יום שישי, 11 בנובמבר 2016

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ב)


הפרק הראשון בסדרה, על השיר, פורסם כאן.

בפרקים הבאים:
ד. על הביקור בלישטין

ה. ניגון 'מה יפית'

כפי שראינו בפרק הקודם, ביאליק כתב את השיר על מנת שישירוהו על פי לחן מוכר ('פזמון'). בכותרת המשנה של השיר, כפי שנדפס לראשונה ב'הדור', הוא אף ציין בפירוש כי אומרים אותו בניגון 'מה יפית'.


מה הוא אפוא ניגון זה ומדוע ביקש ביאליק שהשיר ייאמר דווקא על פי מנגינתו?

'מה יפית' הוא פיוט מימי הביניים, שבמקורו נועד לשירת הזמירות בשבת, אך הוא זוהה בספרות ובפולקלור עם ריקוד השפלה וצייתנות. ריקוד זה כונה בפולין, בפי יהודים ולא-יהודים, בשם 'מַיוּפֵס', ואותו אמור היה לרקד יהודי עלוב ונטול כבוד עצמי בפני הפריץ. בשל משמעויות אלה צונזר השיר ולא נדפס במקצת סידורים ובד בבד גם נעלם משולחן השבת של יהודים רבים. הצירוף 'מה יפית' גם הפך למטבע לשון שלילי, שמתאר יהודי גלותי המתרפס בפני השליט הזר. לגלגוליו של השיר המקורי ולמשמעויות שהוקנו לו הוקדש מחקר מרתק של מו"ר פרופ' חנא שמרוק, 'מאיוּפס: מושג מפתח בתולדות היחסים בין יהודים לפולנים' (כונס בספרו הקריאה לנביא: מחקרי היסטוריה וספרות, בעריכת ישראל ברטל, מרכז שזר, תש"ס, עמ' 117-101).

ברור אפוא שלפיוט 'מה יפית' היה לחן קדום, ועל פיו שרו אותו יהודים אשכנזים במשך דורות רבים, עד שסר חנו. והנה מתברר, כי למרות כל המשקעים הקשורים בשיר, ניגון 'מה יפית' מושר בהתמדה עד היום, בלילות שבת של עונת החורף, בעדות השונות של חסידות קרלין-סטולין והחסידויות המשתלשלות ממנה. לכל עדה יש את הווריאציה שלה, אך לדברי ידידי אברהם אביש שור, חסיד קרלין שחקר את גלגולי השיר בקרב החסידים, כל הגרסאות חוזרות ומתכנסות ללחן יסודי אחד, שהוא הלחן האשכנזי המקורי (ראו במאמרו: 'לחן עתיק מאשכנז לזמר "מה-יפית" בחדר הקרליני', קובץ בית אהרן וישראל, כד, תשס"ט, עמ' קסד-קעד).



האם ביאליק כיוון לאחד הניגונים הללו, שהיו נפוצים גם בקרב חסידי קרלין בוולין? קשה לי לפסוק, אך ככל שהקשבתי להקלטות של הניגון החסידי, קשה לשיר את 'לישטינא' לצליליו. המוזיקולוג ד"ר יוסי גולדנברג, שעמו התייעצתי, אישר כי אכן הלחנים אינם תואמים.

גרסה אחרת ונפוצה מאוד של ניגון 'מה יפית', מוכרת גם בכמה שמות חלופיים, ובראשם 'דער רבי האָט געהײסן פֿרײלעך זײַן' (הרבי ציווה להיות שמח), שככל הנראה נכתב והולחן על ידי אברהם גולדפאדן. שיר זה נקרא גם בשמות נוספים רבים ובהם 'רבי דוידל ניגון', 'אַ ייִדישער טאַנץ', 'יאָשקע, יאָשקע' ועוד (ראו על כך ברשימתי 'גלגולו של "גלגולו של ניגון": מסע שראשיתו בי"ל פרץ וברבי מטאלנה וסופו בדלידה וברומן פולנסקי'). גם כאן, אפשר לקבוע בוודאות כי ניגון 'מה יפית' זה אינו תואם בשום צורה לשיר 'מי יודע עיר לישטינא'.

הקלטה של 'מָיוּפֶס' (מה יפית) מ-1911 (מקור: יו-טיוב)

אך האם באמת התכוון ביאליק לניגון ספציפי כאשר כתב שיש לשיר את 'עיר לישטינא' לפי 'מה יפית'?

אינני בטוח. ייתכן שביאליק רק ביקש בכך להביע 'מצב רוח', שכן עצם קישורו של 'מה יפית' לשיר על לישטינא כבר מצביע על הלעגה והגחכה של יהודים.

ו. הלחן של עיר לישטינא

ובכל זאת, לשירו של ביאליק נכתב לחן מיוחד שאינו קשור כלל ל'מה יפית' המסורתי. מתי אפוא נכתב הלחן ה'עממי' של 'עיר לישטינא' ומי היה המלחין?

זו שאלה שלפי שעה אין לה פותר, אך עובדה היא ש'עיר לישטינא' הייתה לשיר זמר עוד בימי חייו של ביאליק (אמנם בגרסה מקוצרת של ארבעה בתים בלבד). העדות הראשונה שמצאתי לכך היא בשירון של השומר הצעיר בגליציה, שנדפס בלבוב שבפולין בשנת 1932 (שמור באוסף המוזיקה בספריה הלאומית).


אבל השיר הולחן עוד קודם, כנראה כבר בשנות העשרים. במענה לשאלתי, כתב לי אליהו הכהן כך:
את המנגינה של 'מי יודע עיר לישטינא' הייתי מגדיר כ'ניגון יהודי' יותר מאשר סתם לחן. ודאי תוכל להבחין שהיא מושרת כניגון של לומדים בישיבה, העומדים זה מול זה בעת הלימוד, האחד שואל והשני משיב. וכך אמנם בנוי הטקסט: 'מי יודע עיר לישטינא? – עיר לישטין אני יודע'. כבר בשנות העשרים שרו אותו בארץ ישראל. המלחין והמורה משה ביק אהב לשיר אותו מאז עבד עם סוללי הכבישים בימי העלייה השלישיית. עזריה אלון (יליד 1918), ששר אותו בביתי, סיפר לי כי למד את השיר בנעוריו מפי מורהו בכפר יחזקאל.
בדף השיר ב'זמרשת' הובאו שתי הקלטות של השיר: מפי משה קדם (אפשר להאזין לו כאן) ומפי עזריה אלון, חבר קיבוץ בית השיטה וחתן פרס ישראל, שהוקלט בשנת 2010 (אפשר להאזין לו כאן). קדם ואלון שרים כמובן ב'הברה אשכנזית', כפי שביאליק התכוון שישירו את השיר.

בשנת 2012 הוקלט השיר שוב מפי נאוה נחמן באחד מאירועי הזמר שעורכת חבורת 'זמרשת':


שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, שחיטט עבורי בתיקי 'עיר לישטינא', מצא שם לחן שונה, שחיבר ליאון מ' קרמר מניו יורק ואותו הוא שלח לביאליק בשנת תרפ"ד (1923/24), כמתנה ליום הולדתו החמישים.

זה הפתק שצירף קרמר לתווים:

מתנה לבבית לגאון משוררינו ח.נ. ביאליק ליום הולדתו החמשים מאת מחבר המנגינה ליאון מ. קרמר, ניו יורק תרפ"ד 
1) מי יודע עיר לישטינא 2) פרעהליכעס [שירי שמחה]

וכאן, בשביל ההיסטוריה, תווי הלחן של קרמר:


מי היה ליאון מ' קרמר?

זכרו של קרמר (Kramer) כמעט והלך לאיבוד – כתב לי אליהו הכהן – וספק אם ביאליק בעצמו ידע מיהו. הוא היה חזן ומלחין של פרקי תפילה וזמרה שחי בניו-יורק. בשנת 1919 נדפסה בברוקלין חוברת תווים שלו לפרק תהילים קל ('ממעמקים קראתיך יה'), לסולו סופרן וטנור, מקהלה מעורבת וליווי פסנתר; ב-1924 נדפס בברוקלין לחנו ל'מזמור לתודה' מתוך תהלים, לסולן, מקהלה ותזמורת; ב-1933 הוציא לאור בניו-יורק את 'מה טובו אוהליך יעקב', לחזן, מקהלה מעורבת וליווי אורגן; בשנת 1942 הוציא יחד עם אוסקר גוטמן את הכרך הראשון (וכנראה היחיד) של 'קול שארית ישראל', נוסחי תפילה: מנגינות שבת, לחזן ומקהלה מעורבת ללא ליווי.

בינתיים מצאתי גם אני פרטים נוספים עליו: הוא נולד ב-1866 בגרמניה, קיבל חינוך מוזיקלי בברלין והיה עוזרו של לואי לבנדובסקי. הוא היגר לארה"ב בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 ומשנת 1883 ועד פטירתו ב-1943 היה מנצח המקהלה וחזן בבית הכנסת הספרדי 'שארית ישראל'. ספרו הנזכר, 'קול שארית ישראל', הוא אוסף של תפילות וניגונים שהושרו בבית כנסת מפורסם זה, שנמצא עד היום ברחוב 70 במנהטן.

נחזור ללחן של עיר לישטין.

ספק אם הלחן שחיבר קרמר הושר אי-פעם. מכל מקום, זה אינו הלחן 'העממי' המוכר.

ב-1944 נדפסו (לראשונה?) תווי הלחן המוכר לנו היום. מכל המקומות בעולם, הם נדפסו בשיקגו, בקובץ של שירי ביאליק (Bialik in Song, Chicago 1944, p. 16).


בחלוף השנים, השיר על לישטינא כמעט ונשכח. הוא אינו מושר עוד ואינו מוקלט ורק מעט ותיקים זוכרים את נגינתו. בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית השתמרו כמה הקלטות של מידענים שזכרו אותו מילדותם. למשל, אריה אורי מקיבוץ מעגן מיכאל, יליד 1924, שאביו היה מנהל בית ספר ביבנאל; או משה קדם, יליד 1936, שלמד את השיר בכפר הנוער בן שמן (הקלטתו נמצאת גם בדף השיר של זמרשת והקישור אליה הובא לעיל).

קשה לדעת מי הלחין את השיר ששרו בארץ בשנות העשרים והשלושים. קצה חוט לפתרון התעלומה אולי טמון במודעה שנדפסה בעיתון 'המשקיף' בסוף שנת 1939, וממנה אפשר ללמוד כי באותה שנה פרסם המלחין והפסנתרן גבריאל גראַד (1950-1890) סדרת חוברות של יצירותיו, תחת הכותרת 'מוסיקה עברית'. בין השירים שהלחין – לא ברור מתי – צוין גם השיר על לישטינא, 'לשני קולות (דואט) ופסנתר'.

המשקיף, 12 בדצמבר 1939

בעזרת שמוליק אבנרי נמצאה חוברת מס' 28 בארכיון בית ביאליק, אך לצערנו היא אינה מכילה את התווים...

גבריאל גראד (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, א, עמ' 429)

לגבריאל גראד – סיפר לי אליהו הכהן – שכינה את עצמו 'בנהטוב' ('בטהובן' בשיכול אותיות), היה מכון ללימוד זמר ומוזיקה. הוא הלחין מאות יצירות והדפיס עשרות דפרונים. אך כמעט שלא השאיר משקע בקורפוס של הזמר העברי, למעט שיר אחד שהלחין לחנוכת נמל תל אביב ('עלו עלו לרשת בראש מורם') ועוד שיר על קופסת קרן הקיימת ('המנון לקופסה').

אם יימצאו התווים שחיבר גראד ל'עיר לישטינא' או אז נוכל לקבוע אם הוא-הוא המלחין 'העממי'...

ז. על התרגומים

התרגום ליידיש

התרגום הראשון של השיר על לישטינא לשפה אחרת נעשה ביידיש. באופן אירוני משהו, שמו של המתרגם היה ישראל מה-יפית (1930-1897); כזכור, ביאליק הורה בפירוש לשיר את ה'פזמון' בניגון של 'מה יפית'....

ישראל מה-יפית היה הומוריסטן ומשורר, בן למשפחת רבנים, שמת בדמי ימיו ממחלה קשה. הוא תרגם רבים משירי העם של ביאליק, אך בגלל שמו יוצא הדופן היו שחשבו שהתרגום הוא של ביאליק עצמו, שהשתמש בשם עט. את השיר על לישטין, שנקרא ביידיש 'האָט איר ווען געהערט לישטינאַ?' (האם שמעת על לישטינא), תרגם מה-יפית באופן חופשי. הנה התרגום כפי שפורסם בספר שכינס את יצירתו (געקליבענע שריפֿטן, תל אביב: מנורה, תש"ל, עמ' 234-232).


התרגום לפולנית

שנתיים לאחר מות ביאליק תורגמו כמה משיריו לפולנית, ובהם גם השיר על לישטין (Leszczyna), בידי שלמה דיקמן, ופורסמו בעיתון היהודי Nowy Dziennik, שנדפס בקרקוב, ב-11 ביולי 1936.

Nowy Dziennik, 11 Lipca 1936, p. 7

ב-1939 נדפס בוורשה תרגום זה במהדורת שירי ביאליק בפולנית בתרגומו של דיקמן, ולאחרונה שוב, במהדורה דו-לשונית, עברית-פולנית, שראתה אור ב-2012 (Austeria, pp. 430-432).

התרגום לאנגלית

התרגום לאנגלית, מעשה ידיו של דוד אברבך, נדפס בספרו: David Aberbach, C.N. Bialik: Selected Poems, New York: Overlook Press, 2004  


בעלי התוספות

תמי ינאי זכרה שבמקהלה הפילהרמונית של תל אביב, בניצוחו של אהרן חרל"פ, שרו את 'עיר לישטינא' במנגינה יפה אחרת, ולפי זיכרונה כתב אותה הקומפוזיטור וחתן פרס ישראל יחזקאל בראוּן. ד"ר רתם לוז, בתו של בראון, אישרה כי אכן אביה הלחין שיר זה למקהלה מעורבת ופסנתר. התווים נמצאים בקובץ ושמו 'מזמורים ופזמונות' (או 'מן העיירה'), שיצא לאור ב-1992. תווי הלחן שמורים בארכיונו של בראון, שהופקד במחלקה למוזיקה שבספרייה הלאומית, והנה תחילתם (ותודה לתמר זיגמן).





תגובה 1:

  1. אמנם אין לי הוכחה להשערה הזאת, אבל אני נוטה לחשוב שביאליק בכל זאת כיוון למנגינת "מה יפית/מיופיס" של גולדפאדן. ראשית, בגלל הסמיכות בזמן ובמקום בין המקום שבו חוברה המנגינה לבין לישטינה. כפי שכתבת ברשימה קודמת: "ככל הנראה, גולדפאדן כתב והלחין את השיר עבור האופרטה שלו [..], שכנראה הוצגה לראשונה ביאסי שברומניה בשנת 1878". התקליט שהועלה ליו-טיוב הוקלט בבוקרשט בשנת 1911 וכותרתו Маюфйсь (מיופיס בכתב קירילי) - ורומניה קרובה יחסית לאוקראינה, ולכן סביר להניח שביאליק הכיר את המנגינה הזאת. שנית, בגלל האופי הפארודי של המנגינה, ואף הרקע האנטי חסידי שלה היא נראית לי מתאימה לתוכן שירו של ביאליק.
    אני לא בטוח שיש ליחס משמעות רבה לכך שהמילים לא מתאימות למנגינה: לא ידוע לי שביאליק נודע בכישרון מוזיקלי מיוחד, ואני לא בטוח שחייבים להניח שהוא טרח והתאים את מילות השיר דווקא ללחן זה או אחר.
    קישור להקלטה משנת 1911: https://www.youtube.com/watch?v=djkflrzhMDQ

    עניין נוסף הוא שהמנגינה הזאת היתה מנגינה דומיננטית מאוד בחיי החלוצים. היא מזכירה את הלחן של "תה ואורז יש בסין" (המבוסס על מנגינה אוקראינית עממית), והיא אף שולבה באחד משירי החלוצים מתחילת שנות העשרים - "חלוץ, חלוץ הנני". אפשר לשמוע אותה בבית השני של השיר (בהקלטה של שלמה גרינברג: משניה 10 עד שניה 18).
    http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=3277

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.