העֵד כהיסטוריון: פרידה מדב לוין

דב לוין (צילום: נתן רועי)

מאת נתן רועי

'איבערגעקומענע צרות איז גוט צו דערציילן' (צרות שהתגברו עליהן – טוב לסַפֵּר). אמרה יהודית חריפה זו, שנרשמה בפתח ספרו של פרימו לוי, הטבלה המחזורית, הולמת מאין כמותה את חייו ומורשתו של ההיסטוריון הירושלמי פרופסור דב לוין, שנפטר בביתו לפני חודש, ב-3 בדצמבר 2016, והוא בן 91.

דב לוין (2016-1925) היה מן החשובים שבחוקרי מאבקם של יהודי מזרח אירופה בנאצים, בכל המסגרות הצבאיות שהיו בנמצא (פרטיזנים, צבאות סדירים, בודדים). הוא נתן מחילו לא רק לחקר חיי היהודיים בארצות הבלטיות קודם לשואה, אלא גם רדף את פושעי המלחמה מאותן ארצות שלא באו על עונשם, ולחם, ככל יכולתו, בנסיונות ממשלתיים ופרטיים להשתיק את הפשעים הללו ולטייחם. חוקר חרוץ וצנוע היה אך פרסומו הגדול בעולם, במיוחד בקרב חוקרי ההיסטוריה היהודית בארצות הבלטיות, הפך אותו לכתובת סמכותית בשאלות אלה.

דב היה לי חבר נאמן, רב ומורה במשך ארבעה עשורים, מאז זכיתי כנער בפרס 'יד ושם' לכתיבת עבודה בתחום מאבק היהודים בימי השואה ואחר כך במהלך לימודיי האקדמיים. הוא לימד אותי, בין השאר, לא לחרוץ דין אם לא עומדים לפניי מלוא הפרטים, אך לאחר שאלה מצטברים והופכים לעובדות ולאמיתות יש להיאבק עליהן בלי מורא. וכפי שנאה דרש, כך נאה קיים. הוא היה בין הבודדים שהוקיעו את השלטונות בארצות הבלטיות על נסיונותיהם הבלתי פוסקים להלבין את פשעי בני ארצם, ונאבק במגמות של הכחשת שואה וגלגול האחריות לפתחם של הגרמנים או הסובייטים. 

הוא נולד ב 27 בינואר 1925 בעיר קובנה, שבין שתי מלחמות העולם הייתה בירתה של ליטא. הוריו, צבי הירש לוין, יליד קובנה, ובלומה לבית ויגודר, ילידת וקשנא (כפר קטן בליטא), גידלו אותו ואת אחותו התאומה בתיה במוסדות חינוך לאומיים שבהם לימדו בעברית. בבית נשבה רוחה של הציונות והחלום המשותף היה לעלות לארץ ישראל, וכל זאת בלי לשכוח את המסורת הדתית שממנה הגיעו הסבים והסבתות.

דב למד בגימנסיה העברית על שם שוואבה בקובנה, שהייתה קשורה לרשת 'תרבות'. המייסד, ד"ר משה שוואבה, לימים חוקר חשוב של העולם הקלאסי באוניברסיטה העברית, הפך את הגימנסיה לאחד ממוסדות החינוך העברי הטובים בליטא, שמשך אליו מאות תלמידים, ובתוכם גם מי שתהיה לימים המשוררת לאה גולדברג. רוב תלמידי הגימנסיה מצאו את מותם בשואה, מקצתם עלו לישראל כשעברית משובחת שגורה על לשונם.

דב לוין (הממושקף במרכז התמונה) וחבריו בגימנסיה על שם שוואבה

בגיל שתים-עשרה הצטרף דב לתנועת 'השומר הצעיר'. הוא תכנן לעלות לארץ ישראל עם הוריו בתום לימודיו התיכוניים. הוא חלם ללמוד הנדסה ולתכנן גשרים, אולם מלחמת העולם השנייה והשתלטות הצבא האדום על ליטא (15 ביוני 1940) מחו באבחת חרב את התכניות שלו ושל בני דורו.

הסובייטים, כל עוד שלטו בליטא (עד יוני 1941), אסרו על פעילות ציונית ועל לימודי עברית. לימים יכתוב על כך בספרו תקופה בסוגריים, 1941-1939: תמורות בחיי היהודים באזורים שסופחו לברית המועצות בתחילת מלחמת העולם השניה (האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון ליהדות זמננו, 1989). בתקופה זו – ציין מרדכי אלטשולר בהקדמה לספר – נמצא העם היהודי, שחי בשטחים המסופחים, 'במלכוד שבין הפטיש של עוינות האוכלוסייה הסובבת, לבין המגל שקיצץ את שורשיו הרוחניים והתרבותיים'. מחקרו של לוין 'פותח צוהר חדש להבנת התפתחויות רבות בקרב יהדות ברית המועצות ובכך חורגת חשיבותו מן התקופה הקצרה יחסית שבה הוא מטפל'.

לאחר שהגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו לשטחים הסובייטים, הגיעו הגרמנים גם לקובנה בעקבות הצבא הסובייטי הנסוג. דב, יחד עם 30,000 מיהודי העיר, הועבר עם משפחתו לגטו שהוקם בעיר, והצטרף מיד למחתרת האנטי-נאצית שפעלה בתוכו. את 26 באוקטובר 1943 יזכור דב כל ימי חייו. באותו יום גורשו הוריו ואחותו התאומה בתיה על ידי הגרמנים, ודב, שהגיע אל הבית, נתקל במבטה התקיף של אמו, ששכנע אותו להסתלק ולהציל את עצמו. הוא לא זכה לראות עוד את יקיריו. הם נספו במבצעי הרצח של הנאצים ועוזריהם הנאמנים, הליטאים.

פעילותו של דב כפרטיזן לא באה לידי ביטוי ביומניו הגלויים. הוא העדיף להבליט את מאבקם של החברים שנותרו מאחור, שחלקם היו חבריו הקרובים ביותר בתנועת 'השומר הצעיר'. הליכתו ליערות, ב-7 במארס 1944, לוותה באקט סמלי של מכירת שעון הבר-מצווה שקיבל מדודו על מנת לרכוש רובה. הוא הצטרף לחבריו, כמאה וחמישים לוחמים מגטו קובנה, שפעלו ביערות רודניקי, כעשרים קילומטרים מווילנה, בגדוד שנשא את השם 'מוות לכובשים הגרמנים'. כשליש מחבריו נפלו בקרבות.

דב לוין כפרטיזן, חורף 1944 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

לימים, לאחר הפצרות רבות, הוא נאות לשוב לאותם יערות כדי להשתתף בסרט התעודה 'בדרך אל היערות' שביים צבי גודל, איש הטלוויזיה החינוכית. הוא עשה זאת מתוך מניע גלוי: הרצון להפריך גישה שרווחה במשך שנים רבות בציבוריות הישראלית, כביכול המאבק החמוש היה רק נחלתם של אנשי ארץ ישראל ואילו היהודים בגולה הלכו כצאן לטבח. 'הסרט הזה, וההיכרות עם דב לוין, שינו את דעתי והיו לרגע מכונן בחיי', סיפר לי צבי לאחר שנודע דבר מותו של דב.

הנה קטע קצר מן הסרט, בהשתתפותו של לוין, שמספר על החיים ביערות רודניקי:

הסרט הצטרף לספרו לוחמים ועומדים על נפשם: מלחמת יהודי ליטא בנאצים, 1945-1941 (יד ושם והאוניברסיטה העברית, תשל"ה / 1974), שנסב על מאבקם של המעטים מול הרבים. הספר היה עיבוד של עבודת הדוקטור שלו משנת 1970, שנכתבה באוניברסיטה העברית ושמה המקורי היה 'השתתפות יהודי ליטא במלחמה בגרמנים במלחמת העולם השנייה'. כתב היד של ספר זה זכה בשנת 1972 בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

בתקופה שבה היה עובד סוציאלי בעיריית ירושלים בער בו רצון עז לחשוף את מאבקם של יהודי הארצות הבלטיות בנאצים ובעוזריהם האכזריים. הוא החל להקליט עדים – לוחמים וניצולים – באמצעות דיקטפון (לימים רשם קול), שעמו יצא באוטובוס לכל חלקי הארץ. ההקלטות שימשו בסיס להקמת הארכיון לתיעוד בעל-פה, במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, פרי יוזמתם המשותפת של לוין ובן-דודו פרופסור ג'פרי ויגודר המנוח. 

דב לוין עם הדיקטפון

דב וחברו הטוב פרופסור אברהם צבי בַּרְאוֹן (לעתים חתם על חיבוריו בשם צבי א' בראון), שהיה מבוגר ממנו בחמש שנים, יצרו את השאלון הבסיסי ששימש את החוקרים בבואם לגבות עדויות מפי ניצולים. הם החלו במפעלם זה בשנות החמישים והשישים, בעת שדב היה עדיין עובד סוציאלי וצבי היה מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. באותן שנים חיברו השניים את הספר תולדותיה של מחתרת: הארגון הלוחם של יהודי קובנא במלחמת העולם השניה, שראה אור בשנת תשכ"ב בהוצאת יד ושם. החיבור עבר עריכה, ושמא צנזורה, שתכליתה הייתה למנוע מצב ש'המחתרת לא תוצג בדרך לא אידאולוגית דיה'. בשעות השיחה הרבות שניהלנו סיפר לי דב כי 'הצנזורים' ניסו להפחית מלהט העדויות, שהציגו את המחתרת בצורה לוחמנית, שקרובה ככל שניתן לאמת ההיסטורית, אך 'עשינו הכל להציג את המחתרת בצורה האותנטית ביותר'. על העותק שהעניק לי רשם: 'לצעירים כמוך לחמנו וכתבנו ספר זה'. כל מי שמנסה להבין ולחקור את התקופה ואת נושא ההתקוממות והמרד אינו יכול לפסוח על ספר חשוב זה, שבשנת 2014 גם תורגם לאנגלית (הוצאת 'גפן').

בשנת 2009 הפקיד דב את ארכיון ספריו ומאמריו בספריית יד ושם. לרגל אותו אירוע כתב ד"ר רוברט רוזט, מנהל הספריות של יד ושם, את הדברים הבאים:

רבים מניצולי השואה שהיו להיסטוריונים היטיבו לשלב בעבודתם את סיפור חייהם והחילו את תובנותיהם האישיות בכתיבתם ההיסטורית, בלי לפגוע באיכות הגבוהה של ידענותם. לאור חשיבותם של חוקרים-עדים אלו יזם יד ושם פרויקט: להעביר לספרייה את כל כתביו של אחד האישים הפוריים ביותר בקבוצה זו, פרופ' דב לוין, ואת מה שנכתב על אודותיו. פרופ' דב לוין הוא מחברם של כ-700 מאמרים וספרי מחקר, ונוסף על ספריו קיבלה הספרייה בעת האחרונה מלוין יותר מ-200 מאמרים באנגלית שהוא כתב במהלך השנים (יד ושם, 55, סתיו תש"ע, עמ' 17).  

דב דיבר ליטאית על בוריה ושלט ברוסית ובשפות סלאביות נוספות. הוא ניצל ידע זה למעקב שוטף אחר פרסומים בארצות מזרח אירופה בכל מה שקשור למאבק בנאצים ובסייעניהם. בד בבד ניהל התכתבות ענפה, לעיתים קשה וחריפה, עם מכחישי שואה, אנשים פרטיים וגופים ציבוריים, בליטא, לטביה ואסטוניה, שמצדם ראו בו אויב. הוא עשה כל שלאל ידו על מנת לחשוף פושעים שלא עמדו לדין, שכן בארצות הבלטיות נעשה ניסיון ממלכתי שיטתי להלבין את חטאיהם של פושעי המלחמה ולהטיל את מלוא האשמה על הסובייטים. דב הצליח לחשוף פושעים כאלה שאת 'עלילותיהם' גילה בכתבי יד ישנים ובתיעוד ארכיוני נידח. אחד מהם היה פושע ליטאי בשם אנטנאס גסביציוס, שהסתנן לסקוטלנד ושינה את שמו לאנטון גקאס. ד"ר אפרים זורוף, איש מכון וויזנטל, שמקדיש את חייו לרדיפת אותם פושעים, אמר עם מותו של לוין כי איבד 'חבר לנשק'.

החל מימיו בגימנסיה בקובנה הקפיד דב על כתיבת יומן אישי בעברית. גם כשהיה ביערות וגם לאחר המלחמה, כאשר יצא עם תנועת 'הבריחה' בדרכו לארץ ישראל, המשיך בכתיבה. יומן זה, שעליו שקד עד שהמחלה הכריעה אותו, טרם פורסם. כאשר הוא הראה לי את היומן התרגשתי מאוד. השתקפה בו גישתו הציונית הבלתי מתפשרת: יש להיאבק בכל רגע על מנת להגשים את האידיאלים הרוחניים והתרבותיים, ואת זה ניתן לעשות רק במקום אחד – בארץ ישראל. 

מהלכה העז של ההיסטוריה היהודית במאה ה-20 הכתיב גם לדב לוין את גורלו. מתלמיד גימנסיה ציונית הפך ללוחם ולפרטיזן שנאבק בגרמנים, ובשנת 1946, זמן מה לאחר עלייתו ארצה, נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית ומצא את עצמו נאבק בבריטים ובערבים. הוא היה בודד בארץ, ללא משפחה וכמעט ללא קרובים. הוא מצא חדר מגורים במלון סן רמו, ברחוב הנביאים, והחל בלימודיו בהר הצופים, מקום שאליו ישוב לימים כחוקר ומורה ליהדות זמננו.

גם בתקופה זו המשיך בכתיבת היומן וטמן בו את הגיגיו ואת חלומותיו. בראשית 1948, כאשר הר הצופים נותק מהעיר החדשה, נותר לוין עם עוד כארבעים סטודנטים-חיילים על פסגת ההר, וכל אותה עת המשיך לכתוב ביומנו. כך למשל כתב ב-23 במאי 1948: 'רמת רחל נכבשה שוב על ידינו. בית הכנסת ניסן בק [בעיר העתיקה] בידי הערבים והופצץ. מחר תהיה שביתת נשק? בינתיים העויינות גוברת. מי יודע איזה פחים עוד נטמנו לנו' (דב לוין, 'יומן ממלחמת העצמאות', ערך וההדיר משה ארנוולד, עלי זית וחרב, ז, 2007).  

דב לוין בחדר עבודתו בהר הצופים (צילום: נתן רועי)

תחת משפחתו שאבדה בשואה הקים דב משפחה חדשה. הוא נשא לאשה את בלהה, פסלת במקצועה, והיה אב לניצנה, בשמת וצבי. כל חייו התאפיין בחריצות. 'אין זמן בלתי נגמר בעולמו של אדם', נהג לומר, 'ועליו לעשות את שליחותו. בין לבין אפשר ללכת ברגל, כדי לראות את ירושלים על יופיה הבלתי נגמר, ולישון כדי לאזור כח לקראת יום המחר'.

ואכן, דב לא התעייף. הוא יצא למסעות החקר שלו בארץ ובחו"ל, הקליט ניצולים ואיתר מסמכים, שאותם אגר באלפי כרטיסיות מהן צמח ארכיון מידע עצום על יהודים ויהדות בארצות הבלטיות. חדרו הקטן באוניברסיטה העברית היה עבורו בית שני. מביתו שבשכונת רסקו בירושלים היה נוסע לקמפוס הר הצופים באוטובוס – כל חייו נסע באוטובוסים – ומקדיש את שגרת יומו למחקר ולכתיבה. בידענותו היה כבור סוּד שלא איבד טיפה ואין פלא שרבים פנו אליו בשאלה ובעצה מכל רחבי העולם, והוא לא השיב אף אחד ריקם.

פעם אמרתי לו שהוא 'ליטוואַק קאָפּ' (ראש ליטאי), דהיינו איש העובדות הקשות, אבל בעל נשמה של חסיד, שהיא רכה יותר ומתחשבת. ועל כך ענה לי בערך כך: 'אכן, כזה אני. העובדות הן חוט השדרה של עבודתי, ובמחקר אסור לי להיות חסיד אלא עליי לנהוג בקשיחות. בכך מסייעת לי העובדה הכפולה: ניחנתי בנטייה למדעים מדוייקים – כי בעצם זה היה הייעוד המקורי שלי, לבנות גשרים – אבל החיים הובילו אותי למחקר ההיסטורי. הנפש שלי היא עדיין נפש של עובד סוציאלי, שליבו רועד מכל עדות וסיפור חיים, אך אסור לי להיכנע לרגשנות, הגם שמדובר בחיי בני משפחתי שנקטעו באכזריות'. 

אפשר למיין את מורשתו המחקרית של דב לוין על פי כמה תחומי עניין ועיסוק:

המאבק היהודי הפרטיזני בנאצים במלחמת העולם השנייה

בתחום זה, שהיה עיקר עבודתו, פרסם לוין מאמרים וספרים רבים מאוד: החל בתולדותיה של מחתרת (1962) ולוחמים ועומדים על נפשם (1974), ועד עם הגב אל הקיר: לחימת יהודי לטביה בנאצים, 1945-1941 (הקיבוץ המאוחד, 1978). 

החיים היהודיים בארצות הבלטיות

גם כאן פרסם לוין מאמרים וספרים רבים. בהם The Litvaks: A Short History of the Jews in Lithuania  (יד ושם, 2000; תרגום של המבוא שחיבר לפנקס הקהילות: ליטא), או בין הפטיש והמגל: יהודי הארצות הבלטיות תחת השלטון הסובייטי במלחמת העולם השנייה (מקור, 1983), וכן מחקרים על ארגונים יהודיים, כמו בין ניצוץ לשלהבת (אוניברסיטת בר-אילן, 1987), בו תיאר את 'ארגון ברית ציון', שרבים מחבריו היו מוכרים לו.

כחלק בלתי מפרד ממחויבותו לתחום זה קיבל על עצמו את מלאכת העריכה והכתיבה בסדרת 'פנקסי הקהילות' של יד ושם בכל הקשור ליהודי הארצות הבלטיות. הוא ערך את כרך לאטביה ואסטוניה (תשמ"ח) ואחריו את כרך ליטא (תשנ"ו).

בין המעגלים הנוספים של עשייתו אפשר למנות גם את השיח הערני שניהל על הכחשת השואה בארצות הבלטיות, הן במאמרים שונים, הן בהתכתבות עניפה בשלל שפות; את חקר הגינאולוגיה היהודית בארצות הבלטיות וסיוע מתמשך ורב-שנים למוסד יוו"א בניו-יורק, הן בפענוח חומרי ארכיון, שמקצתם הוברחו מליטא ערב המלחמה, הן בפענוח כתבי יד שהגיעו לאחר מותם של בני משפחה יוצאי ארצות אלה.

תחום נוסף שבו תרם הוא התיעוד בעל-פה של ניצולי שואה יהודים. הוא ניהל במשך שנים רבות את המדור לתיעוד בעל-פה של המכון ליהדות זמננו, וגם לימד את הנושא בקורסים שונים. לאחר מותו כתבה אחת מתלמידותיו כי הקורס הזה  שינה את מהלך חייה המקצועיים.

במלאת לו שמונים שנה נפגשנו לשיחה ארוכה על דרכו כאדם וחוקר. וכך סיפר לי: 

גדלתי בבית שהיה רחום ואוהב, אבל קשוח בכל הקשור לאחריותו של האחד אל השני ואל העולם. אמי ואבי היו הורים אוהבים לזוג תאומים, שהיו עבורם כל עולמם, ואני זוכר היטב את המאמץ שהשקיעו בגידול שנינו. ואז באה המלחמה וקטעה את הכל.  

אני זוכר את עצמי יושב לבד בעמדה ביערות רודניקי, ממתין לבוא האויב. אני אומר 'לבד' כי נהגתי לומר לפרטיזן הליטאי שששמר אתי, שהנשק ישן עמי ואם הוא יעז לפגוע בי יזכה לכדור שהיה מיועד לגרמני. מעולם לא האמנתי לליטאים, לאסטונים או ללטבים, שהסיוע שהגישו לרוצחים הוביל לאחוזי רצח העם הגבוהים ביותר בשואה. רק שני אחוזים מיהודי ארצות אלה שרדו, ואלמלא מאבקם של המעטים מול הרבים, ופועלם של כמה חסידי אומות עולם שהשליכו נפשם מנגד, אחוז ההישרדות היה נמוך עוד יותר.  

וכשהגעתי לארץ ישראל גמלה בי ההחלטה שלא לאפשר לאיש להשכיח את מה שעוללו לנו בני העמים הבלטיים ולנסות להעביר את הלקח הזה לדורות הבאים.  

האיש הנחוש הזה, שלחם ביערות ליטא, העפיל לארץ ישראל ב-23 באוקטובר 1945 ובנה בה משפחה לתפארת, היה ממקימי ענף המחקר של תיעוד בעל-פה ושל חקר יהדות הארצות הבלטיות וקיים בחייו את הפסוק 'הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד' (תהלים, כ 9).

דב לוין עם נתן רועי, כותב הרשימה

לקריאה נוספת

 Dov Levin, 'With a Rifle in My Hand and Eretz Yisrael in My Heart', Our Family Story
_____________________________________________

נתן רועי מנהל את אתר האינטרנט של הסוכנות היהודית. הוא עיתונאי ומרצה.