יום שישי, 28 באפריל 2017

'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (א)

מאת רוחמה אלבג

תשעים ושש שנים אחרי הרצחו, בירושלים עדיין מתגעגעים לברנר (צילום: ברוך גיאן)

אל הכפר נובי מליני (Но́ві Млини́; (Novi Mlieny שבאוקראינה, שפירוש שמו הוא טחנות רוח חדשות, הגעתי לא ביום חורף קודר אלא ביום קיץ שטוף שמש. אמנם הסיפור האוטוביוגרפי 'בחורף', שנדפס בתרס"ד (1904), הוא שהניע את נסיעתי, אך גם בסיפור זה, ככלות הכל, זורחת השמש. 'השמש צוהל ושופך את קרניו על הכל', כתב יוסף חיים ברנר (1921-1881) על עיירה נידחת זו, שבה נולד ובה גדל. במשפט זה קראתי סוג של הבטחה שאני בדרכי אל כפר נאה ושטוף אור, אידיליה עטופה בזיכרונות מיטיבים.

טחנת קמח נטושה בנובי מליני (הצילומים כאן ולהלן הם של רוחמה אלבג)

יצאנו בנסיעה ארוכה בכביש המהיר מקייב, בכיוון צפון-מזרח, לעבר עיר המחוז צ'רניגוב (צ'רניהיב), בירת פלך צ'רניגוב לשעבר, אשר בקצה תחום המושב הרוסי. כשקרבנו ליעדנו ראינו למלוא רוחב העין שדות עֹלֶשׁ תכולים (ציקוריה), מקשאות דלועים בצבעי כתום, שדות חמניות שגרעיניהן יבשו ומרבדים צהובים של לֶתֶת וסויה, גידולים אופייניים לאזור. הנסיעה בדרך הססגונית  על שלל העצים ופרחי הקיץ, ולצד נהר הסֵיים הרחב, שעל גדותיו עמדו בעבר טחנות רוח  מחקה לרגע את האווירה העגומה של בחורף, ולא כל שכן את עמדתו של ברנר ביחס לסביבתו: 'החוץ – עולם של חורף, הבית – קבר אפל...'.

הניגודים בין הקיץ האוקראיני המרהיב לבין החורף המדכדך האופף את הסיפור, שאינו רק עונה בשנה כי אם ייצוג כללי של מקום, משכו אותי 'שמה'. מצוידת ב'הוא אמר לה', רשימתו הידועה של ברנר משנת 1905, שבה תואר הנוף האוקראיני ואף הוזכר שיר של פושקין, 'שקט הלילה באוקראינה', שהולם להפליא את המרחבים. וממשיך ברנר, 'וקלים ונמוגים הימים. ועסיס נוטפים התפוחים. ודשנות הפרות הברודות השבות מן המרעה הטוב לעת-ערב. ועליזים הנערים המלאים הרוכבים על סוסיהם אל השדה ללון שם כל הלילה'. ואכן, הנה לפנינו שדות ירוקים וסוסים, עצי תפוחים עמוסי פרי, ותקווה כמוסה בלבי למצוא משהו מאז.

משפע כתביו של ברנר, נראה לי כי מראות הבראשית שלו נותרו דחוקים במכוון, ולעתים נדמה כי תולדותיו התרחשו בחלל חד-גוני, 'חורפי', וכי שכיות החמדה שהאזור משופע בהן, הן בבחינת הנופים שנשארו בחוץ. כל זאת, בעיקר בהשוואה ליתר סופרי אותו דור, כמו ביאליק ב'ספיח', שתיאר את כפר מולדתו ככזה 'שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים ... – קַיִץ טהור כֻּלּו. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ. הצמח והחי – כֻּלם קיץ', או ברדיצ'בסקי, שלא חדל לפאר את עיירתו האוקראינית דוּבּוֹבַה, את נופיה, בתיה והנהר, כמין גן עדן של מטה.

המהדורה הראשונה של 'בחורף', קרקוב תרס"ד 
(הספר נגיש במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית)

קיוויתי כי במסע לשם תתפענח עוד חידה הכרוכה בתולדות אישיותו המורכבת של ברנר. דן מירון תיאר את ברנר לא רק כמי שהקדיש את חייו לכתיבה אלא גם כהלך נצחי, ה'נתון כולו למאמץ מתמשך אחד: תיעודו של המסע, כלומר, עשיית ספרות' (בודדים במועדם, עם עובד, 1987, עמ' 412). הנה היא ההזדמנות, חשבתי ביני לביני, לערוך מסע שיהיה גם פרק ספרותי, כזה שיאפשר לי לפגוש מקרוב את נוף ילדוּתו של ברנר, שתואר באופן אקראי, אולי מפני שלא היה חשוב לו מספיק באותה עת. רציתי לנסות ולבחון מה בכל זאת ראה ברנר הילד, ומה הפריע לו במה שנגלה לעיניו והביא אותו לכתוב משהו אחר לגמרי.

על 'בחורף' כתב מנחם ברינקר, כי 'אולי יותר מאשר בכל יצירה אחרת של ברנר, מצויים [בה] הדים לתלאותיו של ברנר, להתרחשויות הגורליות ביותר בחייו ולחוויותיו העמוקות ביותר'. אמנם העובדות מוסטות מן הביוגרפיה והופכות חומר המשרת 'סיפור הבא לספר על התבוסה הגמורה שנוחלים התקוות והאידיאלים של  צעיר "כמו" פייארמן בסביבה המחניקה' (עד הסימטה הטבריינית, עם עובד, 1990, עמ' 48). תובנה זו חלה מן הסתם גם על ייצוגו של המרחב ביצירה, שלא עלה בקנה אחד עם המראות הגלויים והוכפף לצרכים שונים של המספר. ובכל זאת, פה ושם שיבץ ברנר משפטים מלבבים על נוף ילדותו, ומהם ניכר כי הוא לא נותר אדיש כלפי 'קרקע ארץ קטנה' זו שממנה קורץ.

הסיפור נפתח במין הצהרה: 'עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי" – "חיי" במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר'. אינני גבור, ממשיך הדובר, 'אני הנני בחור מלמד בכפר הזה'. הכפר אמנם נקרא בסיפור 'צ. עיר מולדתי', אך מותר להניח שברנר מתכוון לעיר מולדתו שלו.

בחורף, קרקוב תרס"ד, עמ' 1

הדובר בסיפור הוא בחור צעיר שמתאר את סביבת מוצאו כמקום מדכא. אמו היא 'אשה עלובה', המובילה אותו ל'חדר' בעגלת חורף קטנה, 'ששימשה לה להובלת שמלות לכביסה אל הנהר'. אביו הוא איש תקיף ועריץ וקשריו עמו סבוכים ביותר, ואילו אנשי העיירה מתוארים באופן נלעג בצאתם מבית הכנסת: 'יהודים כפופים ומדושני עונג מזמירות החזן ... אברכים-תיישים ... [ה]סרוחים אחרי נשותיהם הצעירות העדויות בכל מיני קישוטים ... ילדים רזים וחולנים נושאים סידורים עבים בידיהם. תהלוכה נהדרה!'. הוא עצמו, הכותב, מתבודד וזר בקרב בני גילו, סובל מהתנכלויותיהם ומאכזריותם וחולם על יציאה משם. הם 'לעולם ועד יישארו פה', הוא מתנבא, 'יהיו חנוונים פשוטים כאבותיהם... ואני?... אני אסע לליטא, להישיבה... אני עולה על כולם!'.

בעוד ברנר בחר לעוות את סביבתו, נקט אחיו בנימין גישה מפויסת. בספר זיכרונותיו, גדולה הייתה הבדידות (עם עובד, תשל"ח), העיד כי למרות העוני 'ושמחת ילדוּת לא ידעתי' (עמ' 12), ועל אף שהבית היה מוצף עם הפשרת השלגים, והילדים, שישנו על גבי התנור, רעדו מקור, הוא נפעם מן הנוף בחוץ, שחיפה ופיצה על הדלוּת שבפנים. 

לימים, כשהלכו שני האחים ברנר מנווה צדק לפתח תקוה, תוך שהם פוסעים 'בשבילי גמלים ... ומסביב חולות בלבד, ויובש וצחיחות', נזכר בנימין בעיירת הולדתם, שנופיה שופעי המים והצמחייה שונים בתכלית מנופיה המדבריים של ארץ התנ"ך: 

גדולה הייתה הבדידות, עמ' 24

שלא כאחיו, יוסף חיים העדיף לזכור דווקא את האקלים הרוחני הנוקשה ולשרטט תפאורה עגומה לחייה של הדמות המרכזית בסיפורו, זו המזוהה עם תולדות חייו שלו. כזה הוא, למשל, תיאור גינת הירק של אמו: 'והאויר  אויר של סוף הקיץ בעיר קטנה. לאמי היתה גינה קטנה, שעבדה בה, אך לי לא היה כל מגע ומשא עם גינה זו, אני ישבתי בקלויז'. 

הריחוק מן הטבע ויחסי הדחייה כלפיו, הצטרפו לגורמים נוספים שהדפו אותו החוצה והביאו אותו להדחיק ממנו והלאה את זכר מקום הולדתו; העיקר שלא להסתכן בשמץ של נוסטלגיה כלפיו. ברנר אמנם עזב את עיירתו בגיל צעיר ויצא ללמוד תורה בישיבות שונות, אך כל אותן שנים ריחף מעל ראשו החשש מחזרה אל הבית והשתקעות בו. בית שבמרכזו עמד שולחן עץ מוצק ועל הקיר הייתה תלויה תמונת הגאון מוילנה – כך תיאר אותו אחיו בנימין, בלא שמץ של תרעומת.

בתי עץ בנובי מליני, 2016

ובין השאר גם הסיפור 'שָמָּה', שהוא וידויו של מי שיצא מביתו בלי כל רצון לשוב: 'כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו. בית אבי השפל, גינת אמי הקטנה, בית המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידולי הפרע שבצדיהם, ה"חדר" בבית זבולון הקצב, מלמדִי ר' נחמן הצהוב ... ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי הקטנה, יושב ב"קלויזנו" העלוב'. בתיאורים המעטים ונעדרי החן של סביבת מוצאם של גיבוריו, ביקש ברנר, גם להסביר את יציאתו-שלו, את הפניית העורף לבית הוריו ואת החוויה של חוסר מוצא בחיי הכפר הקטן. כל אלה לא היו רק נחלתו של ברנר אלא התגלמו בדיוקנו המוכר של 'התלוש'.

עז היה רצונו שלא להיות עוד אחד מני רבים שמכלים את ימיהם בכפר הקטן. בבוקר נאה אחד  הוא מספר  'הדממה נפסקת על ידי געיית הפרות המובלות למרעה וקריאת התרנגולים, המתפללים שחרית. תריסי החלונות סגורים ... כבר הספקתי להתפלל הרבה וללמוד הרבה'. המוצא והייעוד היו הכתיבה, והוא יודע שרק בזכותה יוכל להיחלץ: 'החפץ בכתיבה התפתח בי בימי שחרותי הראשונים. תמיד הרביתי "למשוך בשבט סופר" על כל אשר מסביבי, על כל הנעשה בביתנו, בחדר ובקלויז – שלושת הבתים שידעתי'. הפיסקה נחתמת בוויכוח מר עם האב על אודות הכתיבה, שמסתיים 'במכת לחי הגונה' (בחורף, תרס"ד, עמ' 30-29). זה היה האות לצאת מהבית ולא להישאר עוד במקום שאחריתו תהיה רעה ומרה.

העולם שאותו נטש יוסף חיים הצעיר היה עולם של חורף, ואילו אני, כאמור, עשיתי את דרכי אל כפר הולדתו ביום קיץ נאה. המסע אל עולמו של ברנר היה עבורי אתגר של ממש. יצירתו הענפה, שקריאתה מעולם לא הייתה נינוחה ולא תמיד נהירה, איגרותיו, אישיותו המורכבת, שנחשפתי אליה לראשונה בעקבות הספדו המופלא של ש"י עגנון, 'יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו' (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 141-111). גם הספרים והמאמרים הרבים מספור שנכתבו על אודותיו ועל יצירתו, ובמיוחד לאחרונה עם הביוגרפיה ברנר: סיפור חיים של אניטה שפירא (עם עובד, תשס"ח); ההדפסה המחודשת של מזיכרונותיה של תולעת ספרים, שבו תיאר חיים באר את מסעותיו הספרותיים בעקבות ברנר בלונדון (עם עובד, תשע"א, עמ' 359-267); והסרט 'המעורר', שהוקדש לברנר, בסדרת העברים שיצר הבמאי יאיר קדר (2015) – כל אלה לא הקלו עליי.



ובמיוחד נגעו ללבי דברי עגנון בפתח הספדו: 'טהורים וזכים היו חייו. לא נמצא בהם שמץ פסול. לא ביקש כבוד לעצמו ולא רדף אחר הממון ועל אחרים לא התנשא. חבר היה לכל נדכא, אח ורע לכל אדם'. יצאתי אפוא שמה.

החלק השני של תיאור המסע בעקבות ברנר פורסם כאן.
_____________________________________________

גרסה קצרה של רשימה זו נדפסה בהארץ, תרבות וספרות, 19 בדצמבר 2016. תודתי לנעמי שחר שותפתי למסע, למלווה האוקראינית לולה גילבו ולעורך הרשימה דוד אסף.

ד"ר רוחמה אלבג מלמדת במכללת לוינסקי ומדריכה סיורים לימודיים במזרח אירופה. 

13 תגובות:

  1. מתצויינים כאן יחסיו השבריריים עם אביו, מעניין לציין גם כי אחיו, שמואל נח, לימים רבה של קונוטופ הסתייג ממנו. מציין זאת בספרו בן-ציון דינור: "בין הבחורים התבלט בחור מגושם במראהו ועדין בהליכותיו, היה מתמיד ולומד בהתלהבות מצודדת לב. צחוקו היה נלבב ומקסים, בכל צליל של צחוקו היה טוב-לב וטוהר נפשי. חבבתיו ביותר. הסיבותי את תשומת לבו של מיכאל דבורקין על הבחור. דבורקין התלהב: 'הרי זה צחוק של צדיק גדול' - שמו של הבחור היה שמואל ברנר. שאלתיו: היש לך שייכות לסופר יוסף חיים ברנר? - זהו אחי! האם אתה מכיר אותו? - לא. קראתי את קובץ סיפוריו 'מעמק עכור', סופר גדול! - אפיקורס! אל תדבר אתי עליו!".

    השבמחק
    תשובות
    1. אני נכד לי אחיו של חיים יוסף והוא שמואל ברנר. באמת במשפחתי היה ידוע שהוא נהרג בתור רב בעיר קונוטופ. לא כמו שכתוב בכמה מקומות שהוא נהרג יחד עם ילדיו ואביו שלמה בכפר נובי מעלני. אשתו הניה ריבה נשארה אלמנה עם 4 ילדים לאה, שלום, רחל, וחיה (שהיא הסבתא שלי). לאה ושלום נהרגו שמלחמת עולם השניה. תודה רבה.

      מחק
    2. אשמח מאד לעמוד עימך בקשר כי הרב הנזיר רבנו דוד כהן כותב ביומנו על חברו שמואל ברנר, סבא רבה שלך. harel@bazach.com

      מחק
  2. תודה לכם. רציתי שתדעו שכל הרומן "בחורף" ורוב כתביו של י.ח ברנר כבר הועלו לפרוייקט בן יהודה http://benyehuda.org/brenner/baxoref.html

    השבמחק
  3. ד"ר רוחמה אלבג, דברי הספדו של עגנון שמופיעים בכתביו של שי עגנון שיצאו לאחר מותו, מביאים פרטים מרתקים על אודותיו. ודבר אחד יש לזכור תמיד : י.ח ברנר מכר את חגורת מכנסיו , למי ששאל מדוע הלך מרושל תמיד, כדי שיוכל להדפיס את "והיה העקוב למישור".

    השבמחק
    תשובות
    1. אם אכן י.ח. ברנר הצליח למכור את חגורת מכנסיו המשומשת ולממן הוצאת ספר בכסף שקיבל, הרי זה ממחיש את יכולתו להשפיע על אנשים אחרים השפעה רבה.
      בימינו הוא היה (אולי) מתקבל לעבודה ב"מוסד".

      מחק
    2. בזכרונותיו של בנימין ברנר "פגישותי עם עגנון", עתון 77, גיליון 128 מציין לסיפור זה. ומשמע שהחגורה חדשה הייתה. והחזיר אותה למוכר שהכירו

      מחק
  4. רוחמה, מאמרך מרתק כתמיד. תודה.
    נגע לי במיוחד כי רק לפני זמן לא רב נודע לי סיפור עלייתו של אבי, צבי שמשי הי"ד, כנער בן 14 שהוריו שלחוהו מהעיירה בָּאר באוקראינה ללמוד בגימנסיה הרצליה. האניה מאודסה הגיעה ליפו בדיוק ביום הרצחו של ברנר, 2 במאי 1921, ובשל כך הנמל נסגר, והאניה על נוסעיה הופנו ללבנון ושהו שם מספר חודשים עד שהצליחו להגיע לארץ.
    תודה לך!

    השבמחק
    תשובות
    1. רותי יקרה-תודה על דבריך ועל השיתוף בסיפור של אביך,מרגש. כל טוב

      מחק
  5. הפריחה הלוהטת ו"קלויזנו" העלוב. הרשימה מצליחה להקיף חורף וקיץ,חוסר מוצא ומוצא וייעוד.תודה לרוחמה ותודה לדוד.
    עפרה פרי

    השבמחק
  6. רוחמה תודה לך על העשרת הידע שלנו (נכדיו של יוסף חיים ברנר) בקורות חייו בעיירת מולדתו

    השבמחק
    תשובות
    1. פתום עלה לי החשק לדעת על תולדות משפחתי. אני נכד לי אחיו של חיים יוסף והוא שמואל. בכתבה זו ישנם כמה פרטים על משפחתו שלא ידעתי. תודה.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.