'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (א): קונסטנטין סימונוב והמקור הרוסי

גלוית דואר צבאית בברית המועצות ועליה ציטוט מהשיר 'חכי לי ואחזור', 1944 (ויקימדיה)

לזכרו של צבי (גרימי) גלעד (2019-1936)

 ממייסדי קיבוץ עין גדי, ראש וראשון

לחוקרי הזמר העברי שתורגם מרוסית

השיר 'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' הוא מן השירים הרוסיים המפורסמים והאהובים ביותר שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. זהו שיר שהפך לאיקוני לא רק בברית המועצות וברוסיה הפוסט-קומוניסטית, אלא גם בארצות רבות אחרות שלשפתן תורגם. לא מעט נכתב על השיר ועל גלגוליו, ומה שנכתב כולל אי-דיוקים רבים ופרטי מידע חיוניים חסרים להבנת התמונה הכוללת (מן הסתם גם דבריי שלי אינם נקיים מטעויות).

מנקודת מבט ישראלית, זהו מקרה יוצא דופן: הלחן המוכר והאהוב, של שיר שנכתב במקורו ברוסית ונכתבו לו לחנים רוסיים, הוא 'כחול-לבן', ויש הסבורים שהוא גם המוצלח בכולם. כאן אסכם את המידע על השיר ככל שניתן, מן הים הכללי וטיפה משלי. בשל אורכה תחולק הרשימה לשלושה חלקים. בחלק הראשון, אעסוק במחבר, במקור הרוסי ובלחנים הרוסיים העיקריים; בחלק השני אדון בתרגומים לעברית; בחלק השלישי אסקור את הלחנים שנכתבו כאן אצלנו, אביא מבחר מתוך הביצועים הרבים ואקנח ב'שאר ירקות'. 

זה סיפור מרתק. גם אם ארוך הוא, אַל יִפֹּל רוחכם!

תחילה הבה ניזכר בשיר דרך ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי, שכנראה היה הראשון שהקליט אותו בעברית, כבר ב-1947 (ליד הפסנתר צבי בן-יוסף, חברם של דויטשר ובר-נוי, שנפל ב-1948 בקרבות על גוש עציון). המילים העבריות הן של אברהם שלונסקי, הלחן הוא של שלמה דויטשר (לימים דרורי), בשניהם – בתרגום ובלחן שנכתבו ב-1943 – אדון בחלקים הבאים של המאמר.

 

א. 'חכי לי': המקור הרוסי

את השיר Жди меня (Zhdi mena; חכי לי) חיבר המשורר, הסופר והמחזאי קונסטנטין מיכאלוביץ סימונוב (Константин Симонов), ככל הנראה באוגוסט 1941. סימונוב, יליד 1915, שגויס לצבא האדום ב-1939, שירת ככתב צבאי. תחילה בחזית מונגוליה שבמזרח, במלחמת הגבול הסובייטית-יפנית, ואחר כך כקומיסר גדודי שבד בבד המשיך בפעילותו ככתב צבאי בחזיתות שונות. בין השאר נכח בקרבות בסטלינגרד, בשחרור מחנה המוות מַַַיידַאנֶק ליד לובלין בפולין ובשחרור ברלין. בתוך כך חיבר יומן מלחמה אישי, כתב מחזה מהווי המלחמה ופרסם מאמרים רבים.

מלכתחילה השיר 'חכי לי' לא נכתב לפרסום. סימונוב, שראה בו יצירה אינטימית, הסתפק בהקראתו בהזדמנויות שונות בפני חברים. רק לאחר שכנוע נמרץ הסכים לקרוא את השיר בתחנת רדיו צבאית ולשלוח אותו לפרסום בשני כתבי העת הצבאיים שבהם עבד (בהם גם הכוכב האדום), אך אלה דחו אותו. 

הכתב הצבאי סימונוב בימי מלחמת העולם השנייה

ב-14 בינואר 1942 – כשהצבא הגרמני הפולש כבר היה עמוק בתוך שטחי ברית המועצות – נדפס השיר בפעם הראשונה ביומון פראבדה, עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, ומכאן ואילך החל פרסומו הגדול. 

הפרסום הראשון של השיר ברוסית היה ביומון פראבדה, 14 בינואר 1942, עמ' 2 (הספרייה הנשיאותית של רוסיה)

את השיר הקדיש סימונוב לאהובתו (ולימים אשתו), שחקנית הקולנוע והתיאטרון ולנטינה סֶרוֹבָה (Serova ;1975-1919). ההקדשה, שנשמטה מן הפרסום בפראבדה, נדפסה שוב בחוברת שיריו של סימונוב (Стихотворения, 1936-1942), שראתה אור במוסקווה בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, ונדפסה גם במהדורות נוספות. 

ולנטינה סֶרוֹבָה (Soviet Art)

השיר התפרסם במהירות, בחזית ובעורף, שכן הוא היטיב לבטא רגשות שמיליוני חיילים רוסים בחזית חשו כלפי נשותיהם או אהובותיהם שנותרו מאחור, רחוקות ולעיתים גם מדומיינות. זו הייתה תקופה שבה נדרשו אומנים ויוצרים לרסן את ביטויי האינדיווידואליזם, את הרגש הפרטי ואת ה'אני', ולהדגיש את ערכי הקולקטיביות, הפטריוטיות וה'אנו, אנו'. מבחינה זו שירו של סימונוב היה יוצא דופן, בלתי צפוי, ואפילו חתרני: הוא נוסח בלשון יחיד ('חכי לי'), היה 'רגשני' (מילת גנאי בפוליטיקה הסובייטית) ומלא אהבה וגעגועים לאנשים. המילים 'מולדת' או 'רוסיה' לא נזכרו בו אפילו פעם אחת. זה היה שיר אוניברסלי, שכל חייל בכל מלחמה יכול היה למצוא בו את עצמו. האגדה מספרת כי כאשר קרא סטלין את השיר בפראבדה, הוא תהה למה השיר נדפס בעיתון בעל תפוצה עצומה. 'די היה בשני עותקים', אמר סטלין, 'אחד לו ואחד לה'...

ועם זאת, וכנראה בשל זאת, הוא זכה להצלחה מסחררת. בתוך זמן קצר נכתב לו לחן נהדר ומרגש בידי מטוויי איסקוביץ' בלאנטר, מלחין יהודי-סובייטי – שמו המקורי היה מרדכי – יליד פּוֹצֶ'פּ (עיירת גידולו של הסופר אורי ניסן גְנֶסִין), שהתפרסם בעיקר בזכות הלחן המלהיב שחיבר לשיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'), ולא פחות מכך בזכות שירי תהילה חנפניים שחיבר לכבוד סטלין.

מטוויי בלאנטר (1990-1903) (Melody)

לא ידוע אם הלחן של בלאנטר הגיע לארץ ישראל, וגם אם הגיע – למה לא היה נפוץ ולמה לא התנחל בלבבות. הסיבה לכך קשורה כנראה בהצלחתו הפנומנלית של הלחן המקומי, של שלמה דרורי (דויטשר), שבו נעסוק בהמשך, שלא הותירה מרווח ללחן אחר.

הנה הלחן של בלאנטר בפי הזמרת המפורסמת בברית המועצות לודמילה זִיקִינָה:

  

לחן נוסף, גם הוא יפהפה, חובר בידי הקומפוזיטור קיריל מולצ'נוב (1982-1922). מולצ'נוב חיבר את הלחן בראשית שנות השבעים עבור הסרט הסובייטי עטור הפרסים משנת 1973 А зори здесь тихие (הזריחות כאן שקטות). הסרט (והאופרה בשם זה שבאה בעקבותיו), שהתבסס על נובלה מצליחה משנת 1969 שחיבר בוריס וסילייב (2013-1924), עוסק ביחידת נ"מ רוסית באזור קרליה (על גבול פינלנד), שמורכבת מחיילות שעליהן מפקד גבר יחיד. החיילות נתקלות במארב גרמני ונהרגות בזו אחר זו; רק מפקדן נותר בחיים. השיר עצמו לא שולב בשלמותו בסרט אלא רק קטע קצר ממנו. 

ב-1975, בחגיגות שנערכו לציון שלושים שנה לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה, הועלתה בתיאטרון הבולשוי במוסקווה אופרה באותו שם, שאת הליברטו שלה כתב מולצ'נוב, ובה נכלל גם שירו של סימונוב כאַרְיָה שנקראה Сцена и романс Женьки (הסצנה והרומנסה של זֶ'נְקָה). ז'נקה (ז'ניה) היא אחת החיילות שמופיעות בספר ובסרט. בסרטון הערוך הבא מובאים קטעים מן הסרט 'הזריחות כאן שקטות' (1973) על רקע שירתה של זמרת האופרה הרוסית (ילידת קמצ'טקה) אנה מאטיס:

מאז התפרסם הלחן הוא זכה לעשרות ביצועים מרשימים, רובם בביצוע זמרת סולנית, מקהלה ותזמורת סימפונית. הנה לדוגמה הסולנית גלינה וויניצ'נקו, מקהלת ילדים והתזמורת 'נשמת רוסיה' בניצוחו של ולדימיר שקורובסקי, בקונצרט שנערך ב-1 במאי 2015 לציון שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית:

  .

ספק אם שלונסקי, שכפי שנראה בהמשך היה הראשון שתרגם את השיר לעברית, הכיר את הלחן של בלאנטר (בוודאי שלא הכיר את הלחן המאוחר של מולצ'נוב), אבל מילותיו העבריות מתאימות להם הפלא ופלא! עובדה, יש ברשותנו ביצועים של שני הלחנים הרוסיים הללו במילותיו. 

בידינו הקלטה של אופירה גלוסקא שרה את לחנו של בלאנטר. לא ידוע הרבה על נסיבות ההקלטה. גרימי גלעד גילה כי לפני כמה עשרות שנים החליט מי שהחליט ב'קול ישראל' להשמיע כקוריוז את מילותיו של שלונסקי בלחנו של בלאנטר ולמשימה גויסה אופירה גלוסקא. מתי זה היה ובאיזו תוכנית? אופירה עצמה לא זכרה ששרה אותו, עד ששמעה את ההקלטה ובקושי זיהתה את עצמה. לדבריה, המלווה על הפסנתר היה שמעון כהן.

וכאן איזי הוד שר בעברית את לחנו של מולצ'נוב במילותיו של שלונסקי (הקלטה מ-2020). הוד, רופא, אגרונום ושותף ב'מאפיה הרוסית' שטיפח גרימי כדי לשחזר בשיטתיות את 'כך זה היה במקור', הלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, בשלהי חודש אפריל 2026:

       

נחזור לברית המועצות ולסימונוב.

כבר ב-1943 הופק בעקבות השיר סרט שנקרא 'חכי לי'. צמד הבמאים של הסרט היו אלכסנדר סטולפר (ממוצא יהודי) ובוריס איוואנוב, את התסריט כתב סימונוב, ובתפקיד הראשי כיכבה, כמובן, ולנטינה סֶרובה...

כרזת הסרט הסובייטי 'חכי לי', 1943 (ויקימדיה)

הנה הוא כאן במלואו (ללא כתוביות תרגום): 

 

לאחר המלחמה הפך סימונוב לידוען, המשיך בקריירה ספרותית ופרסם ספרים הרבה. גם אלינו הגיע שמעו. במארס 1943 הוצג בתיאטרון 'הבימה' מחזה פרי עטו, 'אנשי רוסיה', שתרגם אברהם לוינסון. המחזה, בבימויו של צבי פרידלנד, זכה להצלחה והועלה שמונים פעם. בשנת 1945 ראה אור בעברית תרגומו של שלונסקי לספרו של סימונוב Дни и ночи (ימים ולילות), שראה אור במקור הרוסי ב-1944 ונקרא בעברית ימים ולילות: רומאן – סטאלינגראד, בהוצאת ספרית פועלים.

קונסטנטין סימונוב (1979-1915)

ובלי רכילות הרי אי אפשר. ולנטינה סֶרובה, אלמנת טייס קרב מהולל, לא התלהבה כל כך מסימונוב ומחיזוריו. היא לא ראתה בו את גבר חייה, אך לבסוף נתרצתה והשניים נישאו ב-1943. אלה היו הנישואים השלישיים של כל אחד מהם, וגם הם עלו על שרטון לאחר ששמועות נפוצו כי ניהלה רומן עם לא אחר מאשר המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (וכנראה לא רק איתו). קשה היה לה לסֶרובה לשאת על גבה את תווית האישה המסורה והנאמנה, שחיכתה וחיכתה ומעולם לא בגדה... 

ב-1957 הסתיים סיפור האהבה בסכסוך גדול, והשניים התגרשו. במהדורות המאוחרות שבהן נדפס השיר, מחק סימונוב בשיטתיות את ההקדשה לסֶרובה.

קונסטנטין סימונוב וולנטינה סֵרובה, 1944 (Soviet Art)

בין כך ובין כך, הפך השיר בברית המועצות (וגם ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, עד היום) לקלאסיקה של שירי המלחמה הפטריוטית הגדולה. הוא נדפס בספרים ובמקראות, נלמד בבתי ספר וקיבל מעמד דומה ל'מגש הכסף' של נתן אלתרמן אצלנו.

הנה סימונוב קורא בשנת 1971 את השיר ברוסית כחלק ממיזם של משרד החינוך הסובייטי:

  

בנובמבר 1965 הוזמן סימונוב על ידי אגודת הסופרים העברים לבקר בארץ. הוא נענה להזמנה ובחודש אפריל 1966 אכן הגיע, יחד עם רעייתו (הרביעית) לאריסה ז'אדובה, לביקור של עשרה ימים (21 באפריל עד 2 במאי). הוא חרש את הארץ, מדן ועד אילת, נפגש עם סופרים ישראלים (המפגש המעניין תועד בביטאון אגודת הסופרים, דַּף, גיליון כט, ספטמבר 1966), עם  אברהם שלונסקי ועם ראש העירייה מרדכי נמיר, עם שחקני 'הבימה', עם אקדמאים ועם פוליטיקאים. הוא ביקר בערים הגדולות, בקיבוצים ובאתרי תיירות וזיכרון שונים, בין השאר גם ב'יד ושם' ובבית לוחמי הגיטאות, שם סיפר על חוויותיו משחרור מחנה מיידאנק.

קונסטנטין סימונוב (מימין) מלווה בצבי שְׁנֶר במוזיאון בית לוחמי הגטאות (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

על הביקור העיבה אפיזודה לא נעימה. כשנודע על כוונותיו של סימונוב להגיע לארץ, הודיעה מרים ברודרזון, אלמנתו של המשורר והמחזאי ביידיש משה ברודרזון (1956-1890), כי סימונוב – אז ראש אגודת הסופרים בברית המועצות – הוא שהלשין על בעלה ב-1950 וגרם להגלייתו לגולאג בסיביר. ברודרזון שהה במחנה העבודה כחמש שנים, שוחרר ב-1955 שבור גופנית ונפשית, ומת כחצי שנה אחר כך בוורשה. סימונוב הכחיש זאת, אך כנראה היו דברים בגו. 

ואכן, עם כל זכויותיו, סימונוב היה קומוניסט אדוק שהשכיל לשרוד את אימי השלטון ואת הטיהורים. אף שביומני המלחמה שלו, שחיבר בזמן אמת, ביקר את שיקול דעתו של החבר סטלין, הוא לחם את מלחמותיה של התעמולה הסובייטית, ובייחוד את מה שכּונה אז 'קוסמופוליטיות' (שם נרדף ללאומיות יהודית). הוא היה דמות מוכרת בברית המועצות והיה מעורב בחיי הספרות והרוח, ערך ביטאון ספרותי חשוב (נובי מיר, 1950-1946) וגינה את פעילותם הספרותית והציבורית של לוחמי חופש כמו אנה אחמטובה, אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב. כמו רבים אחרים, אחרי מותו של סטלין (1953) אימץ גם הוא קו ליברלי מתון, אך ביסודו נשאר קומוניסט כל חייו.

סימונוב מת במוסקווה ב-1979 (נשיא ברית המועצות אז היה ליאוניד ברז'נייב הנוקשה) והוא בן 63. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר על פני אדמת שדה הקרב של בואיניצי (Буйничское поле), שם התנהל ביולי 1941 קרב נואש בין חיילי הצבא האדום לבין הגרמנים. הכפר בואיניצי נמצא מדרום־מערב לעיר מוהילב (היום בבלארוס), שהייתה תחת מצור גרמני, וסימונוב, הכתב הצבאי, היה עֵד לאירועים הללו ולדבריו הושפע מהם כל שארית חייו. רעייתו הרביעית לאריסה, שמתה שנה וחצי אחריו, ציוותה אף היא שאפרה יפוזר באותו מקום, ליד בעלה.

אבן ההנצחה של סימונוב באתר הזיכרון לקרב ליד הכפר בואיניצי (ויקימדיה)

עוד פרט קוריוזי שקשור לסימונוב הוא שאשתו השנייה, הפילולוגית ומבקרת הספרות יבגניה לאסקינה (1991-1915), שאותה נטש ב-1940 לטובת אהבתו לוולנטינה סרובה, הייתה יהודייה. זו אולי הסיבה שבכמה מקומות גורסים כי סימונוב עצמו היה יהודי, ואין הדבר כן. מוצאו הוא ממשפחה רוסית אריסטוקרטית. אמו הייתה בת אצולה ואביו קצין קרבי מעוטר בצבא הצאר – פשע בל יכופר שסימונוב טרח להסתיר. דרך אגב, גם קונסטנטין אינו שמו המקורי; הוא הוטבל בשם הנוצרי קיריל, אבל כשהתבגר שינה את שמו הפרטי למשהו שאולי נראה לו אז 'ספרותי' יותר ו'סובייטי' יותר...

מן הקשר בין סימונוב ללאסקינה נולד ב-1939 במאי הקולנוע ופעיל זכויות האדם אלכסיי סימונוב, שהוא, לפי ההלכה, אכן יהודי. בזיכרונותיו המעניינים, של אלכסיי, שפורסמו ברוסית בשנת 2016, סיפר כי אביו, שנטש מהיום למחר את אשתו, כמעט שלא נכח בחייו.

חייו רבי התהפוכות של סימונוב ומשפחתו, על הסתעפויותיהם ועלילותיהם – כולל יצירתו הספרותית – תוארו בהרחבה בספרו המרתק של ההיסטוריון הבריטי אורלנדו פַייג'יס, המלחשים: חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין, והמתעניינים בחיייהם של אזרחים מן השורה בברית המועצות בתקופה זו ימצאו בו עניין רב (הוא גם כתוב נהדר). הספר יצא בפעם הראשונה ב-2007, ובשנת 2011 ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגומה המעולה של דבי אילון.

וכך כתב פייג'יס על השיר (הוא כתב הרבה יותר, וכאן אני מביא רק קטע קצר):

חיילים העתיקו את השיר לאלבומיהם ולמחברותיהם. הם שמרו אותו בכיסם כקמע. הם חרתו את שורת הכותרת על טנקים ומשאיות וקעקעו אותה על זרועם. כשלא מצאו מילים לבטא את רגשותיהם הם פשוט העתיקו את השיר במכתבים שכתבו לאהובותיהם, ואלה השיבו להם באותה שבועה. [...] קבוצה אחת של חיילים כתבה לסימונוב במאי 1942:  

בכל פעם ששיריך מופיעים בעיתונים יש התרגשות עצומה בגדוד שלנו. אנחנו גוזרים את השירים מהעיתון ומעתיקים אותם ומעבירים את העותקים מיד ליד [...] כולנו יודעים בעל פה אֶת 'חכי לי'. הוא מבטא בדיוק את מה שאנחנו מרגישים, כי לכולנו יש בבית נשים, ארוסות או חברות, וכולנו מקווים שהן יחכו לנו עד שנחזור כמנצחים.

[...] אבל הכמיהה הרומנטית הייתה רק מחצית הסיפור. השיר ביטא גם את החרדה העמוקה של החיילים לנאמנותן של הרעיות והחברות שהותירו מאחור. [...] החיילים שפטו בחומרה רבה רעיות שלא היו נאמנות לבעליהן שבחזית. ככל שנמשכה המלחמה גבר במשפחות רבות המתח שעורר החשד באי-נאמנות, בין היתר משום שלרוב הנשים (שנאלצו לחיות בתנאים הממשיים של המלחמה) לא היה סיכוי להשתוות לדימוי האידאלי של הנשיות הסובייטית (החברה המצפה, הרעיה הנאמנה) שתיארו סרטי התעמולה, המחזות ושירים כמו 'חכי לי' (עמ' 345-343).

חייל סובייטי בחזית כותב במחפורת, 1941

_________________________________________

החלק הבא יוקדש לתרגומי השיר מרוסית לעברית.