חייהן ומותן של אותן קהילות. לצידם עומדים לרשותנו מאות רבות של ספרי זיכרונות ותיעוד, ביידיש ובעברית, שנכתבו לפני ואחרי השואה. לא הרי שני כרכי זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, שנכתבו ביידיש בראשית המאה העשרים, וזכו לתרגום ולההדרה אקדמית בידי דוד אסף, לספרו של שמואל בן-ארצי נוברדוק, שנכתב במדינת ישראל; לא הרי זיכרונותיו של חיים צ'מרינסקי עיירתי מוטלה שנכתב ב-1917, בהיותו על ערש דווי, לזיכרונותיו של ההיסטוריון שמעון רדליך על עיירת הולדתו, שבה גם ניצלו חייו על ידי אישה אוקראינית פשוטה (יחד ולחוד בבְּזֶ'זָ'נִי: פולנים, יהודים ואוקראינים, 1945-1919, באר-שבע 2005).
מה שחסר עד מאוד בארון הספרים היהודי הוא 'ספר העיירה היהודית'. הרבה ספרים יש עליה, אך הספר, בה' הידיעה, עדיין חסר, ובשל עושרו של הנושא ספק אם ייכתב. רוחמה אלבג בשני ספריה מפגישה אותנו מחדש עם עולמה של העיירה, ועושה זאת בחן, בחסד וברחמים.
את הספר אפשר לרכוש דרך מכון מופ"ת, בקישור הזה.
_____________________________________________
ד"ר יואל רפל, מוותיקי המדריכים במזרח אירופה היהודית, הוא חוקר בכיר במכון לחקר השואה ויועץ המכון לחקר הציונות
הדתית באוניברסיטת בר-אילן. yrappel1@gmail.com
_-_Roman_Charity.jpg)
