שקופית: משה בנציון |
מאת עמוס רודנר
א. גלגולי נוסח ב'אנחנו מאותו הכפר'
חברי, הזֶמֶרוֹלוֹג עפר גביש, הפנה את תשומת לבי לשינויי הנוסח שיש בשירה של נעמי שמר 'אנחנו מאותו הכפר', שנכתב ב-1966 והפך מאז לאחד השירים המזוהים ביותר עם זיכרונם של הנופלים במערכות ישראל. שתי שורות מתוכו קיימות בגרסאות שונות:
1. בספר הראשון של שיריה (כל השירים, 1967, מס' 34) כתוב:
בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת
וכך אכן שר יוסי בנאי, שנעמי שמר העניקה לו את זכות הביצוע הראשוני:
2. לעומת זאת, בספרה האחרון סימני דרך (כנרת, 2003, מס' 76), כתוב:
הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / לָחַמְנוּ בְּאוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת
ואכן, בהקלטה מ-1969, שרה כך נעמי שמר עצמה:
3. והנה, בביצוע המקורי של להקת פיקוד מרכז, גם הוא משנת 1969, שר הסולן דני וֶסֶלִי:
בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / לָחַמְנוּ בְּשָׁלוֹשׁ הַמִּלְחָמוֹת
עניתי לעפר, שזכור לי היטב שנעמי שמר סיפרה – לתמר רעייתי המנוחה ולי – שבגרסה הראשונה של השיר כתבה:
הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת
אלא שאז דני ליטאי – במאי התוכנית 'רד אלינו לבקעה' (1969) – אמר לה: 'החבר'ה יחשבו שנפלת על הראש. מי זה בורח היום אל המלחמות?', ושכנע אותה לשנות את השורה.
לצערי, בעיזבונה של נעמי שמר ששמור בספרייה הלאומית בירושלים, אין כתב יד של אף אחת מגרסאות השיר. נעזרתי בזיכרונה של לֵלִי בִּתָה, שזכרה את השורה הזאת כמוני, אבל התברר לה שדני וֶסֶלִי, סולן הביצוע הראשון של להקת פיקוד המרכז, מכיר גם הוא את השורה הזאת אך טוען שהיא נשארה בגדר כוונה ולא נכתבה על נייר. בין כך ובין כך, סיפור הבריחה אל הקרבות היה קרוב לה מאוד והיא התקשתה כנראה להיפרד מן הגרסה המקורית, בין אם נכתבה ובין אם רק נהגתה. קושי זה הוא שגרם לה להתלבט בין הגרסאות האפשריות ולפרסם כל פעם גרסה אחרת לאותן שתי שורות.
בול יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשע"א עיצוב: אסנת אשל (התאחדות בולאי ישראל) |
ב. מי בורח למלחמה?
שיר לחוד ומציאות לחוד. צירוף המילים בריחה אל הלחימה איננו המצאה של נעמי שמר אלא מטבע לשון שנשמר לתופעה נשכחת שרווחה בעבר, במיוחד בהתיישבות העובדת.
הגיוס בקיבוצים, למשימות לאומיות – כולל גיוס לצבא בזמן לחימה – לא התעלם מרצונם של המתנדבים, אבל נקבע, בסופו של דבר, בהתאם למִכסות שהוטלו על הקיבוצים על ידי תנועותיהם והמוסדות הלאומיים. המִכסות אוישו בהתאם להצעת המזכירות של הקיבוץ והובאו לאישור האֲסֵפָה הכללית. נוהג זה שהתנהל, פחות או יותר, על מי מנוחות (למשל, גיוס למשטרת המנדט כשליחי ה'הגנה') התערער עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
חברי הקיבוצים הגדולים (שרובם הוקמו בשנים 1932-1928, כלומר בשנות המשבר הכלכלי הבין-לאומי) עוד לא ענו אז להגדרת יצחק בן-אהרן 'אין שמרן ממהפכן זקן', אבל כבר ענו, ברובם, להגדרה 'אין שמרן ממהפכן שהצליח'. הם היו כל כך מרוכזים ומופתעים מהצלחתם שלא תמיד הפנימו שגם מחוץ לעולמם מתרחשים דברים הרי גורל.
הנכונות להתגייס לצבא הבריטי ולהשתתף בלחימה בנאצים הייתה גדולה מהמִכסות שהטילה התנועה, למשל על קיבוץ ילדותי, גבעת ברנר. הייתי ילד ולא זכרתי את הסערות סביב ההתנדבות לצבא. נחשפתי אליהן במקרה, כשלרגל איזה אירוע תרבותי נסעתי לקיבוץ השכן נצר סירני. ביקשתי לפגוש שם את יוסף אחאי (1988-1898), המחנך, העורך ומשורר הילדים, כדי שישלים לי את המילים לפזמון המקומי 'הבו יד לֶעָמָל' (שאותו כתב אחאי בגבעת ברנר, לפני שעבר ב-1952 לנצר סירני, בימי הפילוג בקיבוץ המאוחד). אחאי הוציא פנקס קטן בלי שורות והשלים את הבתים החסרים בכתב ידו היפה, שכמותו היו רק למורים לעברית בגימנסיות 'תרבות' בליטא ובפולין. אבל הוא לא הסתפק בכך. בלי ששאלתי אותו, סיפר לי בגאווה רבה, שכתב את השיר נגד הגיוס לצבא הבריטי ללא אישור הקיבוץ, ובספק נזיפה ציין כי אפילו בן-אשר התגייס לבריגדה וברח למלחמה בניגוד מוחלט להחלטה מפורשת של האסֵפה הכללית. חיים בן אשר (1998-1904) אכן היה מהאישים יוצאי הדופן שבקרב מייסדי גבעת ברנר. איש רוח וחזון, שבשנותיו בבריגדה ערך את עיתון החיילים היהודיים היומי – החייל. לימים היה חבר כנסת, ומנהל בית ברל. גם הוא עבר לנצר סירני (אפשר לקרוא עליו כאן).
יוסף אחאי (ויקיפדיה) |
חיים בן אשר (ויקיפדיה) |
מצויד במידע שנידב לי אחאי, שאלתי את בנו של חיים, פרופסור (אמריטוס) לחקלאות יפתח בן אשר, מה זכור לו על התנדבות אביו לבריגדה. יפתח סיפר על אסֵפה כללית סוערת ורוויית גינויים. הוא סיפר גם שהיו חברי קיבוץ, ששירתו בבריגדה עם אביו, אך לא דיברו אִתו עד השחרור. בגבעת ברנר לא רק חיברו ושרו פזמון נגד מה שכונה 'גיוס פרטי', אלא שאף הוכן פלקט מצויר שאותו תלו בחדר האוכל בחגים.
התופעה הזאת של התנדבות ליחידות לחימה ללא אישור מוסדות הקיבוץ, רווחה בקיבוצים רבים ונקראה בריחה. הנער בן ה-18 מוטי פיין, למשל – כשני עשורים לפני שהיה למפקד חיל האוויר האלוף מוטי הוד (2003-1926) – ברח ב-1944 מדגניה א' והצטרף לחיילי הבריגדה.
תופעת הבריחה נמשכה כמובן גם בימי מלחמת העצמאות. חשוב להזכיר שכל צעירי הקיבוצים – מגיל 18 עד 26 – גוייסו לחילות השדה (החי"ש), שלצד הפלמ"ח (שם היה גיוס מלא) היו היחידות המאומנות ביותר של 'ההגנה'. מגוייסי החי"ש שירתו בדרך כלל בסביבות יישובם, והבריחה הייתה אפוא מלחימה מליציונית, מפעם לפעם, ללחימה 'אמיתית' בגיוס מלא.
וכך היו הדברים בגבעת ברנר בשנת תש"ח: אחרי שנכבשו חמשת הכפרים הערביים שהקיפו את הקיבוץ, והמתח הבטחוני השתחרר, 'ברחו' שלושה תלמידי כיתה י"ב לגדוּד 'הפורצים'. גדוד זה, ששכל יותר חללים מכל גדוד אחר, השתייך לחטיבת פלמ"ח-הראל, ששכלה יותר חללים מכל חטיבה אחרת ב-1948. השלושה, דניאל סרני (בנו של אֶנְצוֹ; נספה באסון מעגן ב-1954), צבי אכטנברג (משגב), ויורם בן-דוד, 'נצלבו' באסֵפה הכללית והוצגו כדוגמה לכשלון בחינוך הדור הצעיר, כמובן שבדיעבד אישרו את גיוסם. זמן קצר אחר כך 'ברחו' גם הבנות לילית לוינסון ורחל זכאי.
הלל לביא (1948-1929) |
לילית הגיבה בבריחה לפלמ"ח, כשאיתה חברתה רחל זכאי. כששאלתי פעם את רחל כיצד הגיבו על כך בקיבוץ, היא השיבה: 'הקדישו לשְׁתֵּינוּ את אותה אֲסֵפַת הַטָּפַת'...
נסיים היכן שהתחלנו, בנעמי שמר.
זאבל'ה עמית (סלוצקי) ויוסל'ה רגב, שבהשראת סיפר החברות יוצאת הדופן ביניהם בחרה נעמי שמר לכתוב את 'אנחנו מאותו הכפר', היו מושבניקים בני נהלל. היו כמובן מושבניקים רבים שהתנדבו ללחימה בלי לקבל את ברכת משפחתם, אבל הביטוי בריחה היה שמור לקיבוצניקים שצפצפו על התקנון, שהחליף את רוח ההתנדבות בצו תנועה מטעם אסֵפת החברים.
שיר זֶמֶר בהשראת דמויות אמיתיות אינו ביוגרפיה. נעמי שמר הייתה חופשית לייחס לגיבוריה 'בריחה אל אותן המלחמות', למרות שהיו מושבניקים וצירוף לשוני זה לא הלם את מעשיהם. אבל הסיפור מורכב יותר: לשמר היו בקיבוץ הולדתה, כנרת, שני 'בורחים' קרובים ביותר: בן-דודה יענקל'ה מלמד ובן-כיתתה גור מאירוב (בנו של שאול, שבעקבות נפילת בנו, שינה את שם משפחתו לאביגור). שניהם ברחו מכנרת ל'מחלקת הקומנדו' של גדוד 12 בגולני. גור, בן ה-17, נהרג בקרבות באזור סג'רה מול צבאות קאוקג'י, ויענקל'ה הביא את גופתו לקבורה בכנרת.
באתר 'יזכור' מצוטט פתק שכתב גור, גם בשמו של חברו יענק'לה, למִפְקדת כנרת, קודם בריחתו:
למפקדה, שלום! אני מצטער שאני מוכרח לפנות אליכם בדרך הכתב ולא בדיבור ישיר. החלטנו לצאת. לא בקלות החלטנו לצאת בדרך ההסתלקות. תמיד התנגדנו לדרך זו ואנו מקווים שלא רבים ילכו בדרכנו זאת, אולם הרגשנו שאנחנו מוכרחים ללכת ואתכם הסליחה. לו היינו רואים איזו תקווה שהיא לסדר את העניין על ידי משא-ומתן ישיר, היינו עושים זאת. הננו מוכנים לשאת בתוצאות הליכה זו. בידכם להטיל עלינו עונש כרצונכם - ובצדק. אבל זכרו שלא ברחנו מהחזית, אלא להיפך! אנחנו מקווים להתראות אחרי המלחמה. ושוב אנחנו מבקשים את סליחתכם!!! בניכם גור ויעקב (הדגשות שלי).
גור מאירוב (1948-1931) עם הוריו שאול ושרה (כוכב הצפון) |
בקרבות בלימת הסורים, הגולשים מהגולן לעמק הירדן, נפלו מכיתתה של נעמי גם דן כִּנרתי וזמיר דהאן. נפילתם של שלושת חבריה לילדות ולנעורים, הייתה חוויה כואבת ומכוננת. נעמי, שדיברה על השלושה לאורך כל השנים, ותמיד בהתרגשות, לא הייתה יכולה שלא להזכירם (בדמעות) גם בפגישותיה עם תלמידי תיכון. היא ניסתה כמה פעמים לבטא את געגועיה אליהם בשיר, אבל לא הצליחה להגיע לריחוק המסוים, הנחוץ לפעמים, כדי להפוך זיכרון ליצירה.
בשנת 1966, נענתה נעמי שמר לידידה הטוב יוסי בנאי שהזמין אצלה שיר לתוכנית חדשה. בהשפעת נפילתם של שלושת בני כיתתה מכנרת הרחיקה נעמי עדותה וכתבה את 'אנחנו מאותו הכפר' על שני חברים אחרים בני נהלל, זאב עמית (שאז היה עדיין בין החיים) ויוסף רגב. מאוד סביר שהשורה 'בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת', שהתאימה לבני כנרת, השתרבבה לשיר החדש מהגרסה המוקדמת שניסתה לכתוב על יקיריה מכנרת ולא צלחה. בסופו של דבר, השיר לא התאים לתוכניתו של יוסי בנאי והשמעת הבכורה שלו הייתה שלוש שנים מאוחר יותר (1969) על ידי להקת פיקוד המרכז וסולנה דני וֶסֶלִי.
______________________________________
עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שעבר לגור בגבעתיים. עמוס ורעייתו המנוחה תמר, צורפו על ידי נעמי שמר למשפחתה והיו מעורבים בעריכה ולפעמים בעיצוב רוב הדברים שפרסמה בדפוס.
rudner-t@zahav.net.il
אגב גיוס לצבא הבריטי למלחמה בנאצים ברצוני לשתף בפרט אקטואלי שאיתרתי...מסתבר כי בכפר חווארה נערכה באוקטובר 1941 אסיפת גיוס גדולה "בין הערבים", שבה נטלו חלק מוכתרים ונכבדים מכל הכפרים הסמוכים. למרבה האירוניה התפרסם דווקא בעיתון הצופה, 20.10.1941
השבמחקhttps://www.nli.org.il/he/newspapers/hzh/1941/10/20/01/article/53
בהקשר של הימים האלה, אותם 'הבורחים אל המלחמות' למען המדינה, או המתנדבים אליהן היום, מכונים על ידי שרים ונציגי הממשלה בכינויים מבזים ומעליבים.
השבמחקאוי לנו שלכך הגענו.
ראו גם את מאמרו של פרופ' מוסטפא עבאסי על גיוס הערבים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
מחקהבריטים נתנו ליחידות היהודיות של המתגייסים מספרים זוגיים (פלוגה 12 - של אבי) ואילו את המספרים האי זוגיים השאירו ליחידות הערביות ,אך הם נשארו ללא שימוש...
מחקתודה עמוס, שהעלית מאוב תקופה מפוארת של התנדבות, מסירות נפש ואיכפתיות לנעשה סביבך. . אבא שלי גם היה ממתנדבי הצבא הבריטי שנשלח לעיראק. הוא לא מה"בורחים" אבל היו אצלנו (גבעת השלושה),שברחו להצטרף לקרבות במלחמת השחרור. בני 17 שעזבו הכל ויצאו לקרב.
השבמחקמאיפה הציטוט של יצחק בן אהרון 'אין שמרן ממהפכן זקן'?
השבמחקשמעתי מפי בו אהרון. אני הצעתי לו ״אין יותר שמרן ממהפכן שהצליח״ והוא ענה לי: ״אשתמש בזה״
מחקתודה עמוס ודוד על העלאת הגעגוע לימי הכפר הגדול שלנו שנקרא 'ישראל'. שבת שלום.
השבמחקתודה על רשימה מעולה. מזכיר את מתנדבי ארץ ישראל למלחמת האזרחים בספרד. למתעניינים: https://historia.co.il/2013/09/08/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-79-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%93%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%96/
השבמחקהנה מה שיש לי להוסיף לכל הקשור לבריחה אל אותן המלחמות –
השבמחקהלל לביא לא ברח מקורס המ''כים.
במקרה הייתי יחד אתו באותו קורס והיינו מרבים לשבת ולדבר על אחיו ירובעל ועל חלומו של הלל להיות טנקיסט עוד לפני שהיו לנו טנקים. באמצע הקורס ב-15 במאי, עם הכרזת המדינה, הגיעה משאית עם שני צעירים שראיינו את חניכי הקורס. השאלה העיקרית הייתה מי יודע לירות במקלע. מי שידע (ביניהם הלל) נבחר על ידם לקבוצה שעלתה למשאית וירדה לנגב להקמת יחידת 'חיות הנגב'. הנותרים, ביניהם כאלה (כמוני) שגם ברובה עוד לא זכו לירות, עלו על אוטובוס שהגיע יותר מאוחר ולקח אותם לעמק הירדן להגן על דגניה מפני הצבא הסורי. בריחה המונית הייתה אמורה להיות של תלמידי השמיניות בראשית תש''ח אחרי מפגש שהיה להם עם יגאל אלון שהזמין את כולם לבוא לפלמח. ברגע האחרון, מחלקת החינוך שראתה את הנולד הקדימה בחודשיים את בחינות הבגרות והתלמידים דחו את ''הבריחה'' עד סיום הבחינות. יש לציין לטובה את גימנסיה הרצליה אשר 55 שנה אחרי מלחמת העצמאות נענתה לבקשתם של תלמידי מחזור ל''ו (הלמדווניקים), שדרשו מהגימנסיה החזר של חודשיים לימודים. ההחזר נערך בתשלומים של יום לימודים אחד בשנה. אחרי 20 שנה, בשנת תשפ''א, נערך השיעור האחרון אשר בו קיבל כל תלמיד תעודת בגרות שנייה.
בריחה נוספת של תלמידים הראויה לציון היא של תלמידי 'כדורי', שאוטובוס מיוחד בא לקחתם לפלמ"ח. סיפרו לי שכאשר מר פיאט מנהל כדורי, שמע שתלמידי כתה א' התפלחו גם הם לאוטובוס, הוא נשכב לפני הגלגלים ולא נתן לאוטובוס לזוז. הדבר לא עזר לו ובחופשת פסח, כאשר כל הכיתה נסעה הביתה לחופשה, איש מהם לא חזר...
אני מתאר לעצמי שהיו עוד הרבה בריחות כאלה במלחמת העצמאות, לכן אני מצדיק בהחלט את נעמי שמר שהשאירה את ''ברחנו אל אותן המלחמות''.
אנחנו שנינו מאותו הפר
מחקאותו מזרק
אותו הווטרינר
מעניין מאוד!!
מחקאמנם עמוס רודנר טוען שבריחה למלחמה היתה רק אצל הקיבוצניקים, אבל מסתבר שהיו כאלה שברחו מכלא של ממש כדי ללחום. הלא הם לוחמי המחתרות. כפי שדייק אנשיל שפילמן בשם ספרו 'כך ברחנו לחזית'
השבמחקמרתק. תודה לעמוס רודנר, ולך דוד.
השבמחקעוד אנקדוטה לסיפור המופלא של עמוס רודנר - יוסף אחאי (סבא שלי) ונעמי שמר היו בני דודים השייכים למשפחת שוקסטליסקי הליטאית.
השבמחקנכון. ריבקה אם-נעמי ויוסף אחאי היו בני דודים ממשפחת שוקסטטליסטי. משפחתה של רבקה עשתה מהשוקסליסטי (שם של חצי-אי בליטא) ׳שפרירי׳. יוסף חילק לאחיו את השם ׳כפכפי׳ ולעצמו לקח את השם ׳אחאי׳ על שם גרעין התיישבתי ׳אחווה׳ שבו היה חבר.
השבמחקגם הסיפור על עיברות השם כפכפי הוא מרתק. אני מצטטת מהאתר של משפחתנו:
מחק"איך הגענו משוקסטליסקי לכפכפי?
יוסף הציע לבני המשפחה לתרגם לעברית את שם המשפחה "שוקסטליסקי", הקשה לביטוי, ובחר בשם "כפכפי".
שם המשפחה המקורי היה שמו של ישוב קטן בשם דומה Šaukšteliškiai בתחום הגבול שבין איכרים ליטאים לפולנים, יישוב לחופו של אגם, שהיתה לו צורת כף בישול. הליטאים קראו לו "שַאוּקְסְטֶה", כף בלשונם, והפולנים קראו לו "לִישְקָה", כף בלשונם. שילובן יחד נתן לאגם את שמו - שוקסטליסקי, גם העיירה הקטנה הסמוכה אליו נקראה בשם זה. אבות המשפחה שהתגוררו בעיירה זו אימצו את שמה כשם משפחתם.
כאשר חיפש יוסף כיצד לתרגם את השם שוקסטליסקי לעברית, הוא הכפיל את המילה ״כף״ לזכר שם המשפחה המקורי, וכך זכינו לשם היחודי - כַּפְכָּפִי. (משפחתנו היא היחידה בעולם הנושאת שם זה)
במקור הכוונה היתה לבטא כַּפְכַּפִּי, (Kafkapi) כך שהכף השניה תהיה דגושה והמשמעות תהיה ״זו-הכף-שלי״. אך גרסא נוספת של סיפור עיברות השם, טוענת שההגיה כַּפְכָּפִי (Kafkafi) היא הנכונה מאחר שיוסף, שעיין הרבה במפות גיאוגרפיות של ארץ ישראל, מצא שבהרי הגלעד יש הר אחד ששמו הוא ג'אבל כפכפא, והרי שראוי להיקרא על שמו."
עמוס היקר, תודה רבה על המאמר המרתק והמחכים, יש לי תוספת קטנה: בנוסף לביצוע של יוסי בנאי ושל להקת פיקוד מרכז, ביצעה נעמי שמר בעצמה את השיר בתכנית "מועדון הזמר", ששודרה בקול ישראל 30.12.1968. (השיר מופיע על גבי , באוסף התקליטורים שערכנו יואב גינאי ואני "קול ישראל מירושלים" שיצא לאור סמוך לסגירתנו)
השבמחקתודה גדולה על מאמר זה ועל הקודמים לו. כבן המושבה רחובות אני חש חובה נעימה להזכיר את המילה "דופיה" [דו-פיה] ,צינור ההשקיה, אשר הייתה בשימוש בכל בית במושבה. בן משפחה של אחאי סיפר לי כי יוסף חיבר מילה זו והוא ראוי להוקרה שלנו, הוותיקים.
השבמחקעל רחוב דו-פיה ראה בבלוג עונ"ש:
מחקhttps://onegshabbat.blogspot.com/2021/10/blog-post_18.html
תודה,מרתקים דברי עמוס, דוד ותגובות הקוראים. שבת.מבורכת
השבמחקעמוס בן כיתתי, אתה אלוף הזכרונות, תודה לך ולדוד אסף.
השבמחקמקסים ומעניין❣
השבמחקגם יוסף אחאי וגם נעמי שמר היו אנשי מילים, שירים וחרוזים, מעניין אם עוד בני משפחתם כשרוניים בתחום זה. בנוסף עמוס בזכותך, הבנו למה לילית קראה לבן שלה -הלל
*(מזלו שהיתה חברה של הלל ולא של אחיו ירובעל😉)
רשימה מצוינת ורלבנטית למהפכים שעוברים עלינו. צריך להזכיר גם את עודד ירקוני, שברח מביה"ס כדי להצטרף ללוחמים.
השבמחקעודד לא "ברח" אלא התנדב !
מחקלמדתי עם עודד ירקוני בן גבעת ברנר בכיתה י"ב המקובצת. בתחילת 1948 כל הבנות והבנים עברו אימון ברובה כולל מטווח של 3 כדורים ! והבנים עברו אימון במקלע ברן ללא מטווח. מחיר הכדורים היה גבוה ביותר, האנגלים עדיין בארץ וקול יריות המקלע מזעיק מיד את המשטרה !
עודד השתייך לכיתת פל"מ, פלגה מיוחדת בה היו חברים יותר צעירים בעלי כושר, שעמדה לפקודת המא"ז לפעילות קרבית בניגוד לצוותות החברות/ים המבוגרים ששירתו בעמדות המגן הנייחות והמבוצרות. כיתת הפל"מ של עודד השתתפה בפעולת תגמול על כפרים ערביים בסביבה שנלחמו בתחבורה מהמרכז ליישובים היהודיים בדרום. רציתי מאד להשתתף בפעולה זו אך לא הורשיתי כי הייתי בן רמת הכובש. השתתפנו בלוויתו של עודד וביום ה-30 ערכנו אזכרה על קברו.
איתן ירקוני, אחיו הבוגר של עודד, היה אז כבר מגויס לפלמ"ח באזור ירושלים.
רשימה יפה ומרגשת. תודה רבה.
השבמחקסיפור קיבוץ דברת יוצאי גרמניה צעירים חשוב להצביע על הדילמות. חברי הקיבוץ ביקשו להתנדב ומשמעות הדבר היתה שעליהם לפרק את הקיבוץ כי רוב החברים ביקשו להתנדב. היו קיבוצים שכדי לעמוד במכסת ההתנדבות שלחו את המצטרפים האחרונים, היו שהגרילו את רשימת היוצאים (והיו שעזבו את קיבוציהם בגלל שהוגרלו להתנדבות). בדברת עמדה השאלה של קיום הקיבוץ במלא עוצמתה. אביתר ברג נקרא על ידי האסיפה להחליט מי יהיו היוצאים וכמה כדי שהקיבוץ לא יתפרק והוא סיפר לי איזה לילה נורא עבר עליו כי היה מודע לכך שהוא מקבל אחריות על חייהם של רבים. היתה גם מסורת קיבוצית שנולדה דווקא מתורתו של גורדון שכתב שהמתנדבים לצבא בורחים מהשדה. בגבע תבע חבר לסיים את הבציר לפני ההליכה לצבא.
השבמחקבשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה, לפני הפלישה של גרמניה לרוסיה חברים שהזדהו עם ברית המועצות ועמדו בפני הסכם ריבנטרופ מולוטוב ביקשו למנוע התנדבות לצבא הבריטי.
תודה לעמוס על הסיפור המופלא- גם בניסוחו.
מוקי צור עין גב
תודה לך מוקי שמפעלותיך עד זקנתך אינן מביישת את שובבותך
מחקלפי השם אפשר להבין את "השייכות" שלי לסיפור...
השבמחקאבי, יענקל'ה מלמד, אותו אחד שמוזכר בכתבה, ובן דודה של נעמי שמר (האמא שלו, אסתר מלמד לבית שפרירי) ורבקה ספיר לבית שפרירי (אמא של נעמי) היו אחיות.
את סיפור השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" הכרתי דרך אבא, שאמר שהוא מרגיש כאילו השיר נכתב ממש על הסיפור של גור מאירוב ושלו.
אתייחס רק למשפט המקורי "ברחנו אל אותם המלחמות".
הימים, תחילת מלחמת השחרור. תחילתה של מלחמה הייתה מול כוחות לא סדירים של ערביי הארץ. רק לאחר הכרזת המדינה, הפכה המלחמה להיות גם מול צבאות סדירים של הסורים עם חיזוק של כוחות עירקים. חלק מהקרבות הקשים היו בזירת עמק הירדן, אותו הסורים התאמצו לכבוש, כצעד ראשון לכיבוש רצועה מעמק הירדן (צמח) לכיוון צומת מסכנה (צומת גולני של היום), ומשם דרך "המשולש הקטן" (אזור נצרת) ועד חיפה, ובכך "לגזור" את מדינת ישראל לחלק הצפוני, ולנתקו ממרכז הארץ.
בעמק התחוללו קרבות קשים במספר סבבים, כולל המתקפה הידועה על קיבוצי העמק שבצר להם נאלצו לנטוש את הנקודות (שער הגולן ומסדה), המתקפה על קיבוץ גשר (הנקודה הישנה בסמוך לגשרים על הירדן), מתקפה ראשונה על קיבוץ עין גב (לאחר מכן היו התקפות נוספות על הקיבוץ המבודד), והמתקפה הידועה על הדגניות. מול הכוחות הערבים עמדו כוחות בחלקם מגדודים של "הצבא שבדך" וחלקם מפלוגות פל"ם, שהיו פלוגות חצי סדירות שהתבססו על אנשי הקיבוצים באזור. במהלך ההפוגה הראשונה, רפי קוצ'ר (קוצר) משער הגולן החליט להקים יחידת קומנדו שתפעל בעורף האוייב. הייתה זו יחידה התנדבותית, שאת אנשיה אסף רפי אחד לאחד, בפניה אישית לכל לוחם שרפי שמע עליו שהתבלט בקרבות הקודמים בעמק. כך רפי הגיע גם לגור מאירוב ויענקל'ה מלמד מכנרת. לאחר פנייתו התלבטו השניים האם לבקש רשות מהמפקדה לעזוב את חזית עמק הירדן ולהצטרף ליחידה. מכיוון ששיערו שלא יקבלו רשות לצעד זה בגלל המצב הקשה בעמק, החליטו השניים ללכת ללא רשות, למעשה "לברוח" מהחזית בעמק ליחידה אחרת שנראתה להם קרבית יותר. כמסופר, הם השאירו פתק מתחת לדלת המפקדה, ועם שחר הגיע קומנדקר לקחת אותם לכדורי, שם נאספה היחידה להתחלת האימונים, לא לפני שכל אחד מהם התבקש לחתום על מסמך המצהיר שהם התנדבו ליחידה מרצונם החופשי (עותק מאותן חתימות נמצא בידי עד היום). יש אומרים שיחידה זו היותה את הבסיס לסיירות המובחרות שקמו בעתיד.
יחידה זו "פונקה" בציוד ובנשקים שזה עתה הגיעו במשלוחים מחו"ל, משלוחים להם דאג אביו של גור, שאול מאירוב, בהיותו המפקד של המוסד לעליה ב'.
לאחר ההפוגה, התחילו מתקפות על אזור צומת המסכנה, תוך ניסיון לבסס אחיזה בגבעה הנמצאת דרום מערבית לצומת. סביב אותה גבעה היו מספר משלטים, ובקרב על המשלט המערבי, נפגע גור בראשו מכדור צלף, ונהרג במקום.
שאול קיבל את הבשורה כאשר היה במלון בג'נבה. את הבשורה הביא לו חברו והסגן שלו, מאיר ספיר (אבא של נעמי) שישב באותה העת בפריז. לאחר נסיעת לילה ברכבת מפריז לג'נבה, הגיע מאיר עם בוקר למלון בו שהה שאול. ללא מילים מיותרות, הבין שאול את פשר הביקור הפתאומי של מאיר, ורק שאל "נפצע או נהרג?". לאחר כמה רגעים צילצל שאול לבן גוריון להתייעץ איתו מה לעשות. בן גוריון כבר ידע על נפילתו של גור, שוחח עם שאול, אך השאיר את ההחלטה אם לחזור לארץ ללוויה או להשאר ולטפל במשלוחי הנשק לארץ, בידי שאול. שאול החליט להשאר בג'נבה, ובכנרת נערכה לוויה מצומצמת בנוכחות שרה, אמו של גור, בלבד. על הקבר הספידה שרה "לבד ילדתי, לבד גידלתי, ולבד אני קוברת"...
במקום נפילתו של גור, הקימו חבריו של שאול ציון. ילדי כנרת היו במשך שנים עולים כל יום זיכרון לאותה נקודה, להזכיר ולהשקות את עצי הזית שניטעו במקום.
נראה שהסיפור, אחד לאחד, כולל הביטוי "ברחנו" והמשפט "בתוך שדה ירוק אני עובר ואתה מעבר לגדר" ממש נכתב על מקרה זה.
לימים אמרה נעמי שהיא כתבה את השיר לכל אותם "גורים" ו"יעקובים", שלצערינו יש מקרים רבים כאלו בארצנו למודת המלחמות והחברויות.
תודה לך, עמוס, על הסיפור.
תודה לך גור רכשת אותי עד דמעות
השבמחק*ריגשת
מחקהייתי כבן 17 מקלען ברן בפל"מ של קיבוצי רמת הכובש. בן גילי מהרמה איתן פז שלמד במקווה ישראל התגייס עם כל הכיתה בהפוגה הראשונה לפלוגה המסייעת של הגדוד ה-6 בחטיבת הראל. הם הוצבו במחלקת המקלעים הבינוניים מק"ב בזה הצ'כי. רמת הכובש הייתה נתונה תחת התקפות קשות של מקומיים ומתנדבים עירקיים שהתבססו בטירה וקלקליה השכנות,
מחקבהדיפתן השתתפתי.
ביקשתי את רשות המא"ז להתנדב למחלקה של איתן שהייתה בפיקודו של יוסקה קדם בן הרמה. המא"ז סירב בטענה המוצדקת מבחינתו שתפקידי ברמה חיוני ביותר.
טענתי שברמה משרתים גם אנשי אלכסנדרוני ומתנדבים נוספים אבל סורבתי. בהפוגה הראשונה ברחתי ללשכת הגיוס של הפלמ"ח בתל אביב והתגייסתי ל"הכשרת מקווה ישראל". לאחר אימוני בזה מוניתי כמפקד צוות שאתו עברתי את המלחמה עד פירוק הפלמ"ח לגורמים. במשך המלחמה השתתפנו יוסקה, איתן ואני בקרבות באזור ירושלים ובקרב האחרון לכיבוש לטרון-קרב רכס התותחים שנכשל.
הועברתי יחיד מהמחלקה למסייעת של גד' 12בגולני.
אז בעצם אני מאלה שברחו ממלחמה למלחמה.
תודה לך אריה יקר, תלמידו המצטיין של אבי דויד רודנר ב״כיתות ההמשך״ (תיכון) גבעת ברנר.
מחקהיי עמוס אהבתי את הכתבה שלך. הערצתי את נעמי וגם הכרתי אותה אישית אני לא ממהר להעריץ אנשים...
השבמחקכתב לא אנונימי אלא דן שביט
השבמחקתודה דן. נעמי החזיקה אותנו בתמונת הקשר ביניכם
מחקשלום עמוס,
השבמחקהענקת לנו רשימה מעניינת ורבת רבדים ועורך הבלוג הוסיף והעשיר.
הרשימה מבטאת את זכרונך ארוך הטווח, בקיאותך בהיסטוריה של היישוב והיותך בן גבעת ברנר שהכיר
חלק מגיבורי האירועים בעת התהוותם ומבין את מה שביניהם.
ומצד שני - החברות היפה, המשמעותית ורבת השנים של רעייתך המנוחה תמר ושלך עם נעמי שמר. קשר
שבזכותו אתה מעשיר את תרבותנו אודות המעיינות הגנוזים בשיריה המופלאים של נעמי.
בגיל 12 וחצי הייתי כאשר הורי החליטו-לאחר הפילוג המפורסם-לעזוב את אילת השחר ולנסות משהו אחר. עברנו לכפר ורבורג. הלימודים-כיתה ז או ח' היו בבאר טוביה, -בכפר וורבורג לא היה בית ספר. אני זוכרת שלימד אותנו גם יוסף אחאי.
השבמחק