הוא חי בגאווה ברמת בית שמש, לפחות על לוח המודעות (הקלקה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה).
צילום: צבי לי-דר
ב. מבצע חלאקה
לכבוד ל"ג בעומר המתרגש עלינו בשבוע הבא, וחגיגות החאַלאַקע הכרוכות בו, תוכלו לרכוש עבור 'ילדי החלאקה' כיפות 'בהתאמה מקצועית', וגם קאַסקעטלך, יאַרמולקעס וחאַלאַטלעך. ובימינו אפילו לא צריך לנסוע לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון ולהידחק ולהידחף שם עם המוני בית ישראל. קונים 'פוסטר רקע' של הקבר ומצטלמים...
צילום: צבי לי-דר
ג. מוקד מידע הלכתי
הודעה משמחת!
אתם בבית חולים? חסרות לכם קצת חומרות הלכתיות? תתקשרו למוקד ותקבלו את החומרות המעודכנות ביותר.
צילום: טובה הרצל
ד. מנצחים את הש-קורונה
המאבק בקורונה לא תם. ברחוב הנצי"ב בירושלים, סמוך לבתי מונקאטש, עומד מתקן גניזה ועליו צויירה הכתובת החריפה 'מנצחים את השִ-קורונה'. אל תתבלבלו, זה גראפיטי מטעם מתנגדי החיסונים כדי ללמדכם שכל עניין הקורונה שקר הוא.
ואיך יודעים שזה באמת שקר? בדיוק בשביל זה יש לנו את הגימטריה הש-קורונה = 666. מה שהיה להוכיח.
צילום: טובה הרצל
ה. אני תא פרטי
בבית הכנסת רמב"ן שברובע היהודי בעיר העתיקה תועדו גילויים משעשעים של אמנות עממית ויצירתיות.
צילומים: רעות ברוש
ו. פרשת תז"מ
בכניסה ל'קשת וילסון' שבכותל המערבי, שם יש מתפללים רבים, מוצב לוח אלקטרוני 'חכם', ובו מידע מועיל לציבור המתפללים בכלל ולחובבי הדקויות המתמטיות של זמני התפילה בפרט. כדי לעשות שימוש מועיל במידע הזה צריך בקיאות בראשי תיבות ובמונחים אזוטריים.
את התאריך האזרחי כמובן שלא תמצאו כאן, אבל חוץ מזה – הכל בכל מכל כל.
בכניסה לרעננה (רחוב התדהר, קרוב לרחוב החרושת) העמידה העירייה בשנת 2010 מסגרת ובתוכה ציור (או שמא צילום), שכותרתו 'חורשת יקירי העיר'.
הציור או מה שלא היה בתוך המסגרת – נעלם ואיננו. אולי נפל, אולי נגזל, ונותרה רק המסגרת. אבל צריך להודות שהתוצאה לא כל כך גרועה. אמנם חורשה זה לא, אבל גם עץ ירוק אחד או שניים, שנכנסו למסגרת, עושים את העבודה כמיטב יכולתם.
צילום: גדעון נח
ב. מורשת קרב
רמת חן היא שכונה נאה בשולי רמת גן, ורבים מרחובותיה קרויים על שם יחידות צבאיות. אפילו שמה 'חן' הוא ראשי תיבות של 'חֵילוֹת ונביאים' (תודו שחשבתם שמדובר בסתם נקודת חן). אחד הרחובות נקרא בשם 'רחוב המאה ואחד', על שם יחידת הקומנדו הצבאית 101, קצרת המועד אך עטורת התהילה, שפעלה בשנות החמישים ובה שירתו לוחמים אמיצים שהיו 'גדולים מהחיים'.
אבל אפילו ההיסטוריון (אל"מ במיל') משה גבעתי, שכתב את הביוגרפיה על הר-ציון (תשע"ט), הופתע לשמוע ממני כי ברחוב המאה ואחד 39 גרה משפחת הר-ציון. הוא פנה למשה הר-ציון, בנו הבכור של מאיר, וגם הוא לא ידע על כך.
האמנם צירוף מקרים?
אגב, מעניין לבדוק אם יש בית מס' 101 ברחוב המאה ואחד...
צילום: יואב בילר
בעלי התוספות
כפי שלמדתי מהתגובות, רחוב המאה ואחד לא נקרא על שם היחידה המהוללת אלא על שם 101 חללי רמת גן במלחמת העצמאות. ובכל זאת, הקוריוז נשאר קוריוז...
מילא הערבוביה חסרת ההיגיון של שמות מקומות מצויירים על שלטים בעברית, אבל מי יכול להראות לי על המפה מקום ושמו 'חאראקרוב'? מן הסתם הכוונה היא לעיר חרקוב אשר באוקראינה, עיר גדולה שמעולם לא הייתה שטעטל.
צילום: אמיר גרדוס (תודה לאבישי ליוביץ')
ד. ויסעו ויחנו ויקנו (כמה שיותר)
ומה יותר מתאים לימים אלו של פסח מלסיים בשילוב של זכר נדודי בני ישראל במדבר סיני עם תאוות הקניות של צאצאיהם.
במפגש ציפורה שבכביש הבקעה (כביש 90), על יד מושב ארגמן, הודבק השלט הזה:
צילום: צבי יפה
וזה המקום להיזכר בשיר היפה 'ויסעו ויחנו', שכתבה תלמה אליגון רוז והלחין קובי אושרת עבור להקת פיקוד הדרום. השיר מציע שילוב אחר: הקשר ההיסטורי שבין בני ישראל הנודדים במדבר לבין יורשיהם, חיילי צה"ל המשרתים בסיני. השיר נכתב ב-1973 עבור התכנית 'חול בקפה' שהועלתה ב-1974 לאחר מלחמת יום כיפור.
עם הזמן שחלף, נשכח גם השימוש הנורא שעשו הנאצים בשיר על בלז, והשיר חזר להיות חלק מהעיסה הנוסטלגית שבה התערבבו יחד רגשת אשמה ורגשות געגועים. שלום עליכם, יידיש, הרבי אלימלך, השדכנית, החותנת. אוי, יוי, יוי, איזה כיף היה שם בעיירה...
ב-1962 – שנתיים קודם שהועלה המחזמר 'כנר על הגג' בברודווי וזכה להצלחה מסחררת – ביים מנחם גולן מופע צנוע הרבה יותר. 'צמוקים ושקדים: מצעד פזמוני העיירה' הוגדר כשעתיים של בידור וזמר מהווי העיירה, וכל זה במסגרת 'קומפניון דה-לה שטעטעלע בעלז'. פרט למודעה זו לא מצאתי מידע נוסף על המופע.
השיר על בלז תורגם לעברית לפחות שלוש פעמים, וכל עיוותי הנוסח שהוזכרו בפרקים הקודמים משתקפים בהם.
הנוסח הראשון הוא, כנראה, שלאבי קורן (שנת התרגום אינה ידועה לי, אבל הוא הוקלט לראשונה ב-1985). אלטר'ל הפך להיות 'סבא', והדו-שיח, שכפי שראינו נוהל במקורו בין גבר לאשה, הפך להיות בין סבא לבין נכדו הקטן. הסבא מייצג את הדור הישן, את העיירה האבודה, ואילו הנכד את הסקרנות כלפי עולם שרק שמע עליו והוא כבר לא ישוב.
הנה השיר העברי בביצועו של דודו פישר (הוקלט לאלבומו 'שנות ילדות: שירי נשמה אידיים', 1985).
הנוסח השני הוא של יורם טהרלב, ושרה אותו להקת 'הגבעטרון' בתקליטורה 'שנות ילדות' (1991). השיר הוא חלק ממחרוזת של שירים ועל כן ויתר טהרלב על הבית הראשון והסתפק רק בפזמון הנוסטלגי.
אוי, אוי, אוי, בלז,
העיר שלי בלז,
היית לי ביתי ופרחי ילדותי,
הם כולם שֶׁלָךְ.
אוי, אוי, אוי, בלז,
העיר שלי בלז, מקום בו גדלתי, צחקתי ושרתי,
אי אז כל כך.
אוי, כל שבת הייתי רץ
עם הילדים לצחוק,
אל הנהר, אל השדה והיער הירוק.
בלז, העיר שלי בלז,
אוי, למה כל זה לי נראה כמו חלום, כמו חלום רחוק.
התרגום השלישי הוא של תמר ועמוס רודנר. הוא נדפס בספרם 'זמר'ל: שירים שלא נשכח ביידיש ובעברית' (הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 39-38), וכאן הובא מדפדפן התקליטור של חבורת שהם, 'הי ציגעלעך: שירי יידיש מתורגמים' (2011).
אכן, גם תרגום זה, שהשתמש בנוסח מאוחר של השיר, הפך את אלטר לסבא, ובנוסף 'הכליא' את הנוסח המקורי על הנערה שרצה לשפת הנהר כדי לקרוא עם התוספת המאוחרת על הקפצת חלוקי הנחל.
הנה יורם אגמון שר את תרגומם של הרודנרים בתקליטור 'הי ציגעלעך' של חבורת שהם. המעבד והמנהל המוסיקלי הוא מוטקה שלף.
י. מבחר ביצועים ביידיש
שלא כמו בעברית, ביידיש – שפתו המקורית של השיר – המצב הרבה יותר טוב. עשרות רבות של הקלטות וגרסאות יש לשיר (בארכיון המוסיקה היהודית באוניברסיטת פנסילבניה רשומים מעל מאה הקלטות), ואין ברירה אלא להסתפק במבחר קטן ולא בהכרח מייצג.
נתחיל בקוני פרנסיס, הזמרת האמריקנית (ממוצא איטלקי) הנהדרת והאומללה. היא שרה ביידיש בהתרגשות עצומה, כאילו היא עצמה נולדה בבלז. ההקלטה היא משנת 1960 ונכללה בתקליטה המפורסם Connie Francis Sings Jewish Favorites.
כאן בן-ציון ויטלר, בעצמו יליד בלז הגליצאית, בהקלטה משנות השישים:
כאן סרטון נדיר שהופק בשנות השבעים (כנראה) על ידי רביעיית כליזמרים יהודיים קשישים מארה"ב, שכינו את עצמם בשם 'תזמורת האחים אפשטיין'. הזמרת היא אוה גולד, בתו של אחד האחים, והביצוע הסווינגי הוא מקסים.
וכאן עוד ביצוע שחביב עליי, מפי שחקן הקולנוע והטלוויזיה והזמר היהודי-האמריקני מנדי פטינקין, מתוך תקליטו Mamaloshen, שיצא בשנת 1998:
ומשהו 'משלנו'...
הנה ירדנה ארזי שרה ביידיש וברוב רגש. היא ביצעה את השיר לראשונה במופע מחווה מיוחד לתיאטרון יידיש, שנקרא 'ביידיש זה נשמע יותר טוב', בהנחיית דן אלמגור. המופע נערך בשנות השמונים (השנה המדויקת לא ידועה לי) בתיאטרון הבימה ושודר בגלי צה"ל. ההקלטה כאן היא מ-2012.
וכאן הנער רפי ביטון:
רפי ביטון, יליד אנטוורפן, כבר מזמן לא נער. הוא בשנות השלושים לחייו ועתה הוא מנצח מוכר וחשוב של קונצרטים ומקהלות חזנות.
יא. 'עיירתי בלז' והחרדים
על אף שהשיר נקשר אצל רבים (כזכור בטעות) לבלז החסידית, ברפרטואר הביצועים הגדול של השיר לא מצאתי אף לא ביצוע חרדי-חסידי אחד, אפילו לא של הניגון עצמו ללא המילים. הסיבה, כפי שכבר ראינו, ברורה מאליה – זהו שיר חילוני לגמרי.
והנה, לפני כחודש הופיעו חברי 'מקהלת שירה' הנפלאה (שעליה כתבתי לא מכבר) בסעודה חגיגית כלשהי בבורו-פארק שבברוקלין. אברהם מרדכי שוורץ, הזמר שמפליא לתפקד גם כ'בָּדְחֶן' מסורתי, שממציא חרוזים לאירועים משמחים, התאים למנגינת 'בלז' מילים חדשות ביידיש ושר אותן בכישרון רב. הביצוע שלו ל'בלז' מתחיל בתזמון 03:50.
השיר הראשון בסרטון זה מעניין לא פחות. אלה הן מילים חדשות ללהיט המפורסם 'רומעניע, רומעניע' (רומניה, רומניה), שכתב אהרן לֶבֶּדֶב, מגדולי שחקני תיאטרון יידיש בניו-יורק של שנות העשרים. גם כאן, השיר המקורי – שמדבר בשבחי נשים יפות, אכילת פסטרמה ומָמָליגה ושתיית יין מתוק – הוא חילוני למהדרין, והנה זמר חרדי שר אותו במילים כשרות. איפה הוא בכלל שמע את השיר המקורי?
אכן המילים חדשות, אבל הלחנים ישנים נושנים, ואימוצם במוזיקה החרדית אומר דרשני.
נחמן הורוויץ, שהסב את תשומת לבי לסרטון זה, הפנה אותי לעוד ביצוע חרדי של בלז, ביידיש ובאנגלית, ובו מככב הזמר החסידי ליפא שמלצר, יחד עם להקה קצת ביזארית שנקראת 'להקת ניצולי השואה' (!). הסרטון הוא כל כך 'יהודי-אמריקני', במובן הלא משובח של המושג, וקשה לראות בו ביצוע חרדי. לשיפוטכם.
והנה עוד ביצוע חרדי, מהזמן האחרון, של הזמר החסידי הפופולרי בֶּרִי וובֶּר:
יב. בלז שבצרפת
מפתיע ככל שיישמע, בשנת 1964 עוּבָּד השיר על בלז גם לצרפתית והושר על ידי חבורת הזמר המיתולוגית 'הקומפניון דה-לה שאנסון'. כותב המילים, ז'אן ברוסול (Jean Broussolle), היה אחד הבולטים בחברי הלהקה והלחין עבורה שירים רבים. האם הוא שמע על ה'קומפניון דה-לה-שטעטעלע בעלז', שביים מנחם גולן שנתיים קודם לכן? אפשר להניח שלא... אז מה לשאנסון הצרפתי ולעיירה היהודית הנידחת בלז? למען האמת, כלום, חוץ מן המנגינה הקסומה. וכך, Belz הפכה להיות Belle, והשיר נקרא Belle petite ville, כלומר עירי הקטנה והיפה. כפי שאפשר לראות מן השיקופיות שבסרטון, כמו גם מן המילים שיובאו בהמשך, אין שום קשר ליהודים או למזרח אירופה. השיר הוא נוסטלגיה פשוטה לילדוּת בכפר צרפתי.
הנה המילים:
Belle
C'était la vie belle
C'était la vie douce
La vie dans la mousse
La vie si belle
Dans ma petite ville belle
Et je me rappelle
Mon premier soleil
Mes premières amours
Mes premiers beaux jours
Je revois sur la place
Les amis qui passent
Et s’assoient en rond
Il ne manque personne
Le soir en automne
Devant ma maison
Belle
Car j'ai vu près d'elle
Mon premier soleil
Mes premières amours
Mes premiers beaux jours
Oui, sous son ciel
Oui, c'était la vie belle
C'était la vie douce
La vie dans la mousse
La vie si belle
Dans ma petite ville belle
Lorsque les hirondelles
Venaient rapporter le soleil
Du printemps
Sur nos jeux d'enfants
Le premier banc d'école
La cloche qui sonne
Le retour
Et là-bas sur la porte
Maman nous apporte
Le pain de l'amour
Ils sont là-bas
Les plus beaux de mes jours
Et si par hasard vous alliez jusque là
Dites-leur bonsoir
Bonsoir pour moi
בחודש מרץ 1965 ביקרו חברי הלהקה בארץ (בפעם הרביעית), ובין השירים שהשמיעו לשמחת הקהל היה גם שיר היידיש המוכר בלבושו הצרפתי.
יג. בְּלוּז לְבֶּלְז
לשיר על בלז יש גם לא מעט ביצועים כליים מעניינים, ללא מילים. ניפרד אפוא מהעיירה עם שניים מהידועים והיפים.
זו מפוחית הפה המופלאה של לארי אדלר, בהקלטה מ-1947:
וכאן, תזמורת חצוצרות טיחואנה של הֶרְבּ אלפרט, בהקלטה מ-1960:
ולסיום הסדרה, הנה משהו ממחלקת השונות והמשונות. ביצוע רוֹקי סוחף של השיר בפי הזמרת הגרמנית (בת לאב ישראלי) מאיה סבן.
עניין של טעם...
פרקים נוספים במסע
הפרק הראשון
א. שניים אוחזין בטלית: בֶּלְז או בֶּלְץ?
ב. המחבר והמלחין
ג. המחזה 'שירו של הגטו'
ד. משהו על ליאון גולד ואיזה קרמר
ה. גלגולי נוסח
ד"ר יוסי גולדנברג איתר בארכיון הזמר העברי של מאיר נוי, השמור בספרייה הלאומית, נוסח מוקדם ויפה של תרגום לעברית ופרסמו ב'זמרשת'. תרגום זה, מ-1946, הוא מעשה ידיו של צבי סופר, מורה לזימרה ובעל חנות כלי נגינה בחיפה.
כי אזכר בימי נעורים חרב ואיננו רחוב היהודים בזיו ובזוהר בית מדרשו של הרב הישנו עוד העץ שנטעתי אם לאו
גג בית המדרש עוטה עשבים נופצו השמשות, חלונות קמורים ארון הקודש שבור, שרופים הכתלים בהם אסתכל, לא אכירם
הפרק הראשון של הרשימה התפרסם כאן. הנה תזכורת לשיר (מבחר נוסף של ביצועים יובא בפרק הבא), מפיו של תיאודור ביקל, שנפטר לא מכבר. ביקל הקליט את השיר לראשונה ב-1964, בתקליטו Theodore Bikel Sings Yiddish Theater and Folk Songs
ו. 'עיירתי בלז' בפולנית
ההצגה 'השיר של הגטו' –בה עסקנו בפרק הקודם – נשכחה, אבל השיר על העיירה בלז הפך ללהיט ונפוץ במהירות רבה ברחבי העולם היהודי, תוך ניתוקו מן ההצגה המקורית.
בשנים 1935-1933 הוצגה בתיאטראות בוורשה ובלודז' אופרטה ושמה 'דער לעצטער טאַנץ' (הריקוד האחרון), ובה כיכב השחקן היהודי-האמריקנימיכאל מיכאֶלֶסְקוֹ (1957-1888). מיכאלסקו גילם תפקיד של זמר קברט, ששר במגוון סגנונות, כולל פרקי חזנות, ובינו לבין עצמו גם שר על געגועיו לעיירתו בלז.העיתונות ביידיש זיכתה אותו בשל כך בתואר 'בעלזער חסיד'...
ליטעראַרישע בלעטער, 4 באוגוסט 1933
באותה עת השיר הגיע גם לגרמניה ושם התפרסם בביצועו של החזן שלמה הַרטנברג מברלין.
ב-1935 תורגם השיר מיידיש לפולנית ונקרא Miasteczko Bełz (עיירתי בלז). זהות המתרגם אינה ברורה. על התקליט רשומים שלושה שמות, אך לא הצלחתי לזהות איש מהם וייתכן שאלו הם שמות עט: בורשטיין, ליט-פריי, רומן (Burstein, Lith-Frey ,Roman).
התקליט הפולני נדפס בהוצאת 'סירנה'
הלחן עובד למקצב הטנגו והוקלט באולפני 'סירנה' שבוורשה על ידי כמה זמרים פופולרים. הנה ביצועו של הזמר היהודי-הפולני בן לוי, שהתפרסם בשם הבמה אדם אסטון (על אולפני 'סירנה' ועל אסטון כתבנו בהרחבה כאן).
וכאן שר הטנור הפולני סטפן ויטָס (Stefan Witas) בהקלטה מ-1935:
ההצלחה המסחררת של שירי בלז בפולין, הגיעה גם לארץ ישראל. על כך סיפר בלגלוג, בראשית 1936, אחד מסופרי העיתון 'דאר היום' שיצא בירושלים:
דאר היום, 16 בינואר 1936
השיר 'מייסטצ'קו בלז' פופולרי בפולין עד עצם היום הזה, וזמרים רבים ממשיכים לבצע אותו. הנה למשל הזמרת הפולנייה (ממוצא יהודי) מגדה אוּמֶר:
ז. משה אוֹיְשֶׁר והסרט 'בן החזן'
הבלבול הגדול בין בלץ הבסרבית לבלז הגליצאית התחיל, כנראה, בגלל הסרט 'בן החזן', שצולם בארה"ב בשנת 1937, והשיר על בלז היה אחד משיאיו.
הסרט המוסיקלי, דובר היידיש, 'דעם חזנ'ס זינדל' / The Cantor's Son (בן החזן), צולם בשנת 1937, בבימוים של סידני גולדין ומחליפו איליה מוטלייף (Ilya Motlyeff). צלילי המוסיקה שמלווים את הסרט הולחנו על ידי אלכסנדר אולשנצקי, הזכור לעיל כמלחין השיר על העיירה בלז. הסרט לא צולם במזרח אירופה, אלא בהרי הפּוֹקוֹנוֹ (Pocono Maountains), בפנסילבניה שבארה"ב. כוכב הסרט היה משה אוישר (1958-1906), בעל קול הטנור הנהדר, שעליו אמרו כי היה החזן הטוב ביותר בין שחקני הקולנוע ושחקן הקולנוע הטוב ביותר בין החזנים... זו הייתה הופעתו הראשונה על מסך הקולנוע וסיפור חייו מחייב רשימה נפרדת.
הסרט בן תשעים הדקות מספר את סיפורו של שלויימ'לה רייכמן, בן חזן מעיירה נידחת ושמה בֶּלְז, שבורח מבית הוריו משום שאביו אסר עליו להצטרף ללהקת שחקני תיאטרון – סיפורם האמתי של שחקני תיאטרון רבים, ובהם משה אוישר עצמו. הוא מהגר לניו-יורק ומתמקם בלואר-איסט-סייד, שכונת המהגרים במנהטן, שזוהתה עם יהודים ועם תרבות יידיש (למרות שבאותן שנים גרו בה גם עשרות אלפי מהגרים בני לאומים אחרים). שם, באחד הקברטים ביידיש של השדרה השנייה, הוא עובד כמנקה רצפות, עד שלפתע הוא מתגלה כזמר מוכשר בזכות השיר 'מײַן שטעטעלע בעלז'. מכאן ואילך – ובאמריקה כמו באמריקה – דרכו סלולה להצלחה.
הנה קטע מהסרט ובו שר סוֹל רייכמן (זהו שמו האמריקני) על עיירתו. הלן, הזמרת האמריקנית שמציגה אותו והופכת לחברתו, היא השחקנית פלורנס וייס, שהייתה רעייתו (הראשונה) של אוישר בחיים האמתיים. ואגב החיים האמתיים, אוישר עצמו נולד בעיירה ליפקאני שבבסרביה, כ-150 ק"מ מצפון-מערב לבלצי...
עלילת 'בן החזן' – שמתכתבת במודע עם עלילת הסרט 'זמר הג'אז' (1927) – מסתבכת כאשר בשיא הצלחתו נתקף הגיבור געגועים לעיירת הולדתו. הוא חוזר לבלז ל'חתונת הזהב' של הוריו (כל עניין 'חתונת הזהב' הוא, למיטב ידיעתי, פיקציה אמריקנית על חיי העיירה; לא מצאתי בספרות היפה או בספרות הזיכרונות עדויות לחגיגות כאלה בעיירות במזרח אירופה). הזמר המפורסם מגיע לעיירה בדיוק כאשר הוריו חוגגים את האירוע. הוא מתחבק ומתנשק עם כולם, שר שיר לחיי הוריו, ואז נפגש מחדש עם רבקה'לה, אהבת נעוריו (השחקנית יהודית אברבנאל)...
הנה הקטע, הקיטשי להחריד, שמתאר את שובו לעיירה.
האם ישוב שלויימ'לה-סול לאמריקה, או שמא ישאר בעיירה? בן החזן מחליט להישאר, ואף עומד להתחתן עם אהובתו משכבר. כמו בכל מלודרמה טובה, הלן, חברתו האמריקנית, שלא שמעה ממנו מאומה מאז יצא לדרכו, יוצאת לאירופה בעקבות אהובה שנעלם. היא מגיעה לעיירה בדיוק ביום שבו הוא מתכוון להינשא לרבקה'לה! סצינה קורעת לב. הלן עוזבת, שלויימ'לה נשאר...
'בן החזן' הגיע גם לארץ ישראל, באיחור אופנתי של כמה שנים, והמודעה, שהתפרסמה בעיתון דבר (27 ביוני 1940), ניבאה לו הצלחה – מינימום חודש בקולנוע 'מוגרבי'...
ח. 'עיירתי בלז' בשואה
לאחר
השואה שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר והפך להיות שיר הספד נוסטלגי לקהילות
ישראל שחרבו, באמצעות סיפורה של עיירה סמלית אחת. כפי שראינו בפרק הקודם, נסיבות
כתיבתו והלחנתו של השיר אינן קשורות כלל לשואה, ועם זאת, דווקא בשל הפופולריות
הרבה של השיר בשנות השלושים, הוא 'זכה', שלא בטובתו, למלא תפקיד ממשי וטרגי בשואה.כמה וכמה עדויות מספרות על
כך, שחיילים גרמנים ציוו על יהודים לשיר אותו כחלק מ'משחק' השפלה
והתעללות.
כבר באוגוסט 1944 העיד
אליעזר אונגר, צעיר בשנות השלושים לחייו ('מהתופת הנאצי בפולין – לחופי ארץ ישראל',
הצופה, 4 באוגוסט 1944, עמ' 4), כי שלוש שנים קודם לכן, ב-1941, התעללו פורעים
גרמנים ואוקראינים ביהודי לבוב שגורשו לגטו. הם דרשו מן הנשים לשיר את 'מײַן
שטעטעלע בעלז' כשהן מרקדות בעירום.
כמה חודשים לאחר מכן הדפיס
אונגר את עדותו זו בספר שנקרא 'זכור (מימי קרונות המוות)', מסדה, תש"ה, וכך
נכתב שם (עמ' 87):
על מחזה השפלה שהתרחש
באוקטובר 1939 בעיירה זגיֶיז' (Zgierz), שליד לודז', נמסרה עדות כבר בשנת 1940:
בנימין מינץ וישראל קלויזנר (עורכים), ספר הזוועות, ירושלים תש"ה, עמ' 78
עדות דומה הגיעה מהעיירה ויֶירוּשׁוּב (Wieruszów), גם היא באזור לודז':
וירוּשוֹב – ספר יזכור, תש"ל, עמ' 365
הפרטיזן משה ביירך, שבדצמבר 1939 נמלט
מוורשה מזרחה, ונלכד עם עוד אלפי פליטים על ידי הגרמנים בכפר ושמו מאלקיניה גוּרנה (Małkinia Górna), קרוב לגבול הסובייטי, תיאר בזיכרונותיו
(המבול והקשת: קורות אדם יהודי במאה ה-20, בית לוחמי הגטאות, 2002, עמ' 47), כיצד
אילצו הגרמנים את היהודים שנתפסו לשיר את השיר הזה כדי להחריש באמצעותו את זעקות
המעונים:
עד
כמה קשה לחלץ עדויות היסטוריות של ממש מתיאורים מאוחרים של זוועות השואה ידגים
המקרה של העיירה בּוֹלֶחוֹב(Bolechów) שבגליציה המזרחית.
בספר הזיכרון של הקהילה
תיאר אחד הניצולים, שלמה אדלר, את אירועי האקציה השנייה, בראשית ספטמבר 1942 (ספר
הזכרון לקדושי בולחוב, בעריכת יונה ומשה-חנינא אשל, 1957, עמ' 132):
חמישים שנה לאחר מכן, ציטט
דניאל מנדלסון בספרו רב התפוצה 'האבודים: שישה מתוך שישה מיליון'(ספרי עליית הגג, 2006, תרגום: אביעד שטיר, עמ' 291), הצהרה שנתנה
ניצולה אחרת, מטילדה גלרנטר, בת 38, בפני ועדת חקירה פולנית בקטוביץ, ב-5 ביולי 1946.
ביקשתי
מעמיתתי פרופ' חוי דרייפוס, שעוסקת בחקר השואה, לבדוק את נכונות הציטוט, ומתברר
שבהצהרתה של גלרנטר אין שום אזכור לשיר. לעומת זאת בעדות שמסרה בקטוביץ דורה
שוסטר, ניצולה אחרת מבולחוב, ב-30 באוגוסט 1946, נכתב כך:
גם
במחנות המוות, הריכוז והעבודה היו מחזות אבסורד של תזמורות שנאלצו לנגן בפני
האסירים. על 'הופעה' כזו באחד ממחנות העבודה בדכאו סיפר בזיכרונותיו דב שילנסקי, לימים חבר כנסת
במפלגת 'הליכוד' ויושב ראש הכנסת:
דב שילנסקי, חשכה לאור היום: מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, יד ושם, תשס"ו, עמ' 429
על
'תזמורת' אחרת סיפר המשורר-הפרטיזןשמריהו קצ'רגינסקיבספרו חורבּן ווילנע (ציקא ביכער פֿאַרלאַג, ניו-יורק
1947, עמ' 48). השנה היא 1943 ויהודים מווילנה, שנשלחו לעבוד בגיא ההריגה של פּוֹנַאר, נאלצו לשיר ניגונים יהודיים לפני שקיבלו את מנת האוכל הזעומה שלהם. הניגונים האהובים
ביותר היו 'וווּ זײַנען מײַנע זיבן גוטע יאָר' (היכן הן שבע שנותיי הטובות), 'מײַן
שטעטעלע בעלז' ומעל כולם השיר 'שטילער, שטילער', שהתפרסם כשיר 'פּוֹנַאר', שקצ'רגינסקי
התאים את מילותיו ללחנו של הנער בן ה-11 אלק וולקוביסקי (לימים המלחין והפסנתרן
הישראלי אלכסנדר תמיר).
תזמורת אסירים במחנה מטהאוזן מלווה נידונים למוות, 1942 (מקור: יד ושם)
וממחנות המוות לקצה אחר של העולם. בבגדד, בשנת
1943, ערכו אנשי ועד הקהילה חגיגת ליל סדר לחיילים יהודים מצבאות שונים שחנו בעיר ובסביבתה. סיפר לימים המזרחן איש מפ"םאהרן כהן:
אהרן כהן, עם אמבולנסים לטהרן: רפורטז', ספרית פועלים, 1943, עמ' 13
ובעוד
קצה עולם... גצל לוּסטגאַרטן היה פליט יהודי שנמלט בימי המלחמה מפולין מזרחה
ומצא את עצמו במחנה פליטים ענקי באקטיובינסק שבקזחסטן הסובייטית. הוא סיפר
בזיכרונותיו (אין וואַנדער און געראַנגל, 1968-1939, תל אביב 1968, עמ' 186), כי
בשנת 1944 הופיעו צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר בפני קהל של אלפי
פליטים ואסירים. הקהל הזיל דמעות התרגשות כאשר השניים (שבעצמם היו אסירים), בליווי
זמר-אסיר נוסף ושמו חיים לוין, שרו את 'מײַן שטעטעלע בעלז' ברוסית. אגב, זו העדות
היחידה שמצאתי על תרגום השיר לרוסית. לא הצלחתי למצוא רמזים נוספים לקיומה.
ובהקשר זה, צבי (גרימי) גלעד הסב את תשומת לבי להקלטה
יהודית-סובייטית של השיר, שנעשתה בלנינגרד בשנת 1941. ההקלטה היא ביידיש. חלק מן
המילים זהות למקור וחלקן שונות, והעיקר והמוזר, את 'בלז' החליפו בעיירה טַאלְנֶה! את הביצוע של השיר אפשר לשמוע כאן.
כפי שאפשר לראות מצילום התקליט, את שם המעבד המוסיקלי [שמואל] גולדברג
הביאו; את שם המשכתב – לא.
'מדוע היה צריך להחליף את
בלז בטאלנה ומדוע שונו חלק מן המילים?', שאל גרימי, וענה: 'נפלאות ברית המועצות'...
נדמה לי שאפשר בכל זאת
לנסות ולהשיב: מנקודת מבטו של המשכתב, ב-1941 העיירה הפולנית לשעבר בלז נמצאת בידי
הגרמנים הנאצים, ולעיירה כזו לא אמורים להתגעגע; לעומתה, טאלנה, שנמצאת מדרום לקייב, היא במולדת
הסובייטית, והיא 'שלנו'.
ואי אפשר לסיים פרק זה ללא
אזכורו של נגן מפוחית הפֶּה האהוב, ניצול השואה, שמואל גוֹגוֹל, שגורלו המר הציבו ב'תזמורת המוות' שפעלה
במחנה המוות אושוויץ. הוא ניצל בזכות המפוחית, עלה לארץ והקדיש את שארית חייו
לחינוך מוזיקלי ולהקמת תזמורת מפוחיות פֶּה ברמת גן.
באפריל 1993 הוזמן גוגול
על ידי ראש הממשלה יצחק רבין להצטרף אליו ואל הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, שיצאו
לביקור רשמי בפולין. בפתח המשרפות של מחנה בירקנאו ניגן גוגול בפני המשלחת את
'עיירתי בלז', אחר כך אמר: אני יכול עכשיו למות בשקט... ואכן, כעבור חודש נפטר. הנה גוגול מנגן את השיר
בסרטון שנערך לזכרו:
וכאן סרטון מרגש המתעד את מסעו לאושוויץ:
ועוד
אפיזודה לסיום. דן לב ארי הפנה את תשומת לבי לסיפור קצר שלאידה פינק, ילידת העיירה זְבָּארָאז'
שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה), ניצולת שואה וכלת פרס ישראל לספרות (2008).
הסיפור 'פיסת הזמן
השנייה' (אידה פינק, כל הסיפורים, עם עובד / ספריה לעם, 2004, עמ' 71-67) עוסק
באקציה השנייה בזבאראז'. בסופו היא כותבת על הקשר המוטעה שעשו בני העיירה בין
השיר על 'העיירה האהובה' בלז לבין בֶּלְזֶ'ץ, מקום שעליו לא
שמעו קודם לכן, ובו הקימו הגרמנים את מחנה ההשמדה הנורא.
האמנם כך חשבו בני העיירה? ואולי אין זה אלא מבט אירוני מאוחר של הסופרת? כך או כך, השיר מילא תפקיד מקאברי בשנות קבורתן של עיירות ישראל על יושביהן.
בלי קשר לעדויות שהובאו כאן – ומן הסתם יש עוד רבות כאלה – לאחר
השואה הפך שיר הגעגועים לבלז לטקסט ייצוגי עצוב של עיירה נכחדת, שכמותה היו בכל
מקום במזרח אירופה. מטבעות הלשון 'עיירתי', 'עיירתנו', 'מײַן שטעטעלע', חדרו כמעט
לכל ספרי היזכור וספרי הקהילות ורק שם העיירה השתנה...
