המחברים הנכבדים |
בימים קשים ויגעים אלה מגיע לנו קורטוב של נחת.
הספר הוא פרי עבודה משותפת של שנים ארוכות, של חברתי פרופ' יעל דר ושלי. על ערכו של הספר ועל טיבו אני מקווה שיכתבו אחרים, ובוודאי שלא הנחתום יעיד על עיסתו, אומר רק שמדובר באמת בספר מרגש ומיוחד במינו, שגם נדפס בצורה איכותית ומהודרת. תאווה לעיניים.
הספר לא עוסק בשואה, ואף שאין להימלט מצילה הארוך עלילתו מתרחשת כמה שנים קודם לכן.
בשלהי שנת 1934 (תרצ"ד-תרצ"ה) החליט המורה הצעיר צבי פְּלֶסֶר, שעד אז ניהל את בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר (Nowy Dwór Mazowiecki) שמצפון-מערב לוורשה, לעלות לארץ ישראל, מושא חלומותיהם של מורי רשת 'תרבות' וחניכיה. בנשף הפרידה שנערך לכבודו הגישו לו תלמידיו, תלמידי כיתה ה', שרובם היו אז בני עשר, מחברת מכתבים חגיגית שכתבו לכבודו. גם לאחר עלייתו ארצה המשיכו התלמידים לשלוח לו מכתבים ופלסר שמר אותם בביתו. מדובר בשמונים מכתבים שנשלחו משם לפה. ארז לב, שמצא את המכתבים בארגז קרטון בלוי ומאובק שבו שמר אביו מסמכים משפחתיים שונים, ושבמשך עשרות שנים לא נפתח, העביר לי את המכתבים בשנת 2015 וההרפתקאה המחקרית המרגשת הזו יצאה לדרך...
המורה צבי פלסר |
מכתבים אלה הם אוצר יקר ומיוחד במינו, זאת משום שכמעט ואין ברשותנו תעודות שמתוכן נשמע קולם האותנטי של ילדים בגילאים כאלה. רוב הידע שיש לנו על חוויות הילדוּת מקורו בכותבים בוגרים יותר או בזיכרונות מאוחרים.
המכתבים הללו השתמרו במקרה והתגלו במקרה. רבים כמותם נידונו לאשפה ואבדו מן העולם. בזכות השתמרותם הצלחנו לחדור במשהו לעולמם הפרטי והכללי של תלמידי ותלמידות כיתה ה' בבית ספר אחד, בעיירה אחת בפולין, כמה שנים לפני שעולמם ייחרב.
הילדים מספרים על עצמם, על משפחותיהם, על שאיפותיהם וחלומותיהם, על מתחים פנימיים, על חיי היום יום, על הווי הכיתה, על ימי שמחה ועצב.
תלמידי הכיתה (פלסר עומד מאחור, ראשון מצד ימין) |
המכתבים מובאים בספר במלואם, מצולמים ומפוענחים, והוקדם להם מבוא מקיף. בין השאר מתוארת רשת החינוך המופלאה 'תרבות' (במלעיל!), שהלימודים בגנים, בבתי הספר ובגימנסיות שלה בפולין ובליטא ובארצות נוספות היו בעברית ורבבות תלמידיה התחנכו לקראת עלייה לארץ ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה.
סיכת בית ספר 'תרבות' (אוסף צביקה פלצ'ינסקי) |
הנה דוגמה למכתב כזה:
נראה מרתק וחשוב כאחד. מזל טוב
השבמחקיישר כוחכם, והלב בוכה
מחקמזל טוב
השבמחקחשוב מאד. דור אחרון (כמעט) שעוד כתבו מכתבים
השבמחקמכתבים מרגשים שכתבו ילדי ישראל בפולין (היום פולין, ליטא, אוקראינה, ביילורוסיה) על חייהם, על תקוותיהם ועל געגועים לארץ ישראל, מצויים גם בעיתונות הילדים הענפה בעברית וביידיש במדורי מכתבים למערכת. חלקם יצאו לאור בהוצאת רשת "תרבות" המבורכת.
השבמחקהתחושה קשה כל כך כי אנו יודעים מה שהם לא ידעו שיארע לרובם כעבור שנים ספורות.
שפתיים יישקו לנוכח העברית המשובחת של עוללי ישראל בגולה. הלוואי על ילדינו ונכדינו היום.
טוב טוב ש"ואולי נתראה עוד" יצא לאור.
האם אותרו הילדים האלה? נותרו כמה מהם אחרי השואה?
השבמחקהצלחנו לאתר את עקבותיהם של שניים בלבד (מתוך כ-35) ששרדו והגיעו לארץ. היום היו ילדים אלה צריכים לחגוג את יום הולדתם המאה.
מחקבהצלחה
השבמחקנראה מרתק. איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא. מזכיר את הספר של בני מר. יש בספר פירוט על גורל הילדים?
השבמחקברכות!
השבמחקולעניין דומה: ההצגה המופתית של קבוצת התיאטרון של רות קנר "בשורות טובות ומשיבות נפש", בבימויה של נעמי יואלי. אוסף מכתבים שנכתבו בעברית של רשת החינוך 'תרבות'. המכתבים נשלחו בין 1934 ל-1941 ממשפחת איינלנגר בטרנופול, פולין, לבנם החלוץ בא"י. המכתבים לא רמזו על מה שעומד לקרות, ונעצרו בחטף. הם נתגלו בעליית גג והוחזרו לחיים בבכורה ממש לפני 8 שנים, 7.4.2016, במוזיאון ת"א. שווה לחפש תיעוד של החוויה המצמררת הזאת.
https://youtu.be/K7RIpdkdc4Y?si=07Pi--OvA8lPi0WD
השבמחקמרגש מאד, בפרט המכתב הכתוב בכתב ידו של התלמיד. נראה שהמורה היה מורה טוב לעברית - המכתבים מנוסחים היטב, וגם אדם רגיש ומיוחד. תודה!! מבטיחה להשתמש במכתבים לפני יציאה לפולין. שיחושו את הכמיהה לארץ ישראל. תודה רבה!
השבמחקיפה מאוד
השבמחקהאם ידוע קורות חייו של המורה צבי פלסר בארץ ישראל, האם עבד בהוראה? מתי נפטר? האם יש לו משפחה ?
השבמחקידוע הרבה מאוד, והכל נמצא בספר.
מחקסבתא שלי (לבית ליכטנשטיין) למדה בגמנסיה 'תרבות' בביאליסטוק, כמה שנים לפניה למד שם יצחק שמיר, אגב, לאחר מכן יצאה עם כמה מחברותיה לסמינר מורות בקניגקסברג, ועם עליית הנאצים עלתה לארץ, עם משפחתה... כנכד גדלתי על ההתכתבויות שלה עם חברותיה מאז, שהתפזרו ברחבי הארץ העולם,, הם תמיד שמרו על קשר מכתבים, למעט עם מי שלא שרד בשואה כמובן... תמיד התגאתה שידעה שלוש שפות במקביל ועוד לפני הפולנית - אידיש (מהבית), עברית (מהחינוך הציוני, גמנסיה תרבות) רוסית (מהמטפלת) ופולנית מהרחוב או מעסקי אביה.. גם כתבה קצת אנגלית צרפתית וכד' ככה גדלו אז, זה היה אלמנטרי ליהודים בני המעמד הבינוני דאז..
השבמחקאמי (חיה סגל לבית גואלמן) למדה בגימנסיה "תרבות" בביאליסטוק ואף היתה חברה ב"השומר הצעיר" לפני שהיגרה עם משפחתה לארה"ב, ב-1926. בניו-יורק המשיכה להיות פעילה בתנועה, וכמה שנים מאוחר יותר עלתה לארץ והיתה בין מייסדי קבוץ עין השופט. החינוך שקיבלה ב"תרבות" כיוון את דרך חייה.
השבמחקנראה מרתק. מזל טוב.
השבמחקמשמח ומרגש ששני אנשים שאני מוקירה ואוהבת חברו יחד לספר מסקרן וגם יפה כל כך. מייד הולכת לקנות אותו.
השבמחקברכות חמות ליעל ולדוד. גם משפחתנו הענפה (מצד אבי) נתנה יד לחינוך העברי של 'תרבות': אברהם רוכל דודי, שעלה ראשון ארצה ב-1913 ללמוד חקלאות בפתח תקווה (והתגייס לגדוד העברי ונשא אישה מהמושבה), לקה ביסוד המעלה בקדחת קשה ובמצוות הרופאים נסע ב-1924 עם אשתו ובתו להירפא באזור ילדותו במזרח אירופה. את העברית הקולחת שבפיו לימד בבית הספר של 'תרבות' ברובנו, עד עלייתו ארצה בשנית בשנת 1935. את כל קורותיה של המשפחה הציונית סיפרתי ב'עונג שבת' בשנת 2016.
השבמחקלכאורה בעתונות הילדים מאותה תקופה יש מכתבים של ילדים, כגון דבר לילדים
השבמחקתרבות וחינוך ילדים =מהות האנושיות
השבמחק