ארץ הקודש: ארם נהריים ס', לחץ דם, סגור בשבת, קנאביס, תכשיטים

א. אליהו הנביא ב' וארם נהריים ס'

בתל אביב יש בתי כנסת עם שמות מוזרים.

כך למשל, ברחוב אבן גבירול 117 שוכן בית הכנסת אליהו הנביא ב'. אליהו הנביא א' לא בסביבה, והכוונה כנראה היא לכניסה ב'...

צילום: דוד אסף

אך מה פשר האות ס' בשמו של בית הכנסת ארם נהריים ברחוב נחלת בנימין 47?

ס'[פרדים]? חידה היא ותהי לחידה.

צילום: איתמר לויתן

ב. ברכת הבית או יתר לחץ דם – מה עדיף?

במחלקה הקרדיולוגית בבית החולים רמב"ם מצאו פתרון יצירתי לסובלים מיתר לחץ דם (BP; Blood pressure) – 'ברכת הבית'...

צילום: נעמי גרינטל לבקוביץ

ג. סגור בשבת

בדרך כלל השלט שבפתח החנות אמור להעיד על תכולתה. אבל בחנות הזאת, ברחוב דיזנגוף שבמדינת תל אביב, מה שחשוב הוא שהיא סגורה בשבת.

ומה אפשר לקנות בה ביום חול, כשפתוח? אם זה באמת אכפת לכם, אז היכנסו פנימה וראו בעצמכם.

צילום: איתמר לויתן

ד. קנאביס בברכת ה'

בתחנה לחלוקת קנאביס רפואי ברחוב אבן גבירול בתל אביב חשים חובה, משום מה, לעטוף את העסק בפסוק מתהלים וכמובן בברכת ה' ובעזרתו. לא מיותר לומר שלרוב אלה שמשתמשים בקנאביס רפואי (בניגוד לקנאביס לא רפואי), ה' לא ממש עזר...

צילום: איתמר לויתן

ה. תכשיטי מקובלים

אפילו רבי שמעון בר יוחאי, האר"י מצפת והגולם מפראג קנו כאן את הטבעות שלהם. רחוב דיזנגוף בתל אביב.

צילום: איתמר לויתן

בורא מיני מזונות: תורת המיץ, חיטה חשמלית, כרמל, וולגריות מעודנת

א. תורה ציווה לנו משה

אם יש 'תורת הסוד' אז למה שלא תהיה גם 'תורת המיץ'?

רחוב דיזנגוף, תל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ב. מיץ עשב חיטה 

ואם בענייני מיץ עסקינן, מה דעתכם על 'מיץ עשב חיטה'?

לי עצמי זה לא נשמע טעים במיוחד, אבל צריך להודות ששלטי הפרסום של חנות 'מיצלי', בקרן הרחובות וייצמן וארלוזורוב בתל אביב, הם מאתגרים ומסתמכים על 'תוצאת מחקר מקיף'. זאת ועוד, בפסוק המצוטט מתהלים ניכרת הקפדה על ניקוד תקני ועל טעמים נכונים.

מצד אחד, לא ברור לי מה זה 'מכונות עשב חיטה חשמלית'; מצד אחר, היה כדאי להימנע מלכתוב 'נסטי'. ברור שהכוונה היא לתה מתוצרת חברת המשקאות Nestea, אבל כשכותבים את זה בעברית זה יכול להתפרש גם כ-Nasty, שפירושו מגעיל...

צילומים: אבישי ליוביץ'

ג. טעם הכרמל

צילום: גונן זיק

במפעל גיור שמות חומרי גלם לעברית עובדים עמי-ארצות או מוחות יצירתיים במיוחד.

ה'קָרָמֶל' (סוכר שרוף; ובעברית תקנית: שֶׁזֶף סוכר) הפך ל'כַּרְמֶל' (רכס הרים; חיטה מעושנת)...

ד. גם וגם?

'שיווק השקמה' מגיש לכם שילוב מוצלח במיוחד. גם וולגרית וגם מעודנת...

צילום: פיני גורליק

חידון עונ"ש למביני עניין: זהו את האתרים

מזמן לא חדתי חידות לקוראי הבלוג.

אז הנה לפניכם ארבע חידות זיהוי של אתרים ובניינים בארץ, מן הקל אל הקשה.

ועכשיו נראה אתכם.

התשובות המלאות תובאנה כאן בהדרגה לאחר שהשאלות תיענינה (או שלא) על הצד היותר טוב.

א. היכן נמצא פסל זה ואיזה אירוע הוא מנציח?

צילום: איתמר לויתן

ב. היכן נמצאת 'סוכת הרב'?

ומיהו הרב ומה הקשר שלו לתמונה הקודמת?

צילום: דוד אסף

ג. היכן נמצא מבנה זה ומהי חשיבותו ההיסטורית?

צילום: איתמר לויתן

ד. והיכן נמצא 'בית הלב הטהור'?

על חזית הבית נקבע הפסוק 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים, נא 12). 

צילום: דוד אסף

בהצלחה!


הפתרונות

ובכן, עד שעת כתיבת הדברים, ערב כניסת שבת, זוהו בהצלחה שלושה מבנים.

כפי שכתב ישראל ברדה, התמונה הראשונה היא אכן של פסל על שפת ימה של תל אביב שמנציח את רצח חיים ארלוזורוב. הרצח התרחש במקום זה  ב-16 ביוני 1933 וזהות מבצעיו לא התבררה עד היום.

צילומים: איתמר לויתן

התמונה השנייה, כפי שזיהה יהושע לביא, היא של הסוכה בבית הרב קוק בירושלים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק האמין בחפותם של אבא אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ולא העלה על דעתו שיהודים יכולים להיות מעורבים ברצח מזעזע כזה. הסוכה נמצאת בגב בית הרב קוק, ברחוב הרב קוק בירושלים ובסמוך לבית אנה טיכו.

צילום: דוד אסף

התמונה האחרונה, שחשבתי שזיהויה יהיה הקשה ביותר, נפתרה בקלילות על ידי תמר, שאף הוסיפה פרטים על זהות האמנית שיצרה את הכתובת ואני כלל לא ידעתי. הבית נמצא בקרן הרחובות הילסדהיימר והמגיד בירושלים.

צילום: דוד אסף

נותרה התמונה השלישית.

הנה רמז: הבניין נמצא בתל אביב ועל דרך המדרש אפשר לקרוא לו 'הבית הלבן'.

*

רון חרמוני-להט לקח את הקופה כשזיהה את ביתו של עקיבא אריה וייס, ממייסדי אחוזת בית, שנבנה בשנת 1909.

ולמה הבית הלבן? כי 'וייס' ביידיש הוא לבן...

בית וייס (ויקיפדיה)

צילומים: איתמר לויתן

בלוג עונ"ש בשירות הקהילה: למה קראו לי מוקי?

מוקי צור (צילום מסך)

אמר העורך: לא מעט רגעי התרגשות ונחת מספק לי בלוג עונג שבת, והנה אחד מהם.

מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, סופר, חוקר והיסטוריון של ראשית הציונות ושל תנועת העבודה, מוכר לרבים מקוראי הבלוג. הוא נולד בירושלים בשנת 1938, וכשנולד קראו לו אביו (יעקב צור) ואמו (וירה) בשם שמואל. מוקי צור לא זוכר שמישהו אי-פעם קרא לו שמואל או שמוליק. תמיד מוקי ורק מוקי. מניין בא שם זה הוא לא ידע, וגם לא שאל. מוקי וזהו. המסורת המשפחתית ידעה לספר על כלב ושמו 'מוקי' ועל האחות הגדולה דליה, שדרשה מהוריה שייקראו לאחיה הקטן בשמו של הכלב האהוב...

דליה ומוקי, ירושלים שנות הארבעים (הצילומים מארכיון משפחת צור)

גם דודתו של מוקי, סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ, השתמשה בשם 'מוקי השובב' בכמה מספריה, אבל חידת מוקי ליוותה את מוקי כל חייו, עד ש... עד שקרא בבלוג עונג שבת את הרשימה שכתבתי יחד עם דן אלמגור!

הרשימה 'מבקשי השלום: האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?', פורסמה בבלוג ב-18 בנובמבר 2011, ושוב בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית, ב-23 ביולי 2017.

לפני שנה, בפברואר 2017, הלכה לעולמה דליה דוֹבְרַת, אחותו של מוקי (ורעייתו במשך שנים של אהרן דוברת). ביום השבעה, כשהתכנסו בני המשפחה לערב זיכרון, סיפר מוקי על פתרון החידה. אני מודה לו ששיתף אותי בחדוות הגילוי והתיר לי לפרסם את דבריו בקיצורים המתבקשים.

משפחת צור (מימין לשמאל: דליה, יעקב, מוקי, וירה), ירושלים, 1948.

מאת מוקי צור

בתקופה שחלפה מאז פטירתה של דליה המחשבות נעו אליה פעמים הרבה.  

כידוע  אין פעילות יותר עליונה בשפה מאשר לתת שם. כמה משאבים רגשיים ורוחניים אנו מקדישים לאותה פעילות של מתן שמות. מתן שמות – כך מסופר בספר 'בראשית' – הייתה הפעולה הראשונה של האדם: הבריאה הנגדית לבריאת העולם. 

אני חי בידיעה שמי שנתן לי את שמי הייתה אחותי דליה. אני לא זוכר את עצמי עם שם אחר. לפי האגדה המשפחתית נקראתי אחרי שמו של הכלב שהצליחה דליה להכריח את הורינו לקנות עם שובם מהשליחות מבלגיה. לפי אגדה זו, המלווה את שמי, האֵבֶל של דליה על כך שהכלב הקטן שלה, מוקי, נמכר על ידי אמא היה גדול. אמא סיפרה לדליה שהכלב גנוֹב גוּנב ודליה בכתה. דודה ימימה [אבידר-טשרנוביץ], שהיתה ידועה במעורבותה הסיפורית והחינוכית, כתבה סיפור נחמה לדליה ובו שני כלבים: הכלב הגדול והרע 'בוקי', והכלב הקטן והטוב 'מוקי'. דליה החליטה כי התינוק, האח שנולד לה, יהיה טוב כמו מוקי, הכלב הקטן שבסופו של דבר ניצח בגבורה את הכלב בוקי. 

כהיסטוריון הייתה לי רק בעיה אחת: לא מצאתי את הסיפור של ימימה בשום מקום. למרות זאת, מאז  שנודעה לי האגדה נטלתי על שכמי את המשימה להיות גיבור כמו מוקי הכלב וחלש כמוהו. במשימה השנייה, דרך אגב, עמדתי בגבורה... 

אלא שזמן מה אחרי פטירתה של דליה נודע לי, בדרך מקרית לגמרי, פשר השם. 

זה התחיל בגילוי משמח של ספר ושמו סיפורים מן המקרא לילד הרך (תל אביב, בערך 1960), ובו סיפורים מעובדים מהתנ"ך שנועדו לילדי הגן בעריכת מרדכי סגל (1991-1903). הספר לווה באיורים מופלאים של שלום רייזר (2001-1920). רייזר היה חבר קיבוץ עין גב ואף אייר לקיבוץ הגדת פסח נהדרת. לימים איבד את שפיותו ונפטר במוסד סגור. הוא עזב את עין גב עוד לפני שהגעתי, והיכרתי אותו רק מ'נחיתה' קשה ומוזרה שעשה בקיבוץ בתור 'נפוליאון'. בביקורו אז הבטיח לכל מי שהסכים להקשיב לו כי יִבְנה טירה במרומי הר סוסיתא. כמו בסרטים הוא הופיע ונעלם. והנה נפל לידי ספר התנ"ך לילדים שרייזר אייר באופן כה מיוחד.  

הספר שרייזר אייר היה מוזר גם בכתיב שלו, שהיה מלא באופן מוגזם. הוא ראה אור בסדרת חוברות והפך לאגדה, לא מעט בזכותם של החרדים והדתיים שהשמיצו אותו כשיא של היבריס חילוני. סגל, איש החינוך שייסד את סמינר הקיבוצים בתל אביב ועמד בראשו שנים רבות, האמין שרק דרך הסיפורים יגיע התנ"ך לתודעתם של ילדי הגן. הוא לא בוש להודות שמדובר בספר מצונזר שמותאם לעולמם של ילדים. אין בו סיפורי ניאוף וגם אין בו אלוהים, שלדעתו זה מושג שאינו מובן לילדי גן. לפיכך, בכל החוברות הללו לא הוזכר שם אלוהים. מה נשאר אפוא מהתנ"ך? טענו רבים נגדו.  

איור השער נעשה על ידי חנניה פינר איש עין גב. שימו לב לכתיב המלא!

מכל מקום, בעקבות ציוריו של רייזר התעוררה סקרנותי וחיפשתי באינטרנט חומר נוסף על רייזר. הוא התגלה לי בתגובה של עמוס נוי לרשימה שכתבו דן אלמגור ודוד אסף על 'יונת השלום' בבלוג עונג שבת. אלמגור ואסף שאלו: מי היה הראשון שהשתמש ביונת השלום כסמל אנטי-מלחמתי? כמו רבים, גם אני חשבתי שהיה זה פאבלו פיקאסו, אך לפי מה שהשניים סיפרו באותה רשימה פיקאסו פרסם את היונה של נוח כסמל השלום רק בשנת 1945, בעוד שנחום גוטמן שלנו, צייר אותה, בדבר לילדים, כבר בשנת 1937. האם גנב פיקאסו הספרדי מנחום גוטמן הארץ-ישראלי? כנראה שלא. פיקאסו לא הכיר את גוטמן, נכתב ברשימה החכמה, אך מתברר, כפי שציין נוי, שהוא אכן הכיר את שלום רייזר, הצייר מעין גב. והיכן צייר גוטמן את יונת השלום שלו? הוא עיטר סיפור ילדים בשם 'נובי וגובי מביאים את השלום', של יצחק שוייגר (דמיאל), מי שכתב את סיפור הילדים הקלאסי 'שמלת השבת של חנה'לה'.

הסיפור הוא על נוֹבִּי וגוֹבִּי, שני ילדים הגרים בכפרים שכנים ושלווים. בצורת פוקדת את הארץ ומתחילה מתיחות בין הכפרים. שני הילדים מחליטים למנוע מלחמה ובונים מפיסות ראי מראות גדולות בשתי הכניסות לכפרים. כשכפר אחד יוצא לתקוף את רעהו הוא מגלה את עצמו צועד ומבין כי אין טעם לצאת למלחמה. כולנו בני אדם. שני  הילדים מביאים את הכפרים לפיוס. הם יוצאים עם דגלי שלום ובהם יונת השלום.  

ועוד מתברר מאותו סיפור כי לשני הילדים שני כלבים. שניהם קטנים, שניהם טובים, ושמותיהם: צוּקִי ומוּקִי.  

מוקי כלב טוב! שחור על גבי לבן! הסיפור נכתב כקוטב שני לחדשות של אותם ימים, ימי 'המאורעות', המכונים היום על ידי מלומדים בשם 'המרד הערבי'. בצד הידיעות הקשות, הלוויות, האבל וההתארגנות להגנה, שגם הן פורסמו בעיתון הילדים, הופיע הסיפור ה'שמאלני' הזה ובו חזון של שלום.  

מוקי הכלב הטוב! הנה מצאתי אותו. אני מתבונן בתאריך פרסומו של הסיפור והנה מתברר כי הוא פורסם כמה חודשים לפני שנולדתי. דליה קראה אפוא את הסיפור לפני אמא והזדהתה עם מוקי שאבד לה, וכך נתנה לי דליה לא רק שֵׁם אלא גם רעיון מכוון: להילחם למען השלום, למען הטוב שבעולם, ולהציב ראי מול פרצופו של אדם. היא הכירה כמה מרוחקים חיינו מרעיון הסיפור ועד כמה צריך להיאבק למען הצדק. 

בזכותו ובזכות בלוג עונג שבת נודע לי סוף סוף למה קוראים לי מוקי.

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שבע

איור: נעם נדב (לחיצה על האיור תגדיל אותו)

א. ביום חגנו...

ושוב, כמדי שנה בשנה כן גם השנה, בלוג עונג שבת מציין היום, 19 בפברואר, את יום הולדתו. ושוב, ידידי הטוב, המאייר המחונן נעם נדב, הכין איור 'יומולדת' מיוחד בכיכובו של 'קֶפְּטֶן עונ"ש', שמלווה את הבלוג מיומו הראשון.

שבע שנים עברו על הבלוג, ובניגוד לכל התחזיות (שלי) הוא עדיין פה. זהו הפוסט ה-1,338 שפורסם עד כה, ואם אחזיק מעמד עוד שנה נגיע ליום ההולדת הבא עם כ-1,500 רשימות. לאו מילתא זוטרתא!

כשאני סוקר את הרשימות שפורסמו בבלוג בשנה האחרונה: 140 רשימות בשנת 2017 ועוד 20 בשנת 2018 (אפשר לסקור ולקרוא את כל הרשימות הללו בקלות דרך 'ארכיון הבלוג' שנמצא בצד שמאל, מתחת ל'תוויות נבחרות'), אני חש סיפוק בלתי רגיל. הגיוון והעושר של הנושאים הרציניים והמשעשעים שנסקרו ונדונו כאן ממחישים את המקום הייחודי שיש לעונ"ש בעולם הבלוגים הווירטואלי שרק הולך ומתעצם. בשמץ של גאווה אני מרשה לעצמי לומר, שאולי יש טובים ומעניינים ממנו אבל אין טובים ומעניינים כמוהו...

מספר קוראי הבלוג גדל כל הזמן. מדי יום שישי אני שולח את העונ"ש ליותר מ-3,000 כתובות מייל. לא כולם פותחים את המייל ולא כולם קוראים את הכול, וזה כמובן בסדר גמור; גם אני לא קורא כל מילה בעיתון שאני מנוי עליו. אבל עובדה היא שכמה אלפי אנשים ביקשו ממני לכלול אותם ברשימת המינויים הקבועים. אמנם ל'תעודת עיתונאי' אני עדיין לא זכאי (הרף הוא 10,000 כניסות ביום לאתר), אבל לא נורא – אני גם לא מעוניין בה...

כמעט בכל שבוע מארח הבלוג כותב אחר, לפעמים ברשימה חד-פעמית לפעמים ברשימות קבועות. הבולט בכותבי הבלוג הוא כמובן אליהו הכהן, שבכל חודש מתפרסמת בבלוג רשימה מאירת עיניים וחדשנית פרי עטו על תולדות הזמר העברי. הלוואי ונזכה להשלים יחד את משימת כיסוי ההיסטוריה של שירת חיבת ציון והעליייה הראשונה ונעבור כבר לשירת העליייה השנייה...

אני עם גדולי הדור: אליהו הכהן בביקור במערכת הבלוג בירושלים

בין הכותבים בשנה האחרונה שמחתי לארח כאן גם את אהרן אופנהיימר, עמנואל אטקס, רוחמה אלבג, יהודה בלכר, דותן גורן, חיים גורן, צבי (גרימי) גלעד, ראובן גפני, אבנר הולצמן, רמה זוטא, יהודה זיו, הילה טל-קריספין, יהושע לביא, איתמר לֵוִיתַן, מיכאל לוקין, אבישי ליוביץ', דליה למדני ז"ל, רמי נוידרפר, מוטי נייגר, אלי ס"ט, ניצה פרילוק, ראובן קמפניינו, נתי קנטורוביץ', ארנון שמשוני.

זו נבחרת מכובדת של כותבים, שמקנה לבלוג את מניפת צבעיו ואת יוקרתו. אני מודה להם שהביעו את אמונם בבלוג ומזמין קוראים נוספים לתרום את חלקם ולנסות את כוחם. תודה מקרב לב גם לעשרות הרבות של קוראים שממשיכים לשלוח לי כל הזמן צילומים, רעיונות וחומרים לכתיבת פוסטים. תודה לכל הקוראים והמגיבים ולכל המעודדים והתומכים. חזק חזק ונתחזק!

ב. אז מה היה לנו בשנה האחרונה?

ברשימה לזכרו של משה נגבי, שהתפרסמה כאן לפני כמה שבועות, סיפרתי על סיומה של תביעה משפטית שהוגשה נגדי ונגד הבלוג על פגיעה, כביכול, בזכויות יוצרים. תקופה ארוכה הפרה פרשה זו את שלוות רוחי ותחושה קשה של 'למי אני עמל?' ליוותה אותי. לשמחתי, הסיפור הזה כבר מאחוריי וירד מסדר יומי, אבל אפיזודה זו המחישה לי את הקשיים והלבטים של כל מי שיוצא מד' אמותיו, מ'מגדל השן' ומאזור הנוחות הפרטי שלו, נכנס לעולם הווירטואלי, מבקש בלב טהור לתרום לקהילתו, ומגלה לחרדתו כי 'שם שועלים יש'...

בארבעת החודשים האחרונים של השנה (ספטמבר-דצמבר 2017) שהיתי בשבתון בארה"ב. לשמחתי גיליתי כי בקלות יחסית אפשר להפעיל את הבלוג כמעט מכל מקום – מפיניקס שבאריזונה או ממנהטן שבניו יורק – ובלבד שיש חיבור תקין לאינטרנט. 'מערכת הבלוג' נמצאת במידה רבה בתוך המחשב הנייד וניתן לטלטלה לכל מקום בעולם.

מקצת חוויותיי בארה"ב תיעדתי בבלוג, למשל המסע ל'אֶרֶץ הַלָמָּה: ביקור בעיירה Why', או הביקור ב'מוזיאון קווינס' שאליו הגעתי ביום כ"ט בנובמבר (בעקבות תכנית החלוקה: מסע לפלאשינג מדואז). רשימה נוספת, על סיור בעקבות המשורר אליקום צונזר בניו יורק, תתפרסם בקרוב.

את חברי פרופ' אבנר הולצמן, שבא לבקר אותי בניו יורק, לקחתי לפגישה אישית עם אלוהים

כפי שיודעים הקוראים, מסעות ספרותיים ומעקב אחרי גלגולי שירים וניגונים הם הנושאים החביבים עליי. בשנה האחרונה עסקתי בהשלמת ספר חדש ושמו שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, ובו שמונה-עשר פרקים המתחקים אחרי גלגוליהם של שירים ידועים. פרקים אלה, שראשיתם ברשימות קצרות בבלוג, הורחבו בספר לאין שיעור והם מלווים בעשרות תמונות ותעודות. אם הכול יסתדר על פי התכנית, הספר יראה אור בהוצאת 'עם עובד' וכמובן לא אחסוך מכם פרטים כשזה יקרה.

בדקתי מה הן הרשימות הנקראות ביותר השנה. אלו הן תריסר הרשימות המובילות, ונעים להיזכר בהן...

• גלגולו של ניגון: חידת הלחן של 'טנגו תורנות'
• צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו אחים חושו'
• מושבה לא נושבה: התמונות הראשונות של ראשון לציון
• פרנסות של יהודים: הַשֵׂעָר הָאָרֹךְ וְהַקָּצֵר
• 'רוח, רוח, רוח, רוח, בפרדס נפל תפוח': קינה על גלות ישראל? 
• הציץ ונפגע: הגופייה של בן-גוריון
• מסתרי בית הקברות בסנהדריה
• מימי הביל"ויים: יעקב שרתוק, הראשון שבראשונים
• דגון גידל דגן ודג: מה עושה האל הפלישתי דגון בארצנו?
• בעקבות כרזה אחת: נשף שמחת תורה של שארית הפליטה
• דז'רזינסקי בן זונה: קוריוז מימי מהפכת הנפל בברית המועצות, 1991
• 'ראש היוונים בדורנו': כך חגגו חרדים קנאים את מותו של הרב אהרן לייב שטיינמן

ולאלה אוסיף את 'בחירת העורך':

• גלגולו של ניגון: מתתיהו שֶׁלֶם ושירו 'שמחו נא ופרקו העול'
• 'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר
• שירים להכעיס: פרידה מנחמה ליפשיץ

ובנוסף להן, עשרות רבות של רשימות חמוּרוֹת סבר או קלוֹת ראש, על פרנסות של יהודים ושל ערבים, על שלטים מוזרים, משעשעים ומביכים, סיפורי רחובות ואתרים ברחבי הארץ, רשימות זיכרון, אנקדוטות על ספרים ועל סופרים ועל חיי אחב"י בכל מקום שהם, ועוד ועוד. רובן ככולן אינן מתיישנות, ואפשר לקרוא אותן בכל יום ובכל שעה.

קדיש סילמן ימות בתשצ"ח (צילום: חזי עמיאור)

כבוד ירושלים (צילום: ברוך גיאן)

ג. זיכרונם לברכה

זה גם המקום להיפרד מקוראים יקרים של הבלוג, בארץ ובעולם, שמתו בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי: יורם יעקבסון, דליה למדני, אלן מינץ, משה נגבי, נאוה סֶמֶל, יוסי שמשי ושלמה שפרכר.

יהי זכרם ברוך.

צילום: ברוך גיאן

ד. ותומכיה מאושר

כמדי שנה בשנה כן גם השנה אני מרשה לעצמי לחזור אל 'התכנית העסקית' של הבלוג. ובכן, אין לבלוג שום 'תכנית עסקית'; מבחינה כלכלית מדובר במיזם כושל לגמרי...

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')

הנה ציטוט מפוסט יום ההולדת של השנה שעברה, שלא התיישן ואינו זקוק לעדכון: 

לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אורחיי עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי – איך נאמר זאת באנדר-סטייטמנט? – לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. לא פעם אני נשאל: 'כמה זמן אתה מקדיש לבלוג בכל יום?', ולמען האמת אין לי תשובה טובה, כי הפסקתי לספור ולמנות. אני מסתפק בתשובה קצרה, בת מילה אחת: 'המון'...

לבלוג אין 'חומת תשלום' והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שמממן אותו ומאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. אז אם גם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם גם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בטור שבצד שמאל וגם בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בכל יום שישי. התרומות שלכם מרגשות אותי ומוכיחות לי, כל פעם מחדש, כי יש שכר לעמלי. 

אז עינינו נשואות קדימה, לעוד שנה שבה יצמח הבלוג ויפרח. כתבות מרתקות ומקוריות נמצאות כבר זמן רב בצנרת וממתינות לפרסומן. יהיה מעניין.

(הספרייה לאומית; אוסף האפמרה)

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'שיבת ציון'

מאת אליהו הכהן

כרזת בחירות הקוראת לתמוך בציונים, רוסיה (וריאציה על ציורו המפורסם של אפרים משה ליליֶין, 1903)
(ארכיון בית התפוצות)

א. הרקע לחיבור השיר 'שיבת ציון'
את השיר המעין-נבואי 'שיבת ציון' חיבר והלחין אליקום צונזר בשנת 1882. הוא עשה כן לכבודם של צעירי ביל"ו, שפקדו את ביתו שבמינסק בדרכם ארצה וביקשוהו שיכין עבורם שיר חדש. צונזר נענה מיד לבקשתם והעניק להם מנחת שיר, צידה צלילית לדרכם הארוכה ארצה. הוא קבע בשירו כי הנה החל מחזור חדש של שיבת ציון וניבא כי אחרי העלייה הראשונה תבוא השנייה ואחריה השלישית, ואף אם נדמית ההתחלה למים הזולגים טיפין טיפין, עתיד קילוח זה להיהפך לנהר שוטף.

השיר נסך עידוד רב לא רק בחבורת הביל"ויים שיצאה ארצה, אלא גם בקרב חובבי ציון שעלו בעקבותיהם. מבין שלושת שיריו העבריים של צונזר: 'השושנה', שהיה שיר ערגה לירי שהושר כמעט תמיד בשירת יחיד; 'במחרשתי' – שבו נדון בפרק הבא – שהושר כשיר קצבי נמרץ, הן בשירת יחיד הן בשירת רבים; 'שיבת ציון', שהוא הפחות מוכר ופחות מושר מבין השלושה, בוצע בדרך כלל על במות בעיבודים למקהלה. 

הבה נשמע אפוא, בטרם נרד לפרטי השיר וגלגוליו, את ביצועה של 'חבורת רננים', בעיבודו של גיל אלדמע ובניצוחו של שמעון כהן, מתוך הפרק השני של 'שרתי לך ארצי' (1974):

וכאן, בפיהם של בני חבורת 'שהם', בניהולו ובעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף (איש חבורת 'רננים' המקורית, שמופיע גם בסרטון הקודם). הסולנית היא נגה אשד.

בפתח שירו כתב צונזר: 'יוסף ובנימין על דלתותיי שוקדים'. בין שהתכוון לצמד הביל"ויים, מייסדי גדרה, יוסף לייב ליס ובנימין פוקס, שהקישו על דלתות ביתו במינסק, ובין שבחר בשמות מקראיים מוכרים כדי לסמל באמצעותם את חלוצי אגודת ביל"ו מחרקוב – את השיר הוא הקדיש לביל"ויים, שראה בהם נחשונים היוצאים ראשונה לפני המחנה הגדול של חלוצים העתידים להתיישב בארץ ישראל. על כן גם בחר כמוטו לשיר בפסוק מנבואת ישעיהו התואם את החזון העומד להתגשם: 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ' (ישעיהו מט, 18). 

יוסף ליס (1941-1859)
(תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

בנימין פוקס (1933-1861ׂ)
(ויקיפדיה)

שלא כמו בשיריו הדו-לשוניים האחרים, שבהם הציג כותרת שונה בכל שפה ('די בלום' – 'השושנה'; 'די סאָכע' – 'המחרשת'), ב'שיבת ציון' השאיר צונזר את הכותרת העברית גם בנוסח ביידיש. כמו בשירים האחרים גם כאן קיימים הבדלים אחדים בין נוסח השיר בעברית וביידיש.

'שיבת ציון', על שני נוסחיו, חובר, כפי שנראה בהמשך, בשנת 1882, אבל הדפסתו הייתה מאוחרת יותר, וכרגיל הנוסח המודפס ביידיש הקדים את הנוסח המודפס בעברית. הנוסח ביידיש נדפס לראשונה בשנת 1887 בשירון צעהען אידעשע פֿאָלקס-ליעדער (עשרה שירי עם יהודיים), ומאז שב ונדפס ללא שום שינוי במהדורות הרבות של שירון זה.

צעהן אידישע פֿאָלקס-ליעדער, וילנה תרמ"ז, עמ' 63-60 (הספר סרוק כאן)

בעברית נדפס השיר לראשונה בעיתונו של חנן יעקב מיניקעס, מיניקעס יום-טובֿ בלעטער, שראה אור בניו יורק, ספטמבר-אוקטובר 1901. מן הנוסח העברי הושמטו הן כותרת המשנה של השיר ('בימי זרובבל ועזרא') הן המוטו מספר ישעיהו, אך בתחתיתו נוספה הערה מעניינת ביידיש המספרת על הולדתו של השיר בשנת 1882. וזה תרגומה:

שיר זה, בעברית וביידיש, חיבר אליקום צונזר בשנת 1882, כאשר סטודנטים מחרקוב, ביניהם גם ד"ר מינץ [זהו הבילו"יי משה מינץ, שהיה רופא ילדים ולימים היגר מגדרה לארה"ב], נסעו לפלשתינה תחת השם 'בילו' (בית יעקב לכו ונלכה) ועברו דרך מינסק. כמו החלוצים הראשונים הם הפכו מדבר שמם לארץ נושבת ... כמו עזרא ונחמיה בשעתם. השיר ביידיש והלחן שלו מפורסם אצל כל היהודים. עתה אנו נותנים את השיר בעברית וביידיש בהסכמת המחבר.

ארכיון אליקום צונר, ספריית ייוו"א; הקלקה על האיור תגדיל אותו (צילום: דוד אסף)

זמן מה אחר כך נדפס השיר גם בפילדלפיה, בשירון קובץ שירי ציון ושירי עם מאת משוררים נודעים, שערך יוסף מגילניצקי (השירון, שראה אור בעוד כמה מהדורות, אינו מתוארך אך נדפס כנראה ב-1901). בשירון זה נדפסו המילים ביידיש ובעברית אלה לצד אלה.

קביעתו של צונזר כי עלייתם של קומץ הביל"ויים מסמנת את ראשיתה של שיבת ציון נראתה באותם ימים יומרנית, נועזת ואף מנותקת מהמציאות. הרי טפטופי עליות לארץ התרחשו בכל העשורים שלפני כן ואף במאות הקודמות, ואיש עד אז לא העז לקבוע שעם בואן לארץ מתחילה שיבת ציון החדשה. זאת ועוד, תנועת הביל"ויים הייתה קטנה מאד. מתוך כחמש מאות חבריה עלו לארץ רק כמה עשרות צעירים, ונשארו להתיישב בה פחות משלושים. זו הייתה כל תנועת ביל"ו בארץ ישראל! אין זאת אלא כי חוש נבואי יוצא דופן הנחה את צונזר לראות במתי מספר אלה את ראשיתה של שיבת ציון המודרנית, ועל כן הקדיש להם שיר זמר מעודד מפרי עטו.

מפגש בין אנשי ביל"ו מגדרה ומראשון לציון (ויקיפדיה)
עומדים מימין לשמאל: ד"ר חיים חיסין, צבי בן-יעקב הורביץ, מנשה מאירוביץ, דב אריאל לייבוביץ, יואל דרובין, בנימין פוקס, שמשון בלקינד. יושבים מימין לשמאל: יעקב שלמה חזנוב, פאני פיינברג, יהודה וחסיה צלליכין, אליהו סברדלוב.

אמת, היו כאלה שקדמו להם. ב-1878 חברו שלושים יהודים, רובם ילידי צפת ומקצתם עולים חדשים או ותיקים, והקימו את המושבה גיא אוני שבגליל; כמה שבועות אחר כך יצאה קבוצה מאנשי ירושלים ועמם עולים מהונגריה כדי לייסד את 'אם המושבות' פתח תקווה, שלא לדבר על הגל הראשון של עולים מתימן שהגיעו לארץ בשנת תרמ"ב לפני הביל"ויים. אך צונזר לא ידע על אותן קבוצות וראה באנשי ביל"ו את חיל החלוץ שיחולל מפנה ביישוב הארץ. הוא לא התרשם מנימוקי המלעיגים והמפקפקים בחזונו, שהטילו ספק ביכולתו של מיעוט מבוטל בעם לחדש את ההתיישבות בארץ. הוא אף פירט בשירו את טיעונם:

אוֹיְבַי לִי יִלְעָגוּ, / כִּי שָׁבֵי גּוֹלָה שָׁגוּ: / 'הֲמֵאֵלֶּה מְתֵי מִסְפָּר עֶדְנָה תִּהְיֶה לִי? / הֲהֵם יִבְנוּ נֶהֱרָסוֹת? / יְשַׁכְלְלוּ הַשָּׁתוֹת, / יָרִימוּ קֶרֶן יִשְׁעִי, הוֹדִי וְחֵילִי?'

שורות אלה מזכירות את שירו של יחיאל מיכל פינס, 'חושו אחים חושו', שנכתב שנה אחר כך, ב-1883. גם פינס נאלץ להתמודד עם המלעיגים:

רֵעַי הֵן בִּי יְהַתֵּלוּ: / מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה? / שָׁמָּה הֵן אִיִּים יֵילִילוּ – / תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!

לכל הספקנים השיב צונזר תוך שימוש בדימוי מן הטבע: כל נהר רחב ידיים מתחיל ביובלים קטנים הנשפכים אליו. גם פלגי מים זעירים הופכים בזרימתם לנהרות איתן, וכך יקרה גם לשיבת ציון החדשה, שתתחיל בקילוח דק שיהפוך לשיטפון סוחף:

הַבִּיטוּ נַהֲרוֹת אֵיתָן, / כְּמַעֲיָן קָטָן צֵאתָן, / כְּחוּט הַשָּׁנִי מְפַכִּים מַיִם, עֲדֵי גָּאֹה גָּאוּ.

את הבית האחרון בשיר ייחד צונזר במפורש לפועלם של הביל"ויים. הוא תיאר אותם כסטודנטים ('מַשְׂכִּילִים בְּכָל תּוּשִׁיָה, / רַבֵּי הָעֲלִילִיָּה'), שעזבו את לימודיהם באוניברסיטאות ('פְּאֵר בֵּית תַּחְכְּמוֹנָם עַתָּה יַעֲזֹבוּ') כדי להקדיש את כל כוחם ומרצם למשימת בניין הארץ ('עַל מִזְבַּח אַהֲבַת עַמָּם אֶת-נַפְשָׁם יַקְרִיבוּ!'). הם עושים כך ממש כפי שעשו שבי ציון בראשית תקופת הבית השני – 'לְבְנוֹת עֹז חֹמָתָהּ, / כְּעֶזְרָא וְתִרְשָׁתָא' ('תִּרְשָׁתָא' הוא כינויו של נחמיה; נחמיה, ז 65).

שמואל לייב ציטרון (1930-1862)

צונזר נהג לחבר את שירי ציון שלו כהרף עין ובהינף קולמוס. הסופר והעיתונאי שמואל ליב ציטרון, שנמנה עם חוג ידידיו במינסק, היה עֵד

לא פעם לכישרונו המיוחד של צונזר לחבר ספונטנית מילים ומנגינות בעברית וביידיש גם יחד. בזיכרונותיו על צונזר סיפר ציטרון איך פעם ישב הלה במסיבת רעים, שבה אחד מחבריהם, מלמד במקצועו וחובב ציון תמים ונלהב, סיפר בשטף ובהתרוממות רוח על שיבת גולי בבל לארץ ישראל בתקופת עזרא וזרובבל, ועל כך ש'אמא ציון' קיבלה 
לחיקה את השבים לאחר שכבר כמעט והתייאשה מהם. למחרת בבוקר כבר חיבר צונזר שיר חדש בשם 'שיבת ציון' (ש"ל ציטראָן, דרײַ

ליטעראַרישע דורות: זכרונות וועגן ייִדישע שריפֿטשטעלער, א, ורשה 1920, עמ' 40). 

האימפרוביזציות של צונזר, כתב ציטרון, עוררו התפעלות בקרב בני

חוגו. לא כל כך מהשירים עצמם, אלא ממהירות החריזה ומתעשיית המנגינות. בעקבות התעוררות חיבת ציון החלו להצטלצל נעימות חדשות בשירי צונזר. עוד לא היה לו נושא כה עשיר בחומר כמו יישוב ארץ ישראל. בנוסף לשיחות שקיים עם חבריו בחוג חובבי ציון ומאמרים שונים בעיתונות מהם שאב חומר לשיריו, הוא ניצל את ידיעותיו בתנ"ך ובתלמוד. לכן שירי ארץ ישראל שלו משפיעים ומרשימים יותר מכל השירים שכתב קודם לכן. אמת, אמנות לשמה לא הייתה בהם. בהשמעתם ללא מנגינה הם לא עשו כל רושם, אבל כשצונזר עצמו שר אותם בהתלהבות רבה בליווי מוזיקה, הוא הלהיב את הקהל מאד (שם, עמ' 38-37).

שירי הזמר של צונזר אכן נפוצו בכל רחבי העולם היהודי, במזרח ובמערב. הם נדפסו בשירונים רבים שיצאו לאור בווילנה, בניו יורק ואף בארצות המזרח. השיר 'שיבת ציון', למשל, נדפס בספר שירי התחיה, שיצא לאור בבגדד בשנת 1925, בעריכתו של המחנך והפעיל הציוני אהרן ששון (1962-1872).

תווי 'שיבת ציון' נדפסו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת ברוסית ובגרמנית שכותרתה היא 'מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים לקול ולפסנתר מאת אליקום צונזר'.

בארץ הופיע השיר לראשונה בשנת 1912, בספר השירים של אברהם צבי אידלסון (ירושלים וברלין תרע"ב). כדרכו של אידלסון, נדפסו התווים מימין לשמאל כדי שלא להכביד על קריאת המילים העבריות שמתחתיהם.

ב. על כמה חיקויים של 'שיבת ציון'

כפי שקרה לשיר 'השושנה', שזכה לחיקויים רבים, כך קרה גם ל'שיבת ציון'. המשורר שניאור זלמן דב הר-הזהב (גולדברג) עשה זאת בלי להתבלבל בספרו חבצלת השרון: שירי עם בני ישראל (ורשה תרנ"ה). הוא אמנם הסתפק בשלושה בתים, במקום השישה שבשירו המקורי של צונזר, אך לא נמנע מלחזור על אותה כותרת-שיר וגם הפתיחה הועתקה כמעט כלשונה. את 'יוסף ובנימין' של צונזר החליף הר-הזהב ב'מנשה ואפרים', והשמיט לחלוטין את העיקר: הן את הדימוי של פלג מים ההופך לנהר סואן, הן את דברי השבח לביל"ויים על פועלם לחידוש שיבת ציון כבימי עזרא ונחמיה.

הר-הזהב, משורר תורני, רב ותלמיד חכם, חתם על שיריו בשמו המלא 'שניאור זלמן דב בער בן מאיר נפתלי הרץ הר-הזהב גולדברג'. הוא נודע גם בשיר הזמר 'ירושלים', שתרגם מיידיש בימי העלייה הראשונה, ופתח במילים: 'אצל כותל מערבי שמה'. את ספר שיריו חבצלת השרון חילק לשני חלקים: שירי אסון ושירי ששון. השיר 'ירושלים' הופיע במדור 'שירי אסון'...

 

'חבצלת השרון' מאת שניאור דב הר-הזהב (ורשה תרנ"ה)

שירו של צונזר עורר גם את דמיונו של המשורר והסופר יצחק גולדמן (1905-1839) מווילנה, שנרתם למסע ההתעוררות של 'שירת שיבת ציון'. הוא חיבר פואמה רחבת יריעה, שוב באותו שֵׁם ('שיבת ציון'), שראתה אור בווילנה בשנת 1888. הפואמה כוללת עשרות בתי שיר שמתארים יום אחד בחיים הפסטורליים העתידיים בארץ ישראל. אין זה מקרה שבשני הפסוקים שבחר גולדמן להדפיס על שער ספרו הודגש עניין ה'חלום'...

שער ספרו של יצחק גולדמן 'שיבת ציון' (וילנה תרמ"ח)

הפואמה מחולקת לארבעה חלקים: בוקר, צהריים, ערב ולילה, ומתוארים בה רועי צאן בכרמל, דייגים יהודים בכנרת ונערות בוצרות ענבים בכרמי עין גדי. מעניין במיוחד הבית המתייחס לשלום ולביטחון העתידיים לשרור בארץ. האימונים הצבאיים – הוזה גולדמן – לא ישמשו לניהול מלחמות אלא רק כדי להנהיג חוק וסדר ('משטר') ולהגן על עובדי האדמה.

מתוך 'שיבת ציון' (וילנה תרמ"ח)

הלוך רוח קדם-ציוני זה תרם גם לעדנה מוזיקלית של מזמור קכו בתהלים, שנפתח במילים הידועות 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים'. מזמור אהוב זה על שיבת ציון, שליווה כל בית יהודי מסורתי לפני ברכת המזון, הושר בארץ בימי העלייה הראשונה והשנייה בשלוש מנגינות שונות, אך זהו עניין העומד בפני עצמו ואינו שייך לכאן.

ג. פּאַלעסטינע מאַרש

צונזר חיבר שיר ציוני נוסף ביידיש, שאותו הכתיר תחילה בשם 'פּאַלעסטינע מאַרש' (שיר לכת ארץ ישראלי), ואחר כך שינה את כותרתו ל'אונדזער פֿאָטערלאַנד' (ארץ אבותינו). אמנם השיר הארוך נדפס לראשונה בשנת 1891, אך במכתב ששלח לזאב דובנוב סיפר הביל"ויי ישראל בלקינד, כי כבר בשנת 1885 הושר בראשון לציון בית מתוך השיר. זה היה בחגיגות שנערכו במלאת שלוש שנים לייסוד המושבה:  

משה יודלביץ
(אלבום המשפחות)

העמידו את משה'קה יודלביץ על ספסל והוא שר בקול את ה'פּריטשינע' של אליקום [צונזר], וכל הילדים ענו אחריו בסוף כל בית: 'אין אונזער פֿאָטערלאַנד'. משה'קה מיטיב לשיר שיר זה, והוא הוצרך לחזור עליו פעמיים (מימים ראשונים, א, 1934, עמ' 41).

משה'קה, הנער שזימר מעל הספסל, היה בנו של ראובן יודלביץ, ממייסדי ראשון לציון. הוא נולד ב-1880 והיה בן חמש כאשר הופיע בשירת ה'סולו' הזו. לימים עזב משה יודלביץ את המושבה, נסע לגלזגו ללמוד רפואה ולא שב עוד. סיפור חייו של מי שלימים יכנה את עצמו ד"ר מוריס יאנג, הוא 
חומר לספר הרפתקאות. 

מכל מקום, משה'קה שר את הבית השני של השיר, שהתחיל במילים 'די פּריטשינע' (הסיבה, הטעם): 

מרדכי שעכטער, אליקום צונזערס ווערק, א, עמ' 441-440

השיר נכתב כהמנון לאומי בעקבות ויכוח שהתנהל בחוג חובבי ציון במינסק, שבו השתתף גם צונזר. את נסיבות חיבורו של השיר תיאר שמואל לייב ציטרון (תרגום מיידיש): 

אחד החברים טען כי עם אספות ודרשות לא נוכל להלהיב ולמשוך את הקהל. לשם כך זקוקים אנו לשירים לאומיים של חיבת ציון, כאלה שיוכלו לחמם את הלבבות. חבר שני הציע לחבר המנון ארץ-ישראלי שיושר באספות הגדולות של חובבי ציון. הצעה זו עוררה ויכוח על אופיו של ההמנון. חבר אחד אמר, שההמנון צריך לצייר תמונה אידילית של החיים העתידיים בארץ ישראל, כשלכל אחד יהיו פירות ויין מהכרמים שלו, נעליים מהעור שהם ייצרו ומלבושים מבתי החרושת שלהם. שני הציע, שהדגש יושם על העובדה שקשה ומר לגור אצל זרים וטוב שיש לך פינה לעצמך. שלישי טען, שעיקר הדגש צריך להיות על כמה רע להיות נע ונד ולהתגלגל בגלות. הרביעי הוסיף ואמר, שיש להסביר בהמנון את חשיבות האחדות והליכוד של כל המפלגות והקבוצות השונות שבקרב היהודים.  

צונזר כדרכו לא נטל חלק בוויכוחים. הוא רק האזין היטב וזמזם איזו מנגינה מתחת לאף. פעמים אחדות קם מכיסאו, ניגש לשולחן הכתיבה, שרבט משהו בעפרונו על פיסת נייר, שב למקומו והמשיך לזמזם את הניגון שהפסיק, ומפעם לפעם הציץ בפיסת הנייר. ישבתי לא רחוק ממנו, ושמתי לב שהוא מחזיק בידיו ציוני תווים. כאשר עמדנו להיפרד, אמר צונזר: 'רבותי מחר יהיה האות הזה! מחר בבוקר ההמנון יהיה מוכן'. 

כל זה היה בערב. למחרת בבוקר, בלכתי ברחוב, פגש אותי אחד מחברינו וסיפר שכרגע הוא חוזר מאליקום, שכבר הספיק לחבר את ההמנון עם מנגינה מעולה – 'לא בא כבושם הזה'. בערב שבת התאספנו אצל צונזר והוא שר לנו את 'פּאַלעסטינע-מאַרש' ... כל השיר היה מורכב ממילים וממשפטים שאמרו החברים בערב שלפני כן ... אם יש בשיר משהו משל צונזר, הרי אלה החרוזים והמנגינה. אין בשיר אף מילה משלו עצמו (דרײַ ליטעראַרישע דורות, עמ' 39-38).

למרות העדויות על כך שהשיר 'די פּריטשינע' הושר במושבות בשנות השמונים של המאה ה-19, לא הצלחתי לאתר עד כה את לחנו, גם לאחר שראיינתי עשרות מוותיקי היישוב. השיר כונס במהדורת כתבי צונזר שהוציא לאור מרדכי שכטר, אמנם לא בשלמותו. יש לפחות ארבע גרסאות של השיר, ואחת מהן נמצאת בעיזבונו של בכור בני הביל"ויים, אמנון הורביץ מגדרה. שרשם את המילים בשנת 1944 מפי אמו לאה, בתו של יהושע דב בֶּנֶנסון, שהיה אחד מחובבי ציון במינסק (שמור בארכיון הציוני בירושלים).

לצערנו, התווים של שיר זה לא השתמרו. זכורני כי באחת ה'פרוגרמות' (תוכניות) של ה'אורקסטרה' של ראשון לציון שעברו תחת ידי, הופיע ברפרטואר המנוגן גם 'מארש פלשתינה'. תכנייה זו איננה עוד ברשותי ולא אוכל לוודא אם אכן היה זה שיר הלכת של צונזר או משהו אחר, שכן תווי המנגינות של 'האורקסטרה' אבדו ולא נמצאו עד כה.

אליקום צונזר

ד. 'לך נפשי מרחוק הומיה'...

צונזר הרבה להופיע ברחבי העולם היהודי עם שירי ציון שלו. הקונצרטים שערך בערים שונות ברוסיה ובפולין זכו להצלחה רבה. כך למשל זכר המלחין והמוזיקולוג פרופסור שלמה רוזובסקי את ההתלהבות העצומה שבה קיבל הקהל בתיאטרון של ריגה את השירים  'במחרשתי', 'האריסטוקרט', ובמיוחד את 'שיבת ציון' (סול ליפצין, אליקום צונזר משורר עמו, הוצאת טברסקי, תשי"ד, עמ' 161). 

כאמור, צונזר חזה את שיבת ציון והרבה לשיר עליה אך לא מימש אותה בגופו. סול ליפצין, שחיבר את הביוגרפיה שלו, גרס כי צונזר השתתף ברכישת אדמה בגדרה בשנת 1884 ואף תכנן לעלות ולהתיישב בה עם משפחתו (עמ' 136). אך בסופו של דבר, הוא לא הגיע לארץ שאליה ערג ועליה שר. צונזר הצטרף לזרם המהגרים הענקי שהעדיף את ארצות הברית על פני פלשתינה. בשנת 1889 הוא עזב את מינסק ושם פניו אל ניו יורק, ובה המשיך לכתוב וליצור.

שירון של צונזר שנדפס בניו יורק ב-1891, שנתיים לאחר בואו (הספרייה הלאומית)

ב-30 במארס 1905 נערכה בבניין 'קופר יוניון' שבשכונת East Village של מנהטן חגיגה במלאת יובל שנים ליצירתו של צונזר ושישים וחמש שנה להולדתו. את האירוע כיבדו בנוכחותם יוצרים נודעים של תרבות יידיש, כמו אברהם גולדפאדן, מוריס רוזנפלד, ובן עירו מינסק, המשורר אברהם לייסין. החזן הנודע מאודסה פנחס מינקובסקי (מלחין 'החמה מראש האילנות נסתלקה'), שר באותו מעמד את שירו האחרון של צונזר 'קינה על מות הרצל'.

תכנית חגיגת היובל לכבודו של צונזר; הקלקה על האיור תגדיל אותו (ארכיון ייוו"א; צילום: דוד אסף)

כאשר קם צונזר להודות, קמו מאות המשתתפים אף הם על רגליהם והריעו לכבודו. משהו מלהט האש הישנה נדלק בעיניו. הס הושלך באולם המלא. כוחו של ה'בדחן' הישן, שידע להלך קסם על קהל שומעיו ולהביאו לידי התרגשות ודמעות, חזר אליו. הוא החל לשיר את נעימת 'שיבת ציון' שלו תוך אִלְתוּר מילים חדשות. היה זה מחזה נוגע ללב, העידו אלה שהשתתפו בו, 'האנשים והנשים באולם הצפוף צחקו ובכו' (ליפצין, עמ' 185-183). 

צונזר הלך לעולמו ב-22 בספטמבר 1913. קברו נכרה בבית עלמין יהודי בברוקלין, לצד עמיתו אברהם גולדפאדן, אבי תיאטרון יידיש המודרני. שניהם היו יוצרים ומשוררים ילידי רוסיה, שבלבם ובנפשם ערגו לארץ ציון וירושלים, וביצירתם התרפקו עליה ממרחקים, אך כף רגלם לא דרכה מעולם על אדמת הארץ. וכדברי 'אם אשכחך', שירו היפה של מנחם מנדל דוליצקי, שאף הוא ערג לציון אך אף פעם לא ביקר בה: 'ציון תמתי, ציון חמדתי, לך נפשי מ ר ח ו ק  הומיה'....

________________________________________

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

שתי הרשימות הבאות תעסוקנה בשיר 'המחרשה' ('בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי'), ואחריהן תתפרסם רשימה של דוד אסף על מסעותיו אל אתרים בניו יורק הקשורים בצונזר.