סיבוב בבני ברק: מלכת אסתר, פרט לשבת, גיבור ישראל, החזון איש, מים בששון

א. מלכת אסתר

בוטיק טיפוח ויופי ברחוב ז'בוטינסקי 154, עם ניקוד פורימי במיוחד...

צילום: יעקב וימן

ב. פרט לשבתות וחגים

זה השלט שהוצב במספר צמתים מהם ניתן להיכנס לרחוב הרב קוק בבני ברק. 

יכול להיות שמציבי השלט לא בדיוק הבינו את משמעותו?

צילום: יעקב כהן

ג. גיבור ישראל

זה לא מכבר פרסמנו בבלוג עונג שבת רשימה של אבי בלדי על מקומות בישראל הנקראים 'השניים' ('הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ? "השניים" ברחובות ישראל', 25 בנובמבר 2022). בין השאר כתבנו שם על הפיגוע שהיה בבני ברק במארס 2022 ובו נהרגו חמישה אנשים ובהם השוטר אמיר חורי. המאמר הסתיים במילים: 'עד כה לא הצליחה עירית בני ברק למצוא את המקום הראוי להנצחתו של מי שהגן בגופו על תושביה'. 

רחוב על שמו טרם נקרא בבני ברק, אבל ברחוב ז'בוטינסקי פינת הרצל נמצאת פינת זיכרון צנועה, מאולתרת ובלתי צפויה, כאילו נחבאת מעין הציבור. אפשר לעבור ליד ובכלל לא לשים לב... ובכל זאת, מישהו דואג לתחזק אותה, לשמור על נקיונה ולרענן את הפרחים.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ד. הבית ברחוב החזון איש

ברחוב החזון איש 37 בבני ברק נמצא – כמה צפוי – ביתו ההיסטורי של הרב אברהם ישעיהו קַרֶלִיץ (1878-1953), שכונה החזון איש על פי ספרו חזון אי"ש. הוא היה ממנסחי דרכו של הציבור החרדי בארץ ישראל וביוגרפיה עצומת ממדים כתב עליו רעי פרופסור בנימין בראון.

לאחר מותו, תלמידיו הקימו במקום שבו גר 'חדר' (אִמְרוּ: חיידר) בשם תשב"ר (תינוקות של בית רבן), שנחשב עד היום למוסד שמרני שתלמידיו באים ממשפחות האליטה הליטאית בעיר. לאחרונה נערכו שיפוצים בבנין ולראשונה הוצב שילוט על כך שבמקום היה ביתו של הרב. האם זה רצון לשווק את החיידר, או התעוררות של תודעה היסטורית?

בתקשורת החרדית דווח שבמהלך השיפוצים נחשף מקווה לא ידוע שבו נהג החזון איש לטבול. 

צילומים: יוחנן פלוטקין

בעבר הציבה עיריית בני ברק שלט מכובד וגדוש מידע על המבנה, אך מאז צולם השלט, בשנת 2013, הוא נעלם ואיננו ובמקומו לא בא חדש.

השלט שהיה ליד בית החזון איש 37 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

ה. מים קרים על נפש עייפה

כתב יוחנן פלוטקין: 

ברחוב הרב שך, מיקום מרכזי בעיר בני ברק, מישהו פרטי יזם הקמת עמדה לשתיית מים קרים בחינם. מדובר ביוזמה מבורכת מאוד. יש יוזמות דומות ברחבי העיר, אבל נראה שזו מחזיקה מעמד יותר מאחרות.   

כשחושבים על זה, השאלה המתבקשת היא מדוע זו יוזמה פרטית, ולמה רשויות מקומיות לא יוזמות בעצמן שירות כזה. הרי לשירות כזה נזקקים העוברים ושבים לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר לספסלים, לפחי אשפה כל חמישים מטר או ללוחות מודעות. מדוע מה שמקובל במשרדים או בפארקים ציבוריים לא יהיה גם ברחובות מרכזיים? זה דורש בסך הכול עובד שידאג למילוי כוסות חדשות וסל מחזור צמוד. עובד הניקיון המופקד על האזור בוודאי יוכל לעמוד במטלה זו, וכך עוברי הדרך לא רק ירוו את צמאונם ולא רק יחסכו מכספם על קניית בקבוקי שתייה, אלא גם יהיו בריאים יותר וילמדו שגם מים מרווים. 

צילומים: יוחנן פלוטקין

ונעיר כי גם בזה קדמונו העות'מאנים, שהקימו בערי הארץ ובצומתי דרכים רהטי מים (סביל), שמקצתם פעילים עד היום. חבל שרשויות המים השונות אינן משמישות את כל הרהטים הללו לרווחת הציבור ולתפארת מורשת המים של ארץ ישראל.