מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (א)

הבו גודל ללישטין (איור: דני קרמן)

חובבי שירתו של חיים נחמן ביאליק מכירים היטב את שירו ההומוריסטי 'מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא'. מאז פרסם ביאליק את שירו, בשנת 1901, הייתה 'עיר לישטינא' למעריציו (ומי לא העריץ את ביאליק?) שם נרדף לחור קטן ונידח, מלוכלך ומנומנם, מקום ללא עבר, הווה או עתיד, שבו שוכנים מעין 'חכמי חלם' נלבבים ובלתי מוּדעים.

השם המוזר 'לישטינא', שמזכיר קצת את 'פלשתינא' (למעשה, בשם לישטינא השתמש ביאליק רק בשורה הראשונה; בהמשך הוא קרא למקום בעקביות 'לישטין'), והלגלוג על יושבי המקום, מעוררים סימני שאלה. קהילה זו אינה מוכרת מן הרישומים ההיסטוריים של קהילות ישראל במזרח אירופה – לא היה שם אף רב ידוע או רבי, לא משכיל שהציץ ונפגע, לא סופר ולא משורר, לא הייתה בה ישיבה וגם לא גימנסיה. לא ידוע על איש שביקר בה פרט לביאליק. האם יש מי היודע את מקומה?

חוקר הספרות המהולל בנימין הרשב העיר, כי הצליל של 'לישטין' (במלרע) מרמז לשני כיוונים:

מצד אחד, לישטינא היא ארץ היהודים (כמו פלשטינא), ומצד אחר 'לישטין' (כמו 'להשתין') – עיירה 'מושתנת', זעירה ונידחת.

(שירת התחייה העברית: אנתולוגיה היסטורית-ביקורתית, האוניברסיטה הפתוחה, תש"ס, א, עמ' 119)

נדמה לי שהוד מלומדותו קצת הרחיק לכת בפירושו. אבל השאלה במקומה עומדת: האם מדובר בשם מומצא או במקום אמתי, ואם הוא קיים – היכן הוא?

ובכן, המקום קיים גם קיים ואין צורך למצוא בשמו רמזים. הוא נוסד בשנת 1566 על גדות הנהר גוּיְבָה או הוּיְבָה (Huyva; Гуйва), כ-13 ק"מ דרומית-מזרחית לז'יטומיר שבאוקראינה, ושמו עד היום לישטין (Лещин; Ліщин; Leszin). ככל שהצלחתי לברר, משמעות השם היא עץ אגוז.

מזה שנים אני חולם לאתר את לישטינא המיתולוגית ולבקר בה. בחודש אוגוסט האחרון סוף סוף הגשמתי את חלומי, עֵת הובלתי, יחד עם שותפתי ד"ר רוחמה אלבג, מסע לימודי באוקראינה היהודית מטעם בית ש"י עגנון. נדירים הם המקרים שבהם ניתן לקשור באופן כל כך ישיר בין מקום, שנופו כמעט ולא השתנה, לבין שיר או סיפור. המקרה של לישטין, כפי שיתברר בהמשך, הוא אחד מאלה. על חוויות המפגש עם המקום תוכלו לקרוא לאחר שתצלחו בשלום את שלושת הפרקים הראשונים: על השיר, על לחניו, על תרגומיו ועל הסיפור (כן, ביאליק גם כתב סיפור על עיירה זו, אך לא השלימו ורק טיוטות שרדו ממנו).

את הפרק הנוכחי מלווים כמה מאיוריו של דני קֶרְמָן שהתפרסמו בבלוגו ('דברים שרציתי לעשות עם ביאליק'). במכתבו אליי סיפר קרמן כי שיר זה אהוב עליו במיוחד מאז ילדותו במושבה כַּרְכּוּר. אז, כשהיה בן עשר, לימד אותו אביו יעקב, יליד פינסק, את השיר. אני מודה לו על הסכמתו לפרסם את האיורים.

א. על השיר

כותרת השיר במהדורת היובל של כל כתבי ביאליק, שעיטר האמן יוסף בּוּדְקוֹ (ברלין 1923, א, עמ' רנא-רנג)

השיר המשעשע 'מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא' מתאר עיירונת יהודית מנומנמת ונידחת, ובה 'מנין בעלי בתים', שכל אחד מהם, לא עלינו, נעבך, בטלן ושלימזל יותר מחברו: 'אֶחָד גּוֹהֵק וְאֶחָד פּוֹהֵק / וְאֶחָד – גּוּפוֹ פּוֹלֵט זֵעָה'. עירם בנויה על תל של אשפה (תֵּל מִתְלַקֵּט דּוֹרֵי-דוֹרוֹת / דּוֹרֵי-דוֹרוֹת זָרְקוּ שָׁמָּה / בְּלוֹיִם, שְׁבָרִים, חַרְשֵׂי קְדֵרוֹת / אַשְׁפָּה גְדוֹלָה, אַשְׁפֹּת אָבוֹת'), ואילו הם עצמם מתפרנסים מעסקי אוויר: 'וְאֶחָד סָחַר בְּשַׂעֲרוֹת חֲזִיר – / אִלּוּ הָיוּ שָׁם חֲזִירִים', וחברו: 'אִלּוּ מָצָא אוֹרְחִים – / נַעֲשָׂה בּוֹ בַיּוֹם פֻּנְדָּקִי'.

השיר נכתב בצורה דיאלוגית, כשיח, כביכול, בין 'חזן' ל'קהל', אך כמובן אין מדובר בשיר בית כנסת. הקשר היחיד שלו למסורת הליטורגית הוא הזיקה לפיוט 'אחד מי יודע?', שאותו שרים בחוג המשפחה בליל הסדר ('מי יודע? ... אני יודע'). ה'ידיעה' על גודלה וחשיבותה של העיר וה'מוניטין' שיצא לה, הם כמובן ביטוי להגחכה של מקום פתטי, שתושביו חסרים לחלוטין מוּדעוּת עצמית והם משתבחים בפרנסותיהם העלובות ובאשפתם.

זהו שיר העם הראשון שחיבר ביאליק. הוא נדפס לראשונה בקיץ 1901 בשבועון הדוֹר, שיצא לאור בקרקוב בעריכתו של דוד פרישמן. כותרתו המקורית הייתה 'פזמון', ובסוגריים: '(אומרים אותו בנגון "מה יפית")'. הכותרת 'מי יודע עיר לישטינא' ניתנה על ידי ביאליק מאוחר יותר.

הדור, א, גיליון 31, כ"ג באב תרס"א, עמ' 10-9

ב. פירוש הרד"א

יֵשׁ בָּהּ מִנְיַן בַּעֲלֵי-בָתִּים – כעשר משפחות של יהודים נכבדים ובעלי רכוש (בלשון הדיבור: בָּלָבָּתִּים). כפי שמתברר בהמשך, מעיסוקיהם ומאורח חייהם של אותם בעלי בתים, נראה שאין הם נכבדים כלל וכלל אלא אנשים פשוטים.

וְרַצְעָן גִּדֵּם עִם מַרְצֵעַ, וְחַיָּט מַטְלִיא שְׁתוּם הָעָיִן – כמה מדויקת ונאה יכולה להיות מלאכתם של סנדלר קטוע יד וחייט עיוור בעין אחת? ובנוסף, החייט אינו תופר בגדים חדשים אלא יודע אך ורק לתקן בגדים ישנים (להטליא 'טלאי על גבי טלאי').

רצען גידם וחיט מטליא (איור: דני קרמן)

פְּלֵיטַת צִבְאוֹת נִיקוֹלַי – הכוונה לצאר ניקולאי הראשון, שבימי שלטונו (1855-1825) גוייסו יהודים בכפייה לצבא ('גזירת הקנטוניסטים'). השירות בצבא הצאר היה קשה במיוחד. הוא נמשך 25 שנה ורק מעטים הצליחו לשמור על זהותם היהודית לאורך תקופה זו. החיילים המשוחררים, שנקראו 'ניקאָלאַיעווסקע סאָלדאַטן', זכו להטבות (כמו למשל, הזכות לגור מחוץ לתחום המושב). הסנדלר הגידם והחייט העיוור הפכו, כנראה, בעלי מום במהלך שירותם הצבאי.

אֶחָד גּוֹהֵק, אֶחָד פּוֹהֵק – על פי התלמוד: 'מגהק ומפהק [בתפילתו] הרי זה מגסי הרוח' (ברכות, כד ע"ב). בצירוף 'גוהק ופוהק' כבר השתמש ש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) בספרו בימים ההם (ספר שני, פרק ראשון). ה'פוהק' הוא לא רק כינוי לאדם גס רוח אלא גם להולך בטל.

אֶחָד לֵץ וְאֶחָד מֵבִין – 'לץ' הוא קל דעת המרבה להתלוצץ; 'מבין' (בלשון הדיבור: מֵיְיבִין) הוא כינוי למי שמתיימר להיות מומחה ולהבין בכל דבר ועניין, אף שבאמת הוא אינו מבין מאומה.

וְאֶחָד רִאשׁוֹן לְמַפְטִירִים – 'מפטיר' הוא כינוי לאדם האחרון שנקרא לעלות לתורה בקריאת פרשת השבוע בשבתות וחגים. עליית 'מפטיר' נחשבת למכובדת, והכוונה כאן היא לאיש המיוחס ביותר בקהילה, שזוכה לכיבוד הגדול ביותר. בנימין הרשב פירש (לדעתי בטעות): 'ראשון לאחרונים, מי שפוטר ומבטל נושא. ואולי מן האידיום ביידיש "קנה לעצמו מפטיר", שפירושו: הביא צרה על עצמו' (שירת התחייה העברית, עמ' 119).

וְאֶחָד סָחַר בְּשַׂעֲרוֹת חֲזִיר – ההלכה אוסרת כידוע לא רק על אכילת חזיר, אלא גם על גידולו. למרות זאת, ואף על פי שהחזיר הפך לבעל חיים שזוהה עם הוויה גויית כפרית, היו יהודים שעסקו במסחר בשיער חזירים, ששימש לייצור מברשות. אומנם עיסוק זה היה מותר מבחינה הלכתית, אך נחשב בזוי. הרשב (שם) הוסיף את הפתגם ביידיש: 'אין עושים שטריימל משערות חזיר' ('פֿון אַ חזירישן עק קען מען קײַן שטרײַמל נישט מאַכן'), כלומר אין ערך לחפץ של קדושה שמקורו בטומאה.

אֶחָד מֵטִיל בְּטַלִּית צִיצִית, וְאֶחָד מַקְרִיא אוֹ בַעַל תּוֹקֵעַ – אלה 'כלי הקודש' שמתפרנסים ממלאכות הקשורות בחיים הדתיים ובתפילות הציבור בבית הכנסת. יש מי שעיסוקו בקשירת ציציות לטלית, יש 'מקריא', שתפקידו לקרוא לתוקע בשופר בימים הנוראים את סדר התקיעות (תקיעה, שברים, תרועה), ויש 'בעל תוקע' שהתמחותו היא בתקיעה עצמה (בעברית נכונה יש לומר 'תוקע' או 'בעל תקיעה', אך לצורך החריזה ביאליק עשה שימוש בצורת הדיבור הרווחת ביידיש).

אֶחָד עוֹשֶׂה מִזְרְחָאוֹת – 'מִיזְרוֹחִים' בלשון הדיבור. ציורי קיר או מגזרות נייר עם כתובות כמו 'מזרח' או 'שיוויתי', שאותם נהגו לתלות בבית הכנסת על קיר ה'מזרח' (זה שפונה לכיוון ירושלים).

מגזרת קלף צבועה של 'מזרח', מזרח אירופה, תר"ס / 1900 (מקור: קדם מכירות פומביות)

אֶחָד חָרִיף וְאֶחָד בָּקִי – חכמי התלמוד נחלקו בשאלה מה עדיף – 'סיני' (אדם הבקיא בהלכות ובסוגיות התלמוד) או 'עוקר הרים' (שעיקר כוחו בחריפות השכל)? בלישטין יש גם 'חריף' וגם 'בקי', וברור שביאליק מלגלג על למדנותם המדומה.

נַעֲשָׂה בּוֹ בַיּוֹם פֻּנְדָּקִי – פונדק (ביידיש: קרעטשמע) הוא שילוב של בית מרזח ומלון אורחים. כיוון שלישטין היא מקום נידח שאיש אינו עובר בו, אין גם מי שיבקש לינת לילה בפונדק, שממילא גם לא קיים.

יֶשׁ-שָׁם סוּס לְבַעַל עֲגָלָה, מְקַבֵּל מַכּוֹת – וְאֵינוֹ בוֹעֵט – סוסו של העגלון, או בעל העגלה (אִמְרוּ: בָּלֶגוּלֶה), כל כך חלוש וזקן, שאינו בועט כדרכו של סוס.

וְגַבַּאי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִבְחָר, לֹא בַעֲצֶרֶת – בְּחֹל הַמּוֹעֵד! – עצרת הוא השם שניתן ליום האחרון של פסח ('שביעי של פסח') או ליום האחרון של סוכות ('שמיני עצרת'). היו קהילות אשכנזיות שבהן נהגו לבחור את הנהגת הקהילה בשמיני עצרת. אבל בלישטין, שבה הכול צריך להיות אחרת, עשו כן דווקא בימי חול המועד. יש כאן גיחוך מכופל, שכן היו קהילות רבות אחרות שבחרו את פרנסיהן בימי חול המועד, ואם כך אין כאן שום ייחוד.

וְלַעֲרָבָה נוֹהֲגִים שָׁמָּה, לִטּוֹל דַּוְקָא הֵ"א שַׁרְבִיטִין – ל'ארבעת המינים' שנוטלים בסוכות לוקחים שני ענפי ערבה; ואילו ל'חיבוט ערבות', ביום הושענה רבה, משתמשים בחמישה ענפים, על פי מנהג המקובלים בצפת. תושבי לישטין, המתיימרים בעיני עצמם להיות מיוחדים גם בשמירת המצוות, לוקחים חמישה ענפי ערבה בכל ימי סוכות.

וְנוֹצִיאָה לָּהּ מוֹנִיטִין – נפרסם את שמה בעולם (על פי מדרש בראשית רבה, לט יא).

בְּלוֹיִם, שְׁבָרִים, חַרְשֵׂי קְדֵרוֹת – גל האשפה שבלישטין מורכב מסמרטוטים ובגדים בלואים, כלי בית וקדרות חרס שנשברו.

אַשְׁפָּה גְדוֹלָה, אַשְׁפֹּת אָבוֹת, כַּמָּה שָׁקְעוּ בָךְ עֲבִיטִין! – עליבותה של לישטין לא התחילה בדור הנוכחי. היא ממשיכה מורשת אבות עתיקה ולא מפוארת של חוסר ניקיון וטינופת. בהעדר צנרת ביוב או בתי שימוש היה העביט כלי קיבול למי שופכין, ואותו רוקנו מדי יום מאחורי הבית או ברחוב.

אחד לץ ואחד מבין (איור: דני קרמן)

ג. מה הביא את ביאליק ללישטין?

מה לביאליק וללישטין? ובכן, בקרית יערים זו התגורר דּוֹדוֹ, ואליו נשלח היתום הצעיר חיים נחמן לתקופת-מה (בין כמה חודשים לשנה). זה היה בשנים 1886-1885 וביאליק היה אז כבן שתים-עשרה או שלוש-עשרה. המעבר מפרבר העיר ז'יטומיר ומבית זקנו, הסב המחמיר, אל העיירה הנידחת שבלב הטבע המוריק ואל החיים במחיצתם של אנשי לישטין הפשוטים, היטיבו עמו והותירו בו רושם רב. פישל לחובר, גדול חוקרי ביאליק וידידו האישי, ציין כי זה היה מפגשו הראשון של ביאליק עם עיירה יהודית ('שטעטל'). עד אז הכיר ביאליק רק את חיי הכפר (כפר ראדי שבו נולד) והעיר (ז'יטומיר שבה גדל).

למיטב ידיעתי, ביאליק עצמו לא הזכיר את פרק לישטין בחייו, אלא רק במשפט מרומז אחד: 'בין רבי לרבי – שֻׁלחתי לכפר ואהי שם כשנה' ('קטעים אבטוביוגרפיים', כתבים גנוזים של חיים נחמן ביאליק, דביר, תשל"א, עמ' 233). המידע על פרק לישטין בחייו מקורו בדבריו של יעקב פיכמן, בספרו חיים נחמן ביאליק: חייו ומעשיו (תל אביב, תרצ"ג, עמ' כז-כט), וכן בהקדמתו למהדורת כל כתבי ח.נ. ביאליק (נדפס לראשונה בתל אביב תרצ"ח):

יעקב פיכמן, הקדמה לכל כתבי ח.נ. ביאליק, דביר, תש"ח, עמ' VI 

פיכמן כנראה שמע זאת מביאליק בעל-פה, ואולי הוסיף מעט מדמיונו (רכיבה על סוסים ודייג). מכלל דבריו עולה, כי מטרת הנסיעה הייתה 'כדי שילמוד שם אצל מלמד גמרא מצויין, וישביח, אגב, גם את בריאותו הלקויה'. הנה כי כן, מתברר שבלישטין היה מלמד גמרא כלל לא רע...

חמש-עשרה שנים עברו מאז גר ביאליק בלישטין ועד שפרסם את שירו, שעליו חתם בשם 'נח', כלומר 'חיים נחמן' בשיכול אותיות. פרשני ביאליק שיערו כי הסיבה לכך היא שלא רצה לפגוע בדודו, שעדיין גר בלישטין. פירוש זה נראה דחוק, שכן ב-1901 ביאליק כבר היה ידוע ומוכר בעולם היהודי, ולא צריך להתאמץ כדי לדעת שמאחורי השם נח מסתתר לא אחר מאשר 'המשורר הלאומי'.

פירוש אחר, הגיוני יותר, הוא שביאליק 'ביקש, כדרכו, לקבוע חיץ בין מהתלה שירית קלה זו לבין שיריו ה"רציניים" שעליהם חתם את שמו המפורש' (אבנר הולצמן במהדורתו לשירי ביאליק, דביר, תשס"ה, עמ' 207; ראו גם במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, בעריכת דן מירון ואחרים, ב, אוניברסיטת תל אביב, תש"ן, עמ' 101-99). שיר זה, ציין הולצמן, חתם מחד גיסא את 'סדרת הסאטירות השיריות שחיבר ביאליק בשנות התשעים מהווי הקהילות היהודיות בתחום המושב ... כשהוא מצייר את דיוקנה המבודח של העיר לישטין על תושביה העלובים. מצד אחר, שיר זה הוא כעין סנונית ראשונה, מוקדמת, המבשרת את הופעתה של מחרוזת שירי העם הביאליקאיים בהמשכו של אותו עשור'.

ביאליק עצמו התייחס ברצינות לשיר זה, והחל בקובץ 'משירי עם', שראה אור לראשונה באודסה בשנת 1910, הוא הכניסו למהדורות השונות של שיריו. במהדורת 1933 הוא הוצב בראש המדור שנקרא 'מזמורים ופזמונות (מעין שירי עם)'.

ד. לישטינא כדגם וכמטפורה

לאחר פרסומו הפך השיר גם מקור לפרודיות שעסקו במקומות יישוב אחרים. למשל 'מי יודע קבוצת דגניה' (הקלטה של בני משפחת בָּרָץ, מראשוני הילדים בדגניה, השתמרה בספרייה הלאומית), או 'מי יודע קבוצתנו, מי יודע כיתתנו', שחובר ב-1955 בקיבוץ אילת השחר על ידי חמדה בן יוסף.

שיר עוקצני במיוחד – 'מי יודע עיר ירושלים... (לא "עיר לישטינא" ולא מאת ח.נ. ביאליק)' – נכלל בחוברת הסאטירית אץ קוצץ, שנדפסה בירושלים לקראת פורים תרצ"א (1931). על פי המידע שמסר לי אליהו הכהן, עורכי החוברת (ששמם לא נרשם) היו צבי קרול ויעקב רזניק. מיהו 'גצי', מחבר היצירה, איני יודע (אולי זה צבי קרול; 'צבי' בגימטרייה 'גצי', פחות הכולל).

אץ קוצץ, תרצ"א, עמ' 16-15 (מקור: אוסף אליהו הכהן)

גם תל אביב לא קופחה, ופרודיה ברוח לישטינא חוברה עליה בימי העלייה השלישית. את מילות השיר 'מי יודע תל אביב' רשם יעקב צדקוני במאמרו 'מה שרו בארץ בראשית העלייה השלישית?', ידע-עם, יז-יח (תשט"ז), עמ' 152.

אפשר להניח שפרודיה זו נכתבה במחצית השנייה של שנות העשרים, שכן נזכר בה 'בית העם' התל-אביבי, 'עם גג של זכוכית שעדיין לא בנו'. 'בית העם' נחנך ביולי 1925.

במשך עשרות שנים הייתה 'עיר לישטינא' סוג של מטבע לשון, וכשרצו כותבים ומחברים ללגלג על מקום מוזנח הם קראו לו בשם זה. כך למשל, כאשר ביקש העיתונאי ישראל ליפשיץ להתריע על האשפה שהצטברה בשכונת 'הדר הכרמל' בחיפה, הוא כתב:

דאר היום, 5 בדצמבר 1935

וכך הודבק השם 'לישטינא' בשעתו גם לראש פינה (על המשמר, 5 בספטמבר 1947), גם למושב התימני עין יעקב (חרות, 28 באוקטובר 1949), וגם למועצה המקומית פרדסיה (מעריב, 12 באוגוסט 1952).

ולסיום, משהו על הצלצול הדומה שיש בין 'לישטין' לבין 'להשתין', שעליו רמז בנימין הרשב בפירושו שהובא בראש הרשימה. בסיפור 'רוקמת התחרה', שנכלל בקובץ סיפוריו של נתן זך, קוֹף המחט (הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 26), נכתב כך כבדרך אגב: 'עיר לישטינא מי יודע – עיר לישטינא אני יודע. פתאום חש צורך דוחק להטיל את מימיו'...

בפרקים הבאים:
ב. על הלחן ועל התרגומים 
ג. על הסיפור 
ד. על הביקור

_________________________________________

תודה והוקרה לשמואל אבנרי, אבנר הולצמן ואליהו הכהן שסייעו לי הרבה בהכנת הרשימה.

בעלי התוספות

נחומי הרציון שלח לי את השיר מי יודע כיתה ב', שכתב חיים גורפינקל, הלא הוא חיים גורי, שזה לא מכבר חגג אץ יום הולדתו התשעים ושלוש.

כתב נחומי:

חיים גורפינקל, לימים גורי, היה תלמיד מחזור ה' בבית הספר החקלאי 'כדורי' בשנים 1941-1939. אני משער שהשיר נכתב ב-1940, בהיותו בן שש-עשרה ותלמיד כיתה ב' שם. 

הצילום מתוך שבתאי גלאון (עורך ומו"ל), 'כדורי – הלֶגֶ'ר', הדפסה מחודשת, כפר תבור, אייר תשנ"ג (מאי 1993). לג'ר (Ledger) הוא פנקס ראשי, יומן. במקרה של 'כדורי' מדובר בספר הפזמונים והרשימות של תלמידי בית הספר, שבוגריו קראו לו לייג'ר.