על דעת המקום: מעשה במטווח ב'נחל המטורפת'

מטווח ירי בימי מלחמת העצמאות (עד הלום)

לחיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו 

האמינו – יום יבוא!

מאת יהודה זיו

מחלקת מטה פלוגה ב' של הפלמ"ח, שחנתה בקיבוץ גבעת ברנר – ובה אף כיתת הסיירים הפלוגתית, עמה נמניתי אז – יצאה בקיץ 1944 אל קיבוץ דורות שבדרום, לסדרת אימון מתקדם. בגבעות שממערב למשק ערכנו שורת תרגילים דו-צדדיים, בהם המטרנו ביד רחבה על 'האויב' צרורות ארוכים, באמצעות המשרוקיות אשר בפיותינו, שהרי הבריטים עוד משלו בארץ בעת ההיא, ולפיכך נגזרה עלינו גזירת 'מחתרת'. המ"כים שלנו, בתוקף הסמ"כות שהוענקה להם, הם שקבעו בסיומו של כל תרגיל למי מן הצדדים הניצחון ובכמה 'קרבנות' עלה. בשעות הערב ניהלנו בעוז מלחמה מסוג אחר – הפעם ללא התערבות המ"כים ושיפוטם – על לבותיהן של בנות כיתת בית ספר תיכון תל-אביבי, שתלמידיו התנדבו בחופשת אותו קיץ לעזרת הקיבוץ.

קורס חובשים בגבעת ברנר, 1943 (ארכיון הפלמ"ח)

אך יותר מכל נכספנו להגיע אל יומה האחרון של ה'סדרה', בו המתין לנו מטווח הירי – במקלע בְּרֶן וב'אש חיה' ולא במשרוקיות. את המטווח ברובה עשינו לא הרחק מקיבוץ גבעת ברנר, בשדה המטווחים של נֶבִּי רוּבִּין (סמוך לשפכו של ואדי צַרָאר, הוא נחל שׂוֹרֵק), ששימש אז את צבא בריטניה ואף את משטרת המנדט. לשם כך היה על כל אחד מאיתנו ללבוש 'אוֹבֶרוֹל' של 'גָפִיר' (נוטר ממשטרת היישובים העבריים שהקימו הבריטים) ולהצטייד בתעודת נוטר שְׁאוּלָה, מה שהיה בעיני נערים שכמותנו בגדר שעשוע נחמד. אך את 'טעם' צרורותיו של מקלע טרם טעמנו מימינו, וחלומנו על סחיטת ההדק בירי צרורות ארוכים, חודרי כל, התבסס אך ורק על צפייה בסרטי המלחמה האמריקניים והרוסיים.

קיבוץ גבעת ברנר בשנות הארבעים. באמצע נראה מחנה האוהלים של הפלמ"ח (אוסף הצילומים של קרן היסוד; בתוך: ישעיהו פְּרֶס, ארץ ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, א, ירושלים תשי"א, לוח יט).

המטווח בנבי רובין לא התאים לאימון בירי מקלעים. לצורך זה נדרש מקום נידח ומבודד ככל האפשר וזאת הייתה הסיבה העיקרית לבחירת קיבוץ דורות כבסיס לאותו אימון מתקדם. ואכן, לא היה ראוי לכך יותר מנחל רוחמה, אשר התחתר באדמת הלֶס הַאֲטִימָה, העשויה אבק מדברי דק-גרגר ששיקעו כאן הרוחות, וכך נוצרו ממזרח לקיבוץ נפתולי ערוצים צרים ועמוקים, בעלי גדות זקופות – נוף בִּתְרוֹנוֹת (Badlands) אופייני, אשר הקנה למקום זה את שמו 'בִָתרונות רוחמה'.

צילום מן האוויר של בִּתרונות רוחמה (ויקיפדיה)

מונח נוף זה נטל את שמו העברי מן הכתוב במקרא על אבנר בן נר, אשר לאחר הריגת עֲשָׂהאֵל בן צרויה ליד בריכת גבעון נמלטו הוא ואנשיו אל הגלעד, 'וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם' (שמואל ב, ב 29). הבתרון הנזכר בפסוק הוא אולי גאון הירדן. 

בפי יושבי מערב הנגב נשא בעת ההיא נוף הבתרונות של נחל רוחמה את השם ألنّخَابِير (אֶ-נַּחָ'אבִּיר), סיכול אותיות של نخاريب (נַחָ'ארִיבּ), שהוא ריבויו של نَخْروب (נַחְ'רוּבּ), כלומר חָרוּר או סָדוּק, מלשון חִ'רְבֶּה או חורבה, והוא גם כינויה של חלת הדבש החרורה. כמוהו גם נוף הבתרונות הנודע של נחל סחף, במערב הנגב – אזור בתרונות בארי ומכתש בארי – אשר אף הוא נשא תחילה את הכינוי وادي نخابير (ואדי נַּחָ'אבִּיר). ואכן, 'הנקודה הישנה' של קיבוץ בארי ('בית הביטחון' מימי עליית י"א הנקודות בערב יום הכיפור תש"ז/1946) שומרת, עד היום, את כינויו הערבי הקודם של המקום – נַחָ'אבִּיר.

'בית הביטחון'בנח'אביר, לימים קיבוץ בארי (צילום: אפי אליאן; Hסטוריה על המפה)  

נחל רוחמה, שממזרח לדורות, אשר מטווח המקלע הנכסף היה אמור להיערך בסתר בתרונותיו, נשא אז בפי ערביי הסביבה את השם وادي المَجْنُونَة (ואדי אֶל-מַגְ'נוּנֶה). שם זה נלקח מתל אל-מג'נונה (תל המטורפת) הסמוך, הנשקף עליו מצפון. השם העברי בן ימינו – רוחמה – השכיח את 'המטורפת' והוליד גם את כינויה הנוכחי של שמורת 'גבעת רוחמה'. אך מי היא 'מטורפת' זו? על מקורו של השם הערבי שמענו אז מעשה באישה, אשר לאחר שנות עקרוּת רבות זכתה סוף סוף ללדת תאומים – אך בעודם נערים, נחטפו ממנה לעבודת הצבא. מאז מהדהדות כאן בלילות זעקותיה המרות – שאינן אלא יבבת הרוח, המנשבת בנפתולי בתרונותיו של נחל רוחמה – והם שנתנו לנחל את שמו. השלטון העות'מני אכן נהג לגייס לצבאו גם בדרך זו (ולא הוא בלבד: גם בצבא הצאר הרוסי נחטפו נערים יהודים לעבודת הצבא, הלא הם הַקַנְטוֹנִיסְטִים הידועים). כך, ככל הנראה, אף נולד המעשה באותה 'מג'נונה'.

ואדי אל-מג'נונה (נחל המטורפת), ממזרח לקיבוץ דורות

מפת ברייר 1:25,000 של חיל ההנדסה (RE) הבריטי, מרס 1943

אין זו המשוגעת היחידה על מפת ארצנו. במערב הגליל בוקעים שני מעיינות בעלי שם ערבי דומה, עֵין אֶל-מַגְ'נוּנֶה (מעיין המטורפת?). האחד בנחל גַּעֲתוֹן, בצד בית המשק של אבירי מצודת יחיעם, והאחר בנחל בית העמק, בין הכפרים גַ'ת ויִרְכָּא. אך שם אין מספרים כלל על אישה עקרה, שתאומיה נחטפו ממנה לימים לעבודת הצבא, אלא סיפור אחר לגמרי. בלשוננו המדוברת מקובל לעשות שימוש ב'מעיין' (מין זכר), בעוד 'עֵין' בערבית – כמו אף 'עַיִן' בעברית – שתיהן ממין נקבה. וכיוון ששתי עֵינוֹת אלה, אשר במערב הגליל, קשורות במערכות קארסטיות, הנותנות את מימיהן לסירוגין (כמו מעיין הַגִּיחוֹן שלרגלי עיר דוד, אשר שמו מרמז על פעימותיו, המגיחות מתוכו לסירוגין), כינו גם ערביי מערב הגליל כל אחת מן השתיים בשם עֵין אֶל-מַגְ'נוּנה, כלומר המעיין המשוגע. וכך זכה המעין אשר בנחל בית העמק בשם העברי 'עין יִפְעַם', מלשון פעימות בלתי סדירות: משוגעת! פעם נותנת מים – ופעם לא...

עין יפעם (צילום: אמנון גופר)

אך הבה נחזור אל המטווח.

סוף כל סוף הגיע יום המטווח במקלע. כבר עם עלות השחר יצאנו משער המשק, כשבראשנו צועד אחד המ"כים, ושמנו פעמינו מזרחה, לעבר ביתרונות הנחל. שם המתינו לנו שני המ"כים האחרים, בידיהם תיבת תחמושת גדולה ומסקרנת ולצידם, ממרום הַ'דּוּרְגָל' שלו, חייך אלינו בלועו הפעור מקלע בְּרֶן – הפעם הזאת אמיתי ולא 'מהסרטים'.

בסופו של דבר, נערך המטווח כעניין שבשגרה: כל אחד קיבל חמישה כדורים – אחד 'לחימום הקנה' (ולחימום היורה!), אחד לירייה 'בודדת' ושלושה כדורים ל'שוטפת' (ירייה אוטומטית של צרור קליעים). משנסתיימה שיגרת המטווח, שוב הוליך אותנו אחד המ"כים בחזרה לעבר הקיבוץ, בעוד שני האחרים נותרו מאחור כדי ל'הַסְלִיק' את המקלע עם תרמילי הכדורים שנורו, שהרי אף הם היו בחזקת ראיה לפשע (Corpus delicti). מכאן ואילך הפך ואדי אל-מג'נונה והיה בעבורי לזיכרון נעורים מרגש, שלא  נתעמעם במרוצת השנים.

לימים, משתמה מלחמת העצמאות, מצאתי את עצמי בגדוד 93 של חטיבת המילואים 9 – זו החטיבה אשר נודעה בימי מבצע קָדֵשׁ (אוקטובר 1956) במסע החתחתים שלה, דרך מזרח סיני, לכיבוש שַׁרְם אֶ-שֵׁייח'. חיילים רבים בחטיבה היו אנשי עמק יזרעאל, וכך שמחתי למצוא שם יחד עמי, באותו גדוד מילואים, גם שניים מן המ"כים שלנו באותה עת רחוקה: עודד ארזי (פֶּקֶר) ומשה'לה רביב (רבינוביץ), ממושב כפר יהושע. מדי פעם נהגנו להזכיר נשכחות מימי הפלמ"ח, ויום אחד, בעודנו מתרפקים על זיכרונות אותה 'סדרה' בקיבוץ דורות, התבוננו עודד ומשה'לה זה בזה במבוכה ואחד מן השניים הודה בחצי פה: 'בעצם, במטווח-המקלע הוקצו אז לכל אחד מכם, לפי התקן, שישה כדורי מקלע, ומהם שניים לבודדת. את הקליע השישי שמרנו לעצמנו'...

ספר לזכרו של עודד ארזי (פקר), קיבוץ דליה, 2000

לא יאומן כי יסופר! באותה עת כבר עברו לפחות חמש עשרה שנה מאז אותו מטווח מקלע, אך כששמעתי את הדברים הללו הרגשתי בחלל גרוני פקעת, גדלה והולכת, של עלבון מר, ובקושי עצרתי את דמעותיי: איך 'עבדו עלינו' כך בעת ההיא? ומי, אם לא המ"כים הנערצים שלנו?

לא נרגעתי וגם לא סלחתי, אך במחשבה שנייה הבנתי: מי היו אז, בעצם, אותם מ"כים? הרי אף הם לא היו אלא נערים הבוגרים מאיתנו בשנה-שנתיים בלבד. וגם הם, ממש כמונו, נטלו חלק בשפע צרורות מקלע 'מן הסרטים', אך בפועל זכו רק במטווח מקלע אמתי אחד. אין פלא אפוא אם גבר עליהם אז יִצְרָם ועשו מה שעשו: 'חגגו על חשבוננו' בכדור גנוב מכל אחד מן הטוראים.

ובחשבון הסופי, לעומת כל מה שאני חייב לפלמ"ח (המון!), עדיין נשאר הפלמ"ח גם הוא חייב לי, כבר שבעים שנה, מאז קיץ 1944 ועד עצם היום הזה: יריית כדור מקלע אחד...

'מחסנית כזאת של ברן' (נוסטלגיה אונליין)

הנה לפרידה שירם של חיים חפר ושמואל פרשקו 'ציפּ', ובו מדמה הפזמונאי את גופה של ציפ למחסנית העקומה של מקלע ברן.

הִיא אֶתְמוֹל אָמְרָה: יַקִּיר לִי
אֶת שְׂפָתַי לְךָ אֶתֵּן...
וְרוֹמַנְס, אָמְרָה, תָּשִׁיר לִי –
רַק הַגּוּף שֶׁלָּהּ מַזְכִּיר לִי
מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן...
מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן...

חברי להקת הנח"ל בערב מחווה לחיים חפר, 1987:   

Tribute to Israeli Poet Haim Hefer 1987 P.6 von boazgu