 |
| אנדה עמיר-פינקרפלד (1981-1902) |
המשוררת והסופרת אנדה עמיר-פינקרפלד, שהייתה מוכרת בעיקר בשמה הפרטי 'אנדה', בו חתמה על רבים משיריה הנדפסים, התפרסמה בעיקר בזכות שירי הילדים שכתבה. היא גם תרגמה לעברית ספרי ילדים רבים מספרות העולם ובשנת 1978 קיבלה את פרס ישראל לספרות ילדים.
ברשותה של מיה ברתל השתמר דף מחברת ובו שיר קטן לפסח בכתב ידה של אנדה. השיר נכתב לפני חמישים ואחת שנים, 'עם פרוש פסח תשכ"ב' (1962). אנדה הקדישה אותו ליהודה גבאי, שהיה ממייסדי תיאטרון 'האֹהל' ומשחקניו. גבאי עצמו חיבר גם כן שירי ילדים, שהתפרסמו בעיקר ב'דבר לילדים'. ככל הידוע, שיר זה של אנדה לא התפרסם אף פעם.
כתבה לי מיה:
דּוֹדִי, יהודה גבאי, עלה לארץ מאוקראינה ב'עלייה הרביעית' בהיותו בן שבע-עשרה. הוא היה שחקן בתיאטרון 'האֹהל' מגיל צעיר מאוד ובמשך שנים רבות אסף מסמכים ותצלומים הקשורים לתיאטרון העברי בארץ ובתפוצות, ובלשונו 'בארץ ובגולה'. במשך הזמן הצטברו מסמכים, תכניות הצגות, תצלומים, מכתבים, ציורים ושרטוטים של תלבושות ותפאורות מהצגות שונות שהועלו על הבמות בארץ. האוסף נתרם לעיריית תל אביב במטרה להקים בעיר מוזיאון לתולדות התיאטרון העברי. לאחר ש'האהל' נסגר, ניהל יהודה את המוזיאון, שמשכנו הזמני היה בדירה ברחוב מלצ'ט 7, שהייתה שייכת למניה ביאליק והיא הורישה אותה לעיריית תל אביב.
יהודה גבאי היה נשוי לדודתי (אחותו של אבי) ג'ניה ברגר (2000-1910), שהייתה קרמיקאית, ציירת ומעצבת תפאורות ותלבושות לתיאטרון. האוסף היה יקר מאוד ללבם של בני הזוג והם קיוו שעיריית תל אביב תעמוד בהבטחתה ותקצה בניין או מדור מיוחד בתוך אחד המוזיאונים הקיימים ובו יאוחסנו ויוצגו המסמכים והתצלומים, אך תקוותם לא התגשמה.
יהודה היה גבר יפה תואר. גבה קומה, בעל בלורית שחורה ועיניים כחולות. הוא לא היה שחקן מן השורה הראשונה אך שיחק בתיאטרון שנים רבות. יהודה וג'ניה הכירו זו את זה בהצגה "'אופרה בגרוש', כשהוא גילם את מֶקִי סכינאי והיא עיצבה את התפאורה. לבני הזוג לא נולדו ילדים. הם גרו ברחוב דב הוז בתל אביב וביתם שימש 'בית ועד' לאמנים, סופרים, משוררים ושחקנים. שניהם האריכו ימים ועד יום מותם כמעט לא היה יום בו לא הגיע אורח לבית. הדלת סבבה על צירה.
 |
| יהודה גבאי בתפקיד מֶקִי סכינאי בתאטרון 'אהל', שנות השלושים (ויקיפדיה) |
לאחר מותו של יהודה, ב-1994, עזרתי לדודתי לסדר את הניירת שהשאיר אחריו. השיר של אנדה היה באחת המגרות ודודתי נתנה לי אותו במתנה. לאחר פטירתה של ג'ניה הועבר האוסף למחסני העירייה וכיום הוא נמצא בשלמותו בספריית בית אריאלה בתל אביב ופתוח לעיון לקהל הרחב. כל המוצגים שמורים ומטופלים במקצועיות ומפעם לפעם מוצגים לראווה בספרייה.
לפני כמה שנים שוחחתי בטלפון עם בנה של אנדה, תא"ל (מיל') עמוס עמיר, שהיה בעבר מפקד טייסת בחיל האוויר, והוא אישר באוזניי שהשיר מעולם לא פורסם. שוחחתי גם עם קרוב משפחה נוסף, עד כמה שזכור לי היה זה בן אחיה של אנדה, והוא סיפר לי כי בני משפחת עמיר נוהגים לקרוא את השיר הזה מדי שנה ליד שולחן הסדר (וכך נוהגת גם אני...).
ובמאמר מוסגר: אחיה של אנדה עמיר, יעקב פינקרפלד, היה אדריכל וחוקר בתי כנסת. הוא נהרג בשנת 1956 מאש חיילים ירדנים, שירו על סיור של משתתפי כנס 'החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה' שנערך ברמת רחל. ובאשר לאנדה, בנוסף לעבודתה כמיקרו-ביולוגית ולכתיבת שירי ילדים היא עבדה בהתנדבות במחלקה להנצחת החייל של אגף השיקום במשרד הביטחון וסייעה לכתיבת ביוגרפיות של חללי צה"ל. היא ערכה את הרשימות האלו במשך שנים רבות, בכישרון ובעדינות הראויה.
אנדה עמיר
הֲתֵדְעוּ מָה אֶעֱשֶׂה
בְּלֵיל-שֶׁל-סֵדֶר זֶה?
אַסְתִּיר הַגְּדִי שֶׁל הַהַגָּדָה;
וְהֶחָתוּל כְּלָל לֹא יֵדַע
הֵיכָן הַגְּדִי וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ:
יָבוֹא, יֹאמַר: הַגְּדִי אֵינֶנּוּ!
וְלֹא יִקֹּם אוֹתוֹ הַכֶּלֶב,
וְלֹא מַקֵּל, לֹא אֵשׁ אוֹכֶלֶת,
לֹא מַיִם, וְלֹא שׁוֹר נַגָּח.
כִּי אֶת הַגְּדִי אֲנִי אֶקַּח,
אַסְתִּיר אוֹתוֹ בְּתוֹךְ מַחֲבוֹא,
וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא.
לגבאי ידידי,
עם פרוש פסח תשכ"ב
נהדר
השבמחקמריח אנדה מקילומטרים.
יפהפה, תודה!
השבמחקברוח ההגדה: ולו רק בגלל השיר הזה - דיינו - כדאי היה לי להיות מנויה בבלוג שלך.
השבמחקתודה וחג שמח!
שְׁאָר רוּחַ
השבמחקתודה
אם קוראים בהגדה את חד- גדיא מנסים לחשב מי צודק, אחד כן ואחד לא אזי יוצא שהקב"ה הוא רשע. מאז ילדותי לא הבנתי למה שרשרת ההישרדות הזו חייבת להיות בהגדה. מעתה גם אני אכלול שיר זה בהגדה במקום החד-גדיא. רעיון מדהים.
השבמחקמצטרף למודים. לעולם הידע מתרחב. חג שמח לך דוד ולקוראים הנאמנים.
השבמחקממש התרגשתי מהשיר. אני מחזיקה בבית שנים רבות את קובץ שיריה של אנדה עמיר. גם מחזה שכתבה.
השבמחקבנה, תא"ל עמוס עמיר היה מפקדי בצבא פרק-זמן לפני שנים רבות, בטייסת. יום אחד סיפרו לי שאמו משוררת, ואז הבנתי שלא סתם הערכתי אותו כאדם אציל-נפש. באמת. היתה לי זכות גדולה למפקד כזה.
תודה רבה. גם אני אקריא את השיר השנה בשולחן הסדר.נירה
השבמחקאני נהנת מכל מה שאתה מפרס עבורנו הקוראים
השבמחקתודה רבה עליזה רוטנברג נהלל ילידת ירושלים לטעבר
חג עצמאות שמח .
נפלא. תודה רבה
השבמחקבאחת התגובה לפרסום המקורי נכתב: "אם קוראים בהגדה את חד- גדיא מנסים לחשב מי צודק, אחד כן ואחד לא אזי יוצא שהקב"ה הוא רשע". זו אמירה ותיקה וידועה. והתשובה שתמיד שמעתי היתה - "מה הכלב בכלל עושה פה? אם רק נוציא אותו הכל יסתדר". ובכן סדנא דארעא חד הוא. חג שמח.
השבמחקאהבתי
השבמחקהכל דבש ! תודה.... פסח שמח ושקט.
השבמחקיש סיפור חסידי שאבי נ״ע אהב לספר בעניין החד-גדיא ומאזני הצדק שנוטים לחובת האל. הסיפור הולך ככה: בעיר יהודית גדולה נולד לרב ילד מחונן. הילד הגאון למד קרוא וכתוב כבר בגיל שלוש, הוא ידע על פה את חמשת חומשי תורה כבר בגיל שש, ולמד עם אביו תלמוד מדי יום ביומו.
השבמחקיום אחד הגיע לבית הרב אפיקורס אחד (כך בסיפור) שביקש לדבר עם הרב. הרב ישב בחדרו ובנו בן השבע לצידו. האורח הימהם וכיכח בחוסר נוחות והתבונן בילד, ברב, שוב בילד, שוב ברב, כאומר: מה הצוציק הזה יישב פה בכלל. הרב הנהן ואמר: הילד נשאר, מה שאלתך?
האורח התמתח באי נוחות בכסאו ובכל זאת החל לשאול את שאלתו:
אז ככה. האבא קנה לבנו גדי. האבא טוב, הילד טוב, והגדי בסדר גמור. ואז הגיע החתול וטרף את הגדי- משמע החתול רשע ועשה מעשה נוולה. בא הכלב ונשך את החתול- שהגיע לו בגלל הגדי, אז הכלב בסדר גמור כי הוא עשה צדק. בא המקל והיכה את הכלב. זה בסדר? כמובן שלא. המקל איננו צודק. ולכן האש ששרפה את המקל צודקת וצדיקה כי היא השיבה למקל כגמולו על מעשיו הרעים. אז המים שיבו את האש- רעים. והשור ששתה את המים- צדיק. והשוחט ששיט את הדור- רשע. ומלאך המוות שהרג את השוחט- צדיק. אם כך, הקב״ה שהיכה את מלאך המוות- מה הוא אם לא רשע?
ואיך אפשר להאשים את הקב״ה שהוא רשע? שאל את הרב בהתרסה.
ואז פצה הילד את פיו וענה לאורח:
נכון, הגדי בסדר גמור, צדיק ותמים. והחתול באמת רשע כי הוא טרף את הגדי התמים והתם. אבל מה זה העסק של הכלב? מי מינה אותו לנקום את נקמת דם הגדי? הכלב בעצמו חטא באלימות, אם כך המקל אמנם עשה צדק לכאורה בהענישו את הכלב, אבל מי בכלל ביקש זאת מהמקל? מי מינה אותו להשיב את הצדק על כנו תוך כדי גרימת חבלה לכלב?
וכך המשיך הילד עד שהגיע לסוף החד-גדיא ואמר: הקב״ה איננו רשע ומלאך המוות איננו צדיק. מי מינה את מלאך המוות לגדוע את חיי השוחט שעשה את עבודתו נאמנה? מלאך המוות איננו בר סמכא, אל לו להרוג אדם שקצובת חייו עדיין לא נמלאה והבורא לא אישר את מותו בלא עת של עבדו. כל הסיפור מבוסס על תפיסת צדק מטעה ומוטעית מיסודה, ולכן גם השאלה של כבודו מטעה ומוטעית. הרי לא באת כדי לברר סוגיה מוסרית או הלכתית, באת להתריס ולהכעיס את הרב ואת תורתו רק כדי להאשים את האל ברישעות. ומי מינה אותך לשופט מול שופט כל הארץ? ומי מינה אותך לסנוט בי ולבקש שאוצא מן החדר? יש דברים שהם פשוט לא העסק שלך.