מסע מן הכורסא אל העיירה: גלגולי השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז' (א)

חיתוך עץ של איליה שור למוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השלישי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז' (עיירתי בֶּלְז), הוא משירי הגעגועים הידועים ביותר לשטעטל – העיירה היהודית הקסומה והאבודה במזרח אירופה. מופת של קיטש רומנטי ודביק, שגם זכה לפרסום בינלאומי. עד היום אפשר לשמוע נגני רחוב ברחבי העולם, בפתחי הרכבת התחתית או במסעדות, מנגנים אותו כאשר הם מזהים תיירים יהודים. השיר גם מושמע רבות ביום השואה ובעצרות זיכרון והתייחדות עם הנספים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה...

גלגוליו של שיר זה קשורים בתפיסת הזיכרון והנוסטלגיה של יהודי מזרח אירופה שהיגרו לאמריקה, ובדרך שבה ראו את את עברם ואת הבית הישן ('די אַלטע היים') שהשאירו מאחוריהם במזרח אירופה. השיר נכתב בלי שום קשר לשואה, אך לאחריה הפך לאחד מייצוגיה המוכרים ביותר.

הבה ניזכר קודם כל בשיר. הנה הוא בביצוען של האחיות בָּארִי (קלייר ומירנה בייגלמן; כתבתי עליהן כאן). הן הקליטו אותו לראשונה ב-1954 בתקליטם Barry Sisters Sing.

א. שניים אוחזין בטלית: בֶּלְז או בֶּלְץ?

לפני שנדון בשיר עצמו, בסבך נוסחיו ובגלגוליו, נתחיל בגיאוגרפיה, יותר נכון בגיאוגרפיה של הזיכרון המדומין. היכן בעצם נמצאת אותה 'בלז' שעליה מוסב השיר?

מתברר ששתי עיירות שונות טוענות: עליי נכתב השיר!

העיירה 'הטבעית' לכאורה, המתבקשת והמפורסמת, היא בֶּלְז (Bełz), ששוכנת בגליציה המזרחית (היום באוקראינה), לא הרחק מלבוב, ומוכרת כערש הולדתה של חסידות בלז.

בית הכנסת החסידי בעיירה בלז שבגליציה נבנה באמצע המאה ה-19

ואכן עורכיו (החילוניים) של ספר היזכור של קהילת בלז השתבחו בשיר, והדפיסוהו ממש בדפי הפתיחה של הספר:

יוסף רובין (עורך), בלז – ספר זכרון, 1974, עמ' 9

גם ישראל אלדד (שייב), היה משוכנע שהכוונה לבלז שבגליציה. כך כתב בשנת 1988 בספר הזיכרון לעיירה וולקוביסק שבבלארוס:

כתריאל לשוביץ (עורך), וולקוביסק: סיפורה של קהילה יהודית-ציונית, תל-אביב 1988, עמ' 38

עיירה שנייה, שביקשה גם היא את כתר השיר לעצמה, היא בֶּלְצי (Beltsy; Bălți) שבְּבֶּסֶרַבְיָה (בין שתי המלחמות שכנה ברומניה והיום היא במולדובה), כ-125 ק"מ מצפון-מערב לקישינב. ואכן, כשיצא ספר הזיכרון של קהילה זו (1993) טרחו עורכיו להדגיש, שהשיר הזה הוא שלהם, ועוסק ב'עיירה המפורסמת בעלץ שבבסרביה':

יוסף מזור ומישה פוקס (עורכים), ספר בעלצי בסרביה: יד וזכר ליהדות בלצי, אגודת יוצאי בלצי, תשנ"ג, עמ' 28

שדרות פטרסבורג בבלצי. צולם בראשית המאה ה-20 (מקור: ויקימדיה)

אז היכן היא בלז 'המקורית'?

לא נחזיק אתכם במתח. הכוונה היא לבלצי הבסרבית, אך כדי לזהותה בביטחון יש לחזור אל מקורותיו של השיר.

ב. המחבר והמלחין

מילות השיר נכתבו בשנת 1932 בידי ג'ייקוב ג'ייקובס עבור אופרטה מוזיקלית ביידיש שנקראה 'דאָס ליד פֿון דער געטאָ' (שירו של הגטו). ג'ייקובס, שנולד בהונגריה בשנת 1892 בשם יעקב יעקובוביץ, היה מפיק, במאי ושחקן ידוע בתיאטרון יידיש, שחיבר להיטים רבים, והמפורסם שבהם הוא 'בײַ מיר ביסטו שיין' (עבורי את כֹּה יפה), שעליו כתבתי כאן.

מחבר המילים ג'ייקוב ג'ייקובס (1977-1892)
(מקור: Milken Archive of Jewish Music)

את המוסיקה הלחין אלכסנדר אוֹלשָׁנֶצקי (Alexander Olshanetsky), כנר ומנצח יליד אודסה, שהיה מן המלחינים הידועים של תיאטראות היידיש בניו-יורק.

מלחין השיר אלכסנדר אולשנצקי (1946-1892)

מה חיפשו בבלז תמלילן יהודי מהונגריה ומלחין יהודי מאודסה, ומה הם מצאו שם? על כך בהמשך.

ג. המחזה 'שירו של הגטו'

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת פעלו בניו-יורק כארבעים תיאטראות ביידיש. הם הצליחו רק בקושי לספק את געגועיהם של מיליוני המהגרים היהודים ממזרח אירופה – שיידיש הייתה שפתם הרבה יותר מאשר אנגלית – לעיר ולעיירה, לבית ולמשפחה, שהשאירו מאחור.

ב'תור הזהב' של התיאטרון והקולנוע האמריקני ביידיש, שנוצר בעיקר בניו-יורק, עבדו ב'תעשייה' זו מאות רבות של יוצרים, מלחינים, מפיקים ושחקנים. חלק ניכר ממרכולתם נוצר עם הפנים לעבר, אל עולמם המוכר והאהוב של יהודי מזרח אירופה. המחזות, הסרטים, השירים – כל אלה ביקשו לשחזר ולהחיות את התרבות הישנה, אם בדרך של העלאת יצירות מופת מן הקלאסיקה של התיאטרון היהודי (אברהם גולדפאדן או שלום עליכם, לדוגמה), אם בדרך של כתיבת יצירות מקוריות ביידיש, שבהן כבר נשבה הרוח האמריקנית החדשה. המוצלחות שבהצגות אף נדדו ברחבי העולם היהודי, בארה"ב, בדרום אמריקה וכמובן גם בפולין (לברית המועצות אי אפשר היה להביא הצגות 'מבחוץ'). למתבונן ממרחק הזמן על השפע התרבותי שנוצר אז, נדמה לעיתים כי היה זה מעין 'פס ייצור', שבו ההצגות בעלות הערך נבלעו באין ספוֹר מחזות קיטשיים ואופרטות סנטימנטליות, שתיארו עבר בדוי, שלא היה ולא נברא. רבות מן היצירות שהועלו על במות התיאטרון אמורות היו לא רק לעורר את רגשות הגעגועים, אלא גם לרכך את רגשות האשמה.

השיר על העיירה בלז היה אחד מאלה.

כאמור, הוא נכתב עבור מחזה מוזיקלי ביידיש ושמו 'דאָס ליד פֿון דער געטאָ' / The Song of the Ghetto (השיר של הגטו), שהוצג ב-'National Theater', תיאטרון יידיש שפעל במנהטן (בשדרה השנייה פינת רחוב האוסטון). המחזה עצמו חובר על ידי וויליאם סיגֶל (1966-1893), מן המחזאים הפוריים של תיאטרון יידיש בשנות השלושים (הוא כתב כמאה וחמישים הצגות!).

הצגת הבכורה הייתה ב-1 באוקטובר 1932 ואת השיר על בלז שרו בדואט הזמרת המפורסמת אִיזָה קרמר וליאון גולד, גם הוא זמר יידיש נודע באותם ימים (עליהם בהמשך). על המחזה עצמו לא נותרו פרטים רבים, אך בביקורת קצרה על ההצגה, שפורסמה ב-3 באוקטובר 1932 בעיתון הניו-יורקי Daily News, תואר בקצרה תוכנו: סיפור אהבה פתטי בין אלטר'ל, תלמיד חכם צעיר בעיירה קטנה ברומניה, לבין אהבת נעוריו מאריצה, בת העיירה, שהיא עתה זמרת ידועה בברלין.

מיקומה של העיירה ברומניה, מצביע בבירור שלא מדובר בבלז שבגליציה אלא בבלץ שבבסרביה. מדוע נבחרה דווקא בלצי כמחוז הגעגועים וכעיירה ייצוגית?

איש מיוצרי השיר לא נולד או גדל שם – סיגל, שחיבר את ההצגה, נולד בעיירה ליטאית ושמה נֶמוֹקשט והיגר לאמריקה ב-1906; ג'ייקובס, שנולד בהונגריה, הגיע לניו-יורק כנער בן 12 בשנת 1904; ואילו אולשנצקי נולד באודסה שבדרום רוסיה והגיע לארה"ב ב-1922. זאת ועוד, בלצי כלל לא הייתה עיירה קטנה טיפוסית. ב-1930, כאשר בלצי הייתה חלק מרומניה, חיו בה כ-30,570 איש, מתוכם כ-14,200 יהודים. זו הייתה עיירה גדולה, למעשה העיר השלישית בגודלה בבסרביה. האיש הכי מפורסם שנולד בבלצי היה, כנראה, המשורר יעקב פיכמן (1958-1881), וגם הוא עזבה בגיל 14.

שדרות הקיסר פרדיננד, בלצי (גלוית דואר)

ד. משהו על ליאון גּוֹלְד ואִיזָה קְרֶמֶר

מתברר ששילובה של בלצי בתוך השיר נולד כמחווה לשני הכוכבים הראשיים של המחזה: אִיזָה קרמר וליאון גולד, ששניהם נולדו בה.

לא הרבה ידוע על ליאון גולד. הוא נולד בבלצי בשנת 1900 כלייבלה גוֹלדווֹג, וגדל במשפחה מסורתית של בעלי מלאכה (אביו היה חנווני). כשרונו התיאטרלי התגלה כבר בגיל צעיר. הוא הרבה להופיע בלהקות משחק נודדות, וגם הספיק לשרת כחייל בצבא האדום במשך שנתיים. ב-1922 עזב את ברית המועצות והחל לנדוד באירופה, וב-1924 הגיע לארה"ב והמשיך בקריירה כשחקן.

ליאון גולד

מפורסמת ממנו הייתה איזה קרמר (1956-1887), גם היא ילידת בלצי, שהגיעה לארה"ב ב-1922. איזה (קיצור של איזבלה) קרמר הייתה כוכבת ענק, 'דיווה' של ממש, שהתפרסמה כזמרת סופרן. בהיותה בת שבע-עשרה עברה לאודסה ומשם נסעה ללמוד מוסיקה באיטליה. בשנת 1908 הופיעה לראשונה על במת האופרה בקרמונה שבאיטליה ('לה בוהם'), אך שבה לרוסיה והופיעה בסנט פטרבורג ובמוסקבה. ב-1914 חזרה לאודסה והצטרפה לאופרה המקומית, אך שנתיים מאוחר יותר, בשיא הצלחתה, החליטה לוותר על קריירה באופרה ('זה היה יותר מדי טיפשי', היא אמרה בריאיון). היא החלה להופיע ברחבי אירופה בקונצרטים של שירי עם, שאותם שרה בשבע לשונות (רוסית, פולנית, יידיש, גרמנית, איטלקית, אנגלית וצרפתית). נישואיה לישראל חפץ, עורך, עיתונאי ופובליציסט ברוסית, שהיה מבוגר ממנה ב-27 שנים, קירבו אותה לחברתו של חיים נחמן ביאליק, שמצדו שכנע אותה להקדיש את כשרונה לשירי העם ביידיש. איזה קרמר לקחה את הדברים ללבה ומכאן ואילך התמקדה והתעמקה בשירי העם ביידיש.

איזה קרמר

כאן אפשר לשמוע את איזה קרמר בשלושה שירי אהבה ביידיש:



לאחר המהפכה הבולשביקית נמלטה קרמר לפולין ומשם נדדה בארצות אירופה. ב-1922 הופיעה לראשונה על במת 'קרנגי הול' בניו-יורק. היא נשארה בארה"ב שש-עשרה שנים ובמהלכן ערכה קונצרטים בצפון אמריקה ובדרומה. בשנת 1938 עברה לארגנטינה – אימפריית יידיש בפני עצמה – ושם נפטרה בשנת 1956.

איזה קרמר היתה אשה נמוכת קומה, שהתהדרה בתכשיטים ענקיים. לא רק ביאליק נשבה בקסמה. גדולי ישראל נוספים – כמו מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, זאב ז'בוטינסקי (ששמעו אותה עוד באודסה) ואלברט איינשטיין (שבביתו בברלין ערכה קונצרט) – העריצוה.

איזה קרמר (1956-1887)

יוצרי ההצגה 'שירו של הגטו', שביקשו לשלב את קרמר וגולד במופע, מיקמו אפוא את העיירה הבדויה שבמחזה כך שתתאים לעיירת הולדתם האמתית של שני הכוכבים הראשיים.

לא שרדה הקלטה של השיר בפי השניים, אך מתקליט שירי היידיש של איזה קרמר, ששמור ב-Judaica Sound Archives, אפשר להתרשם מאיכויותיה הקוליות הנדירות (לחצו על הקישורית ותוכלו לשמוע את ההקלטות). מעניין שהשיר על בלז לא נכלל בתקליט מבחר שיריה ביידיש.

ה. גלגולי נוסח 

להצלחה המסחררת של השיר נגיע בפרק הבא, ולפי שעה נתעכב מעט על השיר עצמו ועל מילותיו, שבמרוצת השנים השתנו והותאמו לצרכיהם של מבצעים שונים. 

הנוסח הראשון והמקורי של השיר נדפס בניו-יורק ב-1932, בדפדפת ההצגה 'דאָס ליד פֿון דער געטאָ'. נוסח זה מוכיח בלי שום ספק, כי הדעה הרווחת, שעל פיה השיר הוא דו-שיח בין סבא זקן לבין נכדו, אינה אלא טעות, שתרגמה כפשוטן את המילים הפותחות של השיר 'דערצייל מיר אלטער' – ספר לי סבא. 

במקור היה זה דואט בין גבר ששמו הפרטי הוא אַלטער לבין מאַריצאַ, אישה בת גילו, שעזבה את העיירה. השם 'אלטער', שפירושו 'זקן', הוא אכן שם משמעותי. במסורת האשכנזית נהגו לקרוא בשם זה – סגולה לאריכות ימים – לילד שנולד לאחר תינוקות קודמים שמתו, או להוסיפו לשמו של אדם חולה. כפי שאפשר לראות מרשימת השחקנים שמתחת למילות השיר, ליאון גולד אכן גילם את תפקידו של אַלטערל.

באופן כללי, מאריצה (איזה קרמר) שואלת את אלטר (ליאון גולד), אהובה משכבר הימים, כיצד נראה ביתה הישן, כלומר: מה קורה בעיירה? ואלטר משיב, כי זה לא מה שהיה. הזכוכיות שבורות, הגג נופל...

וזה התרגום המילולי של הנוסח המקורי:

היא: ספר לי אלטר, ספר מהר / בגלל שאני רוצָה לדעת הכל עכשיו / איך נראה הבית / שפעם כה זָהָר / העוד צומח העץ הקטן / ששתלתי במו ידיי? 

הוא: הבית הקטן ישן, צומחים בו טחב ועשבים / הגג הישן הרוס, בחלונות אין זכוכית / המרפסת הקטנה הרוסה, עקומים הקירות / אני בטוח שכבר לא תזהי אותו. 

[פזמון:] בלז, עיירתי, בלז, ביתי הקטן / מקום בו עברו שנות ילדותי / בלז, עיירתי, בלז, ביתי / צחקתי שם, בבית הקטן והדל, עם כל הילדים. 

[היא:] בכל שבת הייתי רצה / עם 'תּחינה' [סידור תפילה] / לשבת תחת העצים הירקרקים / ולקרוא ליד הנהר.

[פזמון:] בלז, עיירתי בלז / מקום בו היו לי חלומות כה רבים ויפים.

כאמור, אין מדובר ביצירת מופת אלא בקיטש סנטימנטלי, שאינו מלמד מאומה על העיירה עצמה אלא רק על דימוייה מנקודת מבטם המרוחקת, המתגעגעת והלוקה בייסורי מצפון ואשם של יהודי מזרח אירופה שהיגרו לארה"ב. ובכל זאת, כדאי להתעכב על כמה מוטיבים בולטים בשיר.

קודם כל, השיר אינו מצייר עיירה שרוח של שמירת מצוות ויראת שמים חופפת עליה. אדרבה, זו עיירה חילונית מאוד. ההליכה לנהר בכל שבת – ולא לבית הכנסת – אינה תואמת את הדימוי המסורתי של העיירה:

יעדן שבת פֿלעג איך לויפֿן, / דאָרט מיט דער תּחינה גלײַך. 

צו זיצן אונטער דעם גרינעם ביימעלע, / און לייענען בײַ דעם טײַך.

בכל שבת הייתי רצה / עם 'תּחינה' [סידור תפילה] / לשבת תחת העצים הירקרקים / ולקרוא ליד הנהר.

שורות אלה נכתבו בהשפעה ברורה של שיר העם האהוב 'אונטער די גרינינקע ביימעלעך', שחיבר חיים נחמן ביאליק בשנת 1901 (תורגם לעברית על ידי אהרן אשמן, 'בין העצים הירקרקים'). ואולי עוד יותר מזה, בהשפעת עמוד השער של עיתון הילדים הראשון ביידיש, 'גרינינקע ביימעלעך', שראה אור בין 1939-1914. באיור הקבוע של העיתון נראים נערים יהודים משחקים על שפת נהר או אגם. אומנם עיתון זה נדפס בווילנה, אך רבים מן הכותבים גרו כבר באמריקה ועותקים מחוברותיו נשלחו לבתי ספר ולמינויים פרטיים מעבר לים.

שער העיתון 'גרינינקע ביימעלעך', מרס 1914
(מקור: עדינה בר-אל, בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין, 1939-1918, הספריה הציונית, 2006, עמ' 80)

במרוצת השנים עשו זמרים ושחקנים במילות השיר כטוב בעיניהם – הוסיפו, השמיטו ואף שינו את סדר הבתים, ועדות לכך נרשמה כבר בשנת 1935, זמן קצר לאחר חיבור השיר המקורי, בהצגה 'דער לעצטער טאַנץ', שהוצגה בפולין ובה נעסוק בחלק הבא.

ב-2 באוגוסט 1935 פרסם העיתונאי, העורך והמבקר נחמן מייזל (1966-1887) מאמר בעיתון היומי הוורשאי 'הײַנט', שכותרתו 'בעלז, מײַן שטעדטעלע בעלז (אַ גילגול פֿון אַ ניגון)'. במאמרו ציטט מייזל את מילות השיר ואפשר בקלות לראות את השינויים והתוספות:

באחד הנוסחים המאוחרים (אינני יודע מתי בדיוק חדר נוסח זה לשיר) 'תוקנו' השורות על ההליכה לנהר וכך הודגש עוד יותר אופיו החילוני של השיר:

יעדן שבת פֿלעג איך לויפֿן מיט אַלע ייִנגלעך גלײַך, / זיצן אונטער די גרינע ביימעלעך וואַרפֿן שטיינדלעך אין טײַך.

במקום הנערה היחידה, שהלכה לקרוא ליד הנהר וסידור בידיה, מופיעה אפוא חבורת נערים ('אַלע ייִנגלעך'), שהולכים בכל שבת לנהר כדי לזרוק אבנים קטנות על המים ('וואַרפֿן שטיינדלעך אין דעם טײַך'). לא בדיוק הבילוי המומלץ בשבת קודש לילדים יראי שמים...

אחד מקוראי הרשימה הנמנה על עדות החרדים העיר לי בציניות, כי גם בבלז זרקו אבנים בשבת, אבל לא לנהר...

מתוך דפדפן התקליטור 'זוהי יידיש' של דודו פישר (התו השמיני, 2009)

גם השימוש במונח 'תּחינה' משונה מאוד. תּחינות (בשפת הדיבור: תְּחִינֶס) הוא השם שניתן לתפילות בקשה מיוחדות, שנכתבו ביידיש עבור נשים שאינן מבינות את לשון הקודש. לעתים כונסו התחינות ונדפסו בקבצים מיוחדים, אך ספק גדול אם הייתה איזו נערה שהלכה בשבת לנהר עם ספר תחינות. ובכלל, בשימוש היומיומי של יהודי מזרח אירופה לא קראו לסידור התפילה הרגיל 'תּחינה', אלא פשוט 'סידור'. הפזמונאי ג'ייקובס לא בא, ככל הידוע, מרקע דתי והשימוש במונח 'תּחינה' משקף, כנראה, את חוסר הידע שלו בחיי הדת והמסורת.

מילות השיר ותוויו נדפסו שוב בניו-יורק ב-1937, כדי להבטיח את זכויות היוצרים. הדפסה זו קשורה בלי ספק לחידושו של השיר בסרט 'בן החזן', שגם בו נעסוק בפרק הבא.

המילים והתווים של 'מײַן שטעטעלע בעלז', 1937 (מקור: ebay)

פרקים נוספים במסע

הפרק השני
ו. 'עיירתי בלז' בפולנית
ז. משה אוישר והסרט 'בן החזן'
ח. 'עיירתי בלז' בשואה

הפרק השלישי
ט. 'עיירתי בלז' בתרגומים לעברית
י. מבחר ביצועים ביידיש
יא. 'עיירתי בלז' והחרדים
יב.  בלז שבצרפת
יג. בְּלוּז לְבֶּלְז