חנויות ספרים בירושלים: 'דוסטויבסקי בפיתה' ו'דרום'

א. דוסטויבסקי בפיתה

הספרות הרוסית עוד לא התאוששה מההלם שנגרם לה כשהתברר ששרת התרבות של ישראל לא ממש מעריכה את צ'כוב, וכבר עליה להתמודד עם טראומה חדשה.

במורד רחוב הלל בירושלים, ברחוב דָּרוֹם (סימטה קטנה שקיבלה על עצמה את התפקיד ההיסטורי לחבר ולגשר בין רחוב הלל לבין רחוב שמאי), אפשר גם לאכול את החטא וגם לקבל את עונשו.

במקום נפתחה שווארמייה צמחונית ושמה 'דוסטויבסקי בפיתה'.

עידו וינטר, כתב עונ"ש במרכז ירושלים, ניהל שיחה קצרה עם איל, בעל המקום, וממנה עולים הפרטים הבאים: במקום פעלה בעבר מסעדה שמכרה שווארמה צמחונית, שלא ממש ברור ממה היא עשויה ועד כמה היא טעימה. לאיל עצמו הייתה קודם חנות ספרים ברחוב עמק רפאים, אבל גם היא נסגרה. יש לו מלאי ספרים שהוא אוהב, ועתה הוא מתכנן לשלב בין מכירת השווארמה הצמחונית לבין מכירת ספרים. ממש זיווג משמיים. בקרוב: פלאפל טולסטוי, שניצל גורקי ובורגר צ'כוב.

בינתיים לא מצא איל שם הולם לחנות. הוא תלה על השלט כל מיני רעיונות, כמו 'צבא החופרים החופשיים', עד שאחד מן השמות יתפוס. 'דוסטויבסקי בפיתה' הוא אחד המאכלים שהוא מוכר שם. לדבריו, אנשים קנו את זה, אהבו את השם ולשמחתו זה לא הרס להם את התיאבון, לא לשווארמה ולא לספרות טובה.

צבא החופרים החופשיים ועוד (צילומים: עידו וינטר)

איל מאחורי הדלפק

התפריט

הלקוח המרוצה עידו וינטר

ב. 'הרוצה שיחכים – ידרים'

לא הרחק מהשווארמה הצמחונית שכנה עד לפני כשבעים שנה חנות הספרים 'דָּרוֹם', ששמה הונצח בסמטה הקטנה שבה נמצאים עתה הספרים בפיתה.

מֶיכְל (יצחק) רבינוביץ, מוכר הספרים הירושלמי הידוע שהיה בעל החנות, יכול אפוא, מטאפורית כמובן, לחכך במרומים את ידיו בסיפוק: יש מי שממשיך את השלשלת...

ולנו זו הזדמנות טובה לספר את סיפורו של בית ממכר ספרים, שכבר אינו קיים, ושל מוכר ספרים לא מצוי, שכבר הלך לעולמו. היום היו קוראים לחנות ולמוכר: 'מיתולוגיים'.

מֶיכְל (יצחק) רבינוביץ (1948-1879)

'דרום' הייתה חנות לספרים חדשים ועתיקים שנפתחה בשנת 1925 ברחוב בן יהודה שבמרכז ירושלים ולימים קבעה את משכנה בבית מספר 12. מראשיתה הייתה החנות בית ועד לחכמי ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, אנשי רוח וסופרים כמו ש"י עגנון, כמו גם פרופסורים מן האוניברסיטה העברית, ביקרו תדיר בחנות ונהנו לשוחח עם רבינוביץ איש האשכולות. החנות תפקדה לא רק כבית ממכר ספרים אלא גם כהוצאה לאור ובמסגרתה ההדיר רבינוביץ לא מעט ספרים במקצועות שונים של מדעי היהדות.

מיכל (יצחק) רבינוביץ בחנות הספרים שלו 'דרום'

החנות נהרסה כליל בפיגוע הנורא שהיה ברחוב בן יהודה, ב-22 בפברואר 1948, ולא נפתחה עוד. נחת ושמחה גדולה כבר לא היו בחייו של מוכר הספרים. תשעה חודשים אחר כך, ב-17 בנובמבר 1948, הוא מת.

ההספד של זלמן רובשוב (ז"ר) התפרסם בעיתון 'דבר' יום לאחר מותו של רבינוביץ (19 בנובמבר 1948)

ג. 'למדן אני בין מוכרי ספרים ומוכר ספרים בין למדנים'

לפני שבע שנים פרסם ד"ר ראובן גפני רשימה מעניינת על מיכל רבינוביץ וחנותו (מקור ראשון, שבת, 12 בפברואר 2010), ואני מביאה כאן שוב ברשותו בתיקונים קלים:

ר' מיכל רבינוביץ עליו השלום למדן מופלג היה, ובקי בכל חדרי תורה היה. לא היה דבר של תורה שלא נתעסק בו. ספרים ישנים וספרים חדשים היו פתוחים לפניו תמיד בכל עת ובכל שעה. מאהבת התורה חיזר על כל מה שתלמיד ותיק חידש ואף הוא חידש חידושי תורה אבל לא העלה אותם על הכתב ... אמרתי לו כתוב דבריך בספר ופרסם אותם בדפוס. הושיט ידו כלפי כל הספרים שמילאו את האיטצבאות שבחנותו והראה לי עליהם, כאדם שאומר, מי אני שאבוא אחריהם (ש"י עגנון, 'על ר' מיכל רבינוביץ ז"ל', חול ומועד, ירושלים תשכ"ה, עמ' 9).

חנות הספרים 'דרום', מיסודו של מיכל רבינוביץ, נסגרה בירושלים כבר לפני למעלה משישים שנה, לאחר פיצוץ משאית התופת ברחוב בן יהודה, שלא הותיר ממנה דבר, ופיזר לכל עבר את דפי הספרים שמילאו בה כל פינה. מיכל רבינוביץ עצמו, כך מסתבר, לא יכול היה לשאת את הכאב שבחורבנה של חנותו, וחודשים אחדים לאחר הפיצוץ, בט"ז בחשוון תש"ט, נפטר לבית עולמו.

עשרות שנים מאוחר יותר, בהחלטה שהדיה כמעט ולא הגיעו לציבור הרחב, הנציחה עיריית ירושלים את זכרה של אותה חנות מיוחדת במינה, וקראה על שמה את 'פסאז' הקולנועים' הנודע, המחבר בין הרחובות הלל ושמאי. אלא שבעבור הירושלמי הממוצע, מתקשר אותו הפסאז' דווקא ל'אוריון', 'אורנע', 'אורגיל' וכל שאר בתי הסרטים המרהיבים שפעלו בו בעבר, בעוד שר' מיכל עצמו נדחק לשולי תודעתם של רודפי ספר ואוהבי חכמה.

מי, אם כן, היה אותו מוכר ספרים נשכח, שעגנון תיארו כ'חכם אחד יש, שאם הוא אינו יודע אין עוד מי שידע', ושח"נ ביאליק, גרשם שלום וחבריהם היו פוקדים את חנותו פחות בשביל ספריו ויותר על מנת ליהנות מתורתו?

ר' מיכל, כך מסתבר, החל את חייו כשהוא נטוע היטב בעולם התורה. 'העילוי משורווילישוק' (עיירה ליד קובנה' שם כיהן אביו כרב), כפי שכּוּנה בשנותיו הראשונות, נולד במיר בשנת 1879 ולמד שנים ארוכות בישיבות הנודעות בטלז, בסלובודקה ובפוניבז'. אלא שבאותן שנים מצא עצמו נמשך – במקביל, תמיד במקביל – גם לחכמות חיצוניות ולשאר מיני השכלה, וסופו שנתפס בראשית המאה העשרים אף לנורא שבמיני ההשכלה – הציונות – והפך ציוני בכל נימי נפשו ולבו. כך מצא עצמו נמשך יותר ויותר לעשייה הציונית לגווניה, וביתר מרץ לאחר מהפכת אוקטובר 1917, שהפכה על פניהם את עולמם של יהודים בכל רחבי האימפריה הרוסית.

אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית

לצד תפקידים שמילא בהנהגת מוסדות ציוניים שונים ברוסיה הלבנה – בין השאר עריכת היומון דער יוד (היהודי), שראה אור בשנים 1921-1918 – המשיך רבינוביץ בלימודיו ובמחקריו העצמאיים והאינטנסיביים. בשנת 1921 הוא אף מונה מרצה ללשון ולספרות עברית באוניברסיטה הממלכתית של בילרוס שנפתחה במינסק באותה השנה. את התרגשותו הרבה ביטא בין השאר בכותרת רשימה זו, תוך שהוא כותב במכתב לחבר:

ומי כמוני יודע ומכיר כמה קטן ודל אני מעמוד בראש קתדרא זו. ידיעותי אינן מספיקות והכשרתי מצומצמת. למדן אני בין מוכרי ספרים ומוכר ספרים בין הלמדנים... אנוס אהיה, אם לא אחפוץ להפך את שולייתי על פני, להקדיש עצמי לתורה, לשעבד את כל חושי וכוחותי ללמוד תורה בשקידה ולמלא את החסר לי בהתמדה ויגיעה ועיון תמידי בספרים (חול ומועד, עמ' 19).

אלא שכמעט מעשה שטן, בכל פעם שקיווה ר' מיכל לישב בשלוה על מחקריו ולימודו, משכה אותו העסקנות בחזרה אל עולם המעשה והפעילות הציבורית, וכך לא יכול היה להחשות אל מול גורלם של יהודים ברוסיה ובאוקראינה, וסופו ששוכנע – לאחר פעמים אחדות שבהן נאסר לזמן קצר בעוון פעילות ציונית – לעזוב לצמיתות את מקומו ולעלות לארץ ישראל.

באוגוסט 1925, חודשים אחדים לאחר שנפטרה אשתו ממחלה ממושכת, עלה ר' מיכל לירושלים עם שלוש בנותיו ופתח בה את בית ממכר הספרים הראשון שעסק בספרים ישנים וחדשים כאחד, והציע למכירה 'ספרי קודש' לצד ספרי קריאה, ואת עולמות ההשכלה וההלכה אלה לצד אלה. שמה של החנות, 'דרום', הוענק לה בהתאם לקביעת חז"ל כי 'הרוצה להחכים – ידרים', ולמרות שהחנות החליפה את מקומה לאחר שנים אחדות, היא פעלה עד סגירתה במרכז ירושלים, לצד רחוב בן יהודה, ההולך וכובש את מקומו כמרכז ההווייה התרבותית הירושלמית של אותם הימים.     

פתיחת החנות, כך מסתבר, הייתה דבר בעתו. עד מהרה החלו לעלות לרגל אל החלל הצפוף רבנים ותלמידים, עיתונאים וסופרים, שידעו היטב כי במקום יימצא להם הספר שאותו הם מבקשים, ואם לא הוא אזי לפחות תכנו, השמור היטב בזיכרונו האינסופי של ר' מיכל. החנות  – כך סיפר לי העיתונאי הירושלמי הוותיק דב גניחובסקי – הייתה חצויה לארכה במדרגה ארוכה, שעליה נהגו החכמים לשבת ולדון בענייניהם. ו'עניינים' אלו השתרעו מגירסאות שונות במסכתות התלמוד הירושלמי ועד ניסיון לפענח את מסתרי הדמויות המופיעות בשירה של עגנון ולנחש מי מביניהם הוזכר – גם אם לא בשמו המפורש –בספר, שפרקים ממנו החלו להתפרסם באותן שנים.

בארון בעל דלתות זכוכית שמר ר' מיכל את הספרים היקרים ביותר בחנות, שמהם – כמנהגם של סוחרי ספרים, האוהבים אהבת נפש את מרכולתם – לא אבה להיפרד בעד כל סכום שבעולם. בין אותם הספרים, כך מספרת האגדה, שמור היה 'סטנסיל' ייחודי ובו מפתח הדמויות המלא של שירה, כמו גם עותק יחיד של ספר הקונדס, שבו, על פי קטלוג חנות הספרים השכנה, 'במברגר את וואהרמן', 'יסופר מעשה הקונדס (נער שובב) וכל מעלליו ומשובותיו מראשית השנה ועד אחרית השנה'. על הספר, שראה אור בווילנה בשנת 1824, כתב האנטיקוואר הייקה השכן, כי 'לא מצאתי זכרו אצל רושמי הספרים, ואני חיפשתיו זה ימים רבים. ואיש לא ראהו אף לא שמע ממנו, מלבד איש אחד באדעססא אשר סיפר לי כי ראהו בכתב יד'. מסתבר, אם כן, כי תוכנו של ארון הזכוכית הנעול ב'דרום' לא היה ידוע אף לגדולים שבביבליוגרפים היהודים של זמנו, בכללם אלו שפעלו במרחק מטרים ספורים מחנותו של ר' מיכל...   

מלבד עגנון ואישי רוח ירושלמים, נקלעו אל החנות גם חכמים מתל אביב וממקומות אחרים. אחד מהם, זכר עגנון, היה חיים נחמן ביאליק, שהעריך עד מאד את מוכר הספרים המזדקן: 

מעשה פעם אחת ישבתי לפני ביאליק זכרונו לברכה, שישב ודרש מילים ששגורות בפי רבים ואין פירושן ברור. בתוך הדברים הזכיר ספרי רומ"ל, שיש דורשים מילה זו נוטריקון, ראשי תיבות ספרי רבנים ומלמדים, ואין הפירוש מתקבל על הדעת. ואמר ביאליק, דבר זה כבר שאלתי את מיכל רבינוביץ ואף הוא לא היה בידו לפרשו. באותה שעה למדתי שחכם אחד יש, שאם הוא אינו יודע אין מי שידע.

בין המבקרים בחנות היו, מטבע הדברים, גם תלמידי ישיבה וסטודנטים צעירים, שלא זו בלבד שלא היה בידם את הממון לרכישת הספרים שאליהם התאוו, כי אם גם השתמשו לא פעם בר' מיכל כ'בנק' פרטי ואף כמו"ל לעת מצוא. על פי רשימותיו של א"מ הברמן, ביבליוגרף ירושלמי אגדי נוסף, הוציא ר' מיכל לאור לאורך השנים, תחת השם 'דרום', כשלושים וחמישה כותרים, חלקם כאלו שלולא סיועו הכספי לא היו זוכים לצורת אות דפוס מעולם. כחלק מפעילותו הספרותית היה אף מראשי חברת 'מקיצי נרדמים', שעוסקת עד היום בהוצאתם לאור של כתבי יד נשכחים שמעולם לא הודפסו.

סופה של החנות לא היה מלבב. ב-22 בפברואר 1948 הושארה ברחוב בן יהודה משאית תופת בידי מספר חיילים בריטים, והפיצוץ, שהרעיד את כל מרכז העיר, לא פסח על חנותו של רבינוביץ, שתכולתה ודפיה נתפזרו בכל האזור. דב גניחובסקי סיפר לי כי למחרת הפיצוץ נראה ר' מיכל מלקט דפים מבין גלי החורבות של חנותו, ואולם הדבר היה חסר תוחלת. חודשים אחדים לאחר מכן נפטר ר' מיכל לבית עולמו.  

הסופר והעסקן הירושלמי דב נתן ברינקר הספיד את רבינוביץ בלוח ירושלים שלו לשנת תש"י במילים אלו:

ספריה מהלכת. בקי בשיטין של אלפי ספרים, חדר ל'קמטים' שבין השיטין, ולא היה בדיבורו אבק ספרים, אלא היה חי וזורם כמעין חי ... ידיו היו עוסקות אף בעניינים ממשיים, יומיומיים, וכולו נושם באווירה של ספרות ישראלית. דמות שהפכה מעין מוסד. דמות ירושלמית גדולה ('אלה אזכרה', עמ' שא).

לאחר פטירתו התברר כי את ספריו היקרים ביותר שמר רבינוביץ בביתו, ברחוב קרן קימת שבשכונת רחביה. בנותיו החליטו לתרום את הספרים הללו לספרייה הלאומית. כאמור, ר' מיכל עצמו לא הרבה לפרסם מתורתו-הוא, ורק שבע-עשרה שנים לאחר פטירתו, וזמן קצר לפני ששמו עתיד היה להיעלם לבלי שוב מן התודעה הספרותית והתורנית, כינסו תלמידיו ומוקירי זכרו כמה עשרות מאמרים שפרסם לאורך השנים ודנים בפנים שונות בלוח השנה היהודי, והוציאום בספר חול ומועד: אורח חייו של אדם מישראל (ההסתדרות הציונית, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, ירושלים תשכ"ה). הספר נפתח בסקירה ביוגרפית על חייו של ר' מיכל מאת ההיסטוריון פרופסור ישראל היילפרין, וגם ש"י עגנון, שהיה מחבריו הקרובים של רבינוביץ, תרם לספר מעין הספד עדין ומלא געגועים לסוחר הספרים החכם. נסיים אפוא בפסקה האחרונה מדבריו של עגנון:

הזכרתי את החנות אומר בו דבר. מספרים עליו על הצדיק הנסתר ר' ליב בן שרה שהיה נוסע לכל יריד ופותח לו חנות לכל ימי היריד והיה יושב בחנותו. בא לקוח לבקש לו סחורה היה אותו צדיק מפליגו בדברים ומסיעו מן הקניינים המדומים ומסיח עמו בסחורה אחרת שהנשמה מבקשת. כך ר' מיכל, נכנסנו לחנותו ליקח סחורה היה מסיענו לעסקי תורה עד ששכחנו את היריד. 

לסוף הניח ר' מיכל עצמו את היריד. ולואי כל זמן שאנו נמצאים כאן ביריד ניתן דעתנו על הסחורה שהנשמה מבקשת, אמן כן יהי רצון. 

לקריאה נוספת: אב"א אחימאיר, 'מיכל רבינוביץ: החנות בבן יהודה', עין הקורא: סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונים, תל אביב תשס"ג, עמ' 284-275.