מאת מרדכי נאור
איתמר בן-אב"י (1943-1882) היה מגדולי העיתונאים שקמו בארץ ישראל. הוא פעל מתחילת המאה ה-20 ועד שנות השלושים ומפעלו החשוב ביותר היה ההוצאה והעריכה של העיתון 'דואר היום'. הוא ליווה את העיתון מיום הקמתו בשנת 1919 ועד שנת 1933 (עם הפסקה בת שנתיים, 1930-1929, שבמהלכה העביר בן-אב"י את העריכה לזאב ז'בוטינסקי; צעד חפוז שלימים התחרט עליו).
'דואר היום' היה היומון המודרני ביותר שהופיע בארץ. הוא הקדים את זמנו בהיותו נציג מובהק של 'עיתונות ההמון' האירופית והאמריקנית, בתקופה שבה כל העיתונים האחרים היו 'כבדים' ואידאולוגיים.
מערכת 'דואר היום' בשנות העשרים. במרכז יושב איתמר בן אב"י ולידו רעייתו לאה אבושדיד (מקור: ויקיפדיה) |
ב-1933 היה 'דואר היום' במצב כלכלי קשה ובני משפחתו של בן-אב"י שכנעוהו לפרוש ולנוח מעט. הוא נעתר להם, אך לאחר זמן קצר גברה עליו תשוקתו לעשייה עיתונאית מחודשת. הוא הקים אז את אחד העיתונים יוצאי הדופן שהופיעו בארץ: עיתון בשפה העברית, אבל באותיות לטיניות... שמו היה דרור, או יותר נכון DEROR, והוא ראה אור בתל אביב במשך מספר חודשים, למן שלהי 1933 ועד תחילת 1934. אגב, שם בתם הראשונה של בן-אב"י ורעייתו לאה אבושדיד היה דרור. היא נפטרה בגיל ארבע, ואת שמה העניקו לבתם שנולדה בשנת 1922 – בת זו, דרור, ששינתה לימים את שמה לדרורה בן אב"י, הייתה מבכירות 'קול ישראל', רעייתו של הקריין משה חובב ואמו של הסופר והבשלן גיל חובב.
את בן-אב"י הדריכה מחשבה מקורית: היות ורוב היישוב היהודי, שהתגורר בארץ ישראל בתחילת שנות השלושים, כבר סיים את 'מהפכת העברית' שבה החל אביו, אליעזר בן-יהודה, הגיעה העת ללמד את העולם כולו את שפת הנביאים. כדי להקל עליו לעשות זאת – כך חשב 'במוחו הקודח' – הבה נציע לו לקרוא עיתון עברי באותיות לטיניות. בן-אב"י העריך שהמשימה אפשרית, ואפילו בקרב עמים גדולים. עובדה היא, שאחרי מלחמת העולם הראשונה העביר העם הטורקי את שפתו הלאומית אל הכתב הלטיני. בן-אב"י לא שכח להזכיר, שהוא ולא אחר היה זה ששכנע את כמאל אטאטורק, אבי טורקיה החדשה, לאמץ את 'ליטוּן' השפה הטורקית. אפשר להניח, שחזונו של בן-אב"י לקח בחשבון גם את ה'יֶקִים', הלא הם ראשוני העלייה מגרמניה, שנודעו בקשייהם לקלוט את השפה העברית. הוא הציע להם חלופה קלה באותיות המוכרות להם.
הגיליון הראשון ראה אור ב-Yomwaw, 17 בנובמבר 1933. הכותרת הראשית אמרה: MA ANU ROTZIM? והטקסט מתחתיה הסביר את שאיפותיו הלשוניות חובקות העולם של בן-אב"י. בזיכרונותיו הוא כתב, כי 6,000 העותקים אזלו תוך שעות אחדות וההתעניינות בעיתון הייתה עצומה. אבל בגיליונות הבאים חלה ירידה גדולה בביקוש – 2,000 עותקים בגיליון השני, 1,400 בשלישי.
דואר היום מודיע על העיתון החדש, 20 בנובמבר 1933 'המהפכה הכימאלית' היא הרפורמה הלשונית שהוביל כֶּמאל אטאטורק |
ארבעה חודשים הופיע 'דרור' – 16 גיליונות בסך הכל. בכל גיליון הוקדש עמוד אחד לשפה העברית ושלושה היו באותיות לטיניות.
לאחר שנסגר 'דרור' ערך איתמר בן-אב"י חשבון נפש ומצא כי עשה טעויות רבות, כגון שימוש באותיות קטנות מדי, אי הכללת אקטואליה והעדפת מאמרים, והעיקר – רק מעטים מן העיתונאים והסופרים הסכימו לכתוב בעיתונו. הוא סגר אותו בכאב לב, והביע תקווה שיום יבוא וכולם יבינו עד כמה נחוץ ליישוב בארץ עיתון בעברית אבל ב'אותיות של העולם הגדול'.
זה היה מפעלו העיתונאי האחרון. בשנים שלאחר מכן הוא מיקד את מרצו בנושאים אחרים, כמו הטפה להפיכת ארץ ישראל למדינת קנטונים – יהודים וערבים – דוגמת שוויץ, או למסעות התרמה בעולם למען הקרן הקיימת לישראל. במלחמת העולם השנייה 'נתקע' בן-אב"י בארצות הברית מבלי יכולת לחזור ארצה, ונפטר שם מהתקף לב בשנת 1943. ארונו הועלה ארצה בשנת 1947 ונטמן בהר הזיתים.
לאחר מותו של איתמר בן אב"י פרסמה חמדה, אמו החורגת (ודודתו), את הספר 'נושא הדגל', ירושלים 1944 |
החומר ברשימה זו מבוסס בחלקו על ספרי 'רבותי העיתונות', משרד הביטחון, 2004
מסקרנת מאוד הכותרת המצוטטת לגופה "מה שנחוץ לנו ברגע זה הוא - מוסוליני עברי". יש מקום להרחיב על כך?
השבמחקלאיתמר בן אב"י היה במשך שנים יחס טוב, אוהד מאוד למוסוליני, וכדבריו בספרו "עם שחר עצמאותנו": "יחסי האישיים לאיטליה וגם לשליטה היו יחסי ידידות" (עמ' 499). בביקור שערך באיטליה נתקבל בן-אב"י לריאיון אצל מוסוליני וביקש ממנו – לא פחות – את שער טיטוס (בלשונו: קשת טיטוס) כדי להעבירו לארץ. לדברי בן-אב"י, ענה לו מוסוליני: "בואו וקחוהָ" (את הקשת).
מחקבן-אב"י גם סיפר למוסוליני על תוכניתיו ל"לטן" את הכתב העברי ומוסוליני שמח על כך.
מן השיחה עלה, שמוסוליני אוהב יהודים ובארצו לא יהיו שום חוקי גזע נגדם.
לאחר כמה שנים הפך את עורו, בהשפעת היטלר, ובן אב"י יצא שוב לרומא, בניסיון לשנות את דעתו, אך לא נתקבל על-ידו.
בן אב"י לא הסתיר את דעתו – בימים שאהד את מוסוליני – שמנהיג כמותו יכול להביא ברכה גדולה לארץ ישראל.
למשימה זו של אורטוגרפיה לטינית לשפה העברית נרתם בשנות החמישים מיכאל אבינור, חוקר בטכניון שייסד את הכתב הכרמלי ובו מערכת של 38 סימני כתב לטיניים וצורות נוספות. זו כמדומה השיטה המדוייקת והמורכבת ביותר של שיטת ליטון הידועה לנו. ראו הערך עליו בוויקיפדיה.
השבמחקתודה על הכתבה. עוד קודם לכן (משמע בשנים שעריכת העיתון היתה בידי ז'בוטינסקי), בסוף 1928 / א בטבת תרפ"ט הוציא בן-אב"י שבועון בשם "ha Shavua ha Palestini" באותו רעיון. באחד הגיליונות הוא מתייחס לצורה שבה הוא מתעתק את העברית לאותיות לועזיות. מעניין שבניגוד לאביו, הוא לא מונה את השנים "לחורבן" אלא לבריאת העולם (משמע העיתון יצא בשנת 5689 (XII l. Balfour).
השבמחקכוונתי בשנים ש"דאר היום" היה בידי ז'בוטינסקי
מחקאליהו הכהן, כתב לי גם כן על כך:
מחקעיתונו של איתמר בן אבי 'דרור' לא היה הראשון שיצא בעברית באותיות לטיניות. מצויים ברשותי גיליונות של כתב עת בשם 'השבוע הפלשתיני' (hashavua hapalestini), עיתון שהוציא בן אבי בשנת 1929, ארבע שנים לפני 'דרור'. דומני שראוי להכתיר את 'השבוע הפלשתיני' כחלוץ העיתונים העבריים שיצאו לאור בארץ בכתיב לטיני.
בתגובה השיב מרדכי נאור:
ידעתי מעט על 'השבוע הפלשתיני', אך חשבתי שזה היה פרסום קצר מועד. בן-אב"י בעצמו, בספרו 'עם שחר עצמאותנו' (עמ' 513), כתב כי הוצאת 'דרור' הייתה 'נסיון ראשון: עתון עברי באותיות לטינית', ומי אני שאתווכח אתו?
ז'בוטינסקי נהג לכתוב (לפחות חלק ממכתביו) בצורה זו. ב"גנזים" מצויים מכתבים כאלה שכתב אל אביגדור המאירי. למשל מכתב מ - 19 לדצמבר 1926 בו הוא כותב:
השבמחקHa zocher adoni, ki haskem hiskamnu le hahlif michtavim ba ktav ha romi? Hinne ha nissayon ha rishon. Be shitta zo ani mishtammesh tamid li r'shimat zichronot bepinkasi ani... ואחר כך מפרט את שיטתו - איזה עיצורים מתאימים לאותיות לועזיות וכן למעלה גצד גם לתנועות.
אכן, בספר זיכרונותיו ציין בן אב"י כי ז'בוטינסקי כתב לו מכתבים בעברית "לטינית", והוא מביא אחד מהם (עמ' 479), המתחיל במילים: Adon Ben Avi ha yaqar.
מחק