שיר מחיי הטבע עם סוף טרגי: גלגולי 'אבא ודני'

אבא ודני: רמי בר גיורא ובנו דני (צילום: דוד אסף)

שיר השטות (או 'שיר לצון' כפי שמחברו מעדיף להגדירו) 'אבא ודני' נולד בשנת 1955 (פרטים בהמשך), אך הקהל הישראלי שמע עליו לראשונה רק עשר שנים אחר כך. בשנת 1965 העלו אורי זוהר ושייקה אופיר ערב שירה ומערכונים במועדון 'הסנטר הכפול' ביפו ושם שר אותו אורי זוהר. כמה חודשים אחר כך הנחה זוהר את 'אח, איזה לילה!', המופע המרכזי של יום העצמאות תשכ"ה, וגם אז שר את 'אבא ודני'. בשתי ההזדמנויות הקדים זוהר לשיר הקדמה משעשעת ובה טען, בין השאר, כי הוא זה שכתב את השיר, 'גם את המילים וגם את המנגינה'. את השיר עצמו הגדיר כ'שיר רציני מחיי הטבע עם סוף טרגי'...

ואלה המילים:

אבא ודני יום אחד

קמו לדוג דגים.

דני חזר עם דג ביד,

אמא אמרה לו:

'יא! איזה דג גדול'.

והבן ענה לה כך:

'זה לא כלום, אמא,

יש דג יותר גדול,

זה שאכל את אבא'.

מוסר השכל, ש... זהו זה, 

החיים אינם קלים,

כמו שכתוב בשיר השירים:

טי-לה-לה-לה-לה-לה-לה (או שריקה)

הנה ההקלטה הראשונה של השיר. הבה ניזכר:

 

וכאן בגרסה מורחבת יותר, במופע שנערך בערב יום העצמאות תשכ"ה:

 

אני יכול לתאר לעצמי שכל מי שהקשיב למונולוג של זוהר הניח שדברי ההתפארות שלו ('אני בעצמי כתבתי אותו. גם את המילים גם את המנגינה') לא נאמרו ברצינות, אלא היו חלק מהבדיחה. זוהר לא כתב ולא הלחין. אבל מי כן? את זה הוא לא סיפר.

מי שרכש את התקליט של ההופעה ב'סנטר הכפול' יכול היה למצוא על הדבקית את הייחוס ה(כמעט) נכון: רן אלירן. בתקליט של ההופעה בערב יום העצמאות לא נכתב מאומה.

האם רן אלירן – שמו המסחרי והמוכר של הזמר מנחם לייזרוביץ, שכּוּנה על ידי כל מי שהכיר אותו בשם לייזר – הוא אכן אביו-מולידו של השיר? כן ולא.

כאן נכנס לסיפור חברו הטוב של לייזר – רמי בר גיורא. 

רמי הוא דמות ידועה בירושלים. פסיכולוג קליני רב-מוניטין, שבמשך שלושים שנה ניהל את התחנה לטיפול בילד ובנוער (ברחוב החי"ש בשכונת קטמון). רמי נולד בתל אביב בשנת 1936, ב-1957, לאחר שחרורו מצה"ל, עבר לירושלים והוא גר בה עד היום. פרט חשוב, גם אם לא קשור: רמי נמנה עם קוראי בלוג עונג שבת, ובנו דני, לשעבר המנהל המהולל של בית הספר התיכון לאמנויות בירושלים, מנהל מנח"י, שבעשור האחרון ניהל את בית ספר מָנְדֶל למנהיגות חינוכית, הוא חבר שלי (גילוי נאות: שנינו שוחים כל בוקר בבריכת ימק"א, אבל אין מה להשוות. להגיד שאנחנו שוחים יחד זה כמו שהזבוב אומר לשור 'חרשנו יחד'). עם רמי ודני נפגשתי לשיחה נינוחה במרפסת הבית שברחוב מוהליבר. 

הכניסה לביתו של רמי (צילום: דוד אסף)

רמי, חניך התנועה המאוחדת, התגייס בשנת 1954, לנח"ל כמובן. בניגוד לרצונו הופרש ל'אחוזים', אך לא לקצונה, כמקובל, אלא כאקורדיוניסט בצוות הווי הנח"ל, שמנה חמישה או שישה זמרים. הצוות כשמו כן היה: יחידה קטנה שיכלה בקלות לעלות על משאית או קומנדקר ולנוע ממקום למקום. לא הייתה תכנית, לא היה במאי, לא הייתה תפאורה או כלי נגינה (למעט אקורדיון). כמובן שעל תקליטים איש לא חלם. הם שרו ולימדו שירים ישנים וחדשים, הרקידו ריקודי עם והשתתפו במסכתות של האחזויות נח"ל חדשות. בנוסף, צוות ההווי עמד בצלה של 'הלהקה', להקת הנח"ל שהייתה אז בשיא תהילתה. רמי, לעדותו, לא אהב את השירות שאליו נקלע. הוא לא רצה להיות ג'ובניק אלא חייל רגיל יחד עם חבריו מהתנועה (לקראת סוף שירותו, בימי מבצע קדש, גם מימש זאת, הסתלק מהצוות כדי להשתתף במלחמה וכמעט שנשפט כעריק). 

המידע על צוותי ההווי של הנח"ל באותה תקופה ראשונית ועד מלחמת ששת הימים אינו רב, ואפילו שמות חבריהם לא נרשמו בצורה מסודרת. רק ב-1968 הוקם צוות הווי הנח"ל הראשון, שביצע שירים שנכתבו במיוחד עבורם ובהם היו גם להיטים רבים  כמו 'חורשת האקליפטוס' (שבמקור נכתב עבור ילדי קבוצת כנרת) או 'זמר שכזה', אבל בשנות החמישים שרו חברי הצוות שירים של אחרים.

הכוכב הגדול של הצוות היה מנחם לייזרוביץ, שכונה על ידי חבריו בשם לייזר. מנחם מי? ובכן, זהו שמו האמיתי של רן אלירן. עוד שירתו בצוות ההווי, ככל שהצלחתי לברר, גם בני ברמן, יזרעאלה כהנא, יוסי ואלד, גדי קפלן ושייקה פייקוב. 

צוות הווי נח"ל, סביב 1955. הבחור בצד ימין שרוכן על חברו הוא רן אלירן, המשופם הוא רמי בר גיורא, והעומד משמאל הוא יוסי ואלד. הזיהויים האחרים בתגובתו של עפר גביש למטה (באדיבות רמי בר גיורא)

מנחם לייזרוביץ נולד בדצמבר 1934 בחיפה וגם הוא מצא את עצמו בצוות ההווי ולא בלהקה האמיתית. אך שלא כמו חברו הטוב, האקורדיוניסט רמי, שקילל את ימיו בצוות, עבור לייזר זו הייתה מקפצה לחיי הזמרה והבידור שאליהם שאף. לאחר השחרור צעד כל איש בדרכו: רמי הלך ללמוד ספרות עברית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ואילו לייזר חבר לנחמה הנדל – שאותה הכיר מימי שירותם המשותף בנח"ל – ויחד הקימו בשנת 1958 את הצמד רן ונמה שזכה להצלחה מסחררת בארץ ובעולם. כל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה... 

רן אלירן ונחמה הנדל מביטים במודעה על המבחן שערך אד סוליבאן לאמני ישראל, 1958
(צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

ואיך נולד השיר? הנה כך:

יום אחד בשנת 1955 – סיפר רמי – חזר לייזר לבסיס מחופשה בבית. באוטובוס, שעשה את דרכו מחיפה לבסיס פיקוד הנח"ל ביפו, נצצה במוחו הקודח מנגינה שלא הרפתה ממנו. לייזר לא ידע לכתוב תווים ולכן רץ לרמי, המהם באוזניו את המנגינה ורמי רשם מיד את התווים והכין גם ליווי. רק אחר כך התפנו השניים לחשוב על המילים. רמי התאים למנגינה בדיחה שהכיר והבדיחה הפכה לשיר 'אבא ודני'. הלחן קדם אפוא למילים.

'למה דני?', שאלתי. 'כבר אז חשבת על השם שלימים תיתן לבנך?' 

רמי דחה על הסף סברת כרס פסיכואנליטית זו. 'דני היה שם פופולרי בעשור הראשון של המדינה, ובכל מקרה חיפשתי שם בעל שתי הברות שיתאים למנגינה'. 

'מתי שרתם אותו, הרי השיר לא היה חלק מהתוכנית של צוות ההווי?' 

'שרנו אותו', משיב רמי, 'בזמן הטוּ-לוּ-לוּ-לוּ'.

'טוּ-לוּ-לוּ-לוּ' הוא מושג שכבר נשכח מהלב. כך קראו אז לפרק הזמן שלאחר סיום ההופעה ה'רשמית', שאז ישבו חברי הצוות או הלהקה יחד עם החיילים במעין קומזיץ. בליווי האקורדיון שרו כולם יחד שירים שונים ומשונים באווירה של עליצות והתפרקות. כך סיפרה לימים מירי אלוני, מכוכבי להקת הנח"ל: 

הייתה לנו מסורת בשם 'טו לו לו לו', שהתחילה עוד בתקופת טופול. אחרי ההופעה, ואחרי שפירקנו בעצמנו את הבמה, היינו נשארים בשטח עם החיילים ושרים להם במשך שעות שירי ארץ ישראל. קראו לזה 'טו לו לו לו', כי חלק גדול מהשירים לא הכרנו בעל-פה, מילה במילה, ובמקום לשיר את המילים היינו מזמזמים איתם 'טו לו לו לו'. זה היה כמו לה לה לה, רק קצת יותר יצירתי (יובל אברמוביץ', 'כל הנחלים', ישראל היום, 18 בספטמבר 2015).

אפשר להניח שאז גם לראשונה שמע אורי זוהר – שהיה חבר להקת הנח"ל – את השיר, שאותו שלף מזיכרונו עשר שנים מאוחר יותר.

אורי זוהר (משמאל) ואריק איינשטיין (מימין) בלהקת הנח"ל (ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

השיר הוא אמנם שיר לצון, ובכל זאת גם ללצון או שטות יש תוכן והיגיון פנימי. השיר משקף מוטיב פולקלורי של תחרות בין שניים, כאשר אחד מתפאר בדבר-מה, ואז בא השני ומגמד את הישגו בדרך מקאברית. אלתר דרויאנוב או דב סדן היו מן הסתם מוצאים את שרשרת היוחסין הבין-לאומית של מוטיב זה, אבל כבר אין את מי לשאול.

וכמובן שמהדהד כאן סיפורו של יונה הנביא שנבלע על ידי דג גדול: 'וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת' (יונה, ב 1).

ז'אן דוד, 'יונה במעי הדג', בולי מועדים לשמחה תשכ"ד (התאחדות בולאי ישראל)

למען האמת צריך לומר ששמם של היוצרים האמיתיים לא הועלם לחלוטין, ומי שרצה לדעת את זהותם יכול היה לעשות זאת אם היה חופר כהוגן. כך למשל נרשמו השניים בספר בן שלושת הכרכים לשיר עם אפי נצר: השירים שאנו אוהבים (ההסתדרות, מפעלי תרבות וחינוך, 1983): 'השיר: ר' בר-גיורא, הלחן: רן אלירן'.

לשיר עם אפי נצר, א, עמ' 223

שימו לב לשורת ההנחיה, למעלה מצד שמאל: 'לא ברצינות רבה מדי'...

כל העניין לא הזיז לרמי בר גיורא (הוא קרא לי 'זוּטָן', אדם שעוסק בזוטות, ואני בתגובה טענתי שאני 'רב-זוּטָאִי'), אבל דווקא רן אלירן כעס מאוד. בשנת 2005 סיפר רן אלירן בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם', שערכה עפרה הלפמן (חלק ראשון, תזמון 47:04), כי 'יש בי זעם גדול על אורי זוהר שגנב לי את השיר אבא ודני'. 

לפני עשור, בשנת 2013, ביקר רן אלירן בארץ ובהופעה מטעם אקו"ם הזמין את 'הבחורצ'יק' רמי בר גיורא ללוותו. אלירן, חיוני ושופע הומור ממרום 79 שנותיו, חזר וטען בפשטות כי אורי זוהר 'גנב לנו את השיר'.

לכבוד האירוע, שאותו הנחה חיים קינן, חיברו השניים בית חדש:

אמא ודני יום אחד

יצאו לקנות דג בשוק.

אמא חזרה עם דג גדול

יופי של דג שתפסו אותו אתמול.

אך בדג יש הפתעה.

מי שם? אבא קטנצ'יק.

איך זה הוקטן כל כך?

כי העולם אותו שכח.

מוסר השכל...

     

רגע לפני שנפרדנו הזמין אותי רמי לחדר העבודה שלו, שם כבר היה מונח האקורדיון, ובמיוחד לכבודי ולכבוד קוראי הבלוג ניגן את היצירה האלמותית:  

חשבתם שנגמר? חכו קצת...

במחברות מאיר נוי (מחברת 4, עמ' 119), השמורות בספרייה הלאומית, מצאתי גרסה נוספת של השיר ולה הוצמד בית חדש שרמי כלל לא הכיר. השיר נקרא 'אבא ו...' ושם מחברו לא צוין.

אבא וגדי יום אחד

הלכו לצוד שועלים

גדי חזר עם שועל גדול

אז אמא אמרה לו:

יא, איזה שועל גדול

איזה שועל יפה.

אז גדי אמר לה:

זה לא זה! זה לא זה!

יש שועל גדול מזה:

זה שטרף את אבא. 

ומעניינת השורה האחרונה 'וכן הלאה עם כל חיות הביבר', כלומר מדובר בשיר דוגמה שאפשר לשיר אותו גם עם כל שמות הילדים (בעלי שתי הברות, כמו דני או גדי) וגם על כל בעלי החיים, מדגים ושועלים ועד קופים ואריות. 

מחברות מאיר נוי, הספרייה הלאומית

לימים, בשנת 1980, שולב השיר 'אבא ודני' במופע מוזיקלי לילדים של האחים והאחיות, ששמו היה 'זלמן יש לו מכנסיים'. המופע, שערך גידי קורן והפיק דודו אלהרר, התבסס על שירי שטות ושירי רחוב עממיים, שלכאורה חוברו בידי ילדים. אחר כך הופק גם תקליט בשם זה. 

במופע ובתקליט היה השיר חלק מלקט 'שירי דני': 'בחצות הלילה' ('בצאת הכוכבים דני ורותי מתחתנים'); 'דני אל תבכה' ('כי אתה בחור יפה'); 'על שפת הנחל' ('ומחכה ומצפה, למי למי למי? לדני לדני לדני'לה שלי'), 'דנ'לה, אכול את הבננה'לה', ולבסוף גם 'אבא ודני'. 

והנה גרסתם של האחים והאחיות: המילים אותן מילים אך הלחן עובד בצורה שונה. ההקלטה היא משנת 1981 במופע לכבוד פורים ששודר בטלוויזיה הלימודית דאז:

                         

ולסיום, מה יכולים לבקש יוצרים יותר מאשר מחווה ליצירתם, גם אם זו איננה אלא זוטא שבזוטות?   

מחבריו של 'אבא ודני' זכו למחווה כזו, פרי עטו הגאוני של דני סנדרסון (עוד דני!), שב-1979 כתב ללהקתו 'גזוז' את השיר ההיתולי 'אמא ודני הלכו לים'. 

פרט לכותרת האירונית (במקום אבא זו אמא) אין בשיר התייחסות למקור והכל שונה – המילים לא דומות וכמובן גם לא הלחן. הלוויתן החליף את הדג הגדול ומי שנבלע בבטנו הוא דני בעצמו. גם ההגחכה של סיפור יונה במעי הדג בוטה וגלויה ('בבטן פגש נביא זקן'). בין כך ובין כך, אין ספק ששיר הלצון המקורי של רן ורמי היה מקור ההשראה של סנדרסון והוא מציץ ומגחך מתוך מעיו של הלוויתן.

מתוך חוברת השירים שנספחה לתקליטור 'גזוז'

   

הזוּטָן והרב-זוּטַאְי (צילום: דני בר גיורא)

ארץ הקודש: ירושלים פשקווילים סביב לה

כצפוי, גם הפשקווילים שמודבקים על קירות ירושלים החרדית מגיבים על אירועי הזמן. מי שקיווה לגילויי סולידריות בסוגה ייחודית זו עשוי להתאכזב. 

הנה מבחר, לא ממש מעודן, שמיועד לחובבי הז'אנר. הקלקה על הצילומים תגדיל אותם לקריאה נוחה יותר. כל הצילומים (חוץ מאלה שלא) הם של טובה הרצל.

א. יחידה 8200: גייס חמישי בשירות משמידי עם ישראל

הכרוז הזה – סוג של תיאורית קונספירציה חרדית – התפרסם 'בין כסא לעשור תשפ"ד', ימים אחדים לפני הטבח בשמחת תורה. 

צילום: אבי בלדי

ביחידה 8200 – אם לא ידעתם – עסוקים בהפלת בנות ישראל הכשרות והצנועות אל תהומות החטא, ו'השמש ממשיכה לזרוח?' לשם הוכחה גם מצורף מכתב מפוברק של נערה בוגרת 'סמינר וולף' מבני ברק, שמספרת על גודל הפריצוּת במקומות אלה.

הבה נגיד שלא זו הבעייה הגדולה שלנו עם 8200, ושהביטוי 'הכחדת עם ישראל' בהקשר לדיני צניעות לא התיישן טוב.

ב. דרך ההפרדה 

בהזדמנות חגיגית זו של 'הצרות והגזירות הרעות', הבה נחזור אל גבורת המכבים 'בימים ההם בזמן הזה' ונקדם עוד קצת את דיני ההפרדה המגדרית שלנו. מי לה' אליי! 

ובמילים אחרות: באוטובוסים ישבו הגברים קדימה, נשים פנימה ('פנימה' זה ה'אחורה' החדש)...

ג. רגל תחת רגל

בין כותבי המודעות והפשקווילים יש כרגיל את אלה המתמחים בפענוח סודות ההשגחה ויודעים בדיוק מה ה' יתברך רוצה מאיתנו.

ולפיכך, אישה יקרה ואהובה, כסי רגלייך כראוי למען לא תיקטענה רגליהם של חיילים.

איזה גועל!

ד. נטורי קרתא לא בעסק

בקרב הקנאים מנטורי קרתא, 'הנאנחים והנאנקים בשבי הציוני' (כאילו שמישהו מחזיק אותם כאן בכוח), יש אפילו סוג של שמחה לאיד... 

'היהדות החרדית' החתומה כביכול על הכרוז היא שם קוד לנטו"ק.

ה. אחראי להלכות שבת

בעלי שמחה שימו לב: עם השמחה באה גם אחריות!

יש כל כך הרבה הלכות שבת וכל כך מעט מלצרים שבקיאים בהן... 

צילום: אבי בלדי

ו. משתחררים מהסטיגמות

לא בדיוק פשקוויל מסורתי, אבל מודבק על לוח מודעות עירוני (בחסות העירייה).

מודעה מיסיונרית אנטי-אקדמית שפונה לחילוניים בעלי 'ראש פתוח' כביכול. 

סטודנטים 'מרקע לא דתי', כבר הפרכתם מיתוס היום? לא עדיף 'להתחבר ליהדות ולמלגה שווה'...

ז. פרק אפל בסיפור היהודי

מבית היוצר של חרד"לי ירושלים: תתביישו לכם שם בעירייה ובספרייה הלאומית, שמעזים לומר שיש דבר כזה נצרות, ושהיא וטקסיה הם חלק ממורשתה של העיר. מלחמה לנו בנוצרים מדור לדור!

מעניין שהכותב הפחדן ('תרשו לי') מסתיר את שמו, אבל אם תשוו עם הטקסטים האלה (כאן, סעיף ב; כאן, סעיף ד), תיווכחו שמדובר באותו ראש יהודי.

צילום: יורם בילו

ח. איך ניוושע?

יש פיתרונות למצב הקשה, והם די פשוטים...

הכי קל זה לא לעשות כלום. ברוסיה (הצארית, כמובן), כפי ש'ראינו', בכל מקום שבו הייתה הגנה עצמית נפלו יותר יהודים. שב ואל תעשה – עדיף.

מעניין למי היה חשוב לפרסם כרוז של בּוּרוּת גלותית כזו.

אולי יקראו מחברי הכרוז משהו על הפוגרום ביהודי העיר פרוסקורוב ב-1919, למשל.

אפשרות אחרת היא פשוט לתרום ל'ועד הרבנים', שארגן את 'מעמד הכהנים מול קודש הקודשים' ב'זאת חנוכה' שהוא כידוע לכול 'יום החיתום', 'המסוגל לכל הישועות מעל הטבע'!

'זאת חנוכה' הוא הכינוי ליום האחרון של חנוכה. מאז עברו כבר שבועיים והישועה עדיין לא הגיעה. המסקנה היא או שהכהנים לא התפללו מספיק חזק או שלא תרמתם בעין יפה. יכולה להיות עוד מסקנה, אבל היא כבר תלויה באמונה הפרטית של כל אחד ואחת.

ילד יהודי פולני: עם מותו של שלמה אבינרי

שלמה אבינרי (צילום מסך)

פרופ' שלמה אבינרי (2023-1933), חתן פרס ישראל לחקר מדעי המדינה (1996) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הלך לעולמו ב-30 בנובמבר 2023 והוא בן תשעים. על פי עדותם של בני משפחתו, הוא היה בריא וצלול כמעט עד רגעיו האחרונים.

מעבר להיותו חוקר חשוב בתחומיו ומורה נערץ באוניברסיטה העברית בירושלים – ביתו האקדמי במשך עשרות שנים – השמיע אבינרי קול ציבורי חשוב, שקוּל ומפוכח, בכתב ובעל-פה, בענייני המקום והשעה. עשרות – ושמא מאות – מאמריו, שפורסמו בתכיפות בעיקר בעיתון הארץ, היו מופת של כתיבה בהירה, ידענית וקולחת, מאוזנת ומתומצתת, ובהם השכיל אבינרי תמיד לסמן את המקום הנכון ולמקד את הדיון בעיקרו ולא בשוליו. הוא היה מה שמכנים היום 'שמאל ציוני', גאה ולא מתנצל, ומן הפרספקטיבה הזו דן בשאלות המדיניות והפוליטיות העומדות על הפרק. כך למשל, התנגדותו העקבית למדיניות ההתנחלויות שהובילו ממשלות הימין, לא מנעה ממנו למתוח ביקורת חריפה גם על הצד הפלסטיני, בעיקר על חוסר היכולת של דובריו לערוך חשבון נפש ולהודות, ולוּ במעט, בטעויותיהם ובאחריותם להיווצרותו של הסכסוך ולהתמשכותו. קול ההיגיון הרהוט שלו כה חסר לנו בימים אלה.

כמו אקדמאים רבים מבני דורו גם הוא לא הסתגר בחדרי האוניברסיטה. הוא היה פעיל במפא"י ובמפלגת העבודה, ואף התגייס לשמש מנכ"ל משרד החוץ בימי ממשלת רבין הראשונה. בעקבות עליית הליכוד לשלטון ב-1977 פרש מפעילות פוליטית והתמקד בתחום האקדמי: הוראה, מחקר, פרסום מאמרים וספרים והרצאות מדעיות ופופולריות בכל מקום שאליו הוזמן. הוא אכן היה מרצה בחסד, שידע לרתק שומעים בני כל החוגים, ובנוסף – ולא פחות חשוב – איש נחמד וחביב, תלמיד חכם בעל שפה עשירה והומור אירוני, שהסביר פנים לקרוב ולרחוק.

כרזה, 1969 (ארכיון עיריית תל-אביב יפו; הספרייה הלאומית)
בטעות מבדחת נכתב כי העיתונאי והדיפלומט אלקנה גלי הוא 'פשרן מדיני' (במקום פרשן)

בין מחקריו הרבים אזכיר במיוחד את ספרו הקלאסי הרעיון הציוני לגווניו (עם עובד, 1980), ואת הביוגרפיה על בנימין זאב הרצל, שראתה אור בשנת 2007 בסדרה 'גדולי הרוח והיצירה' של מרכז זלמן שזר. אבינרי השכיל לזקק את דמותו המורכבת של חוזה המדינה, ואת הרקע המרכז-אירופי והאנטישמי שמתוכו צמח דרך פלא לעמדת מנהיג העם היהודי, לכדי ביוגרפיה מוסמכת מחד גיסא ונגישה ופופולרית מאידך גיסא.

ב'שבעה', כשביקרתי בבית בתו, מעין אבינרי-רֶבְּהוּן (המוכרת לרבים מן הקוראים מימי עבודתה במרכז זלמן שזר) היא מסרה לי שיר שכתב אביה בשלהי שנת 1984. השיר, שתוכנו הפתיע אותי, פורסם לראשונה בעיתון מעריב, ב-11 בינואר 1985 (בדרך פלא חצי השנה הראשונה של שנת 1985 אינה סרוקה באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' של הספריה הלאומית), וכותרתו 'ילד יהודי פולני'.

את השיר כתב אבינרי בעקבות נסיעה לפולין, אז גם ביקר לראשונה בעיר הולדתו ביילסקו (בגרמנית ביליץ; Bielitz) אשר בשלזיה (מדרום-מערב לקרקוב). בשנות החמישים עיר זו אוחדה עם ביאלה הסמוכה ומאז היא ישות מוניציפלית אחת הנקראת ביילסקו-ביאלה. אבינרי חי בעיר זו פחות משש שנים. ב-1939, כמה חודשים קודם שפרצה המלחמה, יֶזִ'י (זה היה שם ילדותו, שנגזר מהשם ג'ורג', על שם ג'ורג' החמישי מלך הממלכה המאוחדת, שבימיו ניתנה הצהרת בלפור) הועלה ארצה עם הוריו הציונים, שהשכילו מבעוד מועד לראות את הצפוי. 

סערת הרגשות שפקדה אותו בביקור זה מובנת לי היטב. כמה חודשים קודם לכן, במארס 1984, התמזל מזלי להיות בין חברי קבוצת האקדמאים הראשונה מהאוניברסיטה העברית שנסעה לסיור מקיף בפולין. הימים היו ימי המשטר הצבאי שהנהיג ראש הממשלה וויצ'ך ירוזלסקי, כשברקע צברה תנועת 'סולידריות'  פופולריות רבה. זו הייתה חוויה מסעירה שבמובנים רבים עיצבה גם את מסלול חיי, אבל מה שקרה לי אינו קשור לכאן. 

הנה שירו של ג'ורג' (יז'י) וינר, הילד היהודי-פולני שהפך לשלמה אבינרי:

כך נראה פעם בית הכנסת הגדול של ביילסקו, שנבנה בשנות השבעים של המאה ה-19 ואותו תיאר אבינרי בשירו: 'ששם אי-פעם ניצב היכל / ומגדלים לו שניים, / ופעמון לו אָיִן, / ופניו לנוכח ציון וירושלים'. 

'ומגדלים לו שניים': בית הכנסת הגדול של ביילסקו (ויקיפדיה)

ב-1939 נהרס בית הכנסת עד היסוד בידי הגרמנים.

'בקיץ 2009', סיפרה לי בתו מעין, 'נסענו עם הילדים לביקור שורשים של שלושה דורות, בעקבות שלושה דורות שקדמו לנו. רצינו לראות את החיים היהודיים שהיו לפני מחנות השמדה. בארוחת צהרים במלון פרזידנט בביילסקו, אבא הוציא עותקים מהשיר וקרא לכולנו. הילדים שמעו את השיר לראשונה'. 

מעין מסרה לי את רשמיה שלה מאותו ביקור, שאותם כתבה גם היא בצורת שיר המהדהד את השיר שכתב אביה, והדברים מדברים בעד עצמם.

אִמָּא יְהוּדִיָּה יִשְׂרְאֵלִית

מַעְיָן אֲבִינֶרִי-רֶבּהוּן 

בעקבות ביקור בביילסקו-ביאלה שבפולין, קיץ 2009

לָבוֹא כְּאִמָּא יְהוּדִיָּה יִשְׂרְאֵלִית, בְּאֶמְצַע הַחַיִּים,

קְצִינָה לְשֶׁעָבַר, בַּצָּבָא שֶׁל מְדִינַת הַיְּהוּדִים,

בַּת יְחִידָה, עֲטוּפָה בְּהוֹרֶיהָ, בַּעֲלָהּ וִילָדֶיהָ,

לָצֵאת לְמַסָּע שֶׁל שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת,

לְבִקּוּר בְּבָתֵּיהֶם שֶׁל

שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת קוֹדְמִים. 

 

לָבוֹא עִם אָבִיךְ, יֶלֶד יְהוּדִי פּוֹלָנִי,

בַּעַל שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל וּבָעַמִּים,

לָבוֹא לְמָקוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ, שֶׁאוּלַי הַדִּמְיוֹן בָּדָה,

אַךְ הוּא חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִסִּפּוּרָהּ שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה:

הַבַּיִת שֶׁגָּדַל בּוֹ, בֵּית הַקְּהִלָּה בּוֹ נִשְּׂאוּ הוֹרָיו,

וּבְמֶרְחַק נְסִיעָה – בֵּית הַסַּבָּא וְהַסַּבְתָּא, בָּעֲיָרָה.

  

לָבוֹא עִם אִמֵּךְ,

שֶׁנּוֹלְדָה בְּאֶרֶץ שְׁכֵנָה,

וְיָדְעָה אֶת נוֹרְאוֹת הַמִּלְחָמָה,

וּלְשָׁם לֹא רָצְתָה לַחְזֹר,

כִּי אִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ אֶת שֶׁהָיָה,

וְקָשֶׁה לִרְאוֹת אֶת הָעִיר רֵיקָה. 

 

לָבוֹא עִם אֲבִי יְלָדַיִךְ,

שֶׁמִּשְׁפַּחְתּוֹ מֵהָעֲיָרָה הַסְּמוּכָה, מֵהַמָּחוֹז הַגּוֹבֵל,

אַף הוּא, כָּמוֹךְ, בֶּן הַדּוֹר הַשֵּׁנִי,

מַבִּיט וּמְנַסֶּה לְהִתְקָרֵב לֶעָבָר הַמִּשְׁפַּחְתִּי,

הַמְשֻׁתָּף וְהַדּוֹמֶה כָּל-כָּךְ, הַיְּהוּדִי פּוֹלָנִי.

 

לָבוֹא עִם שְׁלֹשֶׁת יְלָדַיִךְ

שֶׁנּוֹלְדוּ כָּמוֹךְ, בָּאָרֶץ הַיְּהוּדִית הָרִבּוֹנִית,

שֶׁחַיִּים וְנוֹשְׁמִים בִּשְׂפַת אִמָּם/אִמֵּךְ – עִבְרִית,

שֶׁבָּהּ הַכֹּל שֶׁלָּנוּ, בְּלִי תְּחוּשַׁת זָרוּת.

 

בַּמַּסָּע הַזֶּה,

הַשְּׁלֹשָׁה מְנַסִּים לִלְמֹד וּלְהָבִין וּבְעִקָּר – לְהַרְגִּישׁ.

מַרְגִּישִׁים הֵם אֶת תְּחוּשַׁת הַמִּשׁפַּחְתִּיּוּת,

וְאֶת אַהֲבַת הַסַּבִּים – הַפּוֹתַחַת אֶת הַלֵּב וְאֶת הָרֹאשׁ.

סוֹפְגִים כָּל מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים וְשׁוֹמְעִים,

בִּשְׁקִיקָה הַמְּהוּלָה גַּם בִּכְאֵב,

וְחָשִׁים אֶת הַכִּמְעַט-נְגִיעָה בַּסַּבִּים וְסַבְתּוֹת-רַבָּא,

וּמִתְרַשְּׁמִים מֵעֹשֶׁר הַחַיִּים הַיְּהוּדִיִּים שֶׁהָיוּ,

בְּפּוֹ-לָן-יָהּ. 

 

לָבוֹא כְּאִמָּא יְהוּדִיָּה יִשְׂרְאֵלִית,

עִם סַבָּא/יֶלֶד יְהוּדִי פּוֹלָנִי,

וְעִם שְׁלֹשָׁה יְלָדִים/נְכָדִים,

לְעִיר שֶׁהָיֹה הָיְתָה,

שֶׁאוּלַי הַדִּמְיוֹן בָּדָה?

אַךְ הֲרֵי הָיִינוּ שָׁם –

זוֹ בְּעֶצֶם הַתְּשׁוּבָה.

ולסיום, בסרטון מעניין זה, מ-13 בדצמבר 2017, מראיינים הפרופסור זאב שטרנהל ז"ל ויבל"א השופט פרופסור יצחק אנגלרד את אבינרי, שמתאר – ברהיטות ובבהירות, כדרכו – את מסלול חייו ומסכם את מפעלו המדעי:

מעורב ירושלמי: ארנונה הילס, ברוקלין, מאתיים ח"י, בולים, קירות בתלפיות

א. ירושלים הילס סביב לה

צילום: טובה הרצל

בארנונה הילס – פרויקט קבלני של המצאת שכונה חדשה – מוכרים פנטהאוזים פרימיום במפלס אחד!

מוזר שלא יכלו למצוא תחליף לועזי ל'מפלס אחד', מה רע ב'ואן פְלוֹר' או 'ואן לֶוֶול'?

ב. ברוקלין, סניף ירושלים 

תדע כל עיר את מקומה בשרשרת המזון והפיקוד!

חנות של נעליים מיובאות מאמריקה (כנראה מברוקלין) ברחוב מלאכי בשכונת גאולה.

צילום: טובה הרצל

ג. מאתיים פעמים ח"י

צילום: טובה הרצל

שלט אזהרה בשכונת גאולה.

מאיפה בא להם בעיריית ירושלים המספר 'עד 3,600 ש"ח' דווקא?

ניחוש מושכל: זה מתחלק בח"י... 

ד. טעם של פעם

ובפינת הנוסטלגיה: האגודת הבולאית הירושלמית... 

צילום: ברוך גיאן

מישהו יודע מה קורה במועדון הפיקוויקים הזה?

ה. קירות בתלפיות

צילום: דוד אסף

ברחובות פועלי צדק ויד חרוצים שבאזור התעשייה של תלפיות יש מבני תעשייה ישנים, מרופטים ודי מכוערים. בעירייה החליטו לנסות וליפותם, וציירים המתמחים בציורי קיר, יש אומרים שהגיעו מברזיל, התגייסו למטרה נעלה זו. 

זאב קינן, מנכ"ל הוצאת הספרים 'מוסד ביאליק', השוכנת כבוד באחד המבנים הללו, צילם עבורנו דוגמאות מן הקירות החדשים והתוצאה משובבת עין.

צילומים: זאב קינן

בין אימה לחוסן: עיון בכמה שירי מלחמה וזיכרון

רמת אביב (צילום: איתמר וכסלר)

מאת שלמה הרציג

זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא. כדי לסבר את האוזן: במוסף השבת של העיתון ישראל היום, מיום 26 באוקטובר 2023, התפרסם ריאיון עם הפסיכולוג ומומחה החוסן, פרופ' שאול קמחי, וזו כותרתו: 'כן לעולם חוסן: למרות הכל – עלייה ברמות התקווה': 

ישראל היום, 26 באוקטובר 2023

הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.  

תיבת דואר בקפה 'ארומה', צומת בית קמה (צילום: אבי בלדי)

ומפסיכולוגיה לספרות: מהי משמעותו ותפקידו של החוסן בכמה משירי המלחמה והזיכרון העבריים הקלאסיים? נבדוק זאת בכמה שירים מוכרים. למותר לציין, שדבריי אינם מתיימרים להציע אפיון גורף של מאות שירי המלחמה והזיכרון שנכתבו במהלך השנים, גם לא להציע פרשנות חדשה, אלא רק להצביע על הפוטנציאל הגלום במושג העכשווי 'חוסן נפשי-מנטלי' ככלי לחשיפת מבני עומק האופייניים לשירי זיכרון ומלחמה רבים שנכתבו בדורות האחרונים.

א. אלהים מרחם על ילדי הגן

הנה למשל הבית הראשון משירו הידוע של יהודה עמיחי 'אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַן', שנדפס בשנת 1955 בספרו עכשיו ובימים האחרים (הוצאת לקראת; שם הספר לקוח מהשורה האחרונה של שיר זה): 

בניגוד למשתמע מכותרתו ושורתו הראשונה – לא אלוהים הוא גיבור השיר. זו טיבה של המציאות הישראלית, רווית המעקשים והמלחמות, מתקופת היישוב ועד ימינו, שעומדת במוקדו של השיר. בבית הראשון מעמיד המשורר בטכניקה של 'הזרה' איזו היררכיה מדומיינת של רחמים (כלומר, חסות והגנה) על רקעם של אימי המלחמה. רחמים אלו הולכים ופוחתים, לפי שכבות הגיל, מילדי הגן, דרך ילדי בית הספר ועד ל'גְּדוֹלִים'. למרבה האירוניה, דווקא האחרונים אינם זוכים ברחמי ה'אל', לאו דווקא, בשל בגרותם ויכולתם המשוערת להסתדר בכוחות עצמם. נהפוך הוא, בזחילתם על ארבע בחול הלוהט של שדה הקטל, כשהם שותתי דם, בדרכם לתחנת האיסוף (מוות והצלה באותה מילה), הם מדומים לתינוקות חסרי ישע – השלמה אירונית מרה של שכבת הגיל ה'חסרה' בפתיחת השיר – וזקוקים מאד לרחמים. 

בבית השני מכריז המשורר על חסותו המסויגת ('אולי') של 'אלוהים' על קבוצה ספציפית: 'הָאוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת'.

במילים אחרות: רחמי האל, שהם למעשה האהבה עצמה, מהווים נחמה פורתא, מעין כיפת ברזל רגשית, לאוהבים באמת. 

אך שיאו של השיר, והביטוי העָצמתי בו לדרכי רכישת ההגנה מפני אימי המלחמה, מצוי בבית השלישי החותם את השיר: מטבעות החסד המטפוריים של ימי ילדותנו, מורשת בית אמא, הם אלו המסייעים בידינו ב'רכישת מניות' באושר האהבה, וזו בתורה מחזקת את החוסן המנטלי שלנו, הן בעתות שלום ('עכשיו') הן בימות מלחמה קשים ('בימים האחרים'). אגב, השימוש בגוף ראשון רבים בסיום השיר רחוק מאד ממשמעותו בשירת ה'אנחנו' של דור המדינה, שעמיחי היה חלק ממנו. 

ניתן לומר שהמבנה הסמנטי של שיר אנטי-מלחמתי זה, שנכתב שש שנים בלבד לאחר מלחמת העצמאות, הוא מעניין ועקרוני, שכן הוא מעמיד בפנימיותו איזו תבנית דינמית המיוסדת על מתח דיאלקטי שבין אימת המוות של המלחמה, כמתואר בפתיחת השיר, לבין תשוקת חיים וכמיהה להגנה מפני המוות הקטלני בקרב, בסיומו. תבנית דו-קוטבית זו אופיינית לרבים משירי המלחמה והזיכרון העבריים (אך לא לכולם), והיא מגוונת מאד במופעיה השונים. זאת ועוד, התבנית 'אימה-חוסן', הממזגת כאמור בין אימי המלחמה ליכולת להפיק מהם עָצמה והעצמה, מובילה אותנו, הקוראים או השומעים – שהרי רבים מן השירים הללו גם הולחנו וזכו לביצועים פופולריים, ולא רק בטקסי זיכרון – דווקא לגילויים של זיכוך, התרוממות רוח ותקווה ('קתרזיס'). 

ואכן, בשנת 1973 זכה שירו של עמיחי לשתי הלחנות יפות ביותר. ככל שבדקתי שני הלחנים נעשו לפני מלחמת יום כיפור, אך המלחמה נתנה להם תוקף מיוחד ובשנה העוקבת הם הושמעו רבות באמצעי התקשורת.

מתי כספי ושלמה גרוניך הלחינו את השיר במשותף בסגנון רוק והם גם שרו אותו (נכלל בתקליטם 'מאחורי הצלילים'). הנה כאן בהקלטה נדירה מהופעתם לפני חיילים במלחמת יום כיפור:

< 

באותה תקופה, פחות או יותר, הלחין את השיר גם גידי קורן עבור להקתו, 'האחים והאחיות':

פרט מעניין הקשור לשיר זה: בדצמבר 1994 זכה יצחק רבין בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר עראפת). הוא הזמין את יהודה עמיחי להתלוות אליו כאורחו האישי. בנאומו ציין רבין כי עמיחי נוכח באולם וציטט את השורות הראשונות של השיר 'אלוהים מרחם על ילדי הגן'.

ב. ראי אדמה, כי היינו בזבזנים

אחד הביטויים המעניינים של שילוב בין חוסן לאימה מצוי בשירי מלחמה וזיכרון המיוסדים על השדה הסמנטי החקלאי של אדמה, צמיחה, פריחה וכדומה. אין תמה בכך, שהרי מטפורות אלה הן החזקות ביותר בעיצוב חוסן אישי ולאומי, שמוגדר כצמיחה מתוך שבר. 

כזה הוא למשל שיר הקינה והמחאה הידוע של שאול טשרניחובסקי משנת 1938 'רְאִי אֲָדמָה'. השיר נכתב בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, והפך ברבות השנים לאחד השירים הנקראים ביותר בטקסי זיכרון לנופלים במערכות ישראל. 

הקריאה המקובלת בשיר מצביעה על הסתירה המוּבְנֶת והבלתי פתורה בין שתי עמדות רגשיות מנוגדות: קוטב קורבנם הנורא והמיותר של אנשים צעירים שנרצחו, כנרמז בפתיחת השיר ובסיומו: 'רְאִי אֲדָמָה כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!', וגם: 'פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנוּּ'; והקוטב המרפא של גאולה ונחמה המעניקים ערך ומשמעות לקרבן: 'וְאַתּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ! / מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ! / בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד...'. 

לשון אחר, הדינמיקה הבולטת בשיר היא המהלך ה'חיובי' שבו, שמתפתח מתחושת כאב טרגית על בזבוז חיים משווע, בפתיחתו, אל תחושת התעלות מזקקת, שמברכת על הקורבן, בסיומו. זה אינו שיר שרק נועד לקריאה בטקסים, אלא הוא עצמו מהווה מעין טקס השבעה, שמבקש לבטא חוסן לאומי באמצעות מבנה סמנטי של מעבר משֶׁבֶר לצמיחה, ומחוסר אונים לגאולה ותקווה. יתר על כן, לשיר זה יש גם משמעות מכוננת: הוא מבקש, במגוון אמצעים רטוריים ופרוזודיים, לנטוע את תחושת החוסן בלבות הנמענים של השיר. לכאורה הפנייה בפתיחת השיר ובסיומו מציבה את האדמה כנמענת הגלויה של השיר, אך 'מעל לראשה' הוא מופנה אל משתתפים מדומיינים וממשיים בטקסי הזיכרון לנופלים, שאותם מבקש המשורר 'לחסן' מפני דיכאון הבזבוז.

גם שיר זה הולחן בידי חיים אלכסנדר, כנראה בשנת 1957, אך הלחן לא התפשט וכמעט שלא הושמע. הוא נותר באוצר ההקלטות של מקהלת קול ציון לגולה:

ג. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

ומחוסן לאומי לחוסן אישי. 

בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.

החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר. 

השיר בפרסומו הראשון בקובץ 'בסער', תש"ג (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'. 

כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.

הנה חוה אלברשטיין בביצוע האהוב של השיר: 

ד. החיטה צומחת שוב

ומכאן לשיר אבל וזיכרון אישי וקיבוצי כאחד, שאף הוא מיוסד על דימוי חקלאי: 'החִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. השיר – שעליו דובר לאחרונה בבלוג עונג שבת ('שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על "החיטה צומחת שוב"', 22 בספטמבר 2023; 'החיטה תצמח שוב', 27 באוקטובר 2023) – נכתב כידוע בשנת 1974 על ידי חברת קיבוץ בית השיטה דורית צמרת לזכרם של אחד-עשר מבני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים. בשיר פונה הדוברת בפנייה אישית-אינטימית אל הנופלים במערכה, תוך שהיא נותנת ביטוי לפער הטרגי שבין נופי הקיבוץ וסביבתו (עצי חרוב וזית, שדות חיטה ופרחי עירית, רכס הרי הגלבוע, עמק יזרעאל) לבין האובדן הקשה ('אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּּב').

ושוב, בניגוד אולי לצפייה משיר הקינה והאבל לתחושות של ייאוש קיומי, מוות וחוסר אונים, שאכן נרמזים בשיר ('עַיִט', 'הֶעָפָר הַמַּר', 'זָרַח הַשֶּׁמֶש, שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא') השיר פועל עלינו הקוראים פעולה הפוכה, או לפחות אמביוולנטית, ומחזק אותנו, בעיקר בזכות השורה החותמת את הפזמון החוזר בשיר: 'אַך הַחִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. שלא כמו בפואמה הידועה של ח"נ ביאליק 'בְּעִיר ההריגה' (1903), רוויית הייאוש הקיומי: 'הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט', כאן הסמיכות המחזורית בין חיים למוות היא המקור לחוסן נפשי, שכן צמיחת החיטה מגלמת את כוח החיים, ומהווה סמל של המשכיות, שלא ניתן לגדוע אותה.   

הנה ביצוע מחודש ו'מעודכן' של השיר. חברי הגבעטרון במחווה מרגשת לתושבי 'עוטף עזה' ולחטופים: זה לא אותו הנגב... אתם אינכם וחייבים לשוב.

ה. הנה מוטלות גופותינו

אחתום בבחינת מקומו של החוסן המנטלי בשירי המלחמה והזיכרון הידועים ביותר של חיים גורי. תקצר היריעה מלתאר את שפע ביטויי המוות הבוטים בשיר הקינה שלו על מחלקת הל"ה, 'הִנֵה מֻטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ' (עיתים, פברואר 1948). הנה  כמה מהם: 'הִנֵה מוּטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה'; 'הַמַוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ'; 'אֵינֵנוּ נוֹשְׁמִים, וְדָמֵנוּ מֻתָּז בַּשְׁבִילִים שָׁעַל-שָׁעַל'; 'נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים'; 'עַד הַמָוֶת עָצַם אֶת עֵינֵינוּ'. וכבר כתבו מבקריו של השיר על התפרצות החיים המחודשת שבו, כגון: 'הֵן נָקוּם, וְהֵגַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשָבְנוּ שֵׁנִית לִִתְחִיָה'. 

החיוניות והוויטליות, המתגברות כביכול על מותם של הלוחמים, הן רק אחד מגילויי החוסן הלאומי. ביטוי נוסף לחוסן זה מגולם במבנה הסמנטי של המונולוג הדרמטי של המתים. השיר נפתח בשעות הדמדומים ('פָּנִים נְגוֹהוֹת אַחְרוֹנִים, וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר'), נמשך אל תוך החשיכה ('רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָדּוֹל וְרָחָב'), ומסתיים בתיאור לידתו המחודשת, הכמעט עליזה, של יום חדש: 'וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְלָלִים רוֹנְנָה'. גם התיאור האסכטולוגי של שובה של 'מַחְלֶקֶת הָהָר' כפרחים אדומים הוא חלק מהבניית החוסן הלאומי כניגוד לחוויית האובדן והתבוסה בקרב.

הפרסום הראשון של השיר, 'בנכר, פברואר 1948' (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

גם בשני שירי הזיכרון הקלאסיים של גורי – 'הָרֵעוּת' (אוקטובר 1948) ו'בָּאבּ אֶל-וָאד' (1949) – שוקעה אותה תבנית סמנטית של מתח בין אימה לחוסן. 

אם בבית השני ב'הָרֵעוּת' הובלט היעדרם של הנופלים ('מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵנוּ'), הרי שבהמשך השיר מופיעה הבטחה לזכור את הנופלים באופן המנכיח אותם מחדש ביננו. בבית הרביעי בשיר, הרֵעוּת עצמה הוצבה ככוח חיים מואר, העומד במפורש בניגוד לחשכת הלילה האיומה של המלחמה: 'מִלֵילוֹת הָאֵימָה הַגְדוֹלִים / אַת נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקָת'.

האנדרטה לזכר בוגרי בית הספר כדורי שנפלו במערכות ישראל ועליה ציטוט מתוך 'הרֵעוּת'
(צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

באופן דומה מומחש החוסן הלאומי גם ב'בָּאבּ אֶל-וָאד'. בחלקו הראשון, ובמיוחד בפזמון החוזר בו, השיר מעמיד את המוות 'בַּדֶרֶך אֶל הָעִיר' (ירושלים) כתמה מרכזית: 'בְּצִידֵי הַדֶרֶך מוּטָלִים מֵתֵינוּ'. אך לקראת סופו חל היפוך לטובת המשפחתיות המחזקת ('כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת'). גם פריחת הרקפות והכלניות, המדומיינת בבית האחרון, אינה אלא גילום של עתיד פסטורלי של תקווה, כזה המעניק (שוב) 'זריקת חוסן' נגד המוות הנורא בקרב: 'יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִפְרַחְנָה / אֹדֶם כָּלָּנִית בָּהַר וּבַמוֹרָד'. 

אין זה מקרה שבסיום מבצע 'צוק איתן' בשנת 2012 ניבא הרמטכ"ל דאז בני גנץ, ב'נאום הכלניות' שלו, כי יום יבוא ושדות היישובים בעוטף עזה, ההרוסים מרקטות ובלוני תבערה, יפרחו בשלל כלניות: 

יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה...

לו יהי! 

שלט על חלון ראווה בחנות 'סידקית' ברחובות (צילום: זיוה לוי)

לקריאה נוספת

חן מלול, 'האמנם עוד יבואו ימים? לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב', הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 28 במאי 2017.

נתי גבאי, 'הנה מוטלות גופותינו': חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה', שם, 31 בינואר 2018.

חזי עמיאור, 'יפי הבלורית והתואר: הרעות של חיים גורי', שם, 15 באפריל 2018.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net