אבא ודני: רמי בר גיורא ובנו דני (צילום: דוד אסף) |
שיר השטות (או 'שיר לצון' כפי שמחברו מעדיף להגדירו) 'אבא ודני' נולד בשנת 1955 (פרטים בהמשך), אך הקהל הישראלי שמע עליו לראשונה רק עשר שנים אחר כך. בשנת 1965 העלו אורי זוהר ושייקה אופיר ערב שירה ומערכונים במועדון 'הסנטר הכפול' ביפו ושם שר אותו אורי זוהר. כמה חודשים אחר כך הנחה זוהר את 'אח, איזה לילה!', המופע המרכזי של יום העצמאות תשכ"ה, וגם אז שר את 'אבא ודני'. בשתי ההזדמנויות הקדים זוהר לשיר הקדמה משעשעת ובה טען, בין השאר, כי הוא זה שכתב את השיר, 'גם את המילים וגם את המנגינה'. את השיר עצמו הגדיר כ'שיר רציני מחיי הטבע עם סוף טרגי'...
ואלה המילים:
אבא ודני יום אחד
קמו לדוג דגים.
דני חזר עם דג ביד,
אמא אמרה לו:
'יא! איזה דג גדול'.
והבן ענה לה כך:
'זה לא כלום, אמא,
יש דג יותר גדול,
זה שאכל את אבא'.
מוסר השכל, ש... זהו זה,
החיים אינם קלים,
כמו שכתוב בשיר השירים:
טי-לה-לה-לה-לה-לה-לה (או שריקה)
הנה ההקלטה הראשונה של השיר. הבה ניזכר:
וכאן בגרסה מורחבת יותר, במופע שנערך בערב יום העצמאות תשכ"ה:
אני יכול לתאר לעצמי שכל מי שהקשיב למונולוג של זוהר הניח שדברי ההתפארות שלו ('אני בעצמי כתבתי אותו. גם את המילים גם את המנגינה') לא נאמרו ברצינות, אלא היו חלק מהבדיחה. זוהר לא כתב ולא הלחין. אבל מי כן? את זה הוא לא סיפר.
מי שרכש את התקליט של ההופעה ב'סנטר הכפול' יכול היה למצוא על הדבקית את הייחוס ה(כמעט) נכון: רן אלירן. בתקליט של ההופעה בערב יום העצמאות לא נכתב מאומה.
כאן נכנס לסיפור חברו הטוב של לייזר – רמי בר גיורא.
רמי הוא דמות ידועה בירושלים. פסיכולוג קליני רב-מוניטין, שבמשך שלושים שנה ניהל את התחנה לטיפול בילד ובנוער (ברחוב החי"ש בשכונת קטמון). רמי נולד בתל אביב בשנת 1936, ב-1957, לאחר שחרורו מצה"ל, עבר לירושלים והוא גר בה עד היום. פרט חשוב, גם אם לא קשור: רמי נמנה עם קוראי בלוג עונג שבת, ובנו דני, לשעבר המנהל המהולל של בית הספר התיכון לאמנויות בירושלים, מנהל מנח"י, שבעשור האחרון ניהל את בית ספר מָנְדֶל למנהיגות חינוכית, הוא חבר שלי (גילוי נאות: שנינו שוחים כל בוקר בבריכת ימק"א, אבל אין מה להשוות. להגיד שאנחנו שוחים יחד זה כמו שהזבוב אומר לשור 'חרשנו יחד'). עם רמי ודני נפגשתי לשיחה נינוחה במרפסת הבית שברחוב מוהליבר.
הכניסה לביתו של רמי (צילום: דוד אסף) |
רמי, חניך התנועה המאוחדת, התגייס בשנת 1954, לנח"ל כמובן. בניגוד לרצונו הופרש ל'אחוזים', אך לא לקצונה, כמקובל, אלא כאקורדיוניסט בצוות הווי הנח"ל, שמנה חמישה או שישה זמרים. הצוות כשמו כן היה: יחידה קטנה שיכלה בקלות לעלות על משאית או קומנדקר ולנוע ממקום למקום. לא הייתה תכנית, לא היה במאי, לא הייתה תפאורה או כלי נגינה (למעט אקורדיון). כמובן שעל תקליטים איש לא חלם. הם שרו ולימדו שירים ישנים וחדשים, הרקידו ריקודי עם והשתתפו במסכתות של האחזויות נח"ל חדשות. בנוסף, צוות ההווי עמד בצלה של 'הלהקה', להקת הנח"ל שהייתה אז בשיא תהילתה. רמי, לעדותו, לא אהב את השירות שאליו נקלע. הוא לא רצה להיות ג'ובניק אלא חייל רגיל יחד עם חבריו מהתנועה (לקראת סוף שירותו, בימי מבצע קדש, גם מימש זאת, הסתלק מהצוות כדי להשתתף במלחמה וכמעט שנשפט כעריק).
המידע על צוותי ההווי של הנח"ל באותה תקופה ראשונית ועד מלחמת ששת הימים אינו רב, ואפילו שמות חבריהם לא נרשמו בצורה מסודרת. רק ב-1968 הוקם צוות הווי הנח"ל הראשון, שביצע שירים שנכתבו במיוחד עבורם ובהם היו גם להיטים רבים כמו 'חורשת האקליפטוס' (שבמקור נכתב עבור ילדי קבוצת כנרת) או 'זמר שכזה', אבל בשנות החמישים שרו חברי הצוות שירים של אחרים.
הכוכב הגדול של הצוות היה מנחם לייזרוביץ, שכונה על ידי חבריו בשם לייזר. מנחם מי? ובכן, זהו שמו האמיתי של רן אלירן. עוד שירתו בצוות ההווי, ככל שהצלחתי לברר, גם בני ברמן, יזרעאלה כהנא, יוסי ואלד, גדי קפלן ושייקה פייקוב.
צוות הווי נח"ל, סביב 1955. הבחור בצד ימין שרוכן על חברו הוא רן אלירן, המשופם הוא רמי בר גיורא, והעומד משמאל הוא יוסי ואלד. הזיהויים האחרים בתגובתו של עפר גביש למטה (באדיבות רמי בר גיורא) |
מנחם לייזרוביץ נולד בדצמבר 1934 בחיפה וגם הוא מצא את עצמו בצוות ההווי ולא בלהקה האמיתית. אך שלא כמו חברו הטוב, האקורדיוניסט רמי, שקילל את ימיו בצוות, עבור לייזר זו הייתה מקפצה לחיי הזמרה והבידור שאליהם שאף. לאחר השחרור צעד כל איש בדרכו: רמי הלך ללמוד ספרות עברית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ואילו לייזר חבר לנחמה הנדל – שאותה הכיר מימי שירותם המשותף בנח"ל – ויחד הקימו בשנת 1958 את הצמד רן ונמה שזכה להצלחה מסחררת בארץ ובעולם. כל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה...
רן אלירן ונחמה הנדל מביטים במודעה על המבחן שערך אד סוליבאן לאמני ישראל, 1958 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי) |
ואיך נולד השיר? הנה כך:
יום אחד בשנת 1955 – סיפר רמי – חזר לייזר לבסיס מחופשה בבית. באוטובוס, שעשה את דרכו מחיפה לבסיס פיקוד הנח"ל ביפו, נצצה במוחו הקודח מנגינה שלא הרפתה ממנו. לייזר לא ידע לכתוב תווים ולכן רץ לרמי, המהם באוזניו את המנגינה ורמי רשם מיד את התווים והכין גם ליווי. רק אחר כך התפנו השניים לחשוב על המילים. רמי התאים למנגינה בדיחה שהכיר והבדיחה הפכה לשיר 'אבא ודני'. הלחן קדם אפוא למילים.
'למה דני?', שאלתי. 'כבר אז חשבת על השם שלימים תיתן לבנך?'
רמי דחה על הסף סברת כרס פסיכואנליטית זו. 'דני היה שם פופולרי בעשור הראשון של המדינה, ובכל מקרה חיפשתי שם בעל שתי הברות שיתאים למנגינה'.
'מתי שרתם אותו, הרי השיר לא היה חלק מהתוכנית של צוות ההווי?'
'שרנו אותו', משיב רמי, 'בזמן הטוּ-לוּ-לוּ-לוּ'.
'טוּ-לוּ-לוּ-לוּ' הוא מושג שכבר נשכח מהלב. כך קראו אז לפרק הזמן שלאחר סיום ההופעה ה'רשמית', שאז ישבו חברי הצוות או הלהקה יחד עם החיילים במעין קומזיץ. בליווי האקורדיון שרו כולם יחד שירים שונים ומשונים באווירה של עליצות והתפרקות. כך סיפרה לימים מירי אלוני, מכוכבי להקת הנח"ל:
הייתה לנו מסורת בשם 'טו לו לו לו', שהתחילה עוד בתקופת טופול. אחרי ההופעה, ואחרי שפירקנו בעצמנו את הבמה, היינו נשארים בשטח עם החיילים ושרים להם במשך שעות שירי ארץ ישראל. קראו לזה 'טו לו לו לו', כי חלק גדול מהשירים לא הכרנו בעל-פה, מילה במילה, ובמקום לשיר את המילים היינו מזמזמים איתם 'טו לו לו לו'. זה היה כמו לה לה לה, רק קצת יותר יצירתי (יובל אברמוביץ', 'כל הנחלים', ישראל היום, 18 בספטמבר 2015).
אפשר להניח שאז גם לראשונה שמע אורי זוהר – שהיה חבר להקת הנח"ל – את השיר, שאותו שלף מזיכרונו עשר שנים מאוחר יותר.
אורי זוהר (משמאל) ואריק איינשטיין (מימין) בלהקת הנח"ל (ארכיון צה"ל במשרד הביטחון) |
השיר הוא אמנם שיר לצון, ובכל זאת גם ללצון או שטות יש תוכן והיגיון פנימי. השיר משקף מוטיב פולקלורי של תחרות בין שניים, כאשר אחד מתפאר בדבר-מה, ואז בא השני ומגמד את הישגו בדרך מקאברית. אלתר דרויאנוב או דב סדן היו מן הסתם מוצאים את שרשרת היוחסין הבין-לאומית של מוטיב זה, אבל כבר אין את מי לשאול.
וכמובן שמהדהד כאן סיפורו של יונה הנביא שנבלע על ידי דג גדול: 'וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת' (יונה, ב 1).
ז'אן דוד, 'יונה במעי הדג', בולי מועדים לשמחה תשכ"ד (התאחדות בולאי ישראל) |
למען האמת צריך לומר ששמם של היוצרים האמיתיים לא הועלם לחלוטין, ומי שרצה לדעת את זהותם יכול היה לעשות זאת אם היה חופר כהוגן. כך למשל נרשמו השניים בספר בן שלושת הכרכים לשיר עם אפי נצר: השירים שאנו אוהבים (ההסתדרות, מפעלי תרבות וחינוך, 1983): 'השיר: ר' בר-גיורא, הלחן: רן אלירן'.
לשיר עם אפי נצר, א, עמ' 223 |
שימו לב לשורת ההנחיה, למעלה מצד שמאל: 'לא ברצינות רבה מדי'...
כל העניין לא הזיז לרמי בר גיורא (הוא קרא לי 'זוּטָן', אדם שעוסק בזוטות, ואני בתגובה טענתי שאני 'רב-זוּטָאִי'), אבל דווקא רן אלירן כעס מאוד. בשנת 2005 סיפר רן אלירן בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם', שערכה עפרה הלפמן (חלק ראשון, תזמון 47:04), כי 'יש בי זעם גדול על אורי זוהר שגנב לי את השיר אבא ודני'.
לפני עשור, בשנת 2013, ביקר רן אלירן בארץ ובהופעה מטעם אקו"ם הזמין את 'הבחורצ'יק' רמי בר גיורא ללוותו. אלירן, חיוני ושופע הומור ממרום 79 שנותיו, חזר וטען בפשטות כי אורי זוהר 'גנב לנו את השיר'.
לכבוד האירוע, שאותו הנחה חיים קינן, חיברו השניים בית חדש:
אמא ודני יום אחד
יצאו לקנות דג בשוק.
אמא חזרה עם דג גדול
יופי של דג שתפסו אותו אתמול.
אך בדג יש הפתעה.
מי שם? אבא קטנצ'יק.
איך זה הוקטן כל כך?
כי העולם אותו שכח.
מוסר השכל...
רגע לפני שנפרדנו הזמין אותי רמי לחדר העבודה שלו, שם כבר היה מונח האקורדיון, ובמיוחד לכבודי ולכבוד קוראי הבלוג ניגן את היצירה האלמותית:
חשבתם שנגמר? חכו קצת...
במחברות מאיר נוי (מחברת 4, עמ' 119), השמורות בספרייה הלאומית, מצאתי גרסה נוספת של השיר ולה הוצמד בית חדש שרמי כלל לא הכיר. השיר נקרא 'אבא ו...' ושם מחברו לא צוין.
אבא וגדי יום אחד
הלכו לצוד שועלים
גדי חזר עם שועל גדול
אז אמא אמרה לו:
יא, איזה שועל גדול
איזה שועל יפה.
אז גדי אמר לה:
זה לא זה! זה לא זה!
יש שועל גדול מזה:
זה שטרף את אבא.
ומעניינת השורה האחרונה 'וכן הלאה עם כל חיות הביבר', כלומר מדובר בשיר דוגמה שאפשר לשיר אותו גם עם כל שמות הילדים (בעלי שתי הברות, כמו דני או גדי) וגם על כל בעלי החיים, מדגים ושועלים ועד קופים ואריות.
מחברות מאיר נוי, הספרייה הלאומית |
לימים, בשנת 1980, שולב השיר 'אבא ודני' במופע מוזיקלי לילדים של האחים והאחיות, ששמו היה 'זלמן יש לו מכנסיים'. המופע, שערך גידי קורן והפיק דודו אלהרר, התבסס על שירי שטות ושירי רחוב עממיים, שלכאורה חוברו בידי ילדים. אחר כך הופק גם תקליט בשם זה.
במופע ובתקליט היה השיר חלק מלקט 'שירי דני': 'בחצות הלילה' ('בצאת הכוכבים דני ורותי מתחתנים'); 'דני אל תבכה' ('כי אתה בחור יפה'); 'על שפת הנחל' ('ומחכה ומצפה, למי למי למי? לדני לדני לדני'לה שלי'), 'דנ'לה, אכול את הבננה'לה', ולבסוף גם 'אבא ודני'.
והנה גרסתם של האחים והאחיות: המילים אותן מילים אך הלחן עובד בצורה שונה. ההקלטה היא משנת 1981 במופע לכבוד פורים ששודר בטלוויזיה הלימודית דאז:
ולסיום, מה יכולים לבקש יוצרים יותר מאשר מחווה ליצירתם, גם אם זו איננה אלא זוטא שבזוטות?
מחבריו של 'אבא ודני' זכו למחווה כזו, פרי עטו הגאוני של דני סנדרסון (עוד דני!), שב-1979 כתב ללהקתו 'גזוז' את השיר ההיתולי 'אמא ודני הלכו לים'.
פרט לכותרת האירונית (במקום אבא זו אמא) אין בשיר התייחסות למקור והכל שונה – המילים לא דומות וכמובן גם לא הלחן. הלוויתן החליף את הדג הגדול ומי שנבלע בבטנו הוא דני בעצמו. גם ההגחכה של סיפור יונה במעי הדג בוטה וגלויה ('בבטן פגש נביא זקן'). בין כך ובין כך, אין ספק ששיר הלצון המקורי של רן ורמי היה מקור ההשראה של סנדרסון והוא מציץ ומגחך מתוך מעיו של הלוויתן.
מתוך חוברת השירים שנספחה לתקליטור 'גזוז' |
הזוּטָן והרב-זוּטַאְי (צילום: דני בר גיורא) |