יומן קריאה: מרדכי שלו ונוכחותו הסמויה ברומן 'פליאה'

מרדכי שלו ובתו צרויה במרפסת הבית במשכנות עובדים (באדיבות צרויה שלו)

מאת ניצה בן-דב 

'אני גר ברחוב ארלוזורוב 10 דירה 6 (קומה ב') ולידה עץ רִמון פורח' – כך כתב מרדכי (מוטה) שלו (2014-1926), בשולי מכתבו אליי (כ"ה בסיון תשנ"ב; 26 ביוני 1992), כשהזמינני לראשונה לביתו במעונות עובדים ב' בשכונת רחביה בירושלים. 

כשהגעתי מחיפה ונכנסתי למרחב המגודר של מעונות עובדים, שבו ניצבו מבנים אפורים זהים, הבחנתי מיד בעץ הרימון וידעתי שזה המקום. ביני לביני התפלאתי ששלו הקפדן, שדייק במועד ובמקום שייעד לפגישתנו, לא ציין במכתבו את גרם המדרגות החיצוני, שמוביל לדירתו.

כמעט שלושים שנה עברו מאז אותה פגישה ראשונה, שבעקבותיה היו נוספות, וזיכרון המדרגות שב אליי כשקראתי את פליאה, הרומן החדש של בתו צרויה שלו (כתר ספרים, 2021). רחל, אחת משתי הגיבורות של הספר, משחזרת כיצד אמו של אהובהּ עמדה בראש גרם מדרגות ורוקנה, ללא הנד עפעף, קומקום של מים רותחים על ילדי השכונה שקטפו פירות מעץ השסק שלה. עטרה, הגיבורה השנייה של הספר, נזכרה אף היא כיצד בילדותה ישבה שעות ארוכות בעיקול המדרגות, תחת עץ השסק. היטב ידעתי איזו תמונה עמדה בפני המחברת: ברומן הוחלף עץ הרימון בעץ שסק, אבל גרם המדרגות נותר על כנו.

ביתם של מרדכי וריקה שלו במעונות עובדים ב' בירושלים (צילום: דוד אסף)

פליאה מתפצל, מתחילתו ועד סופו, לשני סיפורים מקבילים, שקשרים וקשרי-קשרים מחברים אותם. שני הסיפורים באים זה בעקבות זה, סיפור אחד רודף את האחר באופן סכמטי ועקבי להפליא. הדוברת בפרקים האי־זוגיים היא רחל, אישה שגילה הוא מעל תשעים והיא חיה בעיר מעלה אדוּמים, סמוכה לירושלים ועל גבול מדבר יהודה; הדוברת בפרקים הזוגיים היא עטרה, אישה צעירה המתגוררת בבית גדול על רכס הכרמל בחיפה, על גבולו של ואדי תלול הגולש אל הים. אחד המוטיבים המקשרים בין שתיהן הוא הדלת הסגורה, ששתיהן חוות מצדו של אותו אדם, מנחם (מַנו) רובין, שהיה בעלה הראשון של רחל ואחרי נישואיו השניים היה לאביה של עטרה. למוטיב זה יש מופעים אחדים ברומן והוא הופך מטפורה לדמותו החידתית של אותו מנו, שאת אישיותו, מהלכי חייו והחלטותיו מנסות שתי הנשים לפענח אחרי מותו.

המילים הראשונות של הרומן הן 'מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת', ומכאן ואילך מתחיל שחזור של חוויה קשה ומתסכלת שאירעה כשבעים שנה קודם לכן, באביב 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. באחד מאותם ימים, רחל חירפה נפשה ועלתה מתל אביב לירושלים הנצורה, לראות את מנו בעלה, שהפסיק לענות על מכתביה. העמידה מול הדלת הסגורה רצופה בתחנונים לאמו סוניה, זו שעמדה ארבע שנים קודם לכן בראש גרם המדרגות ושפכה מים רותחים על ראשי הילדים שקטפו פירות מעץ השסק. 'סוניה, תפתחי לי', 'סוניה, אני חייבת לראות את מנו', 'את שם סוניה? תפתחי לי רק לרגע, אני לא אישאר הרבה, אני צריכה לחזור לתל אביב', כך מתחננת רחל לפני האישה הקשוחה הנמצאת במטבחה וממאנת לפתוח את הדלת. תחנוניה נופלים על אוזניים ערלות ומקץ שבעים שנה היא עדיין תוהה בינה לבין עצמה: 'מדוע לא הדפה את שומרת הסף הזדונית ופרצה אל חדרו' (עמ' 10-7).

הביטוי 'שומרת הסף' מזכיר את 'לפני החוק', סיפורו המפורסם של פרנץ קפקא, הנפתח כך (תרגום של אילנה המרמן):

לפני החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא בן כפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל שומר הסף אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. 'אולי,' אומר השומר, 'אבל עכשיו לא'.

להבדיל מאיש הכפר, שהדרך אל החוק נחסמה בפניו אבל פתח צר של תקווה נותר ('אולי, אבל עכשיו לא'), האישה שבאה מתל אביב נשלחת חזרה אל מקומה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: 'רחל, תחזרי לתל אביב ואל תבואי לפה יותר, הוא לא יכול לראות אותך!', אומרת לה שומרת הסף. אבל בדומה לאיש מן הכפר, המציץ דרך השער פנימה, גם רחל, טרם תשוב על עקבותיה, מנסה להציץ אל 'החדר הגדול, החשוך כמערה, שבו ניצבה מיטתו ליד החלון שתריסיו מוגפים'. ואם הרמיזה לסיפורו של קפקא נשמעת מופרכת, הנה רחל עצמה מכה על חטא הציות לאמו של בעלה: 'איך שמעה בקולה? טיפשה כמו האיש מן הכפר לפני שער החוק בסיפור הקודר ההוא שקרא פעם באוזניה' (עמ' 11).  

כדי ליצור זיקה ברורה בין רחל הקשישה – שהפרק הראשון שמספר עליה נפתח במילים 'מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת' ומסתיים במילים 'מה תספר לה: מול הדלת הסגורה ניצבתי דוממת?' – לבין הגיבורה השנייה, עטרה, נפתח גם הפרק הראשון שמספר על עטרה (הפרק השני בספר) במילים זהות: 'מול הדלת הסגורה היא ניצבת דוממת' (עמ' 13). עטרה הגיעה מחיפה למעלה אדומים, ואף שקבעה עם רחל מראש את מועד הפגישה, ואף הודיעה לה מהדרך שתאחר בגלל הפקקים, היא מוצאת דלת נעולה. אלא שעטרה אינה מוותרת. בניגוד לרחל, שנות דור לפניה, היא מחכה במכוניתה להזדמנות כדי להשתחל לביתה הסגור של רחל. בשעות ההמתנה הללו היא משחזרת את השעות הרבות שבהן ישבה בילדותה בעיקול המדרגות, תחת עץ השסק, כשאביה נעל את הדלת בפניה, עד שכעסו התמידי עליה שכך והדלת בסופו של דבר נפתחה.

הסיפור החידתי 'לפני החוק' (במקור בגרמנית Vor dem Gesetz), שבו ניצב אדם בפני דלת או שער סגורים ושומר מונע ממנו להיכנס פנימה, העסיק מאוד את מרדכי שלו. הוא הקדיש לו ולמחברו קפקא סדרת מאמרים מרתקת שהתפרסמה במקור בהמשכים בעיתון הארץ (מאמרים אלה כונסו בכרך ג' של מעשה סיפור: מחקרים בסיפורת היהודית, בעריכת אבידֹב ליפסקר־אלבק ורלה קושלבסקי, אוניברסיטת בר־אילן, תשע"ג, עמ' 286-247; נגיש לקוראי כותר). אין ספק שצרויה בתו הושפעה מסיפורו של קפקא, ויותר מכך מפרשנותו של אביה, ושילבה אותם באופן יצירתי בספרה החדש. 

בפרקי קפקא ערך מרדכי שלו השוואה בין 'לפני החוק', שפורסם לראשונה ב-1915, לבין סיפורו של רבי נחמן מברסלב 'מעשה מֵרב ובן יחיד', שראה אור לראשונה מאה שנים מוקדם יותר, ב-1815, באוסף ספורי מעשיות, שהביא לדפוס תלמידו רבי נתן מנמירוב (קפקא הכיר את הסיפור דרך התרגום לגרמנית שפרסם מרטין בובר בשנת 1906). לדעת שלו, המשותף לשני הסיפורים הוא חטא הציות. גיבוריהם מצייתים לדמות סמכותית: השומר בסיפורו של קפקא חוסם את דרכו של האיש מהכפר אל החוק, והאב־הרב, בסיפורו של רבי נחמן, מונע מבנו יחידו להגיע אל הצדיק. המסר הוא, שאת ה'מניעוֹת' (מונח ברסלבי, שפירושו מכשולים בדרכו של החסיד אל הצדיק, שאינם אלא נסיונות שמעמיד הצדיק בפני המאמין) בדרך אל מחוז החפץ יש 'לשבור', ובכל מחיר להגיע אל המטרה. סיפורו של קפקא מסתיים במילותיו של השומר: 'שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך לסגור אותה', ולפי שלו – את השער הכרחי לעבור בכל מחיר, שאם לא כן הייעוד ייהפך לסיוט.

מיהו 'השומר' בסיפורו של קפקא, שאת איסורו יש להמרות? תיאורו, לפי מרדכי שלו, מסגיר את מהותו. בעוד התיאור של קפקא נועד לעמעם את זהותו החד-משמעית של השומר – הוא חזק, לבוש במעיל פרווה, אפו מחודד, וזקן טטרי שחור, ארוך וקלוש מכסה את פניו; שלו נטל ממנו את תארי השם והשאיר לו את המעיל, האף והזקן. הלא אלה הם סממניו הסטריאוטיפיים של היהודי המזרח־אירופי, האוֹסְט־יוּדֶה, 'היהודי הנצחי', שומר הסף של היהדות האותנטית, שמעורר ביהודי המערבי (וֶוסט-יוּדֶה), מסוגם של קפקא, מרטין בובר וגרשום שלום, בחילה וקנאה, רתיעה ומשיכה, סלידה והערצה. 

איור של קרל אוטו ברטנינג לסיפור 'לפני החוק', 1954 (Bartning pictures)

גם צרויה שלו מתארת את שומרת הסף, שבנה הוא איש לח"י, שהעברית בפיו יפהפייה ומהודרת, כיהודייה מזרח־אירופית טיפוסית, שמעוררת בה אותו בליל רגשות. סוניה, אמו הנחושה של מַנו, מתוארת כאישה קצרת קומה שמקומה הוא במטבח, שם היא אוחזת בכף עץ ובוחשת במרק. האדים העולים מן התבשיל מלהיטים את פניה ונספגים בשערה. לפני ארבע שנים, כשעמדה בראש המדרגות ורוקנה קומקום של מים רותחים על הילדים שהעזו לקטוף מפירות עץ השסק, היא נראתה כבדה, לבושה בחלוק דהוי, וחיוך מעוות עלה על פניה נוכח הילדים הנסים ממנה בבעתה ונוכח המראה המהוסס של רחל שעמדה בתחתית גרם המדרגות ותהתה אם הגיעה למקום הנכון. מבטאה הפולני הכבד של האם לא התעמעם למרות עשרות השנים שחלפו מאז הגיעה לכאן מוורשה. שומר הסף של קפקא, שמביט באיש הכפרי מלמעלה למטה, צוחק (מרדכי שלו הוסיף: 'צחוק שטני') כאשר הכפרי מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. חיוכה המעוות של סוניה גם כן מתפשט על פניה שעה שהיא מביטה ברחל מלמעלה, מראש גרם המדרגות. הן שומר הסף של קפקא הן שומרת הסף של צרויה שלו מתוארים כמכשפים גשמיים דוחים, שחוסמים את הבאים בשעריהם בדרכם אל מחוז החפץ היקר מכל עבורם.

מאמריו המבריקים של מרדכי שלו על 'לפני החוק' שימשו לו פלטפורמה לדיון משכנע ומושך על המפגש האינטלקטואלי והרגשי, רווי המתחים והרגשות הסותרים, של שני סוגי היהודים האירופים. לבו נטה בפירוש ליהודים המזרח־אירופים, אלה שרחקו מהתבוללות והחזיקו במסורת העתיקה. ועל אף העדפתו זו, גם יהודים מערב-אירופים, שהעזו ונכנסו בשעריה של הארץ המובטחת, דהיינו, לא צייתו לשומרי סף למיניהם ולכן נגאלו (הוגו ברגמן למשל), גם הם מבחינתו 'יהודים ממומשים' לא פחות מאחיהם שבמזרח אירופה, ששמרו בעזרת חוקי ההלכה על זהותם.

המסר האקטיביסטי של שלו, האידיאולוג הציוני, איש החוק והמוסר, שהאמין שהעולם אינו סתמי, שבדרכו המתוחכמת כחוקר ספרות יחיד במינו הטיף כן להיכנס ללב החוק, כן לעלות בחומה, כן להעפיל אל ראש ההר, כן לעלות לתורה (החוק), ולעולם לא לוותר – הוא חד משמעי. לא בכדי הכתיר את אחד ממאמריו בציטוט מקפקא, 'מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת', תוך שהוא מסביר אמירה זו ומדוע בחר בה ככותרת למאמרו.

יתרה מזאת, אגב טענתו שאסור להיכנע למחסומים, לעכבות ולדחיות הביא שלו אפוריזם של קפקא (שטרם התפרסם בעברית): 'חוטאים אנחנו לא רק מפני שאכלנו מעץ הדעת, אלא גם מפני שטרם אכלנו מעץ החיים'. אפוריזם מפתיע זה ששלו דן  בהרחבה במשמעותו (כשם שהשכלנו לא לציית לאיסור האכילה מעץ הדעת היה עלינו לא לציית לאיסור האכילה מעץ החיים), מחזיר אותי לעץ הרימון שניצב ליד דירתו, ולסופו של המכתב הראשון, האינפורמטיבי, ששלח אליי, כשלפתע, ממש בסופו, התפייט והפנה את תשומת לבי לנקודת הציון מרחיבת־הלב בדרך אליו: עץ רימון פורח.

עץ שסק ניצב גם ליד דירתו של מנחם רובין, גיבור פליאה. בביקורה הראשון של רחל בביתו, עץ השסק הניב פירות ושומרת הגן הקנאית הבריחה בשפיכת מים רותחים את הטועמים ממנו. מקץ ארבע שנים, כשרחל מגיעה שוב לירושלים הנתונה במצור, 'משום מה הפירות ירוקים עדיין, לא מושכים אליהם נפש חיה פרט לכמה צרעות. כשיבשילו בקרוב יהיו בוודאי נחשקים שבעתיים בעיר המורעבת, ומים שחולקו במשורה לא תעז לבזבז. כיצד תרחיק אימו את הגזלנים הקטנים באביב הזה, באבנים? וכיצד תרחיק אותה? הרי את הפרי היקר ביותר שלה גזלה ממנה' (עמ' 8).

האם עץ הרימון הפורח, שהוחלף בעץ שסק שפירותיו נחשקים, הוא עץ הדעת או עץ החיים? האם האכילה של רחל מפירותיו הייתה עשויה להחזיר לה את גן העדן האבוד? אין לדעת. מה שבחרה צרויה שלו לספר לנו הוא שרחל המורעבת, שסיכנה את חייה בנסיעה לירושלים, לא זו בלבד שלא הדפה את שומרת הגן, לאחר שזו כבר סובבה את המנעול והתייצבה על הסף, אלא שלא ביטאה בחריפות את גודל רעבונה וצימאונה, ולכן לא טעמה ממרק העדשים הריחני ולא שתתה מים להרוות את צימאונה. משום מה צייתה לשומרת ולא נכנסה אל חדריו של אישהּ החוקי. היא חזרה לתל אביב בידיים ריקות ובלב מת. 

צרויה שלו היא סופרת מוכשרת שטווה עלילות נפלאות, ואת המסר הציוני האקטיביסטי של אביה הביאה באופן סמוי ורגיש. אבנר הולצמן, במאמרו המצוין על הספר ('זינוק נועז אל מוקדיה המודלקים של זירת העימות הפנים-ישראלית', הארץ, 26 בספטמבר 2021), ציין בצדק כי שלו העניקה יתרון מובהק לעולמה של רחל, 'המתנחלת הימנית' הזקנה, על פני עולמה של עטרה החילונית. אלא שרחל, בניגוד למה שהטיף מרדכי שלו, לא הדפה את שומרת הסף. היא צייתה לה מתוך פחד או מתוך ידיעה עמומה שלאו דווקא האֵם היא זו שחוסמת את דרכה ללבו של אהובה. היא הבינה שהכניסה אליו חסומה מסיבות עמוקות יותר. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, האהוב נצרב בבשרה. האִם בחירתה להתגורר במזרח, על ספו של המדבר הנצחי, היא רק בחירה אידיאולוגית של 'מתנחלת ימנית', או שיש בה גם ביטוי של השלמה עם עולם תשוקות חסום? כמו מרדכי שלו עצמו, בת דמותו רחל, מייצגת את הסגפנות, את ההסתפקות במועט, את החוק היבש שתוקפו לא פג ואת הערכים שאין להם תאריך תפוגה.

מרדכי שלו ונכדתו מרווה, ירושלים 1994 (באדיבות צרויה שלו)

דלתם של מוטה ורעייתו רִיקָה (2010-1923), הציירת בת כנרת, הייתה תמיד פתוחה בפניי לרווחה, ופירות עונה רחוצים וחמודים למראה הוגשו לכבודי לשולחן. בלי מורא ובלב מלא תודה טעמתי מעץ הדעת ומעץ החיים שהיו נטועים בלב דירתם הצנועה ומעוררת ההשראה. כמה פעמים זימר מוטה באוזניי את 'שיר החירות', שיר תנועות הנוער שכתב יצחק שנהר והלחין דניאל סמבורסקי, שאותי תמיד ריגש: 'פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה'. הוא אפילו הזכיר שיר זה בפרשנותו על מוטיב העקידה ביצירתו של א"ב יהושע, שכונסה בקובץ המאמרים בכיוון הנגדי בעריכתי (הקיבוץ המאוחד, 1995). אחרי שקראתי את פליאה הבנתי מדוע שיר זה היה כל כך משמעותי בחייו. הוא תמיד העדיף את המזרח האותנטי, את צחיחות החוק המוחלט, את קדמת עדן, על פני המערב הנהנתני והמתעתע.  

מצבות קבורת בני הזוג שלו בבית הקברות של קבוצת כנרת (צילום: אלי אלון; ויקיפדיה)

________________________________

פרופסור אמריטה ניצה בן-דב זכתה בפרס ישראל בספרות לשנת תשפ"א. התמונות ברשימה הן באדיבותה של צרויה שלו.

בעלי התוספות

על גרם מדרגות ועץ רימון פורח

כתב וצילם דוד אסף

בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים של המאה הקודמת היינו, צרויה שלו ואנוכי, חברים טובים. שנינו היינו אז סטודנטים צעירים באוניברסיטה העברית, אני למדתי היסטוריה של עם ישראל וצרויה – מקרא. היינו נשואים טריים (ליוצאי גלוּת צפון אמריקה), ולכל זוג הייתה אז ילדה קטנה וחמודה. גרנו ברחביה (משפחתי ברחוב אברבנאל; צרויה ודני מרום, ברחוב התיבונים ואחר כך ברחוב אלפסי), וכך שתי המשפחות שלנו התרועעו זו עם זו תכופות. כמה פעמים גם הזדמנתי לבית הוריה במעונות עובדים ב', השכונה הפסטורלית הכלואה בין רחוב ארלוזורוב לרחוב עזה ההומה, וכך היכרתי את מרדכי וריקה.

על אף רצינותו והחומרה הקפדנית שבה התייחס לעניינים שברוח, מרדכי שאני זוכר היה אדם חייכן ולבבי. מדי פעם פגשתי אותו בחדר הקטלוגים של הספרייה הלאומית ושוחחנו על עניינים שברומו של עולם. באוסף התדפיסים שלי אף מצאתי תדפיס שהעניק לי בשנת 1990 ורשם עליו 'בתודה'. על מה התודה? כבר לא אזכור.

מתוך הספר 'בחבלי מסורת ותמורה' בעריכת מנחם כהנא, תש"ן

בעקבות מאמרה של ניצה בן-דב התעוררו בי זיכרונות מלפני יותר משלושים שנה ושמתי פעמיי למעונות עובדים ב', לראות אם עדיין פורח עץ הרימון ליד ביתם לשעבר של מוטה וריקה שלו. צרויה הרחיקה נדוד וקבעה את מקומה בחיפה, ולפיכך הלכתי לבדי.

השינוי הבולט לרעה הוא שאין כניסה לשכונה, בתואנה שזהו רכוש פרטי. שתי הכניסות (אחת מרחוב עזה והשנייה מרחוב ארלוזורוב) נעולות בשערים חשמליים – אמיתיים ולא מטפוריים – ורק יודעי הקוד יבואו בם. הנה ננעלה הדלת גם עבורי...

לא נואשתי. כצייד מנוסה המתנתי בסבלנות עד שאיש שירות יצא מן השער, ואז חמקתי פנימה.

החצר היפה והמדשאה המטופחת נותרו כשהיו. שמורת טבע עירונית, שמתחרה בתאומתה, מעונות עובדים א', שעליה כתבתי לא מכבר (כאן). הבתים נבנו בטורים אורכיים, ממזרח למערב, והקירות אינם 'ירושלמיים', אלא מחופים ב'שפריץ' תל-אביבי נינוח. בית מספר 10 ודירה מס' 6 נראים לכאורה כשאר הבתים, אך הכל בעיני המתבונן. אין מראה מדכא יותר מדירה שנעזבה מתושביה המקוריים שאותם היכרת ורוקנה לא רק מדייריה אלא גם מרהיטיה ומספריה. איני יודע מה קורה בדירה עכשיו – האם נמכרה, הושכרה או ניטשה וריקה היא? לא חיטטתי ולא הצצתי מבעד לדלת הסגורה.

עליתי וירדתי בגרם המדרגות. עץ הרימון צמח לגובה הבניין. הוא לא נותן ריחו (כידוע), אך מלבלב בתפארתו.

כאן עלו וירדו כמה פעמים ביום בני משפחת שלו, למן אמצע שנות השבעים (הם הגיעו לירושלים מבית ברל סביב שנת 1975) ועד מותם של בעלי הבית (ריקה ב-2010 ומרדכי ב-2014). מכאן יצאו לבית הספר התיכון האחים ענר וצרויה, ולכאן חזרו בחופשות מהצבא. אלה הם המראות שראו ונספגו ביצירתם.

לאחר פרסום הדברים טרח הסופר מאיר שלו לצלצל אליי ולספר לי קצת יותר על הדירה במעונות עובדים. 

ובכן הדבר היה ככה, הדירה נקנתה על ידי הסבא והסבתא שלהם, כלומר ההורים של מוטה ואחיו, המשורר והמחנך יצחק שלו (אביו של מאיר) – יצחק, האח הגדול, היה מבוגר בשמונה שנים ממרדכי. שניהם גדלו בדירה, ולימים כל אחד מהם הפליג לדרכו ולמקומות מגורים שונים. לאחר מות הסבא נותרה הסבתא בדירה, וכמנהג הימים השכירה שני חדרים בה לסטודנטים. לאחר מות הסבתא, וכשנמאס לאחים לטפל בהשכרת הדירה, האחריות הועברה למאיר עצמו, שתמורת ניהול השכרתה זכה למגורים בחדר אחד ובו גר במשך כמה שנים. לבסוף קנו מרדכי וריקה את חלקו של יצחק בדירה ועברו לגור בה. ביקשתי ממאיר שימצא את הפנאי לרשום עבורנו את תולדותיה של הדירה, והוא הבטיח לעשות כן. נחכה בסבלנות.