'מקום יערות ושדות': מסע לראדי, כפר הולדתו של ביאליק

יער, בית ושלולית בכפר ראדי (כל הצילומים: דוד והלל אסף)

א. 'נוה שאנן מלא יופי צנוע': ביאליק נזכר בראדי

בתמוז תרס"ג (1903), בהיותו בקישינב אליה הגיע כדי לתעד את זוועות הפוגרום, חיבר חיים נחמן ביאליק – בן שלושים  בסך הכל, אבל כבר נושא בתואר המחייב 'המשורר הלאומי' – איגרת אוטוביוגרפית מרתקת. איגרת זו, על ארבעת נוסחיה, נשלחה אל יוסף קלוזנר לבקשתו, והיא המקור החשוב ביותר לשחזור חייו של ביאליק עד אותה עת.

וכך פתח ביאליק את דבריו:

פ' לחובר (עורך), אגרות חיים נחמן ביאליק, א, דביר, תרצ"ח, עמ' קנז-קנח

בגרסה השנייה של איגרת זו הרחיב ביאליק את היריעה ותיאר בהרחבה את הכפר. התיאור מעט ארוך, אבל לשונו זְהַב פַּרְוָויִם:

פרקי חיים בארבע גרסאות כתובות בידי חיים נחמן ביאליק, תרשיש, תש"ד, עמ' מא-מה

'ערבת מישור רחבת-ידיים פרושה עד אפסי ארץ. כולה עטופה דשאים דשנים ורעננים
ורקומה כולה ציצי בר מכל הגונים: לבנים, צהובים, כחולים ואדמדמים'

ביאליק העיד על עצמו כי השיר 'גַּמָּדֵי לָיִל', שאותו כתב בשנת 1895, מבוסס על חלום בהקיץ, חזיון שנגלה לו בכפר ראדי כאשר היה ילד כבן ארבע. חזיון זה נצרב בעמקי נשמתו ואותו זכר היטב גם בבגרותו. בשיר הוא מספר על שני טורים של גמדים, 'שבעה שבעה', הפוסעים בשבילי הכפר לאור הירח, שרים ורוקדים בחורשה שלמרגלות הגבעה. עם עלות השחר הם נעלמים ועמם נמוג גם החלום. הנה השיר:

לְאוֹר הַיָּרֵחַ, הַזֹּלֵף

בְּנַחַת בִּתְכֵלֶת הָאַוֵּר,

הַמְשַׁכֵּר הַלֵּב כַּחֲלוֹם זָהָב,

וּכְמִקְסָם עֵינַיִם יְעַוֵּר; 

לְאוֹר הַיָּרֵחַ בַּלָּיְלָה,

עֵת יִצְלַל מְלֹא תֵבֵל בַּדְּמָמָה,

וּבְסוּת אוֹר קִפָּאוֹן תִּתְעַלֵּף

הַחֹרְשָׁה בְּתַחְתִּית הָרָמָה; 

וּבֵין הַצֶּאֱלִים בַּחֹרְשָׁה

כְּעֵין רֶשֶׁת כֶּסֶף מְזֹרָה,

יִרְעֲדוּ עַל-רֹךְ הָעֲשָׂבִים

עֲגִילִים וּגְלִילִים שֶׁל-אוֹרָה; 

וּבְאוֹר רַךְ וָזַךְ כִּמְזֻקָּקִים

עַל-מוֹרַד הַגִּבְעָה מַזְהִירִים –

לֹא אַבְנֵי חֵן וְסַפִּירִים –

רִבֹּאוֹת רְסִיסִים בְּהִירִים… 

אָז תֵּרֵד מַקְהֵלַת גַּמָּדִים

בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה בִּרְנָנָה,

שַׁאֲנַנָּה כַּחֲלוֹם יֶלֶד קָטָן,

עֲנֻגָּה כְּקֶרֶן הַלְּבָנָה; 

וּצְנִיפִים עֲגֻלִּים וּשְׁחֹרִים

יִצְנְפוּ רָאשֵׁיהֶם הַקְּטַנִּים,

וּפְנֵיהֶם מוּעָדוֹת הַיַּעֲרָה,

שָׁם לַחְפֹּר מִכְמַנִּים, מִכְמַנִּים. 

וּבְלֶכְתָּם יִנְעֲרוּ אֶת-נִטְפֵי

הַטַּל מִן-הַדְּשָׁאִים, וּנְפוֹצוֹת

הָרְסִיסִים הַזַּכִּים כִּבְדֹלַח

מַתִּיזִים נִיצוֹצוֹת, נִיצוֹצוֹת.

כֹּה הָלֹךְ וְרַנֵּן יֵרֵדוּ,

עֲרוּכִים בַּטּוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה,

עַד בֹּאָם בַּעֲבִי-צֵל הַחֹרְשָׁה,

הַנָּמָה בְּתַחְתִּית הַגִּבְעָה. 

אָז כֻּלָּם יָפוּצוּ בְשָׁאוֹן

וּבָאוּ אֶל-בֵּין הָאַלּוֹנִים,

בִּמְקוֹם מֵעֵין רוֹאִים נִצְפָּנוּ

בַּקַּרְקַע מַטְמוֹנִים, מַטְמוֹנִים. 

הֵם בָּאִים – וּבְשִׁפְעַת הַצְּלָלִים

תִּתְאַחַד עֲדַת הַגַּמָּדִים,

יִתְלַכְּדוּ וִירַקְּדוּ כִּגְדָיִים,

וְצָהֲלוּ צָהֳלַת יְלָדִים.

וְכִתְמֵי הָאוֹרָה הַחִוְרִים

יְרַצְּדוּן עַל-שְׁחוֹר מְעִילֵיהֶם,

יַחֲלִיקוּ עַל-רוּם מִצְנְפוֹתָם,

יִקָּלְעוּ בִּקְוֻצּוֹת רָאשֵׁיהֶם. 

וַעֲיֵפֵי מְשׁוּבָה יִפֹּלוּ,

יִשְׂתָּרְעוּ בְּצֵל הָאַלּוֹנִים,

וְחָפְרוּ מִשָּׁם וְהוֹצִיאוּ

מַטְמוֹנִים הֲמוֹנִים, הֲמוֹנִים. 

וּלְאוֹר הַיָּרֵח הַבָּהִיר

בִּצְחוֹק צָלוּל, צַח, צְחוֹק יְלָדִים

תְּשַׁעֲשַׁע עַל-מְאוּרַת הַזָּהָב

וּתְצַחֵק עֲדַת הַגַּמָּדִים. 

וּצְלִיל דִּינְרֵי זָהָב וָכֶתֶם,

וּבְרַק אַבְנֵי-חֵן עִם אוֹר סַהַר

יִתְעָרְבוּ בִּצְחוֹק הַתַּעֲלוּלִים,

יַרְעִישׁוּ דּוּמִיַּת הַיָּעַר. 

וּצְחוֹק וַעֲלִיצוּת וְזָהָב –

אַךְ, הָהּ! לַכֹּל תִּכְלָה וְאַחֲרִית –

הֵחָפְזוּ, גַּמָּדִים! – הִגִּיעַ

זְמַן קְרִיאַת הַגֶּבֶר שֶׁל-שַׁחֲרִית. 

אָז תֶּחֱרַד הָעֵדָה וְקָמָה,

וַעֲרוּכִים בַּטּוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה

יָשׁוּבוּ מַחֲרִישִׁים וְנוּגִים,

יָשׁוּבוּ בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה. 

וּבְהָלֵט הַסַּהַר הַנִּכְלָם

אֶת-פָּנָיו הַחִוְרִים מִלְמָעְלָה,

יָבֹאוּ בַצֵּל הַגַּמָּדִים,

יִמּוֹגוּ כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיְלָה.

גמדי ליל, הוצאת ברלוי, תל אביב, 1933 (Bidspirit)

ב. מי יודע כפר ראדי?

מקומות בחייו של ביאליק (על פי תחנות חייו): ראדי, ז'יטומיר, לישטין וקורוסטישיב

אל כפר ראדי שבפלך ווֹלין, מקום גידולו של ביאליק (לא בהכרח מקום לידתו), רציתי להגיע כבר מזמן. אך על משקל 'מי יודע עיר לישטינא?' – אליה הגעתי בשנת 2016 ועליה כתבתי כמה רשימות בבלוג – אפשר לשאול 'מי יודע כפר ראדי?', שכן מיקומו המדויק לא היה ברור אל-נכון.

כך למשל, החוקרת האמריקנית שרה פיינשטיין, שכתבה בשנת 2005 ביוגרפיה באנגלית על ביאליק, זיהתה את ראדי עם העיר רדומישל, מצפון-מזרח לז'יטומיר (Sara Feinstein, Sunshine, Blossoms and Blood: H.N. Bialik in His Time). כשביאליק נולד חיו בראדומישל אלפי יהודים, וזיהוי זה אינו מתקבל על הדעת.

במאמר שפרסם לראשונה בעיתון הארץ בשנת 2003 חשף שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, תעודה שעל פיה נולד ביאליק ב-6 בינואר 1873 בכפר בשם איווניצה (מאמרו פורסם שוב בשנת 2012: 'מתי נולד המשורר הלאומי? לפתרונה של חידה שנעלמה אף מביאליק עצמו', NRG בלוגים). אבנרי שיער שבני משפחת ביאליק עברו מאיווניצה לראדי כאשר היה חיים נחמן בגיל רך מאוד. הביאליקים גרו בכפר ראדי שש שנים, עד שנת 1879, ואז עברו לעיר הסמוכה ז'יטומיר.

לפני כמה חודשים פנה אליי אסף ברטוב, העורך הראשי של פרויקט בן-יהודה, וסיפר לי שלרגל ענייניו באוקראינה טרח והגיע לכפר ראדי. 'האם תרצה צילומים מהמקום'? שאל אותי אסף. 'בוודאי ובוודאי' עניתי. אסף הגיע לשם בעקבות רשימתי הנזכרת על 'עיר לישטינא', וזיהה את המקום עם כפר נידח ושמו ראדה (וברוסית ראדי), השוכן מרחק שני ק"מ בלבד מלישטין.

כששיתפתי את חברי פרופסור אבנר הולצמן בשמחת הגילוי הוא הביע פקפוק בזיהוי, שכן עומדת לרשותנו עדות אחרת וממנה עולה כי ראדי האמיתית נמצאת במקום אחר לגמרי. הולצמן התייחס לשאלה זו בביוגרפיה הנהדרת שכתב על ביאליק ובה ציטט מעט מזיכרונותיו של שלמה חובב-ויליניץ (1948-1871), יליד קורוסטישיב (Коростишів), שהתיידד עם ביאליק בימי לימודיהם המשותפים בישיבת וולוז'ין (הולצמן כתב בטעות כי שמו היה שמואל, אך שמו היה שלמה):

אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרת 'גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי', מרכז זלמן שזר, תשס"ט, עמ' 32

ביאליק גר בקורוסטישיב לאחר נישואיו למאניה אוורבוך (מאי 1893), שהוריה גרו במקום. הוא היה אז בן עשרים ורעייתו בת שבע-עשרה ובמשך כשלוש שנים (עד תחילת 1897) עבד מי שיהיה גדול משוררי ישראל כפקיד יערות בחלקת יער חכורה הרחוקה כעשרים ק"מ מבית רעייתו הטרייה. כמו בסיפורים על חיי הבעל שם טוב קודם להתגלותו, כך היה גם עם ביאליק: במשך השבוע חי ביער ובערבי שבתות וחגים שב לבית רעייתו והוריה.

חובב-ויליניץ סיפר כי בקיץ 1893, כאשר ביקר בבית הוריו בקורוסטישיב, הציע לו ביאליק להצטרף אליו לטיול רגלי לכפר הולדתו, שאליו חש געגועים. לדבריו, היה זה מהלך של כשבעה קילומטרים ביער. הכפר ראדה שממערב ללישטין רחוק מקורוסטישיב כשלושים ק"מ וממילא אינו יכול לבוא בחשבון.

חיפוש קצר במפת גוגל העלה כי הולצמן צדק; ראדי האמיתית נמצאת לא הרחק מקורוסטישיב ושמה האוקראיני הוא ראדיווקה (Radivka). כאן היה נוף ילדותו של ביאליק, כאן חזה ב'גמדי הליל', כאן הייתה הבריכה וזהו גם הרקע לתיאורי הכפר בפרק הראשון של 'ספיח' ('כפר מולדתי וחלומי') ובסיפור 'החצוצרה נתבישה', ובעיקר לשורות המרגשות בשיר 'אחד אחד ובאין רואה' (1905), שהנה מעט מתוכו:

וְאוּלָם בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, בְּחֵיק תֵּבֵל וּבְאוֹצַר עוֹלָם,

בִּמְקוֹם לֹא-יִכָּחֵד מְאוּם וְלֹא-יִמָּחוּ עִקְּבוֹת דָּבָר,

הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ וּבְעֶצֶם תֻּמָּהּ,

כַּחוֹתָם עַל יְמִין עֶלְיוֹן, דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה,

וּמִחוּץ לַחֲלִיפוֹת עִתִּים, לֹא-נִפְגֶּמֶת וְלֹא-נִכְתָּמֶת,

כְּאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, עוֹד תִּזְרַח אֵלַי מִמִּשְׁבַּצְתָּהּ,

צֹפִיָּה הֲלִיכוֹתַי מִמֶּרְחָק וְכָל-צְעָדַי תִּסְפֹּר,

לִי יִרְעַד עַפְעַפָּהּ וְעָלַי עֶדְנַת זָהֳרָהּ;

וְנוֹף מְכֹרוֹתַי הָרָחוֹק, נְאוֹת יַלְדוּתִי וּמִסְגַּרְתָּהּ,

עֲפַר שָׁרְשִׁי, מַעְיַן רוּחִי, נְעִים גַּעְגּוּעַי וְהֶגְיוֹנָי,

פִּנַּת יִקְרַת-לִי עַל-פְּנֵי תֵבֵל וּתְרוּמַת עַפְרוֹת אָרֶץ;

אֵין רַעֲנָן לִי מִירַק דִּשְׁאוֹ וְאֵין מָתוֹק לִי מִתְּכֵלֶת שָׁמָיו;

זִכְרוֹ כַּיַּיִן הַטּוֹב לֹא-יָפוּג לָעַד מִדָּמִי,

וּבְלִבִּי יַלְבִּין נֶצַח זֹךְ שִׁלְגּוֹ הָרִאשׁוֹן –

נוֹף מוֹלַדְתִּי, מְלוֹן רֵאשִׁיתִי וְרֹאשׁ מַרְאֵה עֵינָי,

חֶבֶל שַׁאֲנָן וּבוֹדֵד, צָנוּעַ בְּיִפְעַת עֲלוּמָיו,

שְׂפוּן הָרִים וִיעָרִים וּצְעִיר שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

מְשַׁלֵּחַ שְׁבִילָיו בַּעֲמָקִים וּמִשְׁעוֹלָיו בְּקָמוֹת זָהָב

וְחֹרֵז דּוּמָם יָמִים וְלֵילוֹת

[...]

וּנְוֵה הוֹרַי הַדַּל, קַן-מִבְטַחִי וְאֹהֶל שְׁלוֹמִי,

מְעוֹן אוֹר פְּנֵי אֵם, מַחֲבֵא כְנָפָהּ וְצִלָּהּ,

אוֹצַר נִיחוֹחֵי נְשִׁיקוֹתֶיהָ וּמַצְפּוּן רֵיחַ חֵיקָהּ –

הֲלֹא גַם-הוּא בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם בִּכְפַר מֶרְחַקִּים,

עַל-רֹאשׁ גִּבְעָתוֹ הַקְּטַנָּה בְּצֵל עַרְמוֹן עָבֹת,

עוֹדֶנּוּ נָטוּעַ בִּמְקוֹמוֹ וּמַרְאֵהוּ כִּימֵי קֶדֶם:

מִצְעָר, לָבָן וְנֶחְמָד, שְׁפַל גַּג וּזְעֵיר אֶשְׁנַבִּים,

זִיזָיו רְפוּדִים אֵזוֹב וּמִבְּקִיעָיו יָצִיץ הֶחָצִיר,

גַּנִּים עֹטְרִים לוֹ סָבִיב וּמִגְרְשׁוֹת מְגֻדְּלֵי פֶרַע;

דּוּמָם, עִם אָרְחוֹת הֶעָבִים, תִּנְהַרְנָה לְפָנָיו הָעִתִּים,

וְהוּא נִצָּב עַל-תִּלּוֹ הַקָּטֹן, נִצָּב יוֹמָם וָלָיְלָה,

צוֹפֶה לִנְתִיבוֹת עוֹלָם וְחוֹלֵם עָלַי מֵרָחוֹק,

הָגֹה יֶהְגֶּה-בִּי תָמִיד וּכְתָלָיו יֶעֶגְמוּ לִי דוּמָם,

זִכְרִי יְמַלֵּא צְפוּנָיו וְצֵל חַיַּי חָתוּם בְּקוֹרוֹתָיו.

הליכה של שבעה ק"מ באוויר הצח אינה עניין גדול לשני צעירים בראשית שנות העשרים של חייהם, ואכן תוך זמן קצר הגיעו ביאליק וידידו ויליניץ ליעדם.

המרחק מראדיווקה (מימין למטה) אל קורוסטישיב

בית משפחתו של ביאליק – כך סיפר חובב-ויליניץ – כבר היה הרוס לחלוטין: 'שומם ועזוב לגמרי. החלונות שבורים, הזגוגיות מנופצות, ומסביב – חורבות'. ביאליק שקע בהרהורים ואז התעשת והציע לידידו לגשת אל 'הַבְּרֵכָה'. הם חדרו לעבי היער:

באמצע היער הייתה ברכת מים זכים כבדולח. עצים גבוהים עתיקים מאהילים אליה. באותה שעה שלחה השמש קרניה אל תוך המים ונראו שתי שמשות, זו מול זו, כמו שתאר המשורר כעבור זמן בשירו 'הַבְּרֵכָה'.

הבֹּקֶר, 26 ביולי 1940, מהדורת ערב, עמ' 2

את 'הבריכה' כתב ביאליק בשנים 1905-1904 והיא התפרסמה בכתב העת השילוח בתשרי תרס"ו (1905). זו פואמה ארוכה ומורכבת, ופרשני ביאליק ניסו לפענח את חידותיה והפליאו למצוא בה משמעויות על היחס בין המציאות לבין התיאור האמנותי ועל היותה סמל מיסטי וקבלי.

והנה, כשבדקתי את הדרך לראדי בתמונת הלווין של גוגל גיליתי שממש ליד הכפר נמצאת אותה בריכה שהזכיר חובב-ויליניץ (הכתם השחור בקצה הימני של הכפר). לא מיסטיקה ולא קבלה – בריכה ממש, 'בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם'. יכול להיות משהו מסעיר מזה?

אם תלחצו כאן, תוכלו לשמוע את קובי מידן קורא את 'הבריכה'. 

בפרויקט בן-יהודה היצירה מובאת בשלמותה והנה קטעים מתוכה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר

אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:

בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,

בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,

לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ

וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשַׁאי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –

וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

...

וַאֲנִי בִּימֵי נְעוּרַי, חֶמְדַּת יָמַי,

אַךְ-רִפְרְפָה עָלַי רִאשׁוֹנָה כְּנַף הַשְּׁכִינָה,

וּלְבָבִי יָדַע עוֹד עֲרוֹג וּכְלוֹת וּתְמוֹהַּ דּוּמָם

וּלְבַקֵּשׁ מַחֲבֵא לִתְפִלָּתוֹ,

הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ

אֶל-מַמְלְכוּת הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה –

לַעֲבִי הַיָּעַר.

וְשָׁם, בֵּין עֲצֵי-אֵל לֹא שָׁמְעוּ בַּת קוֹל קַרְדֹּם,

בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד,

הָיִיתִי תוֹעֶה לִי לְבַדִּי שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת,

מִתְיַחֵד עִם לְבָבִי וֵאלֹהַי עַד-בֹּאִי,

פָּסוֹחַ וַעֲבוֹר בֵּין מוֹקְשֵׁי זָהָב,

אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבַּיַּעַר – אֶל-בַּת עֵינוֹ:

מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת שֶׁל הֶעָלִים,

שָׁם יֵשׁ אִי קָטֹן יָרֹק, רָפוּד דֶּשֶׁא,

אִי בוֹדֵד לוֹ, כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

דְּבִיר קֹדֶשׁ שַׁאֲנָן, מֻצְנָע בֵּין צֶאֱלִים

שֶׁל-זִקְנֵי יַעַר רַחֲבֵי נוֹף וּמְסֻרְבְּלֵי צָמֶר:

תִּקְרָתוֹ – כִּפַּת תְּכֵלֶת קְטַנָּה,

הַכְּפוּיָה וּמֻנַּחַת עַל הָעֵצִים מַמָּשׁ,

רִצְפָּתוֹ – זְכוּכִית: בְּרֵכַת מַיִם זַכִּים,

רְאִי כֶסֶף בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת דֶּשֶׁא רָטֹב,

וּבוֹ עוֹד עוֹלָם קָטֹן, עוֹלָם שֵׁנִי,

וּבְאֶמְצַע כִּפָּה זוֹ וּבְאֶמְצַע אוֹתָהּ בְּרֵכָה,

זוֹ נֶגֶד זוֹ, שְׁתֵּי אַבְנֵי כַדְכֹּד קְבוּעוֹת,

כַּדְכֻּדִּים גְּדוֹלִים וּמַבְהִיקִים –

שְׁנֵי שְׁמָשׁוֹת.

וּבְשִׁבְתִּי שָׁם עַל-שְׂפַת הַבְּרֵכָה, צוֹפֶה

בְּחִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, עוֹלָם תְּאוֹמִים,

מִבְּלִי לָדַעַת מִי מִשְּׁנֵיהֶם קוֹדֵם,

וּמַטֶּה רֹאשִׁי תַּחַת בִּרְכַּת שָׂבֵי חֹרֶשׁ

מַרְעִיפֵי צֵל וָאוֹר וְשִׁיר וּשְׂרָף כְּאֶחָד –

הָיִיתִי מַרְגִּישׁ בַּעֲלִיל בִּנְבֹעַ חֶרֶשׁ

כְּעֵין שֶׁפַע רַעֲנָן חָדָשׁ אֶל נִשְׁמָתִי,

וּלְבָבִי, צְמֵא תַעֲלוּמָה רַבָּה, קְדוֹשָׁה,

אָז הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא דְּמִי תוֹחֶלֶת,

כְּאִלּוּ הוּא תוֹבֵעַ עוֹד וָעוֹד, וּמְצַפֶּה

לְגִלּוּי שְׁכִינָה קְרוֹבָה אוֹ לְגִלּוּי אֵלִיָּהוּ.

וּבְעוֹד קַשּׁוּבָה אָזְנִי וּמְיַחֶלֶת,

וּבְמַאֲוַיֵּי קָדְשׁוֹ לִבִּי יָחִיל, יִכְלֶה, יִגְוַע –

וּבַת קוֹל אֵל מִסְתַּתֵּר

תִּתְפּוֹצֵץ פִּתְאֹם מִן הַדְּמָמָה:

"אַיֶּכָּה!?"

וּמָלְאוּ נְאוֹת הַיַּעַר תְּמִיהָה גְדוֹלָה,

וּבְרוֹשֵׁי אֵל, אֶזְרָחִים רַעֲנַנִּים,

יִסְתַּכְּלוּ בִי בְּגַדְלוּת הוֹד, מִשְׁתָּאִים דּוּמָם,

כְּאוֹמְרִים: "מַה-לָּזֶה בֵינֵינוּ?"

 ...

צילום: רחלי קרייסברג

ג. אל כפר ראדי

על שיבתו המאוחרת של ביאליק לכפר הולדתו סיפר הוא עצמו לידידו הצייר חיים גליקסברג:

הוי רגשי הילדות, היודע לשמור אותם בכל טהרתם – אשריהו! ... אני התגעגעתי מאוד על עיר מולדתי. נסעתי לשם רק כעבור עשרים וחמש שנה, והכל נשתנה שם תכלית שינוי. במקום היער מצאתי מסילת ברזל, במקום ההר הגבוה (בילדותי נראה לי ההר גבוה מאוד) מצאתי רק גבעה עלובה. הכל, הכל נשתנה, הכל נהיה כה רגיל. הצטערתי מאוד שנסעתי לשם. האכזבה הייתה מרה מאוד. לולא נסעתי, הייתה נשארת בזיכרוני העיירה כאגדה נפלאה, עשירת צבעים וגוונים (חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום, דביר, תשי"ג, עמ' 72).

ואם ביאליק כבר לא הצליח למצוא מאומה, מה נענה אחריו? אבל אנו, שלא נולדנו שם ולא נולדנו אז, לפחות לא התאכזבנו.

אל ראדי הגעתי ב-15 באוגוסט 2019 עם קבוצת מטיילים מטעם 'בית שלום עליכם' (וחברת הנסיעות The Lion של אנג'לה מינדל), שאותם הדרכתי יחד עם עמיתי פרופסור אברהם נוברשטרן. היו אלה ימי שלהי דקייטא, אבל ארובות השמים נפתחו וגשם ירד לאורך כל הדרך. 

מדרך המלך שבין קייב לז'יטומיר, מעט לפני קורוסטישיב, פנינו דרומה בכביש לא כביש המוביל לכפר בורוק (Борок), ומשם מערבה לכפר ראדיווקה (Радівка) הוא ראדי. 

הדרך צרה ומתפתלת, ריקה ממכוניות ומהולכי רגל. 'מקום יערות ושדות ונוה שאנן, מלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה', שכאילו יד הזמן לא נגעה בו. ככל שידוע לי, עד היום רגל ישראלית עוד לא דרכה כאן...

(הקלקה על התמונות הבאות להלן תגדיל אותן)

בכניסה לכפר אין שלט; לא גל ולא מַצֶּבֶת. במקום שבו הסתיים כביש האספלט הסלול והחלה דרך עפר בוצית נעצר האוטובוס וירדנו לתור את הארץ, אם טובה היא אם רעה.

נקי מאוד אך מוזנח. פרובינציה כפרית חקלאית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב, פיזית ומנטלית, מן העיר הגדולה ומשאון הכרך.

רחוב אחד ארוך חוצה את הכפר של היום ומשני צדדיו בתים ומשקי עזר צנועים שמאחוריהם מרחבי שדה וירק, 'מקום יערות ושדות'.

פה ושם מקרקרת תרנגולת וגועה פרה. יה חבי-בי-בי, כן כך נראה הרחוב בראדי...

על עמוד חשמל בצד הדרך קן נטוש של חסידה, שבוודאי כבר טסה לארצות החום.

בתי המגורים רחוקים אחד מהשני. קירותיהם בנויים אבן ועץ, והגגות כבר אינם מקש אלא מכוסים לוחות אזבסט, כמיטב המסורת הסובייטית.

לפי ויקיפדיה האוקראינית גרים במקום 847 איש – ההתרשמות הבלתי אמצעית שלי היא שגרים בו הרבה פחות. חיות כאן כמה עשרות משפחות שעוסקות בעיקר בחקלאות זעירה. ביידיש מכונה כפר כזה בשם 'דאָרף', וכפרים ממש קטנים כמו ראדי נקראו דאָרפֿעל. בלשון הקודש קראו למקומות כאלה בשם 'ייִשובֿ' וליהודים שגרו בהם קראו 'ייִשובֿניקעס'. במקומות קטנים ונידחים כאלה לא הייתה קהילה יהודית של ממש. חיו בהם רק כמה משפחות יהודיות שהיו תלויות בקהילה היהודית הגדולה הסמוכה. כל ימות השנה חיו יהודי הכפרים בין הגויים, ופעם בשנה, בימים הנוראים, היו אורזים את מיטלטליהם ומעתיקים את מקומם לקהילה השכנה כדי לשמוע קול שופר ולהתפלל במניין. זו הייתה תמונה מוכרת בהווי חייהם של יהודי מזרח אירופה והיא תוארה הרבה בספרות הזיכרונות.

כפי שקראנו ברשימתו של חובב-ויליניץ, בית משפחת ביאליק כבר היה הרוס לגמרי בסוף המאה ה-19 וכמובן שאין את מי לשאול היכן בכלל עמד. אך תוואי הדרכים לא השתנו במאומה והשמיים הם אותם השמיים.

איכרה חביבה, שנראית מבוגרת מגילה האמיתי ועמדה בפתח חצר ביתה, אישרה שאכן זוהי ראדי.

היא הזמינה אותנו להיכנס פנימה וסיפרה לנו מעט על עצמה ועל המקום. על ביאליק היא מעולם לא שמעה...

החצר טיפוסית לבית כפרי. דיר עצים ומחסנים, באר מים, ואפילו מקלחת מגניבה מחוץ לבית...

לבריכה עצמה לא יכולנו להגיע. תנאי מזג האוויר, העדר נגישות לאוטובוס וקוצר הזמן לא אפשרו לנו זאת. אולי בפעם הבאה... והיכן היא הגבעה שלצדה ראה חיים נחמן הצעיר את שבעת גמדי הליל? גם אותה לא ראינו.

עליבותו של המקום מכאן, וחִנוֹ הבלתי רגיל מכאן מעוררים מחשבות. הייתכן שמן המקום הזה ומן התנאים הללו, שמן הסתם היו גרועים הרבה יותר לפני 150 שנה, יצא גדול המשוררים היהודים מאז דוד המלך? עובדה.

איכר מתושבי ראדי בפתח חצרו (צילומים: רחלי קרייסברג)

מראות הטבע של ראדי לא עזבו את ביאליק גם כשהגיע לארץ ישראל ב-1924. ידידו מ' בן-ישי סיפר לימים כי ביאליק רצה לנטוע בגינת ביתו בתל אביב את ארבעת המינים. עץ תמר, אתרוג, ושיחי הדס בוגרים הגיעו לגינתו מפרדסיו של י"ל גולדברג, אך לא ערבי נחל ועל כך הצטער מאוד. הערבה שאותה הכיר ביאליק, ערבה בוכיה, גדלה רק לחופי נחלים ונהרות והיא חסרה לו. 'את הערבה – היה אומר לי – אני מצרף בדמיוני מכפר מולדתי ראדי שבווהלין. הרבה ערבות נאות היו שם...' ('המשורר לעמו והאזרח בעירו', הצֹפה, 24 ביולי 1959).

אנו נפרדים מראדי וכל אחד מצטלם למזכרת. לא הצטלמת, כאילו לא היית...

כמו משפחת ביאליק שיצאה מכאן לפני כ-140 שנה גם אנו ממשיכים אל ז'יטומיר, העיר הגדולה שבמערב. הם עשו זאת בדרך עפר בוצית ובעגלת סוסים טעונה מטלטלים, לקראת עתיד בלתי ידוע ורב תהפוכות, ואילו אנו נוסעים באוטובוס שיחלוף ביעף על כל האתרים שבדרך וטסים במטוס שיחזירנו בתוך כמה ימים לארץ מולדתנו.