'תודה על העברית': מסע אל עיירת הולדתו של אליעזר בן-יהודה

כתב וצילם נתן רועי

עברו יותר ממאה וחמישים שנה מאז נולד אליעזר יצחק פרלמן בעיירה לוּזְ'קי שברוסיה הלבנה (היום במחוז ויטבסק הבילורוסי; ובאותם ימים בפלך וילנה הרוסי), ועד שחזר אליה, ב-11 בספטמבר 2014, לפני כשלושה שבועות, נינו גיל חובב. הוא הגיע לעיירה נידחת זו כדי להשתתף בטקס חנוכת אנדרטה לזכרו של הסבא-רבא, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (1922-1858).

לטקס הגיעו רבים מתושבי הכפר, לבושים במיטב מחלצותיהם, פקידים ובעלי תפקידים מן המחוז, וגם נציגים רשמיים מישראל, בהם יוסף שאגאל, שגריר ישראל בבלארוס, וחיים צ'סלר, ראש ארגון 'לימוד', שיזם את הקמת האנדרטה. כולם בירכו על מזג האוויר השמשי שפקד את העיירה.

גילי חובב מוכר בארץ יותר כבשלן ומגיש תכניות טלוויזיה, אך לכאן הוזמן בשל ייחוסו המשפחתי המופלג: הוא בנם של דרורה בן אב"י – בתו של העיתונאי והעורך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה – ושל קריין 'קול ישראל' המיתולוגי משה חובב. לפני נסיעתו סבב גיל ברחבי הארץ ואסף מכתבי תודה לסבא אליעזר, מחייה השפה העברית.

גיל הביא אתו מכתבים רבים: מבית הספר 'חביב' בראשון לציון, שנוסד ב-1886 (ופעיל עד היום), והיה לבית הספר הראשון שבו לימדו בעברית; מבית הספר 'אבני חן' במודיעין; מאולפן 'עציון' בירושלים, האולפן הראשון לשפה העברית בישראל; אולפן 'אבא חושי' בחיפה ועוד. הוא הביא גם ציור של בתו נעמי. היא ציירה דולפין שפולט אותיות ומילים בעברית והכתירה את ציורה במילים הפשוטות: 'תודה על העברית'.

גיל ודולפין השפה העברית

הדרך ללוז'קי רצופה במראות מלבבים. נופים ירוקים שעל פניהם זרועות בקתות עץ ולצדן משקי עזר קטנים, פרות שרועות באחו ונחלים ונהרות מפכים בו. גם את העיירה הזעירה הזו, מחוז חפצנו, חוצה נחל (מְנוּטָה) וסמוך לה הוא נשפך לאגם פְּליסָה. הנהר הגדול בחלק זה של בלארוס (כשנולד כאן אב"י הייתה זו עדיין רוסיה הצארית) הוא נהר דווינה, שמחבר את הערים והעיירות באזור. בכל אחת מהן פרחה קהילה יהודית – פולוצק, דיסנה, דינבורג, ועוד ועוד.

מראה אופייני בלוז'קי

ד"ר יוסף לנג המנוח, שחיבר את 'דַּבֵּר עברית', ביוגרפיה מונומנטלית בשני כרכים על חייו של אליעזר בן יהודה (יד יצחק בן-צבי, 2008), כתב על העיירה (עמ' 1):

אדמותיה הפוריות של לושקי משכו תשומת לב רבה במשך שנים, והעיירה 'האחוזתית' הזו עברה מבית אצולה אחד למשפחת אצילים אחרת. הבעלים גבו מיסים גבוהים מהתושבים ומהאריסים ומשלוש טחנות הקמח שניצבו על שפת הנהר, לא הרחק מהפארק המשתרע על גדתו המזרחית, ושירתו את איכרי האזור ואת תושביו. הארמון הגדול והכנסייה הסמוכה לו הם שרידי תקופות מפוארות וידועות עושר, וחומות המנזר החרֵבות הן עדות אילמת לבית הספר לכמרים, ששמו יצא למרחוק, כמו גם מבשלת השֵכר המקומית, שנודעה בכל סביבותיה. במבשלת השֵכר הזו עבד גם יהודה לייב לייזרוביץ', שנודע בכינויו פרלמן.

כמו עיירות רבות אחרות בחלק זה של העולם, גם לוז'קי נראית כמו עצר בה הזמן מלכת. הכבישים החדשים מכסים אמנם על הבוץ שהטביע את הכפר בימי גשמים והפשרת שלגים, אך בחצרות הבתים פועות כבשים, מקרקרים ברווזים וקוראות תרנגולות שצבען אדום. כמאה וחמישים מטרים ממרכז הכפר עומד בשיממונו בית הכנסת החרב של יהודי לוז'קי. בכפר אין יהודים וכבר אין מי שיפקוד את בית הכנסת.

בית הכנסת החרב בלוז'קי

חזית בית הכנסת בלוז'קי

כשהגיע למצוות, בשנת 1871, נשלח אליעזר, שהתייתם מאביו בגיל חמש, לבית דודו, בעיירה הסמוכה פולוצק. עד ליומו האחרון לא סלח לאמו על שקרעה אותו מחיק המשפחה והעיירה. 'הוא הפנה עורף למשפחתו, ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב, ותחושות חסר, עוני וקרבניוּת לא הרפו ממנו כל חייו', כתב יוסי לנג. לחמדה, אשתו השנייה, אמר כי 'היו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמדים' (עמ' 3).

גיל חובב לא הכין נאום. הוא עמד בכיכר המרכזית של העיירה, הכנסייה המפוארת מאחוריו, ונשא דברים מהלב. הוא סיפר על הסבל הנורא שעבר סבו הגדול בחייו, ברוסיה הלבנה ובירושלים, על ההלשנות שהובילוהו לכלא הטורקי ועל עקשנותו ונחישותו. 'אליעזר בן יהודה, היכן שאתה' – אמר גיל – 'ברצוני לומר לך שני דברים: האחד – תודה על העברית; והשני – ניצחת'.

לאחר מכן נערך טקס חביב: חלוקת תפוחי עץ, שבשרם לבנבן וטעמם חמצמץ. אחר כך נעמדו תושבי הכפר בחצי עיגול, במרכז עמד גיל חובב, וכולם קראו: 'תודה על העברית'.

הסרת הלוט

גיל חובב ומחבר הרשימה ליד האנדרטה בלוז'קי

תם הטקס ואנו נסענו לגלובוקויה, שהיא עיירה גדולה, בוודאי בהשוואה ללושקי הזעירה. כאן גר אליעזר וולפסון, דודו החרדי של אליעזר בן-יהודה, במחיצתו גר אב"י הצעיר עד 1878, שעה שנדד לפריז כדי ללמוד רפואה. כאן גם הכיר אב"י את מי שתהיינה לימים שתי נשותיו, האחיות דבורה וחמדה, בנותיו של המשכיל התורני חובב ציון שלמה נפתלי הרץ יונס.

בהקדמה למילון הגדול שלו (עמ' 4-3) כתב בן-יהודה על ראשית התמשכלותו 'באחת העיירות הקטנות של ליטה', אך לא ציין את שם העיירה בה זה קרה:

האם היה זה כבר בפולוצק, או אולי רק בגלובוקויה?

כשהגענו כבר המתינו לנו מאות מבני הכפר בכיכר שליד הכנסייה. נערות עם כובעים מסורתיים, תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה, מושל המחוז ועמו כל טובי העיר.

האורחים מישראל מתכבדים בטעימת לחם חגיגי

בנות החמד המקומיות פוצחות בשירה לכבודנו

וגם להקה של שני אקורדיונסטים

נשען על הפסל של הסבא-רבא, שזה מקרוב הושלמה הכנתו, נשא גיל חובב דברים לזכרו, וכך אמר (בערך):

ידוע במשפחתנו שסבא היה רודף כבוד ודורש שיכבדוהו. ועל כן, אם היה כאן היה בוודאי שבע רצון ממה שרואות עיניו. וכן, נהוג לקבוע חשיבות של עיר לפי אורכו של הרחוב על שמו של הסבא אליעזר בן-יהודה. מבחינה זו ירושלים היא עיר ראוייה וכן תל אביב. לא כך חיפה. אבל, כעת, גלובוקויה נכנסת לרשימת הערים המכובדות ששמו של הסבא מתנוסס בהן בגאון.

למתבונן מן הצד היה הטקס מעט הזוי. הנה אנשים, שאינם דוברים מילה בעברית, מכבדים את שפתנו ומקימים בעיירתם פסל שספק אם מישהו אחר באזור יידע להעריכו. ביני לביני חשבתי על דבריו של אב"י עצמו בהקדמתו למילון, שם הודה כי צדק מי שאמר, כי מי שהאל רוצה להענישו הוא גוזר עליו לחבר מילון.

הקדמה למילון, עמ' 24

כן, חייו הסוערים של אב"י היו סוג של גיהנום, לו ולבני משפחתו, אבל בסופו של דבר הוא ניצח, אפילו בקרב אלה שאינם דוברי עברית.

בול דואר ישראל בעיצובו של צבי נרקיס, 1957

המסע נערך באדיבות ארגון 'לימוד' לדוברי רוסית.