ארץ ישראל, מדינת ישראל והציונות הדתית

הרב צבי יהודה קוק משוחח עם אריאל שרון וגאולה כהן ביום עליית אלון מורה על הקרקע, יוני 1974
(ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית; ויקימדיה)

מאת עמנואל אטקס

זה כמה עשורים שהזרם המרכזי של הציונות הדתית אימץ את רעיון 'ארץ ישראל השלמה'. ציבור גדול וחשוב זה נרתם במסירות לחזון קידום ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, ובנוסף רבים מתוכו גם דוגלים בהחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה – מה שלא קרה בפועל, למרות יותר מארבעים שנים שברובן שלטו בישראל מפלגות ימין. אי אפשר להפריז בחשיבות עמדה זו, הן ביחס לסכסוך בין ישראל לפלסטינים הן ביחס למעמדה המדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון בפרט ובזירה הבין-לאומית בכלל. מטרתי בשורות הבאות היא לבחון את מידת ההצדקה שיש לעמדה זו לאור המקורות הקנוניים של היהדות ולאור ההיסטוריה היהודית, ולהצביע על המחירים הכרוכים במימושה.

תחילה מתבקשת הבחנה ברורה בין העמדה המחייבת את השליטה בשטחי יהודה ושומרון מנימוקים ביטחוניים, לבין זו הדוגלת בסיפוחם משיקולים דתיים-לאומיים והלכתיים. בשיח הציבורי נוטים לערבב בין הנימוקים השונים (לפעמים בכוונת מכוון מצד הדוגלים בסיפוח), וההבחנה ביניהם תועיל לחדד את העמדות השונות ולשקול את המידתיות של כל עמדה ואת תג המחיר שנלווה לה.

הקריאה להתיישבות יהודית בשטחים ההיסטוריים של יהודה ושומרון, שראשיתה סמוך לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, לא נבעה משיקולים ביטחוניים. אדרבה, הקמת יישובים יהודיים בלב אוכלוסייה ערבית עוינת סיכנה את המתיישבים וחייבה, מראשיתה, הגנה צבאית עליהם. לעומת זאת, שליטה ביטחונית אפקטיבית הייתה ניתנת להשגה באמצעות בסיסי צבא וסיורי ביטחון שוטף, כפי שאכן היה המצב לפני עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. הבחנה זו מתבקשת מטעם נוסף: שליטה צבאית ב'אזורים השנויים במחלוקת' (זו ההגדרה המשפטית שמדינת ישראל אימצה בדרך כלל בשיח הבין-לאומי באשר למעמדם המשפטי של השטחים), ניתנת לשינויים בשל הסכמים מדיניים, בעוד שהקמת יישובים נועדה מראש, ובמוצהר, למנוע הסכמים הכרוכים בפשרה טריטוריאלית.       

אם כן, השאלה הראשונה המתבקשת היא אם רעיון ארץ ישראל השלמה והדרישה להחלת ריבונות על כל שטחי ארץ ישראל ממערב לירדן אומנם מעוגנים במקורות היהדות ויש להם אחיזה בהיסטוריה היהודית. כדאי לפתוח בציון העובדה, שבמשך כאלף שנה, מאז שנת 930 לפני הספירה, שבה התפצלה ממלכת יהודה מישראל, ועד לחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, נהנתה הממלכה הזאת מעצמאות מדינית רק במשך כ-277 שנים. בכל שאר 720 השנים הייתה ממלכת יהודה משועבדת לאשור, בבל, פרס, יוון ורומא.  

העדר ריבונות מדינית לא פגם בהשקפה בדבר מעלת ארץ ישראל כמקום שבו שורה השכינה, ויעידו על כך נביאי הכתב, שאחדים מהם התנבאו בתקופות של שעבוד מדיני. העדר ריבונות גם לא מנע את מפעלם הרוחני והדתי האדיר של התַּנָּאִים והאמוראים, שחיו ופעלו בארץ ישראל כאשר הייתה נתונה לשלטון זר. המשנה, מדרשי ההלכה והאגדה, הפיוט, התלמוד הירושלמי – כל אלה נוצרו בארץ ישראל 'הבלתי שלמה'.

מאמרי חז"ל על מעלת ארץ ישראל יש לרוב, והם מצוטטים בכל הזדמנות. ואולם, מן המאמרים האלה עולה כי חכמינו לא התנו את מעלת הארץ וקדושתה בשליטה מדינית בכל שטחי הארץ המובטחת. ביטוי לכך יש למשל במאמר הזה: 'לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל' (בבלי כתובות, קי ע"ב). מאמר זה משקף מציאות היסטורית ודמוגרפית שבה ממלכת יהודה נתונה תחת שלטון רומי ויש בה ערים שמרבית תושביהן אינם יהודים. 

צילום אוויר של התיאטרון הרומי בסקיתופוליס, שמה הרומי של בית שאן (צילום: אברהם גרייצר, ויקימדיה)

ביטוי מועצם נוסף למעלתה הרוחנית של ארץ ישראל יש בהמשכו של אותו מאמר: 

שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים' (ויקרא, כה 38). וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.

הדגש הוא על עצם המגורים בארץ ישראל, ללא כל התניה בדבר גבולות הארץ והשליטה המדינית בה. אשר למצוות התלויות בארץ, חז"ל הבחינו בין 'קדושה ראשונה' (הגבולות בימי כיבוש הארץ בימי יהושע) ל'קדושה שנייה' (הגבולות בימי שיבת ציון), והבחנה זו – שמכירה בשינויים ההיסטוריים שחלו בגבולות הארץ – סוכמה להלכה בידי הרמב"ם במילים אלה: 

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתן. שקדושה ראשונה, לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קִדשה לשעתה ולא קִדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה [עולי בבל] והחזיקו במקצת הארץ, קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא (משנה תורה, הלכות תרומות, פרק א, הלכה ה).

אם כן, חז"ל הסתפקו בקדושת שטחי ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל, והותירו מחוץ לתחום הקדושה את מרבית שטחי הנגב והערבה. אם לא די בכך, הגמרא (חולין, ו ע"ב) מעידה שרבי יהודה הנשיא הפקיע את בית שאן מחיוב תרומות ומעשרות. ההסבר לכך הובא בהמשך:

הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר [והוא סבור כי] קדושה ראשונה קִדְּשָׁה לשעתה ולא קִדְּשָׁה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית (שם, ז ע"א). 

נמצא שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, היה מוכן להפקיע אזור מסוים בארץ ישראל מחובת המעשרות משיקולים חברתיים של דאגה לעניים בשנת השמיטה.

פסיפס גבולות הארץ שנמצא בתל רחוב בעמק בית שאן, שלהי התקופה הביזנטית (צילום: דניאל ונטורה, ויקימדיה)

בין הוגי הדעות בימי הביניים, שהפליגו במעלת ארץ ישראל, בולט במיוחד רבי יהודה הלוי (ריה"ל). בספרו הכוזרי, שנכתב בשנת 1139, קבע כי רק בארץ ישראל אפשר לממש את הסגולה המיוחדת של הנבואה. על שאלתו של מלך כוזר, שהיו מי שניבאו מחוץ לארץ ישראל, כגון אברהם, משה ויחזקאל, השיב החבר, כי 'כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה [בארץ ישראל] או בעבורה' (ספר הכוזרי, מחברות לספרות, תשכ"ד, עמ' 76-75). כדי להוכיח שנבואותיהם של משה, אהרן ומרים אכן התרחשו בארץ ישראל (שאליה, כידוע, משה לא הגיע), ריה"ל נדרש לעניין גבולות הארץ והרחיבם בצורה מקסימלית. הוא קבע כי 'סינַי וּפָארָן כולם מגבול ארץ כנען מפני שהם מן ים סוף, כמו שאמר יתברך: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר [שמות, כג 31]' (עמ' 77). ועדיין, עיון בספר הכוזרי ילמד שאין כל זיקה בין מעלותיה של הארץ לבין השליטה המדינית והצבאית בה.  

מפת 'חלוקת ארץ ישראל לגבולותיה' המיוחסת לתלמיד הגר"א, 1802 (הספרייה הלאומית, ויקימדיה)

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) הוא ללא ספק האילן הגדול שבו נתלים רבים מהוגי הדעות והרבנים הדוגלים בשלמוּת הארץ. אכן, הרב קוק הרחיב והעמיק את השקפתו של ריה"ל כאשר קבע כי – 

אברהם יצחק הכהן קוק, ארץ חפץ, הוצאת דרום, תר"ץ, עמ' א

יתר על כן, 'קדושתה של ארץ ישראל, סגולותיה הפנימיות, התאים השם יתברך עם הטבע הרוחני העצמי היסודי של האומה' (שם עמ' ב). ומכאן שהאומה אינה יכולה לממש במלואה את סגולתה הרוחנית אלא בהיותה יושבת בארץ ישראל.

ככל הידוע לי (ואני מזמין את הבקיאים ממני בכתבי הרב קוק להפריך את דבריי), הרב קוק מעולם לא התנה את קדושת ארץ ישראל ואת התפקיד שנועד לה בחיי האומה בשליטה צבאית או מדינית בכל שטחה. אכן, במשך דורות עלו לארץ יהודים מתפוצות הגולה והתיישבו ב'ארבע ערי הקודש', ירושלים, חברון, צפת וטבריה, כדי לקיים את מצוות 'ישיבת ארץ ישראל'. המצווה, כפי שהם פירשו אותה, התבטאה בעצם המגורים בארץ ישראל על אף שהיא נתונה בידי שלטון זר.

חיים נחמן ביאליק (עומד) והרב אברהם יצחק קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925 (מכון גנזים)

מתי וכיצד הופיעה אפוא ההשקפה כי יש ערך דתי, שלא לומר חיוב דתי, לריבונות מדינית בכל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן? ככל הנראה, רק אחרי מלחמת ששת הימים.

ב-11 באוגוסט 1967, כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נדפס בעיתון המפד"ל הצֹפה, 'מכתב גלוי לשרים הדתיים' מאת אהרן הראל-פיש, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. במכתבו, שנשא את הכותרת 'אל נחזור ליום קטנות', נאמר בין השאר:

אם אנו מאמינים באמונה שלמה שאכן יד ה' הייתה בנו להצילנו, וכי הניצחון הגדול היה בו משום קיום ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו [...] אם כך אנו מאמינים, מניין לנו הזכות לסגת? אם גאל ה' את אדמתנו והרחיב את גבולנו בהתאם להבטחתו, מי האיש ירא ה' אשר יעז לדבר על נסיגה, על כניעה, על ויתור כלשהוא? (עמ' 3; ההדגשות שלי)

מנקודת המבט של אותם שפירשו את הניצחון במלחמה כקיום ההבטחה האלוהית בעניין ארץ ישראל, כל ויתור על שטח משטחי ארץ ישראל שנכבשו נתפס כהתכחשות לרצון האל. אל הטיעון התאולוגי הזה הצטרף הטיעון המשיחי מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, לאמור: אנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה, השלמת התהליך מחייבת שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, וכל ויתור יעכב את הגאולה. לטיעונים אלה הצטרפה פסיקה הלכתית שוויתור על שטחי הארץ אסור מן התורה. פסיקה זו, שנולדה בבית מדרשם של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו (קרי, 'ישיבת מרכז הרב', שהרב צבי יהודה עמד בראשה), אומצה בהמשך בידי רוב הרבנים המזוהים עם הציונות הדתית (אך לא בידי נציגיה הפוליטיים, ראשי המפד"ל ושׂריה, שהסתייגו ממנה, ולא ראו בה הוראה מחייבת במערכת השיקולים הפוליטיים והמדיניים). 

כרוז 'למען דעת', בחתימת הרב צבי יהודה קוק, פורסם לאחר מלחמת ששת הימים

קודם שאבחן את מידת התוקף של הטיעונים האלה, אמנה בקצרה את המחירים הכרוכים בהמשך הדבֵקוּת ברעיון ארץ ישראל השלמה ובטיפוח ההתיישבות ביהודה ושומרון.

(א) הנצחת הסכסוך עם הפלסטינים. מיליוני הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון וברצועת עזה לא הולכים לשום מקום. שאיפתם להשתחרר משליטת ישראל ולממש את זכותם להגדרה עצמית לאומית לא התפוגגה. בהעדר ניסיון לפתרון מדיני של הסכסוך, הגיוני לצפות לסבבי מלחמה נוספים על כל הכרוך בכך. אין לדעת מתי והיכן תפרוץ המלחמה בעתיד, אך אחד מלקחי שבעה באוקטובר הוא, ש'ניהול הסכסוך' היא אשליה מסוכנת. הניסיון להחזיק מיליוני אנשים תחת שלטון זר לאורך שנים מוּעד לפורענות.

(ב) הבידוד המדיני. בדיון שהתקיים במליאת האו"ם במאי 2024 תמכו 143 מדינות בהחלטה הקוראת למועצת הביטחון לשקול באהדה את קבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. יתר על כן, מדינות המערב, שתמכו בישראל לאורך השנים אך מעולם לא השלימו עם שלילת זכות הפלסטינים למדינה משלהם, נקטו לאחרונה עמדה תקיפה יותר בעניין הזה. במאי 2024 הודיעו ספרד, אירלנד ונורווגיה על הכרה רשמית במדינה פלסטינית; בספטמבר 2025 הכריזו צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, פורטוגל ובלגיה על הכרה דומה. אם לא די בכך, הרי שבארצות הברית, שבמשך שנים תמכה בישראל בזירה הבין-לאומית והעניקה לה סיוע כספי וביטחוני, חל פיחות דרמטי במעמדה של ישראל. כ-80% מן הדמוקרטים מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל ומזדהים עם הפלסטינים. במפלגה הרפובליקאית יש עדיין תמיכה בישראל, אך זו נשחקת ככל שמדובר בדור הצעיר. ממצאי הסקרים מדאיגים במיוחד, שכן עולה מהם שרוב מכריע של הצעירים האמריקאים עד גיל חמישים מתייחסים בשלילה כלפי ישראל ומביעים תמיכה בפלסטינים. לא יהיה זה אפוא מוגזם לטעון, שבעקבות שבעה באוקטובר ותגובת הנגד של ישראל בעזה (שהייתה גלויה לעיני כל העולם, להוציא את אזרחי ישראל) – ובלי קשר לשאלת ההצדקה הצבאית והמוסרית לפעולותיה של ישראל – התחוללה תמורה מרחיקת לכת בעמדת הקהילה הבין-לאומית ביחס לסכסוך בין ישראל לפלסטינים. גם אם נקרא לעמדת הקהילה הבין-לאומית 'אנטישמיות' או 'צביעות', אין זה משנה את המצב שנקלענו אליו.

(ג) הירידה מן הארץ. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), בשנים 2023–2025 חל מאזן הגירה שלילי של כ-140 אלף איש. במקרים רבים מדובר במשפחות צעירות, בבעלי השכלה אקדמית, ברופאים ובאנשי היי-טק. הגירה ממקום למקום היא אירוע מורכב ולכל אחד יש סיפור אישי מאחוריו, אבל דומני שלא יהיה זה מרחיק לכת לשער כי אחד המניעים העיקריים לכך הוא העדר תקווה לאופק מדיני והחשש מפני מלחמת נצח. אם מגמה זו תימשך, הפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל היא ודאית. 

(ד) ברית מפלגות הציונות הדתית עם החרדים. גם אלמלא תלאות המלחמה האחרונה וסירוב החרדים לשאת בעול, היה אפשר לצפות שמנהיגי הציונות הדתית, רבניה וראשי ישיבות ההסדר שלה, יעמדו בראש המוחים על התחמקות החרדים משירות צבאי. ככלות הכול מדובר לא רק בכפיות טובה נוראה, אלא בהתנהלות בניגוד להלכה ובעשיית התורה קרדום לחפור בו. ואולם, זה שנים שמנהיגי הציונות הדתית כרתו ברית עם החרדים, מעין הסכם של 'שמור לי ואשמור לך'. אנו נפטור אתכם משירות צבאי ומלימודי ליבה, ואתם תתמכו בנו בכל הקשור ל'ארץ ישראל' ו'ההתיישבות', כלומר תמיכה במגזר המתנחלים ביו"ש והעדפתו על פני מגזרים אחרים בחברה הישראלית. בעקבות המחירים הנוראים של המלחמה: הנופלים, הפצועים, סבבי המילואים שאינם נגמרים והעסקים שנסגרו, וחלקם הבולט של חניכי הציונות הדתית בכל אלה, חלה התפכחות בקרב רבים במגזר זה, שהכריזו כי לא ישלימו עוד עם השתמטות החרדים. ועדיין, קולם של רבני הציונות הדתית לשוויון בנטל הוא קול ענות חלושה. מנהיגי המפלגה שנטלה לעצמה את השם 'הציונות הדתית', בונים על המשך שותפות קואליציונית עם החרדים גם אחרי הבחירות הקרובות.

(ה) הפורעים היהודים ביהודה ושומרון. ההדחקה, העלמת העין וההכחשות לא יועילו. אין מדובר בקומץ או ב'עשבים שוטים'. העולם כולו צופה בזוועות שמחוללים מאות צעירים חובשי כיפות בשטחי יהודה ושומרון, לא פעם תוך נסיעה בשבת. ישעיהו ליבוביץ טען בשעתו שסופו של 'גוש אמונים' יהיה כסופם של השבתאים. הוא טעה. אנשי 'גוש אמונים' לא המירו את דתם, לא עקרו את ההלכה ממקומה. הם גם לא הטיפו לאלימות. אך אולי הוא לא לגמרי טעה: הפורעים היהודים, הרואים את עצמם כמובילי מפעל ההתנחלות, אכן עוקרים את ההלכה ואת המוסר. הם שופכים דם פלסטינים חפים מפשע, פוצעים ומכים, מציתים בתים, גוזלים את צאנם, מכלים את יבול אדמתם, כורתים את מטעיהם ומגרשים אותם מבתיהם, וכל זה נעשה כמובן כדי לשלוט על 'ארץ ישראל'.  

מתנחלים תוקפים חקלאים ופעילי זכויות אדם ישראלים בכפר צוריף, 2021 (צילום: שי קנדלר; שיחה מקומית)

קרוב לוודאי שבשלב זה הקוראים שואלים את עצמם: על מה הוא מקשקש? וכי יש לנו פרטנר לפתרון מדיני? האם הפלסטינים מוכנים להשלים עם קיום ישראל כמדינה יהודית, מה עוד לאחר השבעה באוקטובר?! אכן שאלות חמורות וראויות לדיון, ואולם קודם שאנסה להשיב עליהן אני מבקש לשאול אותם: האם ישראל היא פרטנר לפתרון מדיני? הרי ככל שמדובר ב'ציונות הדתית' – היא אינה כזאת, משום שהטיעונים התיאולוגיים וההלכתיים, המחייבים שליטה ישראלית בכל שטחיה ההיסטוריים של הארץ, שוללים על הסף כל פתרון הכרוך בפשרה טריטוריאלית, ולוּ מינימלית. ארץ ישראל השלמה ושלום עם הפלסטינים הם תרתי דסתרי.

כאן מתבקש להזכיר נשכחות: אגף בולט בציונות הדתית התנגד בצורה נחרצת להסכם השלום עם מצרים, שבעוד שנתיים יִמְלְאוּ חמישים שנה לחתימתו. בהסכם זה, שנחתם בידי ראש הממשלה ומנהיג הליכוד אז מנחם בגין, וזכה לתמיכה של 95 חברי כנסת, התחייבה ישראל לפנות את יישובי חבל ימית ולסגת מצפון סיני בתוך שלוש שנים. 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני', שקמה ב-1978 ביוזמת ראשי 'גוש אמונים', התאמצה למנוע את מימוש ההסכם, בטענה ששטחים אלה הם חלק מארץ ישראל. הרב צבי יהודה קוק אף פרסם, בי"א בשבט תשל"ח, את הדברים האלה: 

סיני, וכל אשר לו, היא ארץ ישראל. ואיסור תורה חמור ומוחלט הוא להפקיר מה-שהוא ממנה לרשות נכרים, חלילה. וה'אוטונומיה' לנכרים תושבים של אדמות יהודה ושומרון, שהן ארץ ישראל כמו תל אביב, היא אנטומיה בגופנו בחיוניותנו בארץ חיינו. ושומר ישראל יגונננו ויצילנו מכל חרפת הדורות הזאת של בלבולי דברי 'שלום' שקר ויבטיחנו במתנת עוזו שלום אמת הקיים לעד בארצנו שעומדת לעולם (מובא באתר ישיבה, סימן לח).

ואכן, קבוצת רבנים שהתיישבה בימית, בהם משה צבי נריה, הכריזה כי פינוי חבל ימית אסור מן התורה.

מאמץ זה נכשל, כי במקרה זה היה לישראל פרטנר מדינתי לשלום, ובהסכם תמך רוב גדול של חברי הכנסת ושל אזרחי ישראל. ואולם, מנהיגי 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני', והמוני ציונים דתיים שתמכו בה, היו מוכנים לפוצץ את הסכם השלום בטענה שצפון סיני הוא חלק מ'ארץ ישראל'. נזכיר את הידוע: הסכם השלום עם מצרים התברר כשלום אמת ולא 'שלום שקר'. הוא קיים כבר כחמישים שנה ונשמר בקפדנות למרות המלחמות שהתנהלו לאורך השנים ברצועת עזה, כולל המלחמה האחרונה שאנו עדיין בעיצומה.

מתנגדי הפינוי מימית מתפללים ליד מקלט שבו התבצרו, 18 באפריל 1982 (צילום: בני טל-אור; אוסף התצלומים הלאומי)

את השאלה אם מדינת ישראל היא עדיין פרטנר לשלום יש לבחון גם לאור מדיניות ממשלות הימין, לפחות מאז שקמה ממשלת נתניהו השנייה בשנת 2009. מאותה שנה ואילך פעלה הממשלה להחלשה שיטתית של הרשות הפלסטינית ולהכלה של חמאס. זו הייתה מדיניות מכוונת של 'הפרד ומשול', שנועדה לכרסם במעמדה ובסמכותה של הרשות הפלסטינית, כמי שמייצגת את כלל הפלסטינים, ולהביאה עד קריסה. כדי למנוע כל אפשרות של מהלך מדיני העדיפו ראשי המדינה, במגוון תירוצים והסברים, לפגוע בגורם הפלסטיני המצהיר על תמיכתו בפתרון הסכסוך בדרכי שלום, ותחתיו לממן ארגון טרור המצהיר כי מטרתו היא השמדתה של מדינת ישראל. ביטוי צלול לכך היו דברי בצלאל סמוטריץ' בריאיון לערוץ הכנסת בשנת 2015: 'הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס'. אין פלא שהשפלת הרשות והעדר כל אופק מדיני דחקו עוד ועוד פלסטינים ברצועת עזה לתמוך בחמאס. 

ח"כ בצלאל סמוטריץ, ערוץ הכנסת, אוקטובר 2015

האם הפלסטינים הם פרטנר לשלום? האם לאחר השבעה באוקטובר עדיין אפשר לדבר על הסכם עימם? אחד הגורמים העיקריים לכישלון הסכמי אוסלו היה גל הפיגועים הרצחניים שהובילו החמאס והג'יהאד האסלאמי, והימנעותה של הרשות הפלסטינית, בהנהגת יאסר ערפאת, לפעול נגדם בנחישות. האירועים האלה פגעו אנושות בתחושת הביטחון של הציבור בישראל והשמיטו את הבסיס להסכם. גם הניסיון של ממשלת אהוד ברק, בחסות הנשיא קלינטון, להגיע להסכם עם הפלסטינים בשנת 2000 נכשל. התברר פעם נוספת שיאסר ערפאת אינו יכול להיות פרטנר אמיתי לשלום.

בשנים 2008-2007 קיים ראש הממשלה אהוד אולמרט שיחות עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן), ויש פרשנים הסבורים ששני הצדדים היו קרובים מאי פעם להשגת הסכם. ואולם הפגיעה בסמכותו של אולמרט בשל האישומים הפליליים נגדו הובילו את הפלסטינים למסקנה שאין לו תמיכה פוליטית שיהיה בה די להעביר הסכם כה דרמטי. הם העדיפו שלא לקחת סיכון פוליטי מול מנהיג העומד לסיים את תפקידו, והחמיצו את השעה. האומנם היה מחמוד עבאס מסוגל לחתום על הסכם לסיום הסכסוך גם בתנאים אחרים? אין לדעת, אך מאז ועד היום לא נבחנה כל אפשרות אחרת.   

האם יש סיכוי שתקום בצד הפלסטיני הנהגה המעוניינת ומסוגלת להגיע להסכם שלום עם מדינת ישראל? הדבר תלוי במידה רבה ביחסה של ישראל לפלסטינים שתחת שליטתה. ממשלות הימין בכלל, וממשלת 'הימין על מלא' במיוחד, עשו הכול כדי שלא יהיה עם מי לדבר ועל מה לדבר. ההרחבה הבלתי פוסקת של ההתיישבות היהודית ברחבי יהודה ושומרון, תפיסת שטחים נרחבים של אדמות פרטיות באמצעות הקמת 'חוות', גירוש קהילות רועים משטחי מרעה ששימשו אותם דורי דורות, ואין צריך לומר הפרעות שמחולל 'נוער הגבעות' – כל אלה אינם תורמים ליצירת אמון. הציבור הפלסטיני, בדומה לישראלי, אינו עשוי מקשה אחת, והוא משנה את עמדותיו בהתאם לנסיבות. בסקר שערך לאחרונה 'המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים' נמצא כי רק 27% תומכים בהמשך המאבק האלים, ואילו 44% תומכים במשא ומתן עם ישראל. 56% תומכים בפתרון שתי המדינות, על בסיס קווי 1967, ואילו 44% תומכים בפתרון זה ללא התניה. עם זאת, 58% מן הנשאלים סבורים שפתרון זה אינו ריאלי בשל הרחבת ההתנחלויות.

אם וכאשר מרבית הציבור בישראל יתפכח מן האשליה שנקראת 'ניהול הסכסוך', אם וכאשר תקום בישראל ממשלה המבינה שביטחון ויציבות ארוכת טווח ניתנים להשגה רק על ידי שילוב של עוצמה צבאית והסכם מדיני, אפשר לצפות שנכונות להסכם תתפתח גם בקרב הפלסטינים. אין ודאות שכך יקרה, אך ראוי להשקיע מאמץ למען השלום לא פחות מן המאמץ המושקע בהכנות למלחמה, כמאמר מנחם בגין (מארס 1982): 

אנחנו נלחמים היום על השלום. יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!   

 

עתה נבחן מחדש את תקפות הטיעונים התומכים ברעיון ארץ ישראל השלמה. כאמור לעיל, אין לרעיון זה אחיזה לא בדברי חז"ל וגם לא בהגותם של רבי יהודה הלוי והרב אברהם יצחק הכהן קוק. אלה גם אלה לא הִתְנוּ את קדושת הארץ ואת התפקיד שהיא ממלאת בחיי עם ישראל בשליטה צבאית ומדינית בכל שטחה (מקוצר היריעה לא הובאו מקורות רבים נוספים התומכים בעמדה זו). הטענה כי הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, וממילא ויתור על חלקים ממנה הוא התכחשות לרצונו, לוקה ביומרה לדעת מה רצון הבורא, שמבחינה דתית היא יומרה למדרגת נבואה. באותה מידה של ביטחון אפשר לומר, שהקב"ה סייע לניצחון צה"ל במלחמה כדי למנוע השמדה של מדינת ישראל, ואפשר גם לטעון, שהוא נתן לנו ארץ שיושבים בה מאות אלפי ערבים, כדי שנקיים את המתחייב מן האזכורים החוזרים ונשנים בתורה, כמו 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', וכעם שסבל במשך מאות שנים ממעמד של מיעוט נרדף ומופלה לרעה, נכיר בזכויות המיעוט היושב בקרבנו.    

טענת הרב צבי יהודה קוק, שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה והשלמת תהליך זה מחייבת שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, מעוררת תהייה עקרונית: האומנם גאולה? במאמר שפרסמתי לפני כמה חודשים ('האומנם גאולה?', מקור ראשון, שבת, 20 במארס 2026, עמ' 17-16) הצבעתי על שורה ארוכה של אירועים ותהליכים קשים, שהתרחשו מאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו, ותמהתי כיצד אפשר לראות בכל אלה גילויים של 'גאולה'. ואולם, אפילו לשיטת אלה הסבורים כי אנו נמצאים בעידן הגאולה, 'אתחלתא דגאולה', 'ימות המשיח' או כל כיוצא בהגדרות אלה, הטענה כי מכאן גם מתחייבת שליטה או ריבונות בכל שטחי ארץ ישראל היא חידוש שספק אם הוא מעוגן במקורות היהדות.    

הרב צבי יהודה וההולכים בעקבותיו הסתמכו על דברי הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם, בעניין מצוות ישיבת ארץ ישראל: 'שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה'. לשיטתם, המצווה 'לרשת' משמעה שליטה צבאית ומדינית. ואולם פירוש זה אינו הכרחי. הרב שאול ישראלי, מבכירי הפוסקים שהעמידה הציונות הדתית, טען שהרמב"ן לא התכוון לכיבוש במלחמה אלא ל'מצוות התנחלות והיאחזות בארץ'. עוד טען הרב ישראלי, שמצוות כיבוש צבאי של הארץ הייתה חד-פעמית וחלה רק בכיבוש כנען בימי יהושע בן נון ('אף שעל מצוה מן התורה?', עוז ושלום, תשל"ח). זאת ועוד, עמדת הרמב"ן בנושא הזה הייתה עמדת יחיד. הרמב"ם לא היה שותף לה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מראשי הציונות הדתית באמריקה, קבע, סמוך לאחר מלחמת ששת הימים, כי שאלת עתיד השטחים צריכה להיות מוכרעת בידי הנהגת המדינה והצבא (וכך קבע בשעתו גם הרב שלמה יוסף זוין). הוא לא התייחס כלל לדברי הרמב"ן ולשאר המקורות ההלכתיים שעליהם הסתמכו תלמידי הרב קוק, מפני שסבר שהמקורות האלה אינם הולמים כלל את הדילמות שעמדו, ועדיין עומדות, בפני מקבלי ההחלטות. מי שאמר במפורש, שהמקורות האלה אינם כלל ממין העניין, היה הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי הספרדי של תל אביב (דבריו נאמרו במסגרת הדיון על הנסיגה מצפון סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים). ואכן, כאשר עמדה על סדר היום שאלת הנסיגה מצפון סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פסק הרב עובדיה יוסף, בניגוד לעמדת הרב צבי יהודה ותלמידיו, שפיקוח נפש מצדיק ויתור על שטחי ארץ ישראל. 

ברור אפוא שכל המפרשים את דברי הרמב"ן ככאלה שמורים לנו הלכה למעשה ביחס לשטחים, חייבים לשאול את עצמם האם הרמב"ן, שחי במאה ה-13 רוב ימיו בספרד והגיב על מסעות הצלב, יכול היה להעלות על דעתו את מורכבות האתגרים המדיניים והביטחוניים שאיתם מדינת ישראל מתמודדת במאה ה-21.

מהו מקור הדחף לשלוט בכל שטחי ארץ ישראל? 

נראה לי שמקורו, גם אם באופן בלתי מודע, הוא בלאומיות המודרנית, שהפכה גורם מרכזי בהיסטוריה העולמית מראשית המאה ה-19 ואילך. לאומיות חדשה זו קידשה את הזיקה בין מדינת הלאום לבין הטריטוריה שלגביה נטען כי בה התפתחה האומה ובה נטועים שורשיה ההיסטוריים. ההיסטוריון היהודי הבריטי, ארנסט גלנר, כתב כי 'לאומיות היא בראש ובראשונה עיקרון פוליטי, הגורס כי היחידה הפוליטית והיחידה הלאומית חייבות להיות חופפות' (ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, האוניברסיטה הפתוחה, 1988). כך אפשר להבין, למשל, את המאבקים שהתנהלו במאה ה-19 לאיחוד איטליה או גרמניה. בשני המקרים האלה, תנועות לאומיות פעלו כדי להבטיח שכל מה שנתפס כ'שייך' לטריטוריה הלאומית ההיסטורית יהיה חלק ממדינת הלאום. זה גם הרקע למלחמות החוזרות ונשנות בין צרפת לגרמניה על מחוזות אלזס ולורין, שכל אחת מהן טענה כי הן חלק מן הטריטוריה הלאומית שלה. השאיפה לשליטה צבאית ומדינית בכל שטחי ארץ ישראל היא גילוי של לאומיות יהודית חדשה ואינה מעוגנת בערכים של מעלת הארץ וקדושתה, כפי שמתבטאים במקורות היהדות ההיסטורית. עטיפת שאיפה זאת בנימוקים תיאולוגיים והלכתיים היא חידוש שהתחדש בבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק. 

הדבקות ברעיון ארץ ישראל השלמה ומפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, שרבים מן המזוהים עם זרם הציונות הדתית משתבחים בו, כרוכים במחירים המאיימים על עתידה של מדינת ישראל ושגשוגה: הנצחת הסכסוך וסבבי מלחמה נוספים, בידוד מדיני ואובדן התמיכה של מדינות המערב וארצות הברית, חרם אקדמי שעלול לסכן את עתיד המדע בישראל, ברית מפוקפקת עם החרדים הלא-ציוֹנים שאינם נושאים בעול קיום המדינה, עזיבת אוכלוסייה משכילה והשחתה מוסרית בדמות פורעים יהודים השופכים דם נקיים בשם 'ארץ ישראל'. האם זהו העתיד שנשאף אליו?   

לפני כשלושים שנה תועד ישעיהו ליבוביץ בסרטון הקצרצר הזה, ודבריו הנוקבים, שאינם אלא ציטוט פסוק אחד מספר יחזקאל, מדברים בעד עצמם:

______________________________________

מאמר זה נשלח לפרסום בעיתון מקור ראשון אך נדחה.

 

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים etkes@mail.huji.ac.il