ברוך הבא: בשבחי שוק הצורפים

כתב וצילם ברוך גיאן


בסיפורו 'תהלה' (נדפס לראשונה ב-1950) לקח ש"י עגנון את גיבורו לסיור בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים, בדרכו אל אותה זקנה מופלאה שגרה באחת מחצרות הרובע היהודי:

ש"י עגנון, עד הנה, 'שוקן', עמ' קעט

עגנון צירף כאן יחד שמות רחובות ושווקים אמתיים עם חנויות של בעלי מלאכה. ככל שידוע לי אף פעם לא היו בעיר העתיקה רחובות בשם 'הסנדלרים', 'אורגי שמיכות' או 'מבשלי תבשילים', אבל רחובות 'צורפים' ו'בשמים' היו גם היו.

750 שנים קודם שחיבר עגנון את 'תהלה', בשנת 1220 ככל הנראה, חיבר צלבני אנונימי תיאור דומה של רחובות העיר. החיבור, שנכתב בצרפתית עתיקה, נקרא L'Estat de la cité de Jerusalem (לה סיטה דה ג'רוזלם), והוא אולי אביהם הרוחני של מדריכי 'מישלן' המפורסמים:

כאשר מגיעים להצטלבות בה מסתיים 'רחוב דוד' מוצאים רחוב הנקרא 'רחוב הר ציון' ... ומשמאל להצטלבות נמצא רחוב מכוסה ומקומר אשר נקרא 'רחוב התבלינים'. שם מוכרים את כל הפירות של העיר וכמו כן ירקות ותבלינים. בסוף רחוב זה יש מקום בו מוכרים דגים ומאחורי השוק בו מוכרים דגים, בצד שמאל, יש מקום גדול בו מוכרים ביצים, גבינה, תרנגולות וציפורים. בצד ימין של שוק זה נמצא השוק של צורפי הזהב הסורים ושם הם מוכרים את כפות עץ התמר אשר הצליינים מביאים מצד שני של הים (לאירופה). בצד שמאל של שוק זה ישנן החנויות של צורפי הזהב הלטיניים ... לפני ההצטלבות, קרוב ל'רחוב התבלינים' נמצא רחוב אחד המכונה 'המטבח הרע'. ברחוב זה מבשלים את הבשר אשר מוכרים לצליינים ושם חופפים את ראשיהם, ומרחוב זה הם הולכים לקבר [של ישוע]. ליד רחוב זה נמצא רחוב המכונה 'הרחוב המכוסה' ובו מוכרים אריגים והוא כולו מקומר ודרכו הולכים לקבר. 

קשתות וקמרונות בשוק הצורפים

ברוח 'תהלה' של עגנון אני מרשה לעצמי לכתוב: רחוב אחד יש בירושלים. רחוב נאה שכמותו לא ראיתם מימיכם... 

דומני שאין רחוב בעיר העתיקה שבו ביקרתי יותר מאשר ב'שוק הצורפים' שברובע המוסלמי. ולא בשל הקשתות הנאות או בשל חנויות הבדים וה'ענתיקות' הפזורות בו, אלא בזכות החומוס של נזמי, שאין דומה לו בירושלים ובארץ כולה. זו דעתי האישית, ואני כמובן לוקח בחשבון שכשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך דעותיהם שונות לגבי 'איפה החומוס הכי טעים'. בכל זאת, במקרה של חומוס נזמי – שכּוּנה פעם 'החומוס הכי קטן בארץ' – אינני היחיד.

כבר שלושים שנה, ואולי יותר, אני פוקד את המקום. עד לפני כמה שנים היה זה כוך צר, אך לא עוד. הוא הכפיל ואף שילש את גודלו, ועתה יש בו פינת אוכל סבירה ובה מסיבים לסעודה שוחרי החומוס 'הכי טעים'.

חומוס בתנועה

לאחרונה מצאתי באחד מספריי תמונה עתיקה של שוק הצורפים, כנראה מתחילת המאה ה-20.

בחזית החנויות שבתמונה בולטת מדרגת אבן גבוהה מעל ריצוף הרחוב. הראיתי את התמונה לכמה מבעלי החנויות הוותיקים והם התרגשו ממראה עיניהם. סמיר, בעל חנות הבדים שנמצאת מול חומוס נזמי, סיפר לי שהוא זוכר היטב את מדרגת האבן: 'הייתי בן תשע כשהתחלתי לבוא לחנות של אבא (וכיום אני בן שישים ותשע). רק בשנות החמישים החלו להנמיך את "חומת האבן" הזו, שתפקידה היה כנראה למנוע את חדירת מי הגשמים לחנויות'.

אכן, ב'שוק מוכרי הכותנה' הסמוך ראיתי מדרגת אבן דומה, גם אם נמוכה יותר.

שרידי מדרגת האבן בשוק מוכרי הכותנה ניכרים בצד ימין

אגב 'שוק מוכרי הכותנה' נזכרתי באחד מביקוריי בו בתחילת שנות השבעים. בעל מלאכה, שכמותה כבר לא רואים היום, ישב באחד הכוכים עם כלי מיתר ענק לניפוץ (כלומר, לריווח) כותנה. סמיר אישר שאכן היה בעל מקצוע כזה בקצה הרחוב.

סמיר בעל חנות הבדים

אני יוצא אל חנות ה'ענתיקות' של מוחמד ובה אוסף ענקי של כלים מכלים שונים: פינג'אנים, מחבתות, תיבות, ומה לא... 

חזית חנות ה'ענתיקות' של מוחמד

ובפנים...

פרימוס בחנותו של מוחמד

חנות הבדים הנאה ורחבת הידיים שלצד חנותו של מוחמד נמצאת בבעלותו של עימאד ברכאת, שהתפעל מן העניין שאני מגלה ברחוב ובתושביו.

ברכאת (משמאל) וידיד

בחנותו של ברכאת

גם עימאד ברכאת זוכר את הרחוב כפי שהיה לפני עשרות שנים. ברכאת הוא שם משפחה נפוץ בחברה הערבית אבל אין בהכרח קשר בין רוב המשפחות. 'המשפחה שלנו', סיפר לי עימאד, 'היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 מחברון לירושלים'. הוא מראה לי כמה ספרים בערבית על תולדות משפחות ירושלמיות, בהן גם משפחת ברכאת, על הווי ופולקלור בעבר הקרוב והרחוק, שמגיע עד ימי הטורקים והבריטים. אני נזכר בסדרת הספרים הנהדרת של יעקב יהושע (אביו של א"ב יהושע), 'ילדוּת בירושלים הישנה', שבה תועדו חייהם של בני היישוב הספרדי הישן.

שוק הצורפים נקרא בערבית 'שוק האדונים' (סוק אל-חוואג'את), וברכאת מעיד כי בעבר נקרא גם 'שוק החייטים' (סוק אל-חייטאת). שלושת רחובות השוק – הצורפים, הבַּשָּׂמִים,והקצבים – נבנו על התוואי של הקרדו הביזנטי. ראשיתם אפוא כבר בתקופה הצלבנית, אולם אפשר להניח שרוב חנויות השווקים נבנו שוב ושוב בתקופות מאוחרות יותר. בחזית אחת החנויות שבשוק הבַּשָּׂמִים (ולא הבְּשָׂמִים!) ניתן עד היום לראות חריטה ובה נכתב בלטינית 'סנטה אנה', כנראה על שם כנסיית סנטה אנה שנבנתה בתקופת הצלבנים ליד שער האריות.

מליסנדה, מלכת ירושלים המהוללת במאה ה-12, שנולדה בירושלים כבתם הבכורה של הנסיכה הארמנית מורפיה ובולדווין השני, היא שיזמה, ככל הנראה, את הקמת החנויות כאן. אולי עשתה זאת כדי לממן באמצעות השכרתן את הקמת הכנסייה.

מתיאור רחובות ירושלים בימי הצלבנים, שהובא למעלה, עולה בבירור שכבר במאה ה-13 פעל בעיר שוק צורפים ומיקומו היה בסביבת שוק הצורפים הנוכחי. אכן, בימי הצלבנים נקראו רחובות השוק בשמות אחרים: שוק הצורפים של היום נקרא אז 'הרחוב המכוסה', שוק הבשמים – 'רחוב התבלינים', ושוק הקצבים – 'רחוב המטבח הרע'! במשך שנים נמנעתי לעבור בשוק הקצבים בגלל הריח הרע שעלה ממנו, אבל לאחרונה פחת מספר האטליזים בצורה משמעותית וסוף סוף אפשר לנשום שם...

בניגוד לשווקי הבשמים והקצבים, הנפרשים למלוא אורכם עד שוק הצבעים, שוק הצורפים נקטע באופן פתאומי. הסיבה לכך – טוען סמיר, בעל חנות הבדים – היא רעידת אדמה שהייתה  ביולי 1927 ובעקבותיה נהרס חלק מן הרחוב והתוואי השתנה.

כאן מתחיל שוק הצורפים (מצד שמאל: רחוב דוד)

וכאן הוא נגמר...

במפגש רחובות השלשלת והצורפים נמצא אתר ייחודי – שירותים ציבוריים... לא הייתי מתעכב עליו אלמלא תקרתו יוצאת הדופן, שיופיה הועם במקצת בשל שואבי האוויר המכוערים שהותקנו בה. אני מניח שבנין זה קשור גם הוא לבנייה הצלבנית בעיר, שעל בסיסה הוסיפו ושיפצו במרוצת הדורות האיוּבִּים, הממלוכים, העות'מאנים, ואולי גם הבריטים והישראלים...

את סיורי אני מסיים בשתיית כוס קפה ריחני ומהביל בבית הקפה של בהא ג'ולני. בית הקפה אינו אלא כוך קטן ומחוצה לו פזורים כמה כסאות מפלסטיק.

בהא ג'ולני מפריח עשן סיגריות וממתין ללקוחות

הקפה מצוין והשמש החורפית החודרת לסמטאות הצרות של השוק יוצרת משחקי אור מעניינים ברחוב. מדי פעם יוצא בהא מכוכו, נושא עמו טס כסוף ובו כוסות קפה טורקי לבעלי החנויות בסביבה וחוזר עם טס ריק לקראת סיבוב חדש.