שער טיטוס ברומא. התבליט המפורסם, של חיילים רומאים נושאים את כלי המקדש, נמצא בחלק הפנימי (מקור: ויקיפדיה) |
מאת ישראל גולדמן*
מעשה בד"ר ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. ולפסל היה אומר: האימפריה הרומית הגדולה אינה קיימת עוד ומשליטיה נותרו רק פסלים, ואילו מדינה יהודית עצמאית דווקא חיה וקיימת...
קרני אלדד, נכדתו של שייב, אישרה באוזניי את אמיתות הסיפור, ואכן כך גם נכתב בערך 'אדריאנוס' בוויקיפדיה:
קרני אלדד, נכדתו של שייב, אישרה באוזניי את אמיתות הסיפור, ואכן כך גם נכתב בערך 'אדריאנוס' בוויקיפדיה:
בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'.
פסל ברונזה של אדריאנוס. הפסל נמצא בחפירות תל שלם (עמק בית שאן) ומוצג במוזיאון ישראל (מקור: ויקיפדיהׂ) |
הקיסר אדריאנוס מלך ברומא למן שנת 117 לספירה. על פי מסורת חז"ל היה לו גם שיג ושיח עם כמה מחכמי היהודים, אך הוא ידוע בעיקר כמי שבתקופת שלטונו פרץ מרד בר כוכבא, שדוכא באכזריות על ידי חייליו. חוקרי התקופה חלוקים אם הקמת 'איליה קפיטולינה' בירושלים הייתה הסיבה למרד, או אולי התוצאה שלו, אך לאלדד, ככל הנראה, זה לא שינה הרבה.
ישראל אלדד (1996-1910) מקור: מורשת לח"י |
בין אם היה זה אירוע חד-פעמי, בין אם היה זה מנהגו הטקסי של אלדד מדי שנה בשנה (כפי שיש המייחסים לו זאת), לא הוא היה הראשון שחשב כך ונהג כך. שמועות שלא הצלחתי לאמתן מייחסות זאת גם לנשיא השני, יצחק בן צבי, אחרות – ליהושע כהן, איש לח"י, לימים המאבטח האישי של דוד בן-גוריון, שירד עמו לשדה בוקר.
כך כתב יאיר שלג בביוגרפיה שחיבר על יהושע כהן (רוח מדבר, הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 354):
גרסה מוקדמת יותר של מפגש בין 'היהודים החדשים' לבין מורשת האימפריה הרומית שחרבה נכתבה בשלהי מלחמת העולם השנייה, בעיר בָּארי שבאיטליה, בסוף שנת 1944.
יצחק יצחק (שם העט של יצחק בן-ישראל), איש הבריגדה היהודית ולימים חבר קיבוץ יפעת, שהיה בין מייסדי להקת 'מעין זה', חיבר אז את השיר 'כל הדרכים'. השיר התפרסם בלחנו של צבי בן יוסף, איש הלהקה שנפל במאי 1948 בקרבות גוש עציון, ובביצועם של חנה מאירצ'ק (מרון) ויוסי סוקניק (ידין), חברי הלהקה, שבעצמם היו 'זוג מאוהב מארץ ישראל' ולימים גם נישאו (ונפרדו).
גיבורי השיר, 'רות ואמנון מעמק יזרעאל', הם חיילי הבריגדה, שמול שער טיטוס אומרים לרוחו של טיטוס את המליצות הנשגבות האלה:
גרסה מוקדמת יותר של מפגש בין 'היהודים החדשים' לבין מורשת האימפריה הרומית שחרבה נכתבה בשלהי מלחמת העולם השנייה, בעיר בָּארי שבאיטליה, בסוף שנת 1944.
יצחק יצחק (שם העט של יצחק בן-ישראל), איש הבריגדה היהודית ולימים חבר קיבוץ יפעת, שהיה בין מייסדי להקת 'מעין זה', חיבר אז את השיר 'כל הדרכים'. השיר התפרסם בלחנו של צבי בן יוסף, איש הלהקה שנפל במאי 1948 בקרבות גוש עציון, ובביצועם של חנה מאירצ'ק (מרון) ויוסי סוקניק (ידין), חברי הלהקה, שבעצמם היו 'זוג מאוהב מארץ ישראל' ולימים גם נישאו (ונפרדו).
כתב היד המקורי של השיר 'כל הדרכים', נכתב בבָּארִי שבאיטליה בסוף 1944 (מקור: קדם) |
גיבורי השיר, 'רות ואמנון מעמק יזרעאל', הם חיילי הבריגדה, שמול שער טיטוס אומרים לרוחו של טיטוס את המליצות הנשגבות האלה:
וְתַחַת שַׁעַר טִיטוּס, בְּצֵל הָעַתִּיקוֹת, תִּפְרַחְנָה נְשִׁיקוֹת – מַה יֵּשׁ עוֹד לְחַכּוֹת?
הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ, לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל!
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁאַתָּה בָּנִיתָ, זוּג מְאֹהָב מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁכְּבוֹד הָאִימְפֵּרָטוֹר אָז בָּנִיתָ, זוּג חַיָּלִים דַּוְקָא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.מילות השיר במלואן, כולל סיפורם של יצחק יצחק ולהקת 'מעין זה', הובאו ברשימות קודמות בעונ"ש (כאן, וכאן).
תודעה היסטורית מפותחת גילו גם בני נוער יהודי ברומא. לאחר אישור 'תכנית החלוקה' באו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, הם ערכו טקס סמלי ליד שער טיטוס (התמונה פורסמה בדבר השבוע, 19 בדצמבר 1947):
האם רק אז החלו יהודים גאים להתקלס בקיסרי רומי ובמורשתם? מתברר שלא, וככל שמצאתי הקדימם כבר ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר.
יוסף קלוזנר (1958-1874) |
במאמרו 'ארבע פגיעות', שפורסם בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ"ד (בעריכת פ' לחובר), ונחתם בירושלים בכ"ב במרחשון תרצ"ג (1933), סיפר הד"ר קלוזנר על כמה אירועים משמעותיים בחייו (עמ' 249-244). אירוע אחד התרחש בשנת 1925, כאשר הוזמן להרצות בפתיחת תערוכת ציורים במגדל דוד:
האירוע השני התרחש כשנה לאחר מכן (קיץ 1926), בעת ביקורם של קלוזנר ורעייתו ברומא ובקריית הוותיקן. אגב, אל השניים נלווה 'סטודנט צעיר מארץ ישראל, בנו של ש. בן-ציון המנוח'. סטודנט זה אינו אלא הצייר נחום גוטמן...
הקיסרים טיטוס ואדריאנוס מכאן, יוסף קלוזנר, יהושע כהן וישראל אלדד מכאן.... חומר למחשבה בתשעה באב.
בעלי התוספות: וריאציות על שער טיטוס
תבליט תהלוכת הניצחון בשער טיטוס |
כמה מן המגיבים התייחסו לתמונות שונות שקיבלו השראתן מהתבליט המפורסם שבשער טיטוס. מסיבות טכניות לא ניתן להעלות תמונות במדור ה'תגובות', ולכן הנה הם כאן.
דני בירן התייחס לקטע ב'אנדרטת מגילת האש' של נתן רפפורט, שנמצא ב'יער הקדושים' ליד מושב כסלון:
מיקי כהן התייחס לקריקטורה של אריה נבון, שפורסמה בדצמבר 1949 ב'חדשות תל אביב':
מקור: האחים שמיר – מעצבים שהיו לסמל |
ואילו האגדה החרדית מייחסת מעשה מעין אלו לרב יוסף שלמה כהנמן רבה של פוניבז' ולימים מייסד הישיבה הנודעת בבני ברק על שם עיירה זו.
השבמחק(תג[ל]גלו טיטוס כהנמן ותמצאו נחת. לא בדקתי בביוגרפיה של קול או סורסקי אם זה מוזכר שם)
כאן מופיעה אגדה זו, והמאמין יאמין:
מחקhttp://www.vortim.co.il/%D7%A1%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%91%D7%96/
תבליט תהלוכת הניצחון בשער טיטוס מסמל כמובן את החורבן והגלות. המנורה הנישאת בתהלוכה היא מנורת בית המקדש השני שעוצבה על פי התפיסה הדקורטיבית המקובלת על הארכיטקטורה הרומית, שכן, על פי ממצאים ארכיאולוגיים מימי הבית השני, למנורה המקורית, זו שהוצבה במקדש שלמה היו שלוש רגלים ולא במת מדרגות כפי שהיא נראית בתהלוכת הניצחון. והנה, כאשר באה ועדת הסמל והדגל של מועצת המדינה הזמנית להחליט מה יהיה סמלה של מדינת ישראל היא קבעה כי הוא יעוצב על פי הדגם ממקדשו של הורדוס ולא את זה של מקדש שלמה.
השבמחקהסיבה להחלטה הזאת היה הרצון להמחיש כי אותה מנורה שנלקחה בשבי, היא זו שחוזרת לציון ומסמלת את הגאולה. לימים, המחיש זאת הפסל נתן רפפורט באנדרטת מגילת האש ביער הקדושים שליד המושב כסלון בהרי יהודה. אחת התמונות המסמלות את תקומת ישראל בגוויל הדרומי של האנדרטה מראה אנשים נושאים את המנורה כשהדמיון לתבליט תהלוכת הניצחון רב מאוד. אלא שלשם שינוי בתבליט של רפפורט, אלו הם חיילי צה"ל שמחזירים את המנורה לירושלים. שתי תמונות שאין חזקות מהן לסמל את החורבן ותקומת ישראל בארצו.
אני אוהב את שאלת ההבל הזאת של כל מני בורים שמתרברבים ושואלים איפה הרומאים. זו שאלה שיכול לשאול כל צרפתי, כל ספרדי, כל יווני, כל תורכי, כל מצרי, כל רומני וכמעט כל בן עם אירופי אחר.
השבמחקכל אלה הם רומי, ראוי לזכור שאירופה זו רומא, השפה שלהם שולטת, הדת שלהם שולטת החוק שלהם שולט והם חיים וקיימים לא פחות מאתנו.
וזה כמובן מבלי לזלזל בעובדה שגם אנחנו חיים וקיימים ובועטים
"במצדה עמדו תשע מאות יהודים מול חמישה עשר אלף חיילים רומאים. שלוש שנים של מצור, רעב, חום בלתי נסבל, ולבסוף - מוות. ואיפה היום הרומאים?"
השבמחק"אתה מסתכל עליהם, אידיוט"
דו שיח בין חסיד מברוקלין לשני מאפיונרים איטלקיים, מתוך הסופראנוז. לפחות לפי עוזי וייל
https://www.youtube.com/watch?v=kesDW0ftI74
מחקב13 בדצמבר 1949 לאחר שבן גוריון הודיעה בכנסת שלמדינת ישראל יש רק בירה אחת והיא ירושלים ובעקבות אישור הודעה זאת הועברו מוסדות השלטון של המדינה לירושלים, התפרסמה במעריב קריקטורה של דוש המראה את חברי הממשלה בראשם בן גוריון נושאים את המנורה משער טיטוס בחזרה לירושלים. יש לציין שההודעה וההחלטה של הכנסת באה כתגובה להחלטה של עצרת האום המאשרת מחדש את בינאומה של ירושלים והפקעתה מידי המדינה היהודית שקמה לפי החלטת החלוקה של 1947.
השבמחקקריקטורה זאת מופיעה על לוח גדול במרכז המבקרים של אתר שרונה בתל אביב כאות לסיום תפקידה של הקריה (שרונה) כמרכז הממשל בתל אביב.
כמדריך במרכז המבקרים אני בכל פעם נפעם ומתרגש מחדש מעוז רוחו וכושר מנהיגותו של בן גוריון שבניגוד לדעת העולם וגם חלק מחברי ממשלתו החזיר את ירושלים להיות הבירה של מדינת ישראל.
בהתייחס לנאמר על ידי לגבי הקריקטורה יתכן וטעיתי היא לא של דוש ולא ממעריב.
השבמחקנבדוק ונעדכן.
עם זאת, שייך לסיפור
הקריקטורה היא של יוסף בס התפרסמה בחדשות תל אביב דצמבר 1949
השבמחקהקריקטורה היא של אריה נבון (ראו חתימתו באיור שהובא בתחתית הפוסט).
מחקתודה לניר אורטל על התיקון.
אין ספק שהענין מרתק. ולגבי הרומאים, צדקו "חכמינו" כאן, כל העולם המערבי הוא עדות לנצחון הרומאים
השבמחקהמנורה המשורטטת בשער, הפכה להיות דגם של מנורת בית מקדש, כפי שמציירים אותה לא פעם.
השבמחקבמשך שנים ציירו כך גם בחוגים שמרנים. עד שהאדמו"ר מלובביץ אמר שלא כך יש לשרטט. על פי שיטתו מנורת בהמ"ק היתה בקנים ישרים, ולא עגולים. (אלכסונים לכל צד). על כך יש פולמוסים והסברים, איך אכן עיצוב המנורה, ומה קרה למנורה, ואיזו מנורה מובאת כאן. מצדדי שיטת מנורה עגולת קנים מתבססים על השער, ואחרים טועני ששער ניצחון אינו הוכחה לכלום.
חפשו בחב"דפדיה, קני המנורה,
וסרטון "מנורה עם קנים באלכסון" ועוד.
לגלריית השואבים עידוד לאומי מן המונומנטים ההיסטוריים של רומי העתיקה יש לי להוסיף את המשורר אורי צבי גרינברג, שלגבי שורות השיר שלו שאביא לקמן בציטוט לא מדויק מן הזיכרון לא הצלחתי להיזכר במראה-מקום:
השבמחק"מעל שריד זה של חומת מלכותי החרבה / אני צופה ולועג לרומי הגדולה, הבנויה... ולא תעגמנה הנשים היפות ברומא./ אין שער בעולם עוד למלכות האיטלקים"...
דווקא דברי הרהב של אלדד וקלוזנר לנכח פסל אדריינוס מעורר מחשבות על קווי דמיון בין תולדות איטליה לישראל.
במשך קצת פחות מ-1500 שנה התקיימו האיטלקים אחר חורבן האימפריה, בנסיכויות ומדינות-ערים, והמאחד ביניהם הייתה הדת הנוצרית ולשון הדיאלקטים האיטלקיים, ה"לטינית" המדוברת. הם יצרו תרבות מפוארת, שלא ביישה אותם בפני תפארת העבר הרומי. ההתעוררות הלאומית באירופה, ב"אביב העמים" של 1848, של הצרפתים, ההונגרים, הסלאבים בבלקן, הביאה גם את האיטלקים למאבק על ישות מדינית מאוחדת, בת חורין – מאבק צודק, אף על פי שממלכה זו לא החזירה את האיטלקים לרנסנס חדש. אולם לימים, הרומנטיקה ושרידי העבר של רומי – עוררו בלבבות געגועים, שהביאו עד בנדטו מוסוליני והתנועה הפשיסטית, ששמה נקרא על שם אחד מסמלי אותו עבר. איטליה התגברה על האסון, שלומה מובטח, וכיום סוף-סוף יש לה גם ראש-ממשלה הגון.
גם קיומנו אינו המשך רציף ליהודה וישראל הקדומות, וזכות קיומנו מיוסדת על דווקא על עובדת ההווה. מאז חורבנות יהודה בשנים 70 – 136 התקיימו היהודים בעיקר כעם מפוזר ומפורד, מדברים בלשון עמי סביבותינו; שונים מארץ לארץ, אך הצד השווה שבפזורותינו היה פתיחותם לסביבה והעדר של אותה גסות הרוח, שאנו צופים בה בתדהמה פה היום, תשעה באב תשע"ה: גידופי "מוחמד חזיר" מפי שלומי אמוני ישראל (ספרו לבורים הללו, שרבי אברהם, בן הרמב"ם הנערץ, כתב בקנאה על חסידות הצוּפים המוסלמים!). המאחד בין יהודי כל הגלויות היו בעיקר הספר הקדוש, שמזמן לא כולו הובן במשמעויותיו הקדומות. התנועה הציונית, אשר קמה בסוף המאה ה-19, כהד לתנועות הלאומיות באירופה, שאפה להשיג ליהודים טריטוריה – אם אפשר, בארץ זו, שהספר ולשונו קשורים בה – אפילו משנה זו לא הייתה תנאי בלעדי בעיני הרצל, ה"חוזה" האגדי שאמר "אם תרצו..."
גם זו הייתה מטרה צודקת בעיקרה.
אלא שישראל אלדד, מעריצו של משורר "גזענו", בעל חזון ה"דמים", הסיקריקים ו"על חרבנו נחיה" ("ספר העמודים" – כל כתביו, כרך ז) לא הסתפקו במטרה שהציב "חוזה המדינה" – טריטוריה ועצמאות מדינית ליהודים. הם נשאו נפשם לחזון ארץ-ישראל הגדולה. לאחר מלחמת 1967 חבר אליהם גם רוב דתיים-הלאומיים, שחמדת הנחלה מפרה את חזונם המשיחי. ראוי להזכיר, שחזון זה הביא את אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה היהודית, כשרבי עקיבא לא שעה לאזהרתו של רבי יוחנן בן תורתא מפני ההרפתקה המשיחית: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא" (ירושלמי תענית פרק ד, הל' ה, דף סח עמ' ד).
"אך הצד השווה בפזורותינו היה פתיחותם לסביבה..."
השבמחקזה היה הצד השווה????? הרק ה"ספר הקדוש"?", קוראים לו: תורה נביאים וכתובים, או בלשון העם תנ"ך. אולי שכח מר צוקר עוד כמה צדדים שווים??? אולי גם "סידור", אולי גם חגים, החלים למרבה הפלא באותם ימים בכל העולם היהודיבאותו תאריך עברי, ואשר יש להם גם ספירת תאריך שונה מזה שנשאר מהרומאים. אולי קיום איזה שהם מצוות שכל היהודים שותפים להם?
שפיטת ההיסטוריה,ההתיימרות לדעת בדיוק מה היו נסיבות התקופה בנחרצות כזו, לא מתאימה לאדם הרוצה להיראות אינטלקטואל (על פי רמת הידע המופגנת!!), גדולי ה"חרדים הקיצוניים" לא כ"כ נחרצים בשפיטתם. ודי לחכמים ברמז,
הנני בור מאמין בכל מיני דברים מוזרין שאנשים "מתוקים" בזים להם, ובכל אופן מקווה שתגובתי תכבד את בעליה לא פחות מן הקנטרנות המצויה למעלה...
השבמחקרק רציתי להוסיף מן העיתון **דבר** כשבועיים לאחר כ"ט בנובמבר, יום שני 15 דצמ' 1947 בכותרת "ברומא עם הבשורה על הקמת מדינה יהודית" -
אל מול שער טיטוס
תושבי רומא וסביבותיה התכוננו להפגנת שמחה רבתי ליד שער טיטוס — שער הנצחון למחריבה של מדינת העברים הקדומה.
בשעה הקבועה נהרו המונים לככר שליד שער טיטוס. החלוצים מקיבוצי ההכשרה, ילדי ביה"ס היהודי, תושבי רומא היהודים, כולם באו על דגליהם ועל סמליהם. הושמעו נאומים קצרים והונח זר על אחת האבנים הבולטות של השער.
על סרט תכלת־לבן רשומים שני תאריכים: תאריך חורבן הארץ בידי הרומאים, ומאידך — יום ההכרעה באו"מ.
שירת "התקוה" נאדרה שכמוה לא שמעתי מימי, פרצה מפינו, מלבנו. אשרינו שזכינו לכך: "התקוה" מול שער טיטוס!
אחר "התקוה" שרו הכל "תחזקנה" וההפגנה נסתיימה בתהלוכת ילדים ומבוגרים על דגליהם, שעברו את שער טיטוס בכיוון ההפוך בו עברו אבות אבותינו השבויים שהוגלו מיהודה
ראו שם - http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/sharedpages/SharedView.Page.aspx?sk=1414FA9A&href=DAV/1947/12/15&page=3