עונ"ש בדרכים: היהודייה האחרונה בנובו-זלטופול

בעיירה הקצת נידחת נוֹבוֹ-זְלַטוֹפּוֹל (Novyy Zlatopol; פירוש השם: שְׂדה-זהב החדש), שבמאה ה-19 הייתה משוייכת לפלך יקטרינוסלב (היום: דנייפרפטרובסק), נוסדה בשנת 1848 קולוניה חקלאית בידי יהודים שהיגרו מפלכי קובנה, ויטבסק ומוהילב שברוסיה הלבנה.

בספרו Notices historiques et caractéristiques sur les israélites d’Odessa, שנדפס באודסה בשנת 1855, דיווח יואכים טרנופול על המושבות החקלאיות החדשות שהוקמו בפלכי חרסון ויקטרינוסלב ומנה את מספרם של היהודים בכל מושבה. מתברר שבנובו-זלטופול כבר היו אז 207 משפחות שמנו כאלף איש.

דיווח בעיתון 'המגיד', 29 בינואר 1858

בשנת 1929 הוקם במקום קולחוז חקלאי, שהפך עד מהרבה לסובחוז, וכך, עד 1941, הייתה העיירה מרכזה של אוטונומיה יהודית חקלאית, היחידה מסוגה באוקראינה (הקמתה תאמה כמובן את חזונו של סטאלין על אוטונומיה יהודית בבירוביג'אן).

מיכאל אוישי, אחד משליחי חב"ד בעיר האוקראינית זַ'פּוֹרוֹז'יֶה שבדרום-מזרח אוקראינה, ביקר במקום ושלח לי את רשמיו המצולמים. הנופים הללו אופייניים למאות ואלפי כפרים ברחבי רוסיה ואוקראינה, ואף על פי כן יש בהם עניין.

*

כתב וצילם מיכאל אוישי

כתב אלתר דרואנוב בספר הבדיחה והחדוד (כרך ג, מס' 2822):

כלל אמרו חכמי ישראל ברוסיה הבולשביקית: כל זמן וכל מקום, שנאמר בהם "כּל", הרי זה סימן לחוסר-לחם:

'כּל-נדרי' – חוסר-לחם ליום אחד; 

'כּל-דכפין' – חוסר-לחם לשבוע אחד; 

'כּל-חוז'– חוסר לחם מראשית השנה ועד אחרית השנה...

לא מכבר נסענו לעיירה נובו-זלטופול שבמחוז זפורוז'ה, העיר שבה אני גר. עיירה זו נמצאת כשלוש שעות נסיעה מהעיר. עד מלחמת העולם השנייה, כשבעים אחוזים מתושבי העיירה היו יהודים. כאשר הגיעו הגרמנים הם ריכזו את יהודי המקום בפאתי העיירה ורצחו את כולם ביריות. היהודים נקברו בקבר אחים ועליו הוצבה, לפני כשבע שנים, מצבת זיכרון בסיוע הקהילה היהודית בז'פרוז'יה. זקני המקום מספרים שבשעת הרצח תופפו הגרמנים על דליים ממתכת כדי להבליע את רעש היריות וזעקות המומתים.

הכפר עצמו ציורי, כמו בסיפורים. אווזים ותרנגולות מסתובבים בחצרות, עגלים נחים בפתחי הבתים, 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. ניתן ללכת במשעולי הכפר, לקטוף תותי בר ולאכול מהעץ לפה.

מי שאין ברז מים בביתו משתמש במשאבת המים שעומדת בחוץ לרווחת התושבים, כמו בימים עברו...

הבתים ישנים ומקצתם מטים לנפול.

בבית הזה למשל אין דלת כניסה אלא רק וילון. או שאין גנבים, או שאין לגנבים מה לגנוב...

זו הכניסה לבית שבו התגורר רב העיירה.

אחד התושבים כיוון אותנו לביתה של גברת לְיֶנָה ירנולימְקוֹב, לבית וויסמן, שהיא כנראה היהודייה האחרונה בעיירה. היא סיפרה לנו קצת ממה שידוע לה על היהודים שהיו פה. היא מבינה קצת יידיש, וכשהצגתי בפניה את אשת השליח לעירנו במילים 'דאָס איז אונדזערע רביצן', היא אמרה שזכורה לה מילה זו 'רביצן' כתואר שבו פנתה אמהּ לאשה מכובדת.

משם המשכנו למה שהיה פעם בית כנסת. לאחר שבית הכנסת נסגר בפקודת השלטונות הקומוניסטיים (כמובן לאחר הצבעה מסודרת, שבה הוחלט כי המבנה נסגר מרצונם הטוב של היהודים, שממילא כבר אינם מתפללים בו. למען המעטים שבכל זאת רצו להתפלל הוקצה מקום תפילה במרחק 4 ק"מ מהעיירה). לאחר שנסגר בית הכנסת, הפך המבנה לאסם, ואחר כך לתאטרון העיירה, וכך הוא עד היום.

זהו הצד הדרומי של בית הכנסת:



בצד המזרחי הוסיפו חלק חדש לבניין, והאגדה המקומית היא שחלק זה 'מתנתק' כל הזמן מן החלק הישן, כאילו בית הכנסת 'דוחה' את התוספת.

את הסיור סיימנו בבית העלמין היהודי. מצאנו שם מצבות ישנות שרובן כבר אינן ניתנות לקריאה, למעט מצבה אחת בה לא צוין שם הנפטר אלא רק תאריך פטירתו: ז' בשבט תרי"ג (1853).