'עַם עוֹלָם': גלגוליו של שיר שנחבא

דיוקן מרדכי צבי מאנה (המקהלה, מנצ'סטר, 1903)

מאת אליהו הכהן

בחצי היובל הראשון לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ – מאז ייסוד 'אֵם המושבות' פתח תקווה וגיא אוֹנִי בגליל (1878), ועד בוא הגלים הראשונים של אנשי העלייה השנייה (1904) – נכתבו, הולחנו או הותאמו למנגינות-עם קיימות קרוב ל-150 שירי זמר עבריים. מרביתם נותרו 'שירי ספר', כלומר הם נדפסו בשירונים או נרשמו בפנקסי שיר בכתב יד, אך לא זכו להתפשט בציבור הרחב ולא נכנסו לקורפוס של זמרת הארץ.

מעדויותיהם של בני התקופה עולה, כי עשרת שירי הזמר הנפוצים ביותר היו 'חושו אחים חושו' של יחיאל מיכל פינס, 'במחרשתי' ו'שיבת ציון' של אליקום צונזר, 'משמר הירדן' ו'תקוותנו' (לימים 'התקווה') של נפתלי הרץ אימבר, 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנֶה, 'שיר עבודה' ('יה חי לי לי') של נח שפירא, 'שאו ציונה נס ודגל' של נח רוזנבלום, 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') של מנחם מנדל דוליצקי, ו'שם במקום ארזים' של יצחק פֶלְד.

לצד שירים אלה, שהיו בבחינת 'להיטים', הושרו בארץ ובתפוצות עשרות רבות של שירי זמר עבריים נוספים, ביניהם שירי ילדים, שירי ערש ושירי כיסופים לציון. כל אלה הצטברו יחד למאגר שירים נכבד, שהלך ונבנה בהדרגה למן שנות השמונים ואילך, בחפיפה לתקופת חיבת ציון, העלייה הראשונה וראשית ימי הציונות.

בתוך מאגר זה חבויים שירים אחדים שיש בידינו תיעוד מוסמך כי היו נפוצים באותם ימים, אך מאז נעלמו מזמרת הארץ. הם מעולם לא הוקלטו ובשלב כלשהו רצף שירתם נקטע. ממילא, שירים אלה גם לא נכללו במופעים הפומביים הייצוגיים של שירי הראשונים שנערכו בימי המדינה ('תל אביב הקטנה' [1958], 'היה היו זמנים' [1960], 'אנו נהיה הראשונים' [1963]). ואף על פי כן, צליליהם לא נשכחו לחלוטין אלא נצרבו בזיכרונם של השרידים האחרונים של ותיקי היישוב.

אחד השירים האלה הוא 'עַם עוֹלָם', שחיבר מרדכי צבי מאנה (1886-1859), המשורר והצייר המוכשר שמת בדמי ימיו, ולו  תוקדש רשימה זו. 

א. מרדכי צבי מאנה ו'עַם עוֹלָם'

'עם עולם' נכתב בחודש מאי 1882, בעקבות הפרעות הקרויות 'סופות בנגב', שראשיתן ב-15 באפריל 1881 והמשכן בסדרת אירועי אלימות בכל דרום רוסיה, שדוכאו רק שנה אחר כך, במאי 1882. הפוגרומים הללו זעזעו את בני החברה היהודית על כל אגפיה וגרמו לרבים מהם להתפכח מאשליית הבטחון בעתידו של הקיום היהודי באימפריה הרוסית. בשירו של מאנה מהדהדת החרדה מאימת הפוגרומים, אך לצד התחושות הקשות הוא מבקש לעודד את אלה החוששים לגורל העם, ולהרגיעם כי 'לא ייבול לנצח עם מוציא רוב אנשי רוח'. הוא מזכיר את גיבורי הרוח של עם ישראל: הכהנים, הלוויים, המשוררים והנביאים, דרך גיבורי החיל מאז ברק ויהושע ועד החשמונאים. העם היהודי שרד, קבע מאנה, ואילו רוב ממלכות הגויים נמחו מתחת השמים. את שירו חתם במשפט המנחם: 'רַק עַם הִרְבָּה בֶּכִי, רַק הוּא נֶצַח יֶחִי, וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ'.

את השם 'עם עולם' שאל מאנה ממאמר מפורסם ורחב יריעה בשם זה, שפרסם פרץ סמולנסקין (1885-1842) עשר שנים לפני כן (השחר, ג, תרל"ב). במאמרו ביקש סמולנסקין לטפח את רעיון הלאומיות הרוחנית וכינה את העם היהודי 'עם הרוח'. המוטו למאמרו היה פסוק מנבואת ישעיהו: 'וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם' (מד 7).

מאמרו של סמולנסקין נדפס גם כספר, וינה 1873

בהשפעת מאמרו של סמולנסקין קמה בשנת 1882 תנועת הגירה יהודית מרוסיה לאמריקה בשם 'עם עולם' (בלשון הדיבור: עַם-עוֹיְילֶם). תנועה נשכחת זו, שהקיפה כמה מאות יהודים, הטיפה לחיי איכרות שיתופיים והקימה בארצות הברית כמה מושבות חקלאיות ('בית לחם יהודה', 'כרמיה', 'אודסה החדשה') שלא האריכו ימים.

בחייו הקצרים מיעט מאנה לכתוב שירים לאומיים, ומבין עשרות השירים שחיבר, רק שניים ראויים להתכנס תחת הגדרה זו. את הראשון ביניהם, 'עם עולם', כתב והוא רק בן 22. בשיר זה לא נזכרות 'ציון' או 'ארץ ישראל' ובכל זאת הוא נחשב לשיר לאומי, שכן נזכרים בו אבות האומה וגיבוריה – יהושע בן נון, ברק בן אבינועם, שמשון, דוד והחשמונאים. 

כעבור ארבע שנים, בשנת 1886, חיבר את השיר הלאומי השני והאחרון 'משאת נפשי'. שיר מרגש זה ראה אור חודשים אחדים לפני מותו ממחלת השחפת והוא בן 27 בלבד. זמן קצר אחר כך הותאמה לשיר מנגינה עממית והוא היה לאחד האהובים בשירי הארץ (לשיר זה ולמחברו הוקדשה רשימתו של דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: הסבא-רבא האוקראיני של "משאת נפשי"'?', בלוג עונג שבת, 6 בספטמבר 2012). 

מאנה, משורר ואמן ציור, אימץ לעצמו את הכינוי 'המצי"ר', ראשי תיבות 'מרדכי צבי יליד רדושקוביץ', עיר הולדתו הנמצאת היום בבלארוס. לאחר שהשלים את לימודיו בבית ספר לציור בווילנה, עבר לעיר הבירה סנקט פטרבורג, ושם סיים בהצטיינות את האקדמיה היוקרתית לאמנויות. הוא היה היוצר העברי הראשון שפרסם מסות בעברית בתחום הציור, האמנות והאסתטיקה.

שירו 'עם עולם' פורסם לראשונה בשנת 1888 – שנתיים לאחר מותו – בכרך השלישי של השנתון כנסת ישראל (ורשה, תרמ"ח, עמ' 382-380). מאנה גם צייר את שער השנתון, וציור זה, שנדפס כתחריט, הופיע בראש כל שלושת כרכי השנתון (1888-1886), על אף שמאנה עצמו הלך לעולמו זמן קצר לאחר הדפסת הכרך הראשון. 

שער השנתון הראשון (מתוך שלושה) של 'כנסת ישראל' שאותו צייר ועיצב מאנה

ואלה הם עשרת בתי השיר שנדפס כבר מעיזבונו. מעניינת ההערה שצירף מאנה בשולי השיר ועל פיה הוא מודע לכך שהשיר קצר מדי ובדעתו לפתחו ולהרחיבו בעתיד (מה שכמובן לא קרה):

ב. תפוצת השיר וזמרתו

הנה צרור עדויות על תפוצתו של השיר, בגולה ובארץ ישראל, ועל כך שגם הותאמה לו מנגינה והוא היה שיר זמר. 

עדות ממקור ראשון הגיעה לידינו מפי המורה שמחה וילקומיץ(1918-1871) , שתיאר את טקס קבלת הפנים המרגש להרצל ולמשלחתו במושבה רחובות בשלהי אוקטובר 1898. הרצל היה אז בדרכו לירושלים לפגישה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. וילקומיץ היה באותה עת מורה ומחנך בבית הספר ברחובות, וכחלק מתפקידו לימד זמרה, דאג לטיפוח חיי המוזיקה בבית הספר וניצח על מקהלת התלמידות והתלמידים. את תיאורו שיגר לעיתון המליץ בשם העט 'עבריה', שהיה שמה של בתו. על פי תיאורו, השיר 'עם עולם' היה אחד מארבעה שירי זמר עבריים שהושרו בעת ביקור הרצל ומשלחתו במושבה: 

דיווחו של וילקומיץ על ביקורו של הרצל ברחובות (המליץ, 21 בנובמבר 1898)

תחילה, כשירד הרצל ממרכבתו בפתח ביתו של יושב ראש הוועד המקומי אליהו זאב לוין אפשטיין, שרו לו התלמידים והתלמידות מבית הספר את השיר 'עוד תושב ארץ יהודה', מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום (מל"ל) בתרגומו של המורה והבלשן ישראל טלר (לגלגוליו של מחזה זה הקדשנו פוסט מיוחד בבלוג עונג שבת); השיר השני הושר בעת ביקורו של הרצל בבית הספר במושבה, כאשר 'קראה ילדה אחת על פה את השיר "עם עולם" למאנע בנעימה יפה וברגש עז', 'ואחרי כן, שרו כל התלמידים והתלמידות את השיר ההוא'. אחרי שסעדו האורחים את ארוחת הצהרים בביתו של לוין אפשטיין, שרו כל הנאספים את השיר 'עוד לא אבדה תקוותנו'. עם צאתו של הרצל ליווהו צעירי המושבה שרכבו על סוסים ובפיהם שירת 'חושו אחים חושו' (ביומנו כתב הרצל, כי צעירי המושבה שרכבו על סוסים 'ערכו מין פנטזיה' והקיפו את הכרכרה במצהלות של שירים עבריים).

באיזו מנגינה שרו התלמידים את 'עם עולם'? לשאלה זו נידרש בהמשך.

שמחה וילקומיץ (ויקיפדיה)

המחנך הוותיק משה מדליה (1970-1897), שנולד במושבה גדרה בתקופת העלייה הראשונה, תיעד מזיכרונו את השירים עליהם גדל בילדותו, ובהם גם 'עם עולם', שאותו ציין כאחד השירים הנפוצים ביישוב. מדליה רשם בתווים את צליליו של השיר וכלל אותם במחברת זיכרונותיו שנדפסה בסטנסיל וחולקה לבני משפחתו (עותק מזיכרונותיו נמצא בארכיונו שבספרייה הלאומית).

משה מדליה (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

מדליה, שרכש השכלה מוזיקלית בימי לימודיו בבית המדרש למורים בירושלים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, רשם מזיכרונו את צלילי השיר ודייק ברישום התווים. רישומו הוא עדות מהימנה לצלילי השיר.

ואם הזכרנו את מדליה, נוסיף ונספר כי הספיק לנגן גם בתזמורת כלי הנשיפה של הגדוד העברי, ועם שחרורו מהגדוד התיישב בחדרה שם לימד שבע שנים בבית הספר וניצח על מקהלת התלמידים. את פרסומו בחיי המוזיקה בארץ הוא קנה כשהקים את תזמורת כלי הפריטה הנודעת של המוסד החינוכי בשפייה שם שירת כמחנך. הוא נמנה עם המורים הראשונים למוזיקה בארץ שהנהיגו וטיפחו את הנגינה במנדולינה, ובזכותו ידעו כל תלמידי שפייה לפרוט על כלי נגינה זה. 

ברוך בן יהודה (1990-1894), מנהל הגימנסיה 'הרצליה', העיד בפניי כי שר את 'עם עולם' מאז שנות ילדותו בעיירה מריאמפול שבליטא. בתו, נתיבה בן יהודה, הביאה בספרה מפיו זיכרון ילדות: 

אני זוכר את הנשף של 'בולי הקרן הקיימת' ... בבית הכנסת. הייתי בן שמונה (ב-1902), הכינו מנייר מין מעטפות כאלה, בגזירה, עם מגיני דוד, ומתוכם נראו נרות, והאווירה הייתה חגיגית מאוד, ועל הבמה עלה זמר אחד עם קול מצויין, והנה – הוא שר שיר חילוני! של מאנה: עם עולם! (אוטוביוגרפיה בשיר וזמר, כתר, 1990, עמ' 14).

בשנת 1974 ריאיינתי את ד"ר שאול זָלוּד, רופא בתי הספר ברמת גן ובנו של נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי מלחין 'שאו ציונה נס ודגל', שהעיד באוזניי כי 'עם עולם' נכלל ברפרטואר שירי הזמר העבריים ששר החזן וזמר הטנור הנודע יוסף שמידט (1942-1904) בהופעותיו. שמידט היה מבאי ביתם של בני משפחת זלודקובסקי בקאליש שבפולין.

ולסיום, במחברת הזכרון, שחולקה לתלמידי בתי הספר והחדרים המתוקנים בווילנה בשנים תר"ס-תרס"ה (1905-1900), נדפס השיר 'עם עולם' כאחד השירים הלאומיים שמייצגים את הזמר העברי המתחדש. 

ואגב אורחא, במחברת הזכרון סיפקו המו"לים גם תעודות לדוגמה. והנה, מן הטופס שנדפס שם, מתברר כי היו בתי ספר עבריים באימפריה הרוסית שבהם נהג גם המקצוע 'שירים לאומיים', והתלמידים אף קיבלו ציון על השתתפותם בו.

ג. שירי הזמר של מאנה

מאנה הלך לעולמו בשנת 1886 והוא בן 27. בעודו רוקם תכניות לעלות לארץ, שבה קיווה למצוא מרפא לגופו ולנפשו, הכריעה אותו מחלת השחפת וליבו נדם בעיירת הולדתו רדושקוביץ. על אף שלא האריך ימים, הספיק מאנה להותיר אחריו יבול עשיר של יצירות שרק מיעוטן פורסמו בכתבי העת של התקופה. 

אריה לייב שיינהויז ושמואל ציז, ידידי נעוריו של מאנה, נרתמו למשימת כינוס מורשתו הענפה של חברם הנערץ שמת בשיא לבלובו. בשנת 1897, כעשור לאחר מותו של מאנה, ראו אור 'כל כתביו', שכוללים בתוכם שירים, תרגומים, מכתבים ומאמרים. שיינהויז גם כתב הקדמה מקיפה ובה סקר את חייו ופעלו של המצי"ר, וזהו עד היום המקור העיקרי לתולדותיו של המשורר.

מבין עשרות השירים שחיבר מאנה, רק ארבעה היו לשירי זמר: 'משאת נפשי' ו'עַם עולם' שבהם עסקנו, ולצדם 'זמר לַפּוּרִים' (שנקרא גם 'ליל שימורים') ו'צל צלמי', שאינם מוכרים כלל. ל'משאת נפשי' ול'צל צלמי' הותאמו מנגינות עממיות רווחות, ואילו את 'עם עולם' ו'זמר לפורים' הלחין במיוחד החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין, שבו נעסוק להלן. 

תווי המנגינה של ברנשטיין ל'זמר לַפּוּרִים' נדפסו יחד עם מילותיו של מאנה בקובץ שירי זמרה, חלק א, בעריכת פסח קפלן, הוצאת 'האור', ורשה תרע"ג (מהדורה שנייה נדפסה שם בתרע"ח):

לשיר 'זמר לפורים' הלחין שלמה רוזובסקי מנגינה שנייה, והתווים פורסמו על ידי לוין קיפניס באסופה שירים לבית הספר (ה, ירושלים תרפ"א).

'ליל שימורים' (זמר לפורים) בלחן שלמה רוזובסקי (שירים לבית הספר, ה, תרפ"א)

בשנת 1974 הקלטתי את מאירה בלקינד (1983-1900) ושמואל בן זאב (1991-1900), ילידי ראשון לציון, שרים את 'זמר פורים' ('ליל שימורים') בלחנו של ברנשטיין:

ד. משהו על אברהם משה ברנשטיין

אברהם משה ברנשטיין

אברהם משה ברנשטיין (1932-1865) הוא מן הדמויות החשובות, אך הפחות ידועות, בתולדות הליטורגיה היהודית והזמר העברי. הוא היה תלמיד חכם, מוזיקאי מחונן וחזן נודע, וכבר התייחסנו אליו ברשימות שונות בבלוג (ראו: אליהו הכהן, 'עברית נזמרה: שירי זמר לעידוד הדיבור בעברית', 22 באוגוסט 2018; דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: היום יום שישי...', 4 במאי 2018).

את צעדיו הראשונים בההלחנה עשה כמנצח מקהלה ועוזר ליהודה רבינוביץ, החזן הראשי בקובנה. אחר כך, ובמשך עשרות שנים שימש חזן ראשי בבית הכנסת 'טהרת קודש' בווילנה ואז הקדיש מחילו להלחנה של פרקי תפילה ושל שירים בעברית וביידיש, וכן שלח ידו במפעלי כינוס ובמחקר. כך למשל בשנת 1927 פרסם אסופה של 243 זמירות, פרקי תפילה, ניגונים חסידיים וניגוני ריקוד ולימוד בשם מוזיקאַלישער פּנקס (הוצאת החברה ההיסטורית האתנוגרפית על שם א-נסקי, וילנה 1927; סריקה של הפנקס נמצאת כאן), ואת מרבית יצירותיו הליטורגיות כינס בשלושה כרכים בשם עבודת הבורא (הוצאת ב' קלאצקין, וילנה, 1931-1912). ועם זאת, המנגינות הרבות שהלחין לשירי זמר, כ-150 במספר, מעולם לא כונסו, ורבות מהן השתמרו בארכיונו שבספריית ייִוו"אָ בניו יורק.

כריכת הפנקס (אוסף ברנשטיין, ספריית ייוו"א, ניו יורק; צילום: דוד אסף)

ברנשטיין היה זה שהלחין את שירו המפורסם של שמעון פרוג 'זאַמד און שטערן' (חול וכוכבים) ואת שירו הנודע של אברהם רייזין 'צום העמערל', שהושר רבות בארץ בתרגומו של אברהם לוינסון ('הכה פטישי הך והך') ושירים רבים נוספים, ביניהם המנון פועלי ציון 'די שבועה', 'היום יום שישי' של יצחק כצנלסון, וכאמור גם את שירו של מאנה 'עם עולם'.

בנו של ברנשטיין, המלחין הישראלי אביאסף ברנע, תכנן לכנס את כתבי אביו ואת כלל יצירותיו, אך נפטר בטרם עת, לפני שהגשים את משאלתו (ראו בני עורי, 'אביאסף ברנע (ברנשטיין): סיפורו של מלחין שנשכח', בלוג עונג שבת, 1 במרץ 2019).

בני משפחת ברנשטיין בווילנה. מימין לשמאל: הילדים עמינדב, מרים, נעמי, אביאסף, שמואל וסגולה
(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

ה. הלחן של 'עם עולם'

ברנשטיין הדפיס את התווים של 'עם עולם' בווילנה עירו בשנת 1898 כחוברת ראשונה בסדרה 'נגינות ישראל'. ב-27 באוקטובר של אותה שנה כבר שרו תלמידי בתי הספר ברחובות את 'עם עולם' במנגינה זו לכבודו של הרצל שביקר במושבה (ראו לעיל בדיווחו של וילקומיץ). מסתבר שהלחן הועבר לארץ בידי שמחה וילקומיץ, שעלה לארץ מווילנה שנתיים קודם לכן (1896). וילקומיץ העתיק את לחנו של ברנשטיין למחברת השירים הפרטית שלו, והוא שהיה האחראי להפצתו בארץ.

ההדפסה הראשונה של לחן ברנשטיין, וילנה 1898

בשנת 1955 שרה מקהלת סמינר לוינסקי את שני הבתים הראשונים של 'עם עולם' של ברנשטיין בעיבודו של יצחק אֶדֶל ובניצוחו (ההקלטה שמורה בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית). אדל שינה את הנוסח מההברה האשכנזית, שבה נכתב והולחן השיר המקורי, להברה ספרדית (בעקבותיו הקליטה גם מקהלת בית השיטה, בניצוחו של ארנסט הורביץ, את הנוסח המתוקן של אדל).

הנה מקהלת סמינר לוינסקי: