'חלפה שנה': שיר, סיפור ותמונה לראש השנה

איור: פרץ רושקביץ (אוסף דוד אסף)

א. עונ"ש תורם לקהילה

לפעמים, בלי להתכוון, בלוג עונ"ש מצליח לעשות משהו מעבר לזיהוי סופרים בתמונות ישנות...

בסוף דצמבר 2012 פרסמתי רשימה על השרירן הידוע שמעון רודי (און ושלטון: יהדות השרירים – שמעון רוּדִי ורפאל הלפרין), שנזכר ב'שיר השכונה' ובעוד מקורות מארון הספרים היהודי החדש. השבוע קיבלתי מהדס אורן, קרובת משפחתו של רודי, מכתב מחמם לב:

דוד שלום, 

לפני שנתיים כמעט פרסמת מאמר על יהדות השרירים, ובין היתר כתבת והארת מספר עובדות על שמעון רודי. בתגובה שלחתי לך מייל עם מספר פרטים אודותיו. שמעון רודי הוא אבא של דוד שלי, משה רודי.  

רציתי לספר לך שבזכות המאמר הזה מצאנו את בתו, שחיה בארה"ב לאחר 65 שנה. אינני רוצה לכתוב אודותיה מפני שהיא אשה שחרדה לפרטיותה, אבל הייתי חייבת להגיד לך תודה, כי באיזושהי דרך עזרת לנו לחבר בין הקצוות. היא יצרה עימי קשר לפני שנה בדיוק לאחר שחיפוש פשוט בגוגל אחר שמו של אביה הוביל אותה אל המאמר שלך ואל ההערות שלי, וכמובן אל עמוד הפייסבוק שהמשפחה פתחה בעקבות חיפושיי אחר מה שעלה בגורלו של שמעון רודי. מכאן הכל התחיל להתגלגל ואני שמחה לבשר שהיא חיה היום בארץ והקשר בינה לבין דודי הוא נפלא, כאילו הם הכירו מאז ומתמיד. כמה חבל שלא היו רשתות חברתיות ואינטרנט לפני שנים...

שמעון רודי (צילום ולטר צדק)

ב. 'חלפה שנה ... ומה יבוא עכשיו'

כך נראה העמוד הראשון של עיתון 'משמר' (לימים 'על המשמר'), בערב ראש השנה תש"ה (17 בספטמבר 1944), לפני שבעים שנה.

ובפנים, במדור לילדים, נחבא שיר קטן שחיברה לאה גולדברג. שיר זה – כמו עשרות רבות של שירים אחרים שלה – מעולם לא כונס:

ג. דרמה על חמישה תפוחי אדמה

הסיפור הזה אינו קשור לראש השנה, אבל הוא קצר, יפה ובלתי מוכר.

הוא נכתב ביידיש על ידי הסופר והמשורר הפורה אברהם רייזן (שהוזכר כבר בעונ"ש על השיר 'שבוע טוב'). הסיפור פורסם לראשונה בעתון 'דער יוד' (היהודי), שראה אור בקרקוב ב-17 ביולי 1902. לימים כונס בכרך השמיני של כל כתבי רייזן (אַלע ווערק פֿון אבֿרהם רייזען, 8, ניו-יורק 1917, עמ' 53-47). 

אברהם רייזן (משמאל) עם חבורת סופרי יידיש בוועידת צ'רנוביץ, 1908

אברהם רייזן (1953-1876)

רייזן, יליד קוידנוב שבפלך מינסק, היה מן הבולטים בחבורת סופרי היידיש שהתרכזו סביב י"ל פרץ בוורשה. ב-1914 היגר לניו-יורק ובה פעל עד פטירתו. יצירותיו, שציינו את ראשית המודרניזם בשירת היידיש, היו בעלות נימה סוציאליסטית בולטת, וגיבוריהן – פשוטי עם שייצגו את סבלו של הפרולטריון היהודי. תפוחי האדמה בסיפור שלפנינו היו המרווח הצר שבין רעב ובין שפע...

ד"ר בן-ציון קליבנסקי תרגם את הסיפור מיידיש לעברית ופרסם אותו בבלוג שלו, והנה הוא כאן, באדיבותו ובתיקונים קלים שלי.

דרמה על חמישה תפוחי אדמה

– כבר אפשר לסנן את תפוחי האדמה? – שאלה פְרֵיידֶה בפנים רציניות מאוד והביטה בשולחן שלידו ישב בעלה, שלמה החייט, ותפר עם עוד שני פועלים.

לשלמה לא הייתה אפילו שנייה להפסיק את עבודתו. הוא עדיין היה צריך להשלים שרוול אחד ולחתוך זוג מכנסיים לפועלים, אך בשָמעו את המילים 'תפוחי אדמה' התלקח בו 'היצר הרע' והוא הגיב מיד:

– מה את בכלל שואלת, אישה טיפשונת? ודאי לסנן! כשהתפוחי אדמה מוכנים, מסננים אותם. אלא מה, לתת להם להתבשל יותר מדי?...

– הכול הוא יודע! – עיקמה פריידה את פרצופה.

– מה קרה שיש היום תפוחי אדמה טובים? הם באמת רכים? – שאל שלמה, מתעלם מהעווית פניה של פריידה...

– כשתאכל תדע! – ענתה פריידה בכעס.

– נו, חברֶה! בואו לשולחן ונאכל כבר ארוחת צהריים! – פקד שלמה וניצוצות שמחה בעיניו.

ה'חברֶה', שני בחורצ'יקים רזים, זרקו בזריזות את העבודה, כאילו שלא יידרשו לקחת אותה לידיהם לעולם, העמידו את המגהץ מתחת לשולחן, וכבר היו מוכנים עם פיותיהם הרעבים לבלוע כל מה שבעלת הבית ה'טובה' שלהם, פריידה, תיתן להם.

אולם אצל פריידה ניכַר שלא הכול היה מוכן לגמרי. היא עדיין התעסקה ארוכות עם התנור, כאילו היא צולה שם תרנגולות.

כשבעזרת השם פריידה כבר הוציאה את תפוחי האדמה מן ההתנור והניחה את הסיר על הכיריים, נשמו שני הפועלים לרווחה; שלמה ניגש ברחבות בעל-ביתית לכיריים ועוד בטרם החלה פריידה לסנן את תפוחי האדמה חטף בידו תפוח אדמה מהסיר; אך התפוח להט בחוּמוֹ ונפל מידיו על הרצפה.

שני הפועלים, שמלכתחילה קינאו בו על שניגש לסיר כדי לקחת תפוח אדמה, שמחו עכשיו לאידו ופרצו בצחוק על האירוע הנורא.

פריידה, לעומתם, פערה את פיה והחלה לצעוק:

– הרסת תפוח אדמה! אוכל טרפות שכמותך! לא יכולת להתאפק? אפשר לחשוב שאני הולכת למכור את זה...

צווחותיה של פריידה מעולם לא הטרידו את שלמה, ובוודאי לא כשמדובר בתפוח אדמה. וכשהיא סיימה לסנן את התפוחים הוא תכנן לחטוף שוב אחד מהסיר. אבל פריידה שמה לב לכך (גם היא כבר הכירה אותו!) וצרחה בזעם פראי:

– האם תרשה לי, זללן שכמוך, לסנן את התפוחים או לא? אם לא, אני מיד שופכת את הסיר כולו לרצפה.

שלמה, שחשש לאבד את כל התפוחים בגלל אחד, הביט בתיאבון על הסיר והלך ליטול את ידיו.

– אתה חושש, כך נראה, מתפוחי אדמה חמים – ניסה בֶּרְצִיק, אחד הפועלים, לפתוח עמו בשיחה על התפוח שנפל.

שלמה כלל לא ענה לו ורק נעץ בו מבט. הפועל התחרט על שהכעיס את 'בעל הבית' לפני 'ארוחת הצהריים', ונדר בלבו שלא לדבר עוד אף פעם עם בעל הבית על עניינים שוליים. 'שתיכנס בו הרוח, שיתלה את עצמו!'...

השלושה התיישבו ליד השולחן. פריידה הגישה להם תחילה את הלחם, ולאחר מכן כמה מלפפונים חמוצים עם ציר.

– טוב! טוב! – הילל שלמה את התבשיל. – תפוחי אדמה אוהבים מלפפון חמוץ, זה בטבע שלהם... טוב, טוב!

מיד העמידה פריידה על השולחן קערה גדולה ריקה. היה זה מין צלצול שלישי[1], שרמז כי תפוחי האדמה מגיעים! ובאמת, תוך דקה הביאה פריידה את הסיר ובזריזות יתרה הפכה אותו והחלה לשפוך את תכולתו לקערה. שלמה הסתכל איך תפוחי האדמה רודפים זה אחר זה בעליזות ועפים בשמחה אל תוך הקערה, וקרא בעליצות: 

– טוב, טוב! אבל נדמה לי שזה מעט מדיי! – הוא העיר בראותו שהקערה אינה מלאה.

– יהיה לך מספיק כדי לחיות! – ענתה פריידה ברוגזה.

שלמה לקח את תפוח האדמה הראשון, ואחריו לקחו שני הפועלים הרזים והחיוורים, הֶרְצִיק ובֶּרציק, והסעודה החלה בעליצות. עם תפוח האדמה השני שלמה כבר ממש 'נכנס לתפקיד' והרים קצת את כובעו, כאילו זה הפריע לו לבלוע. ואילו שני הפועלים הרזים והחיוורים לטשו עיניים מסוערות: תפוחי האדמה היו חמים מדיי בשבילם; אך הם חששו להמתין, שוב, כדי שיתקררו, שמא ר' שלמה יסדר אותם באופן מכוער. הם נאלצו לבלוע חתיכות רותחות...

כאשר שלמה כבר היה בתפוח האדמה השישי נפתחה הדלת. לבית נכנסה חְיֵינֶה הסנדלרית, שהתגוררה ממול והייתה קרובת משפחה של פריידה. שלמה עצמו – שיישאר הדבר בינינו – גם הוא לא היה מיוחס כל כך, ובכל זאת התבייש מעט בסנדלרית, ועל כל פנים לא היה מרוצה ממנה ולא סבל אותה.

– איפה פריידה? – שאלה חיינה בהביטה בשולחן ובחברֶה ש'טחנו' את הסעודה.

– מה אני יודע? – רעם שלמה ביובש – מן הסתם במטבח!

– אני כאן, חיינה! – נשמע קולה של פריידה מהמטבח.

פריידה יצאה מהמטבח.

– צריך להאכיל גדוד כזה! – היא התלוננה לפני חיינה, – רק רצים ומתרוצצים, ברוך השם!

– בישלת היום תפוחי אדמה לארוחת הצהריים? – שאלה חיינה כשהיא מביטה בשולחן בעיניים רעבתניות.

– כן, תפוחי אדמה – ענתה פריידה באנחה – ולי אין אפילו דקה לטעום מהם. קחי תפוח אדמה, חיינה – היא אמרה לבסוף בחצי פה.

שלמה השתעל בכעס, ושני הפועלים החווירו עוד יותר.

– צריך באמת לטעום תפוח אדמה אחד – קימטה חיינה את מצחה באדיקות והתקרבה אל השולחן.

שלמה קם בעצבנות מהספסל, וצנח עליו חזרה בלא שיידע מה לעשות מרוב כעס.

– תפוחי אדמה מצוינים! – היללה חיינה את התפוח שאותו אכלה בתיאבון רב.

"הלוואי שתקיאי אותו!" – קילל אותה שלמה בלבו.

– תפוחי אדמה ממש טובים. איפה קנית אותם? – הוסיפה חיינה להלל את התבשיל, ולקחה עוד אחד.

שלמה נרעד. לולא התבייש היה חוטף ממנה את הקערה ולא מרשה לאף אחד להתקרב אליה. אך הוא לא היה חזק עד כדי כך ורק השתעל בזעם רב.

– תפוחי אדמה הגונים, הם נמסים בפה! – המשיכה חיינה לשבח את תבשיל ולקחה תפוח אדמה שלישי.

'שתיכנס הרוח באביה, חוצפנית שכזאת!' – התרתח שלמה בשקט – 'את המוח אגהץ לה!'...

– מחר בבוקר, אם ירצה השם, צריך גם כן לבשל תפוחי אדמה. כבר זמן רב לא בישלתי.

– כשאין לך, אז לא מבשלים ולא אוכלים – הרעים שלמה בקולו בלא קשר, רק מתוך חשק פראי להקניט את הקבצנית הענייה, הסנדלרית המגעילה שזוללת את תפוחי האדמה שלו.

– לא, לא זה, אין לי זמן לקלף – ענתה חיינה בלי שהבינה את הסיבה לכעסו של שלמה, ולקחה עוד תפוח אדמה.

'אוי ואבוי!' חשב שלמה וזרק מבט מיואש בשני הפועלים, כאילו אמר להם: חברֶה, מה אתם שותקים, הצילו! כבר ארבעה תפוחים! – אבל הפועלים לא הבינו את הרמז וחיינה לקחה תפוח אדמה חמישי. 

*

– את ! ! ! – שאג שלמה בפראות כשחיינה יצאה – את ! ! ! מדוע ביקשת ממנה לאכול תפוחי אדמה, אה? 'בעלת צדקה' שכמוך!^[2]

– מאיפה הייתי צריכה לדעת – ענתה פריידה, כביכול מתוך אשמה – הרי אי אפשר להיות 'חזיר'. אם אדם נכנס הביתה מציעים לו לאכול, אבל גם היא לא צריכה להיות חזירה. היא צריכה להיות קצת יותר מעודנת ולא לאכול.

– מהקרובה שלך את מצפה לעידון! – הרים שלמה את קולו.

– הקרובים שלךָ באמת מעודנים מאוד! דודך היקר לֵייבְּצִ'י, כשהוא כבר מגיע פעם לשבת, זולל את הכול...

– שִתקי! – התרתח שלמה. הוא התבונן בתחתית הקערה ונזכר שאלמלא נכנסה הסנדלרית יכלו עדיין להיות שם עוד חמישה תפוחי אדמה, ובחֶלקו היו נופלים שניים ואולי אף שלושה...

– אני ממש מפחדת ממך! – לא נכנעה פריידה.

ברציק והרציק לקחו כל אחד עוד תפוח אדמה.

הקערה כמעט שהתרוקנה ושלמה עדיין רצה לאכול, כל כך רצה לבלוע אותם, לבלוע עד אין סוף. וחמישה תפוחי האדמה שזללה חיינה, הסנדלרית המגעילה, לא נתנו לו מנוח, והוא שוב שאג:

– תשתקי כבר!... אני אגהץ לך את המוח.

– אני צוחקת עליך! – לא רצתה פריידה להיכנע.

הקערה התרוקנה, ושלמה התמלא בכעס פראי: חמשת תפוחי האדמה באמת חסרו לו והיא צוחקת עליו. היא, שיש לה קרובה זללנית כזאת. מרוב זעם הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו.

עיניו התרוצצו על השולחן ולבו היה מלא על גדותיו בחרון רצחני. פריידה הבחינה בזעמו, וגם היא רתחה מכעס עצור. היא לא טעמה אפילו תפוח אדמה אחד. לא היה לה זמן בכלל, והוא זלל לו כמו איכר ועוד צועק. וגם היא נתנה קולה בזעקה:

– אתה גזלן, זללן, שיכור!

– איפה המספריים? המספריים? המספריים! ! – צרח שלמה בזעם – אני אגהץ לה את המוח.

והבית התרומם באוויר...

הערות

^[1] הכוונה לצלצולים הקוראים לבאי הצגות תאטרון לשוב לאולם לאחר ההפסקה. הצלצול השלישי הוא האחרון בסדרת צלצולי קריאה אלו.

^[2] 'בעלת צדקה' – ותרנית על חשבון אחרים.

'על מכונת התפירה', ציור של אפרים משה ליליאן בספר שיריו של מוריס רוזנפלד  Lieder des Ghetto, 1902

ד. צ'ק פתוח

בארכיון המדינה שמורה ה'שנה טובה' הזו, ששלח אזרח ושמו אלעזר לראש ממשלת ישראל השני, משה שרת. השנה היא תשט"ז (1955/ 1956)

ובספרייה הלאומית שמורה 'שנה טובה', שנדפסה בוורשה בשנת 1901, ובה דיוקנאותיהם של  תיאודור הרצל והסולטן הטורקי עבדול חמיד:

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה