צדיק בפרווה

שלט בכביש 443

מאמר זה, שכתב בני הלל, מתפרסם היום בעיתון הארץ, והוא תגובה למאמרו של אורי משגב, 'הגיע זמן סירוב', שפורסם בהארץ, 27 ביוני 2014.

מאת הלל אסף

"אם פעולותיה של המדינה שלך נראות לך פגומות מוסרית ומעשית, האין המחלוקת צורתה הנעלה ביותר של הפטריוטיות?". המשפט הזה הושמע לראשונה בשנת 1961, בוועידת פילדלפיה לשלום, שעסקה בבעיית השימוש בכוח ביחסים בינלאומיים. כמה שנים לאחר מכן, במהלך המאבק נגד מלחמת וייטנאם, הוא נהפך למשפט מכונן, אף כי יוחס בטעות לתומאס ג'פרסון.

שלום ע', גם אני קורא בקביעות את טוריו של אורי משגב ב"הארץ". ואף שלא ביקשת את עצתי, אני שמח להשיא לך אותה בחינם. כדאי שתקשיב לי, ולו בשל העובדה שממש לאחרונה חזרתי מ"שם", מן השירות בשטחים. אני בן 22, בחופשת שחרור, ובעוד כשבוע "אפשוט את המדים". היו לי, ועדיין יש לי, שאלות ותשובות קשות בנוגע לשירות שלי ולגיוס שלך. גם אני מתקומם נגד הכיבוש, גם אני רואה בו טעות מוסרית וחברתית ואיוולת פוליטית, וגם אני לא רציתי לשרת בשטחים. אך גם עכשיו, כשסוף סוף סיימתי, איני יודע לומר לך בביטחון מה עליך לעשות. אוכל לספר לך בכנות מהי נקודת המבט שלי, כלוחם ומפקד שסיים שלוש שנים של שירות קרבי שחלקים גדולים ממנו היו בשטחים.

לא פעם במהלך שירותי הרהרתי בשאלת הסירוב, באפשרות של סירוב פקודה נקודתי או של סירוב "אפור". בניגוד אליך, לי היה ברור שאתגייס. אך הלבטים לא רק שלא פסקו לאורך כל השירות אלא אף התגברו. לפני כמה חודשים אפילו כתבתי טור בעילום שם שהתפרסם ב"הארץ", ועסק בדילמות שכרוכות בשירות בשטחים ובקונפליקט הפנימי שהתחבטתי בו ("היום חוויתי הרבה כיבוש", 7.3). חוויית השירות הקרבי בשטחים היא קשה, מתסכלת ולא מתגמלת, אך היא גם מטלטלת, מבגרת ומפכחת. רגעי הייאוש הם רבים, ותחושת חוסר האונים של מי שחש כבורג קטן במערכת — קשה מנשוא.

עוד כתבות בנושא

• היום חוויתי הרבה כיבוש07.03.2014 | 20:00
• הגיע זמן הסירוב27.06.2014 | 02:00

מה שמשגב מציע לך — ובעצם לכל קוראיו הצעירים — במאמר שפירסם כאן לפני שבוע ("מכתב למלש"ב") הוא אשליה של חיים בבועה. חיים שבהם תזכה לחיות מציאות מוסרית מושלמת שאין בה רבב; בניגוד למציאות שבה, חלילה, תגיע ל"שטחים" ואז תכתים את עצמך ואת המוסריות הטהורה שלך. אכן, יש משהו בדברים אלה. אם בוחנים את המציאות בראייה צרה וקצרת טווח, לא ניתן לשרת בשטחים באופן מוסרי כשעצם נוכחותך שם אינה מוסרית. אך חוסר ההתייצבות גם הוא לא מוסרי. החיים, כמה חבל, אינם אריזות מתנה של חיי מוסר שאתה יכול לרכוש בחנות. יש בהם טוב ורע, שמעורבבים זה בזה וקשה להפריד ביניהם. החיים אינם כל כך פשוטים, מתברר, ולעתים עליך להתפשר על עקרונות וערכים על מנת להרוויח אותם בהמשך הדרך.

באיזו קלות מוותר משגב בעצמו על ערכי מוסר. הוא כותב: "בהתחמקות עצמה יש אלמנט לא מוסרי, וגם משום שהמשמעות היא הרמת ידיים — ויתור סופי על ייצוג למחנה המתון" – האם מילתא זוטרתא היא? שני עקרונות מוסר גדולים למדנו מ"מסכת אבות", והם צריכים לעמוד לפני כל אדם שאינו כפוי טובה ואיכפת לו מהחיים במקום שבו נולד ובו הוא חי: האחד, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה", והשני, "במקום בו אין אנשים, השתדל להיות איש". אני משוכנע שבנסיבות אחרות משגב לא היה מזלזל בערכים הללו ואף מקדש אותם.

ע' היקר, בניגוד לדבריו של משגב, להבנתי, שאלת הכיבוש לא תיפתר בסירוב המוני. הכיבוש כבר אינו צבאי נטו — וחבל שאינו כזה, כי אז היה ניתן לפתרון פשוט הרבה יותר — אלא הוא אזרחי ובעיקר פוליטי. מי שמנצח על תזמורת הכיבוש אינו הרמטכ"ל אלא ראש הממשלה ומפלגות הקואליציה. פירותיו הבאושים של הכיבוש נראים גם בשייח' ג'ראח, ולא תמצא שם חיילים; הוא קיים בהחלטות ממשלה, בתקציבים, בבתי משפט, בבתי חולים ובעיקר בהתנחלויות. ומאחורי כל הדברים הללו עומדים אנשים, שאתה, הוריך, חבריך או שכניך בחרו בהם לכנסת.

אם לא תשמע בעצתו של משגב ותתגייס, בהחלט ייתכן שתשרת ב"שטחים" — אך הצבא פרוש על כל גבולות הארץ. אמנם ביהודה ושומרון צה"ל הוא חברה לאבטחת המתנחלים ולשירותי הפרדה בינם לבין הפלסטינים (כמו גננת שמפרידה בין שני ילדים שובבים). אך בגבול הצפוני והדרומי הוא מגן על ערים ועל יישובים. אם תבחר לשבת בביתך גם כאשר יחדרו מחבלים לניר יצחק ולכרם שלום או לזרעית ואביבים, מוטב כי באמת לא תתגייס.

השירות שלי בצה"ל, שמסתיים בעוד שבועיים, לא היה מופת של מוסר צרוף, אך אני יכול לומר בהגינות ובכנות כי כמפקד השתדלתי ככל יכולתי לנהוג בצורה שלא אתבייש בה, וככזה, כך נדמה לי, גם השפעתי במשהו על הצוות ועל הפלוגה שלי. אולי לא השפעה מכרעת, אך אין לי ספק שהיכולת להשפיע מבפנים, כאשר מימינך ומשמאלך משרתים אנשים מכל שכבות החברה הישראלית, מימין ומשמאל, מתעצמת כשאתה משרת עם תחושת שליחות. חלחלה אוחזת בי כאשר אני מנסה לדמות את צה"ל שבו משרתים רק האנשים שלא חושבים כמוני, כמוך או כמו משגב.

סירוב הוא נחלתם של תמימים שמנותקים מהמציאות ואינם מוכנים להתלכלך בניסיון לשנות אותה. התחמקות או סרבנות אפורה היא אשליה ילדותית, הטמנת הראש בחול ובריחה מאחריות. הרבי מקוצק — או אולי היה זה רבי חכם אחר — השווה את נֹח, שעשה את שהוטל עליו והציל את עצמו ואת בני משפחתו, ל"צדיק בפרווה", זה שמתעטף בפרווה כאשר קר בחוץ. מנהיג ציבור אמיתי הוא "צדיק של תנור", שמדליק את התנור כדי שיהיה חם לו ולזולתו. במקום להסתגר בתיבה כשהמים מסביב סוערים, טוב היה אם נֹח היה משכנע את שכניו לחדול ממעשיהם הרעים ולהכות על חטאיהם טרם יבוא המבול. אל תהיה נֹח; צדיק אמיתי במציאות של ימינו אינו מתכסה בפרווה למען ייחם לו ורק לו, אלא נאלץ, בלב כבד, ללבוש מדי ב' ולחבוש קסדה. בלב כבד, ברגשות מעורבים, אך עם תחושת שליחות ואחריות של מי שלא עליו המלאכה לגמור, אך אין הוא בן חורין להיפטר ממנה.

הכותב הוא חייל בחופשת שחרור