יום שישי, 20 בנובמבר 2026

הרגל קרושה, הרוח איתנה: סיפור שראשיתו בנקניקיה וסופו במצבה

דודו גבע, 'מרכז העולם', 2004

'פפרברג'... 

אין ירושלמי ותיק, יליד העיר או זה שמקרוב בא (כמוני, שהגיע לירושלים בתחילת 1977, 'עת השתחררתי'), שלא זוכר את המעדנייה והמסעדה של פפרברג. היא שכנה כבוד בבניין פינתי ענק (במושגי אותם ימים) ברחוב יפו 53, סמוך ונראה לרחוב המלך ג'ורג' (צומת האיקסים) ולרחוב יעבץ ('סמטת בַּהֲרִי'). 

יום אחד נסגרה המסעדה וכך חלפה תהילת עולם.

התקהלות ליד 'נקניקיה ומסעדה א'[ליעזר] פפרברג'. צילום משנות הארבעים, כנראה ברחוב לונץ.
חוטי התיל הם של המשטרה הבריטית.

לצד הרגל הקרושה והחמין, הקוגל והנקניקים, 'פפרברג' התפרסם בעוף הגריל שהוגש בו. בחלון הראווה שברחוב יפו אפשר היה להתבונן בעופות עסיסיים שהסתובבו בנחת על שיפודי תנור הגריל. סטודנטים מזי רעב עצרו ליד החלון, ריירו מיצי תיאבון, וחלמו על היום שבו יהיה להם מספיק כסף להיכנס פנימה ולשבור את רעבונם. 

כך למשל סיפר העיתונאי אריה גולן:
הגעתי לירושלים כנער בן 15 [1962], חמש שנים אחרי שעליתי עם משפחתי מפולין. אני זוכר את עצמי מסתובב במרכז העיר, נעצר תמיד מול חלון הראווה של מסעדת פפרברג שבצומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' וחולם על היום שבו אהיה גדול ויהיה לי מספיק כסף ואוכל לקנות לעצמי את אחד העופות השלמים, השחומים, שהסתובבו שם תמיד על הגריל ועוררו את בלוטות הטעם שלי, ולאכול אותו בהנאה. איכשהו, עד שבגרתי המסעדה הזאת נסגרה, כמו רבות אחרות בירושלים, ולא הגשמתי את החלום התאוותני הזה ('געגועים לפלאפל בכיכר הדווידקה', [ynet], 1 בדצמבר 2016).

בצילום הזה של חלון הראווה רואים רק נקניקיות, בקבוקי יין ותעודת כשרות...

אם אני לא טועה זו גם הייתה המסעדה היחידה בעיר שאפשר היה לקחת את העוף הביתה (אז עוד לא קראו לזה take away). לכבוד שבת היו הוריי – שגם הם מקרוב באו לירושלים – קונים שם את העוף הנחשק. 

השלט של 'פפרברג' בראשית שנות השבעים (תודה לאביב יצחקי שנשען על המעקה)

בכלל, בעידן טרום הקניונים וטרום האינתיפאדות, 'המשולש' (כינוי ירושלמי למשולש הרחובות בן-יהודה, המלך ג'ורג' ויפו) היה המקום שהכול קורה בו. זה היה מתחם קניות, בתי קפה ומסעדות. 'מרכז העולם' בלשונו של דודו גבע.

כשהגעתי לירושלים הסתובבתי הרבה באזור (הוריי גרו ברחוב בצלאל פינת הגידם, מעל 'הומינר', לא הרחק משם). מול פפרברג, ברחוב יפו 52 (נושקת לבניין העמודים ובפינת רחוב שטראוס), שכנה מסעדת 'טְרַבְּלוּס', שהייתה פתוחה גם בשבת לטובת מי שרכש כרטיסים מראש, ואין פוצה פה וממחה. לא רחוק משם היו מסעדות נוספות ובתי אכילה ושתייה – 'מסעדת שובע' ברחוב ההסתדרות (שניצל ופִּירֶה), שהייתה הדבר הכי קרוב לחדר אוכל בקיבוץ; 'קפה אלנבי' של משפחת דנקנר ברחוב המלך ג'ורג' 6, שבו מכרו גלידה אמריקאית, דונאטס וצ'יפס שמנוני בשקית; פיצה ריצ'יס, במדרכה ממול, שתפקדה כשגרירות ארה"ב בירושלים במובן הרע של המילה; הבר-מסעדה האריסטוקרטי 'פִּינק' (שבשעריו מעולם לא באתי); פיצה רימיני (מול טליתא קומי), שאליה הגיעו חובבי פיצה שלא רצו לבוא בקהלם של הסטודנטים האמריקאים מפיצה ריצ'יס (ע"ע); הקונדיטוריה של נוימן ברחוב מרדכי בן הלל הכהן, שם קנינו חלות ועוגות גבינה ושמרים; גרעיני בַּהֲרִי ברחוב יעבץ 7, שם מכרו גרעינים שחורים או לבנים, שקדים, בוטנים  ופיסטוקים (זה מה שהיה), ובכל יום שישי השתרך שם תור ענק.

והיו עוד הרבה. כל אלה התפרסמו בשעתו, ורק אזכור שמם מעלה זיכרונות נוגים ומאושרים אצל כל מי שחווה את ירושלים ברבע האחרון של המאה הקודמת. לא נתפייט עליהם כאן. גם הנוסטלגייה היא לא מה שהייתה פעם...

צומת 'האיקסים': משמאל בניין העמודים ו'טרבלוס', מימין 'נעלי ווייל', פפרברג (שנות השמונים?)
(ירושלמים וירושלמיות)

ב-1969, לא בלי קשר לתיירות העצומה שהציפה את ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, שיפצו הפפרברגים את מסעדתם, ורות בונדי, העיתונאית, הסופרת והמתרגמת, שלפרק זמן הייתה גם מבקרת מסעדות שנונה, פקדה את המקום וכתב עליו רשימה נהדרת במדורה (המיתולוגי) 'הסכין המתהפכת' – 'הרגל קרושה, הרוח איתנה'. 'אם יהדות אז עד הסוף', החליטה בונדי הנחושה והזמינה לפתן שזיפים מיובשים... 

דבר, 29 באוגוסט 1969

כמה שבועות אחרי בונדי ביקר בפפרברג גם מאו"ל, מבקר האוכל המיתולוגי (נמאס להגיד 'מיתולוגי' על כל דבר שהיה פעם טוב, אבל לפעמים אין ברירה), של מעריב. מאו"ל – ראשי התיבות 'מנחם אוהב לאכול' – היה הסופר והעיתונאי מנחם תלמי. הוא דווקא לא התלהב מהאוכל שמחירו היה גבוה מאוד לדעתו, אלא דווקא מהמפות הצחורות ומהקירות ספוני העץ...

מעריב, 25 בספטמבר 1969

כיף לקרוא ביקורות שנונות כאלה.

ב-1975 – לא תאמינו! – הייתה מסעדת פפרברג מעורבת במבצע סודי במיוחד, שאליו נקשרו לא אחרים מאשר שר החוץ היהודי האמריקאי הנרי קיסינג'ר ובני פמלייתו, שקיבותיהם היו עדינות מדי לאוכל מתובל!

מעריב, 26 בספטמבר 1975

בחיפוש בגיליונות השבועון הירושלמי כל העיר מצאתי את המודעה הזו – תפריט המסעדה: 

כל העיר, 13 במאי 1988

איפה הימים שבהם היו מחירים כאלה לעוף בגריל (11 ש"ח) או לסטייק פילה (20 ש"ח)? איפה המסעדות שמגישות היום 'לפתן' או רסק תפוחי עץ ל'קנוח סעודה' ב-3 ש"ח?

עיינתי במדור 'חמין' והופתעתי לגלות שבחמין שהגישו בפפרברג היו 'ביצים שלא הוטלו'😟. מישהו (אולי בוגרי החוג לפילוסופיה) יכול להסביר מה זה?

המסעדה של 'פפרברג' הייתה מוקפת בשתי חנויות נעליים (מיתולוגיות כמובן): 'ווייל' (הגדולה מאוד) ו'גיל'. משפחתו של הבן של 'אדון ווייל', שגם ירש את מקומו בחנות, היו שכנים של הוריי, וכך שמעתי על החנות, אפילו שמעולם לא נכנסתי לתוכה. ב'גיל' התמחו בנעלי ילדים, וכיוון שכבר לא הייתי בגיל המתאים, גם אליהם לא נכנסתי.

העסקים שהיו בבניין (מימין לשמאל): נעלי ווייל, וולף (לא יודע מה היה שם), פפרברג, מכון ליופי תמרה, נעלי גיל
(צילום משנות השבעים או השמונים)  

הבניין עצמו, שכּוּנה 'בית שטרן' וכמו נכסים רבים ברחוב יפו היה שייך ליורשיו של חיים ולירו, 'זכה' לפרסום עצוב באוגוסט 2001, בעקבות הפיגוע הרצחני במסעדת המזון המהיר 'סבארו', שירשה את נעלי ווייל. 

נראה שסמוך לפיגוע הזה ותחילת עבודות התשתית לרכבת הקלה ברחוב יפו נסגרה המסעדה. לא הצלחתי למצוא את התאריך המדויק.

*

קצת היסטוריה. ככל שעלה בידי לשחזר: האחים פפרברג (אליעזר, יהודה, ישראל ושמואל) היו מעצמה של נקניקיות ויי"ש. חנות אחת נפתחה ב-1938 ברחוב מאה שערים 43 (בית אגיוב), כפי שמעידה מודעה זו שעליה חתם אליעזר פפרברג:

הצפה, 7 בנובמבר 1938

חנות נוספת, בניהולו של יהודה פפרברג, נפתחה באותה שנה ברחביה, ברחוב קרן קיימת לישראל 19 (בית אזרחי-בריסקר), וב-1940 עברה לרחוב בן יהודה 11 (בית וילנצ'יק):


את החנות ברחוב יפו שכר ישראל פפרברג, כנראה גם כן סביב שנת 1938. האזכור הראשון שמצאתי הוא ידיעה ביזארית על 'עברייני ההאֲפלה' בירושלים המנדטורית. ישראל פפרברג, 'בעל נקניקיה ברחוב יפו', שילם קנס של לירה ארץ-ישראלית אחת בגלל שעבר על חוקי ההאפלה...

המשקיף, 13 באוגוסט 1940
 
נקניקייה נוספת של משפחת פפרברג, בניהולו של שמואל, הייתה ברחוב לונץ 4 (גם היא ב'משולש'), ועדויות לקיומה מצאתי בשנות החמישים וראשית שנות השישים. 

הצפה, 6 בספטמבר 1959

ב-1962 פתח שמואל עסק חדש ברחוב יפו 39 – קפה סיבריס (חרות, 20 בפברואר 1962), ואת מקום המעדנייה תפסה מסעדה ושמה 'הפנר'.

מתברר כי היחסים בין האחים הנקניקאים לבית פפרברג לא היו תקינים. עוד קודם לכן, ביולי 1955, אף נעשה ניסיון להצית את דירתו של ישראל בבית המעלות. החשד נפל על שלושה מבני המשפחה...

מעריב, 30 ביוני 1955

והנה ברכת שנה טובה ללקוחות, שפרסם ישראל פפרברג לקראת פרוס שנת תש"א. אהבתי את התחדיש הלשוני 'מטעמה' (במקום מעדנייה).

המשקיף, 2 באוקטובר 1940

משהו על תולדות הבניין ברחוב יפו רשם דוד קרויאנקר בספרו רחוב יפו, ירושלים: ביוגרפיה של רחוב – סיפורה של עיר, כתר, 2005.  

דוד קרויאנקר, ביוגרפיה של רחוב, עמ' 250

וכל הסיפור הארוך הזה, לאן הוא מוביל?
 
ובכן, בבית הקברות 'הר המנוחות', אשר במערב ירושלים, איתרה אחותי אמי פרי את המצבה שמתחתיה מצאו בני הזוג אליעזר ורבקה פפרברג את מנוחתם האחרונה. מצבה כמו שלהם טרם ראיתי. 

לא רק שאין עליה, כנהוג, תאריכי לידה ופטירה עבריים, אין בה לא שואה ולא תקומה, לא מליצות על צדיקים ואנשי ומעשה, תלמידי חכמים או פרופסורים. אין בה גם תנצב"ה, או ז"ל, לא מגן דוד ולא מנורה (אולי יש על החלק שלא צולם).

הכול נינוח ושלֵו, כאילו לא מכאן ולא מעכשיו: כוס תה וקפה של בוקר, עוגיות בצד ועיתון. טעם החיים. 

צילום: אמי פרי

יושבים יחד במרפסת גן עדן
עם כוס תה וקפה של בוקר
עוגיות בצד ועיתון על השולחן
ומארחים חברים כדרכם
באהבה, בפשטות, ביחד

ככל שהצלחתי לברר, אליעזר (גזר) דב פפרברג היה עורך דין ירושלמי מכובד, בוגר גימנסיה רחביה ואוהד מושבע של בית"ר ירושלים. הוא בנו של שלמה פפרברג ונכדו של שמואל פפרברג, ולא היה קשור ישירות למסעדה. סתם אהב לארח חברים...

אליעזר נפטר שש שנים לפני רעייתו. מצאתי את המצבה שהוקמה על קברו לאחר מותו, וגם היא מעניינת:

GRAVEZ

'תאמינו לי, לא בריא להיות חולה', נחקק שם, בהומור יבש ודק של בתי קברות...

ובתחתית המצבה: 'שורה מתוך שירו של שלמה ארצי 'שדות של אירוסים' (1986):
'כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע' 

_______________________________________

תודה לליאורה קרויאנקר ולחגי שמואלי


20 תגובות:

  1. רשימה המעוררת זכרונות נעימים וטעימים -- תודה!

    השבמחק
  2. כתבה מעניינת
    ביצים שלא הוטלו הן ביצים שלא הופרו.רק החלמון.טעם גן עדן.היו נמכרות במשקל.

    השבמחק
    תשובות
    1. להבנתי כל הביצים למאכל הן ביצים שלא הופרו. כששוחטים תרנגולת מוצאים לפעמים "במעיה" ביצים בתחילת התפתחותן, ללא חלבון וללא קליפה. אני לא יכול להעיד על הטעם.

      מחק
  3. סיפור ששמעתי אישית מיהושע הומינר (בעל ה"כלבו" המפורסם לצרכי בית ובניין.
    חנותו המקורית הייתה באזור "טליתא קומי". הבריטים הפכו את האזור ל"בווין-גראד" והוא נאלץ לסגור את החנות. פנה למושל הבריטי והתלונן על כך ובתמורה, כדי שהעסק יוכל לפעול, קיבל את השטח ברחוב קינג ג'ורג' (במקום עליו הוקם אחר כך "המשביר"). והשאר היסטוריה.

    השבמחק
  4. בעלי, דתל״ש וחובב עופות בגריל:-) הסביר לי שביצים שלט הוטלו הם חלמונים שנמצאים בשחיטה של התרנגולות

    השבמחק
  5. ואני הכרתי את גילי פפרברג שהמשיך את המסעדה של משפחתו בשנות ה90 וגם סגר אותה כי כנראה לא הצליחה כמו בימיו של אבותיו

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה מבלבל בין שמות המשפחה "פפרברג" ו"פפרמן". גילי קרוי פפרמן, ואביו וסבו היו קבלני בניין, לא מסעדנים...

      מחק
  6. ביצים שנמצאו בגוף התרנגולת לאחר השחיטה מוזכרות בבבלי מסכת ביצה (ז.), ועל פי ההלכה הן בשריות ואין לאוכלם עם חלב

    השבמחק

  7. לדוד אסף ואריה גולן, עשיתם לי את היום. קצת נוסטלגיה וזיכרונות מהימים שהיינו צעירים.
    אני זוכר את ירושלים של סוף שנות ה50 של המאה העשרים. כסטודנטים די דלפונים אכלנו
    בטרבלוס ובמסעדה הקואופרטיבית לא הרחק מצומת ׳׳מרכז העולם׳׳. המסעדה הקטנה והצפופה ׳׳טעמי׳׳ הגישה את החומוס הטעים שקראו לו ׳׳מונטניה׳׳. כל זה מתכתב עם
    הפרק על ירושלים שבממואר שלי BRIDGE BUILDER (2026). ככל שההווה הופך קיצוני ומאיים
    הנוסטלגיה היא אחד מנוגדני הדיכאון היעילים ביותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. אבא מכפר-סבא באיום שישי, 20 נובמבר, 2026

      טעמי אגב המשיכה לפעול עוד הרבה זמן, קרוב לזמננו, כסטודנט בסוף שנות ה-90 עוד הספקתי לאכול את הגולאש המצוין אצל 'פינק', שעדיין פעל במלך-גורג' פינת ההסתדרות, עטרה כבר לא ישבה בבן יהודה אבל טעמון עוד התנוסס לו מול הכנסת הישנה, מול גן הסוס (או גן המנורה), מעברו השני של הגן פעל כמובן בית האמנים (-בצלאל הישן), שאבי כסטודנט בשנות ה60 עוד ישב שם, כמעט המקום היחיד לבילויי לילה בירושלים העברית של אז נטולת מצעדי הדגלים וחומות הברזל וההפרדה של היום, אכן מרכז העולם של הנפש האקדמית הישראלית, שביקשה להסתפק בהרבה/מועט הירושלמי

      מחק
  8. מה יש לכותב נגד ריצ'י'ס פיצה? ריצ'י, עולה יהודי אמריקאי ציוני ועם כמה שנים טובות בקיבוץ, הכין פיצה אמריקאית משובחת עם בצק עבה ואורירי, לא כמו הקרשים ה"איטלקיים". ועל הבצק - שכבה עבה של גבינה דשנה, לא תחליף דליל כנהוג אז ברשת רימיני ובהמשך בלא מעט רשתות פיצה ישראליות זולות. הירושלמים של שנות השבעים עמדו בתור וחסמו את כל המדרכה של קינג ג'ורג' גם בצהרים וגם בערב.

    השבמחק
    תשובות
    1. נוסטלגיה היא מחלה הנובעת מאריכות ימים לא כדמנציה , אך לא רחוקה ממנה , באשר הזיכרון ממוקד במסעדות , מכל הוויות העבר , ובמקום הטעם העלוב של פעם נותר בחיך המדומיין לקסיכון שדוף הכולל מיתולוגי.
      היה צריך להתחיל מהסוף מבית הקברות , שם נשמר הומור מקברי ומומצא על ארוחות עם חברים על המרפסת …

      מחק
    2. 'איך כותבים תקליט על מפית בכסית', אל תזלזל בבתי קפה ברנש

      מחק
    3. לאנונימי הדורש נגד נוסטלגיה. שמעתי מאיש חכם אחד שאמר : מי שהוא רציני - סימן שהוא לא רציני

      מחק
  9. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שפיצה סבארו עברה אחרי הפיגוע למיקום שונה בהמשך רחוב יפו. בין כיכר ציון לבניין ג'נרלי.
    כנראה שלהמשיך ולהפעיל אותה במקום בו נרצחו כל כך הרבה בני אדם לא היה רעיון טוב. בפרט שהפיגוע נצרב בתודעה הציבורית בתור "הפיגוע בסבארו".
    ב-2010, כתשע שנים לאחר הפיגוע, ולמעשה דווקא בשנה בה החלה לפעול הרכבת הקלה לאחר העבודות, נסגרה רשת סבארו כולה בישראל. (עקב סכסוך עם ההנהלה העולמית. ויקיפדיה).

    Exurge Bagatze, et iudica causam tuam!

    השבמחק
  10. או-אה, הפגנת ידע נדיר בעבר האינטלקטואלי של ירושלים , כיאה לחרדי שנוזף , זוכר אגב את השיעורים הנדירים בקבלה שהפרופ' גרשום שלום העביר בביתו, ברחוב אברבנאל ברחביה? היה כיף, נכון? זה היה לפני הפיגוע אבל אחרי הקואליציה הנוכחית

    השבמחק
  11. כתבת נוסטלגיה מעולה כל השמות המוזכרים מוכרים, היום מרכז העיר גווע וחפור אולי לטובה עם קו רק"ל חדש, בניין העמודים בשלבי הריסה וטוב שכך תמיד היה מכוער עם מוטות ברזל בולטים וחלודים על הגג אני גם זוכר את יהודה גריינר מתקן האופניים בחצר מאחורי בניין העמודים,

    השבמחק
    תשובות
    1. מאה שערים ועוד אחדיום שבת, 21 נובמבר, 2026

      מרכז העיר לא גווע אבל הרק'ל הפך את רחוב יפו וסביבתו למין מדרחוב ענק, לעת ערב, עת העירבוב האפייני כל כך למקום - - - דתי-חרד"לי-וחילוני מהלך לו במין פסטורליה פוסט-אפוקליפטית, כאילו אחרי כל התלאות הנ"ל בבניית ירושלים הגיע סוף סוף המשיח בחשמלית דמויית חללית והוא יושב בה די עצוב, ומאד מאד מקומי

      מחק
  12. אין כמו נוסטלגיה

    השבמחק
  13. שמחתי להפיע כאן ואציין שצולמתי ע''י חברי הירושלמי יוסי שורץ, באנו שנינו לצלם בצומת, פרויקט צילום לבצלאל

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.