יום שלישי, 27 בינואר 2015

ילדי שקלוב שורפים את המעיים של ה'מתנגדים'

המצבה לזכרו של יהושע מונדשיין בחלקת חב"ד בהר הזיתים

במלאת שלושים ימים לפטירתו של יהושע מונדשיין

ברשימת זיכרון, שפרסמתי כאן לפני חודש, עם מותו של הרב והחוקר יהושע מונדשיין ז"ל (עדיין היד מתקשה לכתוב ז"ל), הזכרתי את התכתבויותיו הרבות, במכתבים ובדואר האלקטרוני, אתי ועם חברים אחרים לעט ולמקלדת. בהתכתבויות אלה גנוזים חידושים והברקות, ועל כן מה נאה להיפרד ממנו בחידוש כזה, שהוא כולו שלו.

דוד סגל, חסיד חב"ד שגר היום באוסטרליה והוא עצמו קורא מסור של עונ"ש, למד בנעוריו עם יהושע בישיבת כפר חב"ד. דרכיהם נפרדו, אך הם המשיכו להתכתב. לימים פרסם מונדשיין (בשם העט שלו יהושע ד' לבנון) מאמר קצר בכתב העת 'ביקורת ופרשנות', היוצא לאור באוניברסיטת בר-אילן, וכותרתו 'מוטיבים חב"דיים ב"הנדח" לש"י עגנון' (16, תשמ"א, עמ' 153-135). במאמרו זה הסביר, בין השאר, את המונח 'חוזר', שנזכר בסיפור, במשמעות הרווחת היום בחב"ד: חסיד מהימן היודע לחזור במדויק על דברי התורה של הרבי (הקרויים בעגה החב"דית דא"ח, כלומר 'דברי אלהים חיים'), ומפיצם ומלמדם בקרב חסידים שלא היו שותפים למעמד השמעתה. סגל העמידו על משמעות שונה שזכר ממושג זה באחד מסיפוריו של זלמן שניאוּר (1959-1887), שם הוזכר 'חוזר' במשמעות של אדם החוזר מן הרבי, מחזר על הפתחים ומשמיע את דברי התורה ששמע.

בתגובה שלח לו יהושע את המכתב הבא:


ב"ה ח"י תמוז תשנ"ז.
לידידי הוותיק ר"ד סגל שי'[חיה]
שלום וברכה!
תודה לך על הערתך בענין ה"חוזר" בכתבי ז' שניאור. ואגב כך אני שולח לך שני קטעים מספר אחר של ז' שניאור, באחד אנו מוצאים השתמרותו של מנהג אשכנזי קדמון שנשתכח בימינו, ומפתיע הדמיון למסופר במנהגי מהרי"ל (שז' שניאור כמובן לא ידע ספר זה, וכמדומני שענין זה מופיע רק במהדורה החדשה של מכון ירושלים), הן בשריפת הסכך והן בגזילתו מן העשירים הקמצנים וכו'.
קטע שני מוכיח דווקא את בורותו של ז' שניאור.
בברכת הצלחה וכט"ס [וכל טוב סלה]
יהושע מונדשיין

במה דברים אמורים?

הסופר והמשורר זלמן שניאוּר נולד בשקלוב שברוסיה הלבנה (בלארוס), בלי ספק למשפחה חב"דית  לא רק שמו מעיד עליו ולא רק אזור הולדתו, ש'נשלט' על ידי חסידי חב"ד, אלא גם יצירתו הספרותית. אחד הסיפורים הגדולים שלו, 'הגאון והרב', שהוקדש למתח בין הגאון מווילנה לבין רבי שניאור זלמן מליאדי, מגלה את התמצאותו הרבה של שניאור במקורות הספרותיים והתיעודיים על הפולמוס בין חסידים למתנגדים בשלהי המאה ה-18. סיפור זה הוא חלקו השני של רומן היסטורי רחב יריעה של שניאור, שנכתב ביידיש וברובו לא תורגם לעברית (למעט כאמור 'הגאון והרב'), ונקרא 'קיסר און רבי' (הקיסר והרבי). הספר ראה אור בחמישה חלקים (1952-1944) ועוסק ברבי שניאור זלמן מליאדי ובצאר אלכסנדר הראשון.

שקלוב של ימי נעוריו הייתה עיירה 'מעורבת' וחיו בה מתנגדים וחסידים אלה לצד אלה. זלמן שניאור חי בעיירה עד גיל שלוש-עשרה בסך הכול (ואז נסע לבדו לאודסה!), אך תקופת נעורים זו הזינה את יצירתו הענפה, ביידיש ובעברית. אחד משיאיה של יצירתו הוא ספרו הגדול 'אנשי שקלוב', שראה אור תחילה ביידיש (1927) ואחר כך גם בעברית (1944), ונדפס בכמה מהדורות.


לצד 'אנשי שקלוב' פרסם שניאור גם סיפורים קצרים על הווי הילדים בעיירה, ואלה כונסו לספר שנקרא 'שקלאָווער קינדער: דערציילונגען' (ילדי שקלוב: סיפורים). ספר זה נדפס בניו-יורק בשנת 1951 ואף פעם לא תורגם לעברית.


הסיפור הפותח את הקובץ נקרא 'מתנגדישע קישקעס ברענען' (המעיים של המתנגדים עולים באש). כך נפתח הסיפור:


וזה תרגומו (פחות או יותר):
מנהג נאה מימי קדמונים נוהגים ילדי החסידים בשקלוב: כשנכנס חג שמחת תורה, ומצוות הישיבה בסוכה בטלה, מטפסים  תוך סכנת נפשות  על הסוכות הקטנות שמצוותן בטלה, משליכים מטה את הסכך הירוק, סוחבים אותו ברעש והמולה אל בית המדרש של חסידי ליובאוויץ' ועורכים מדורה גדולה על שפת האגם. 
העשן הלבן והריחני מיתמר לשמיים ומתנפנף כמו דגל מעל העיירה כולה. והזאטוטים מתחבקים סביב המדורה, זורקים ומוסיפים כל הזמן עוד ועוד ענפים חדשים של סכך, וטופחים בהנאה  שונאי ישראל שכמותם  על בטניהם הקטנות:
 המעיים של המתנגדים נשר-פים! 
זקני החסידים יושבים במבואת בית המדרש, מתבוננים בהם בחצי עין, שואפים באפיהם המטוּבָּקים את העשן הריחני של ענפי האורן ומחייכים לתוך זקנם ולתוך שרוול האטלס הרחב: 
– חה-חה... ראו, פרחחים!
מנהג משונה בלי ספק, שכרוך אולי גם בחילול קדושת החג, כפי שסברו ה'מתנגדים' בעיירה, שסירבו לשתף פעולה עם ילדי החסידים.

סכך לסוכה (ספר מנהגים, אמסטרדם 1662)

האם בדה שניאור את הדברים מהרהורי לבו וטפל על החסידים מנהג של שטות?

מתברר שלא. וכפי שציין מונדשיין, השתמר כאן תיאור של מנהג אותנטי ששורשיו במנהג אשכנז הקדמון.

ספר מנהגי מהרי"ל, שבו תועדו מנהגיו של הרב יעקב הלוי מולין (1427-1360) על ידי תלמידו ר' זלמן, נחשב לאחד המקורות העשירים והמוסמכים ביותר של מנהגי אשכנז בימי הביניים. בספר נרשמו הדברים הבאים:


שלמה י' שפיצר (מהדיר), ספר מהרי"ל: מנהגים של רבינו יעקב מולין זצ"ל, מכון ירושלים, תשמ"ט, עמ' שעו-שעז

יהושע לא דק פורתא, שכן המובאה על הריסת סוכות ושריפת הסכך נמצאת בכל מהדורות ספרי מהרי"ל, למעט הערתו המעניינת של 'המלקט באומרים', תלמידו של מהרי"ל (שהובאה בתוך סוגריים רבועות). המלקט העיד, כי רבו מהרי"ל שיתף פעולה עם הנערים 'והסיתם לגזול מהעצרנים שלא רצו לתת להם ברצון'. 'עצרנים' הם קמצנים וצרי עין, והרי זה בדיוק מה שסיפר שניאור בהמשך, על בעלי בתים קמצנים שאינם מאפשרים לילדים לקחת את הסכך של סוכותיהם משום שהם רוצים להשתמש בו למטרות אחרות.

אין 'לחשוד' בשניאור שהכיר את הכתוב במנהגי מהרי"ל (אף על פי שספר זה נדפס גם בשקלוב בשנת תקנ"ו / 1796), והרי לנו אפוא עֵד ה'מסיח לפי תומו' על מנהג שראה בעיניו ומן הסתם אף היה שותף לו.

(מיטיבי לכת, המעוניינים בברור הרקע ההלכתי להדלקת מדורה ביום טוב למרות שאינה מיועדת להכנת אוכל, והמשך מנהג הדלקת מדורה בשמחת תורה גם לאחר ימי מהרי"ל, יעיינו בספרו של אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 320-319; מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, א, מכון ירושלים, תשמ"ח, סימן קצב, עמ' רכט-רלא והערות 11, 18-16; דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, מוסד הרב קוק, תשנ"א, עמ' מח-מט).

תמונה נדירה של זלמן שניאור, שצולמה באודסה כנראה ב-1901, בהיותו בן 14
(ארכיון בית ביאליק; תודה לד"ר לילך נתנאל)

והיכן גילה זלמן שניאוּר את בורותו?

כאן הפנה מונדשיין לסיפור אחר שלו באותו קובץ (עמ' 168-161), שעוסק בשמחת החנוכה ונקרא 'אויף אייגענע הענט' (בְּמוֹ ידיו):


וזה תרגומו (ותודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי):
שמחת החנוכה אצל ילדי שקלוב, כך תחילתה: הם משתחררים מן ה'חדר' כשעדיין יש אור יום. אולם הם אינם רצים הביתה, אלא כל אחד פונה לבית המדרש של אביו, כדי לצעוק שם 'אמן' בעת ברכת נרות חנוכה. הבנים של אורי הפוזל רצים, כמובן, לבית המדרש של חסידי ליובאוויץ'.  
כמו להכעיס, בכל פעם נופל ה'יאָרצייט' (יום הזיכרון) של יונה-וולף האופה בדיוק בנר הראשון. הוא מתפלל מנחה לפני התיבה ומרעיד את העצמות. פעם, כך אומרים, לפני שהתחתן, עוד למד יונה-וולף דף גמרא. אבל עם הזמן סָתם אבק קמח השיפון את מוחו כל כך עד ששכח את תלמודו. מריק הוא אפוא את כל הלמדנות ואת כל החסידות שלו לתוך היאָרצייט של אביו. הוא מסלסל ב'על הניסים' שבתפילה, מועך ומקמט כל מילה, ומעכב את הדלקת הנר הראשון. עומדים הילדים סביב עמוד החזן כמו על גחלים רוחשות...

מקטע זה עולה כאילו נאמרה תפילת 'על הנסים' במנחה עוד לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, מה שכמובן בלתי אפשרי. מן הסתם התכוון שניאור לתפילת ערבית, שרק אחריה הדליקו את הנר הראשון, אלא שבתפילת ערבית אין שליח הציבור חוזר בקול רם על תפילת 'על הנסים'. תיקו.

כנראה עברו הרבה שנים מאז התפלל זלמן שניאור הילד 'מנחה-מעריב' בבית המדרש החב"די בשקלוב ועד שהעלה את סיפורו על הכתב...

זלמן שניאור על גבי גלויה בסדרת הסופרים (הוצאת 'התחייה', א' רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20


26 תגובות:

  1. נדמה לי שלא כאן תמצא את בורותו של זלמן שניאור. הוא דייק ואמר שלטוחן היה יארצייט ביום הראשון של חנוכה, ולא בערב חנוכה.
    וברור שהילדים שוחררו מוקדם מן החיידר בכל יום מימי החג, ולא רק לקראת ההדלקה הראשונה

    השבמחק
    תשובות
    1. צו דער ערשטער ליכטל - בנר הראשון, ולא ביום הראשון. התיקו עומד

      מחק
    2. שלמ"ה צודק בזה ש'הנר הראשון' הוא כינוי מקובל ל'יום הראשון', וע"כ היה אפשר לומר שבתפילת המנחה של יונה-וולף כבר אמרו 'ועל הניסים', אלא שאילו היו הדברים כן, היה יונה-וולף מעכב את הנר השני ולא את הראשון, וע"כ צודק גם האנונימי שהתיקו במקומו עומד.

      מחק
    3. ייתכן שבסיפורו של זלמן שניאור על תפילת "על הנסים" של האופה אין כל בורות, מפני שנהוג שמי שיש לו "יארצייט" מתפלל לפני העמוד את תפילות יום ה"יארצייט", ומאחר וביהדות היום מתחיל מהלילה, הוא מתפלל, ערבית, שחרית ומנחה, ולכן אם ה'יאָרצייט' של יונה-וולף האופה היה נופל בנר הראשון, כי אז תפילת המנחה שהוא התפלל לא היתה ערב היארצייט-לפני הדלקת הנר הראשון, אלא בסוף יום היארצייט - לפני הדלקת הנר השני.

      מחק
    4. אז איך תסביר את המשפט "קוועטשט יעדער ווארט און האלט אפ דאס ערשטן ליכטל"?

      מחק
    5. אם היארצייט של יונה-וולף האופה היה " בנר הראשון", היינו, ביום כ"ה בכסליו, הוא לא התפלל לפני העמוד במנחה של יום כ"ד בכסליו, ותפילתו הראשונה היתה במעריב של ליל כ"ה בכסליו, ומה שנטען ש"מן הסתם התכוון שניאור לתפילת ערבית, שרק אחריה הדליקו את הנר הראשון, אלא שבתפילת ערבית אין שליח הציבור חוזר בקול רם על תפילת על הנסים", אינה טענה, שהרי לא מצאנו אותו כותב "שהוא חזר בקול רם על תפילת על הנסים", וייתכן ש"הוא מסלסל ב'על הניסים' שבתפילה", הוא טעות בתרגום, שגרם שהוא יובן כאילו הוא היה מסלסל בחזרת התפילה, להבנתי, הוא היה "משתלח" (=צעלאזט זיך) ב"על הנסים", והיה מועך ומקמט כל מילה, בתפילת הלחש של עצמו, ומהיותו שליח ציבור הוא היה מעכב את הציבור, שהמתין עד שסיים את תפילתו.

      מחק
    6. בן-ציון קליבנסקייום שישי, 30 ינואר, 2015

      לדוד סגל, אין כאן טעות תרגום אלא תרגום נהיר יותר, שכן "משתלח" אינו מתאים להֶקשר בעברית שלנו. ואף לשיטתך, אפשר שהחזן יסלסל בשקט ולא בקולי קולות דווקא.
      הסברך הוא הנכון, אך עדיין יש בו קושי מסוים: הואיל ותפילת העמידה היא תפילת לחש, היאך נודע שהחזן סלסל/השתלח ב"על הניסים" דווקא, ומיעך וקימט בו כל מילה? ואם נהג כשיטת המלחשים את תפילתם בקול, חזקה על הסופר שהיה מציין זאת.

      מחק
    7. אין ספק שצדקת. כוונתי לא היתה למשמעות המלה השתלחות כפי שהיא בימינו, ולכן הקפתיה בגרשיים.

      לשאלתך: "הואיל ותפילת העמידה היא תפילת לחש, היאך נודע שהחזן סלסל/השתלח ב'על הניסים' דווקא, ומיעך וקימט בו כל מילה"? אין זה תיאור פס"ד של שופט, אלא סיפורו של סופר היודע לתאר אף את מה שהשני חשב או רצה לחשוב, גם ייתכן שהוא ראה אותו מתפלל בלחש כשלא אמרו ו"על ניסים בתפילה", והוא לא האריך אז בתפילתו.

      מחק
  2. יישר כוח על הרשימה המחכימה!
    לא כ"כ הבנתי מה עניין "מעיים" לכאן?

    השבמחק
    תשובות
    1. האמת היא שגם לי אין מושג מה פשר המטאפורה של מעיים שנשרפים. אולי יש כאן הד לאיזה פתגם עממי, ביידיש או ברוסית...

      מחק
    2. שלום דובער לויןיום שלישי, 27 ינואר, 2015

      פשוט:
      המתנגדים כעסו על הילדים שגונבים ושורפים את הסכך, שיש בזה ספקות בהלכה.
      ואילו הילדים שמחו על כך, באמרם: שיכעסו כמה שרוצים, עד שהמעיים שלהם ישרפו.
      והוא על משקל: "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי", או: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי".

      מחק
    3. כתבת: "והוא על משקל: "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי", או: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי".
      אף שבנ"ך מופיעה המלה "חמרמרו" ברוב המקרים כקשורה למעיים, הרי שהיא מופיעה גם כקשורה לפנים: "פני חמרמרו מני בכי ועל עפעפי צלמות" (איוב טז, טז), משמעות המלה "חמרמרו" היא התכווצות, ואין לה דבר עם שריפה, ו"מעי" מתאר כל אבר פנימי ולא רק "קישקעס", ראה חולין דף נו, עמ' ב: "באלו בני מעיים אמרו - בקורקבן, בלב ובכבד", וספר מורה הנבוכים חלק א פרק מו: "... כי מעי שם יאמר בכלל ובפרט, הוא שם הדקים בפרט ושם כל אבר פנימי בכלל".

      הילדים קראו "'מתנגדישע קישקעס ברענען" ולא "מתנגדישע קישקעס זאלן ברענען", ונראים לי דברי פרופ' דוד אסף, שאולי יש כאן הד לאיזה פתגם עממי, ביידיש או ברוסית..., וד"ל.

      מחק
  3. ופרפרזה על שורת הסיום, נזכרתי בזה:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/642/379.html

    הנה סיפור כפירה נוקבת באמת, שמספר חוקר החסידות פרופ' דוד אסף על הסופר היידישאי חיים גראדה (1910 – 1982), מתלמידיו הקרובים של החזון איש, שנטש את עולם הישיבות עוד לפני השואה.

    עשרות שנים אחר כך הזדמן גראדה החילוני לכנס אקדמי באוניברסיטת
    הארוורד. זמן תפילת מנחה הגיע ותשעה יהודים שומרי מצוות במקום
    הזדרזו לארגן מניין וחיפשו עשירי. גראדה חלף במקום והם קראו לעברו: "מנחה, מנחה. בא תשלים מניין", אך הוא התחמק: "אני כבר התפללתי ", ענה. "מתי?" שאלו בחוסר אמון וגראדה השיב: "בשנת " 1939". '

    השבמחק
  4. ראיתי פעם שהאדמו"ר מלובאוויץ' שליט"א כתב, וכמדומה שבשם קודמים, שהדבר הראוי ביותר לעשות עם 'מתנגד', הוא לעוטפו ולכורכו בטלית טורקית שיש בה ציציות כפולות שמונה (אולי עם 'חוליות'), להספיגה עם שמן זית של חנוכה, ולהעלותו באש ...
    אולי תוכל אתה, או מי מקוראיך הנאמנים לציין את מקור הדברים הללו?!

    השבמחק
  5. כרגיל, אנחנו מצפים בשקיקה לעונ"ש שאתה מרעיף עלינו בימי שישי, והנה ההנאה באה הפעם עקב התיאור המרגש של נפתולי המשורר שניאור זלמן, בהקשר לשריפת הסכך ע"י דרדקי העיירה. אולם, ראוי להזכיר כי נשיאנו זלמן שזר, נשא גם הוא את השם: שניאור זלמן, עם שם משפחתו - רובשוב. ולימים, מתוך כבוד למשורר זלמן שניאור, הוא שינה את שם משפחתו ל: שז"ר, בו הוא הנציח את שמו הקודם במלואו.

    השבמחק
  6. כמה מוזרים מנהגי האשכנזים! בחיים לא שמעתי במקומותינו בקהילות הספרדיות בק"ק טבריה, צפת, ירושלים ובשאר הערים, גם חברון של פעם, על שריפת הסכך, ובעיקר על טינה כה גדולה בין חסידים ומתנגדים, דהיינו מסנגדים במלעיל... אללה יוסתור!

    השבמחק
    תשובות
    1. כתבת: "כמה מוזרים מנהגי האשכנזים! בחיים לא שמעתי במקומותינו בקהילות הספרדיות בק"ק טבריה, צפת, ירושלים ובשאר הערים, גם חברון של פעם, על שריפת הסכך".
      גם בקהילות האשכנזים בק"ק טבריה, צפת, ירושלים ובשאר הערים, וגם בחברון של פעם, לא שמעו על שריפת הסכך.
      גם כתבת: "ובעיקר על טינה כה גדולה בין חסידים ומתנגדים".
      השנאה לא היתה בין חסידים ומתנגדים, אלא שנאה של מתנגדים ל..., יהיו אלה חסידים או מתנגדים!

      על מלחמות המתנגדים נגד החסידים, ומלחמתם נגד מתנגדים ראו במאמרו של ד"ר אריה מורגנשטרן 'מלחמת עולם: המתנגדים נגד החסידים'
      https://no666.wordpress.com/2008/08/25/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9D/

      במאמר זה מובאת קישורית למאמרו של יהושע מונדשייין 'פרנסי וילנא והגר"א ומלחמתם בחסידות' (כרם חב"ד 4, תשנ"ב).

      על מלחמת ראשי הקהל נגד רב העיר וילנא ואב בית הדין שלה, ראו: קריה נאמנה עמ' 138
      (http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44230&st=&pgnum=188&hilite=)

      מלחמה שאת תוצאותיה מתאר ש"י פין (שם, עמ' 140-141 מדפי הספר, (עמ' 190-191 מדפי היברובוקס), כך:
      "... ותהי המלחמה נפוצה בכל העיר, כי נחלק העם לחצי, אחרי הרב ואחרי הקהל, משפחות התגרו במשפחות, איש ברעהו ואשה ברעותה. ויהי העם נדון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בשוקים וברחובות, הצרו איש לרעהו במלחמת דברים, בריב ומצה ובאגרוף רשע". המלחמה המשיכה עד למותו של הרב, והעיר וילנא צהלה ושמחה, ומאז ועד לשואה לא היה רב ראשי לעיר ווילנא
      .
      מדוע תופתע כשילדי שקלוב נהגו כפי שנהגו?

      מחק
    2. בן-ציון קליבנסקייום רביעי, 04 פברואר, 2015

      דוד סגל, משפטך האחרון אינו מדויק. בשלהי שנות העשרים נבחר בבחירות רשמיות רב ראשי לקהילת וילנה: הרב יצחק רובינשטיין. כתוצאה מכך פרצה עוד מחלוקת גדולה בווילנה, ולבסוף שימשו בווילנה שני רבנים: ר' יצחק רובינשטיין ור' חיים עוזר גרודזנסקי. ראה:
      Gershon Bacon, Rubinshtein vs. Grodzinski, in: The Gaon of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, Vilna 1998

      מחק
    3. ידעתי על המאמר, אך לא ראיתיו.

      In 1929, Vilna's government-appointed rabbi (rav mi ta‘am), Yitsḥak Rubinstein, announced his candidacy for the post of head rabbi of Vilna and received the support of Mizraḥi. The protests against what was perceived as an insult to Grodzenski were extreme, and his admirers refused to accept any compromise. After Rubinstein had been elected, however, the status and prestige of Grodzenski were consolidated even further, and he began signing his letters “Chairman of the Rabbinical Council of Vilna”. .

      (http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Grodzenski_Hayim_Ozer).

      אין ספק שסמכותו ההלכתית של "רב מטעם" גובלת ב"אפס", ובחירתו הרשמית של הרב חיים עוזר גרודינסקי לתפקיד סגן הרב הראשי מטעם, לא הוסיפה לו כבוד או סמכות בענינים הלכתיים, מפני שהוא כבר היה מוכר כבעל הסמכות ההלכתית של וילנא וכל ליטא.

      מחק
  7. כותב אסף: "עדיין היד מתקשה לכתוב ז"ל". קושי זה מאפיין את חב"ד המשיחיסטית, שאולי השפיעה גם על נוסח מצבתו של יהושע. ראו נא ראו: באזכור הראשון של הרבי לא נכתב עליו ז"ל ולא זי"ע!
    ואגב כך, נוסח המצבה עצמו די הזוי. כל מה שנכתב עליו, ובארוכה, עוסק בפעילותו החב"דית! מלה לא על פעילויותיו האחרות, על עצמו, על יראתו, על חסידותו, על אנושיותו, על אבהותו, על חברותו. כלום!

    השבמחק
  8. נהניתי מאוד. יש לי רק שתי הערות קטנות:
    1. "טוליען זיך" – אמנם היה יכול להיות במשמע "מתחבקים", אבל אין זה סביר בהקשר שבסיפור. וכי למה יתחבקו? מקור המילה הוא בלשון הסלאווים, בפולנית tulić – פירושו "להצמיד, להיצמד", מה שעושים גם בחיבוק, אבל גם, למשל: Psy tuliły ogony pod siebie – "כלבים הצמידו זנבותיהם אל תחתיתם", כלומר אל בטנם, לְפָנִים" ("קדימה", בעברית מדוברת). אף כאן נראה לי לתרגם: "הזאטוטים היו נצמדים אל האש מסביב למדורה" (או: מתקרבים אל האש מסביב למדורה")...

    2. אולי הילדים היו גם "מטפחים על בטניהם הקטנים", אבל לא זה מה שכתוב בסיפור ("לטפח על כְּרֵסוֹ " אומרים ביידיש "פאַטשן זיך אין בײַכל"), בסיפור כתוב "רײַסן זיך אויף די בײַכלעך"! "אױפֿרײַסן" פירוש "לפעור" (כמו "הפוער עצמו לבעל פעור" – משנה סנהדרין ז, ו), לכן התרגום הנכון הוא "פוערים כרסיהם [או: חושׂפים את כרסיהם] וצועקים, שונאי ישראל שכמותם: מעיהם של המתנגדים נש – ר – פים !" [או מוטב: עו לים ב–א - ש !" ]. אני מבין שהם היו מרימים את הכתונת \0וכמובן, גם את ה"ארבע כנפות" וחושפים את כרסיהם".

    על תרגום צורת ההזערה (דימינוּטיב) אפשר לוותר, אחת – שמתוך היותם "זאטוטים" מובן ממילא שכרסיהם "קטנים", ועוד – שיידיש מלאה הזערות, ולא תמיד ההזערה מעידה על קטנות. למשל, אם פלוני גידל כרס, ייאמר ביידיש "ער האָט באַקומען אַ בײַכל..." ועוד "אַ מיידל" ביידיש אינה "ילדה קטנה", שלכך צריך דרגה נוספת של הזערה: "מיידעלע", אף כאן – אם ביקש המספר לומר "כרסיהם הקטנים", היה לו לכתוב "בײַכעלעך"...

    הסיפור באמת מוצלח, כי הוא חושף את עומק האיבה, שהילדים התמימים מגלים, והזקנים (השואפים את העשן בטוטמיהם המצהיבים מהרחת הטאבאק גם מתירים לעצמם ליהנות מביטוי האיבה אך גם ללמד זכות, בהפטירם: "פרחחים"...

    השבמחק
  9. ברוך, האדמו"ר מליובאוויטש מעולם לא היה מרשה לעצמו לדבר כך. גם לא היתה לו סיבה, הוא לא שנא אף אחד. אולי זוהי אימרת כנף של חסידים, אבל גם בתור שכזו היא איננה ראויה ומקומה לא ימצאנה.

    עוד ביטוי לבורות ועם-ארצות, מצאתי בציור הסוכה המופיע כאן מ"ספר המנהגים אמסטרדם 1662", שם מופיעה סוכה בעלת גג משופע, כעין גגות הרעפים. והרי זוהי סוכה פסולה למהדרין, כמו שמפורש כתוב במשנה סוף פרק א' של מסכת סוכה: עשאה כמין צריף, פסולה, שהרי אין לה גג אלא רק כעין ''המשך'' של הדפנות.

    השבמחק
    תשובות
    1. הסוכה כשרה לכתחילה. לפי שהדפנות לעצמם והגג לעצמו, אין בעיה בכך שהגג משופע. "העושה כמין צריף" פירושו שיש רק דופן משופע . באיזורים רבים באירופה עשו סוכות עם גג משופע, ובגשם הורדו עליהם גגונים של פח משני הצדדים. בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם יש סוכה כזו

      מחק
  10. דוד
    משום מה נקשר אצלי בזכרון במעומעם, אשר הביטוי "זיינע קישקעס ברענען" קשור לנושא הקנאה.
    וכך גם כאן בסיפר.
    דא"ג, באותו ספר, בא בהמשך לזה הסיפור השני, שהוא המשך לסיפור הראשון, שהחסידים עצמם מלאו את כריסם בהתוועדות שמחת תורה, ובניגוני הגרון - לעומת כריסם הבוערת של המתנגדים:
    "מתנגדישע קישקעס ברענען טאקע ... יא, און וואס-זשע טוען די חסידישע קישקעס? זיי האבן גראד וואס צו טאן, די חסידישע קישקעס און גערגעלעך, א סך באסערע זאכן".

    השבמחק
  11. וראה כאן:
    http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1127697&forum_id=1364

    השבמחק
  12. שלום, כאן לאה שקדיאל. קוראת את המשומדת של זלמן שניאור. תהיתי אם ידוע לך אם הוא נשא אישה אי פעם ואם היו לו ילדים. ואם לא הקים משפחה האם ידועה הסיבה לכך. לא מצאתי מידע עליו והסתקרנתי. תודה. leahshakdiel@gmail.com

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.