יש משהו מתוק ומנחם בתמונה הנינוחה הזו שצילם עבורנו איתמר וכסלר בשבוע שעבר ברחוב גרוזנברג בתל אביב.
הנה אדם צנוע המסתפק במועט שבמועט. הוא מרוכז כולו במלאכתו, אך כובע הקסקט המוזח לאחור מעיד על איזו רוח שובבה המפעמת בו. גם הכסא, שממנו הוא מנהל את ממלכתו הצנועה, משדר איזו קריצה – כסא עגול, פשוט שבפשוטים, המשמש כמין תושבת ל'כורסת מנהלים'. אפשר להניח שמה שמחבר את משענת הגב לכסא העגול הוא בסך הכול ישבנו המוצק של הסנדלר, וכאשר יסתיים יום העבודה יקופל הכסא על שני חלקיו ויידחף אחר כבוד אל תוך הכוך הצר שמאחוריו.
ואכן, סנדלר הוא האיש, ועל כך יעידו לא רק המגפיים הזרוקים בנונשלנטיות על המדרכה למטה, אלא גם יער השרוכים הצבעוני למעלה. אף על פי כן בחר סנדלרנו לפרסם את משלח ידו דווקא במלאכה האזוטרית של השחזה. גלגלי המשחזות עמדו אמנם מיותמים שעה שצולמה התמונה, וגם קשה להאמין שעקרות בית רבות או שוחטים ובודקים שכלי אומנותם הוא הסכין המלוטשת עומדים בתור כדי להשחיז אצלו את סכיניהם, אך בכל זאת השילוט הכפול 'השחזה', בגופן הפרטי שהמציא הסנדלר, והצבעוניות המסחררת של השרוכים התלויים מעליו, משרים איזו אווירה אופטימית: יש עבודה. חיים, ברוך השם. אפשר להתפרנס...
נדמה לי שהכסא שהוא יושב עליו הוא בעל חמש רגליים משל עצמו, ורק זווית הצילום גורמת לכך שיראה כאילו מושב הכסא נמצא על הכסא העגול.
השבמחקיפה גם בלי הטעות, אבל הטעות מעניינת מאוד (אני מתעסק באשליות אופטיות לפעמים, עוד פרנסה של יהודים), תודה.
Maybe the knife sharpening isn't necessary
השבמחקnow that the Kadima primaries are over.
:-)
רשומה יפה, אבל טעית בזיהוי מבנה הכסא. ישנו כסא מנהלים וישנו שרפרף שמונח לצדו. אין קשר בין שני הכסאות ואין האחד מונח על רעהו.
השבמחקהטוענים שמדובר כאן בטעות אופטית צודקים במובן העובדתי.
השבמחקקראתי את הרשימה בטרם פורסמה והפניתי את תשומת ליבו של הכותב לכך.
הוא ענה לי שהוא מבין את הטענה, אבל עדיין מעדיף את הגירסה התמימה, לפני שנודע לו שטעה.
וגם הוא צודק, אולי אפילו יותר.
הצלם
צודק הכותב וצודק הצלם, כי אם נדבק בצדק, איך נוכל לתאר את "ישבנו המוצק" של המשחיז?
מחקאכן, גם הישבן המוצק הוא אשליה אופטית ובמציאות הוא רופס ורוטט.
השבמחקהבהרה:
השבמחקכיוון שמושא הצילום מצא חן מאוד בעיני הצלם, הוא הרהיב עוז ושאל את המושא אם איכפת לו להצטלם. למושא לא היה אכפת שיצלמו אותו, אלא שאז הגיע יהודי אדוק וביקש שרוך אחד חום, מן השרוכים התלויים למעלה.
הצלם חיכה בסבלנות, כי רצה לצלם תמונה אידילית של בעל מלאכה בשעת עבודתו. הוא לא יכול היה שלא לשים לב לשני ישבנים רופסים. של זה שנמצא בתמונה ושל זה שכבר יצא ממנה, אחרי שנפרד מחמישה שקלים אותם שילם עבור שרוך אחד חום.